בבוקר היום השני נאספנו בשני מיניבוסים לנסיעה לכיוון ההרים. היעד היה קרוב לעיר ההררית קורטינה,בתחנה התחתונה של רכבל לאגאזוי. חלק מהקבוצה החליטו לעלות לפסגה ברכבל. חשבתי להשתפן, אבל החלטתי בכ"ז לעלות ברגל. ככה נראה ההר מלמטה, מפחיד לחשוב על הטיפוס:
העליה ברגל מאתגרת למדי, אך מרתקת.
מדובר על מסלול הליכה בתוך מנהרות חצובות בהר, כשהפרש הגובה העליה הוא של 641 מ'. מערכת המנהרות בהר לאגאזוי הקטן (Piccolo
Lagazuoi) היא אתר היסטורי מרתק המהווה חלק ממוזיאון פתוח
המוקדש למלחמת העולם הראשונה. המנהרות
החצובות הללו נחפרו בעבודת כפיים קשה ובתנאים בלתי אפשריים על ידי חיילי הצבא
האיטלקי, כחלק מהמלחמה הבלתי פוסקת מול הכוחות האוסטרו-הונגריים. אורכן של המנהרות
המרכזיות הוא כשלושה קילומטרים של גרמי מדרגות תלולים ומעברים חצובים בלב הסלע,
והן שימשו את החיילים כמחסה, כעמדות תצפית וכדרך התקפה סודית. מזעזע לחשוב על הפרוייקט הזה, ומרתק לטפס
דרגן במעלה ההר. הנה כמה צילומים מהמנהרות החשוכות (איך תפקדו שם ללא פנסי ראש?),
ומהנוף הנשקף מהפתחים המועטים בדרך למעלה:
הגענו לראש ההר, שם ממוקמת תחנת
הרכבל העליונה (לטובת מי שלא טיפס), ונהנינו מהנוף ומשטרודל תפוחים חם ומענג ואספרסו
משובח (בכ"ז קרוב לגבול האוסטרי):
משם התחלנו את דרכנו הארוכה לעבר
בקתת ההרים בה תוכנן להעביר את הלילה (Rifugio Angelo Dibona). על הדרך נהנינו מהנוף ההררי, מהפריחה
האלפינית ואפילו מאיזו עז הרים מקומית:
ארוחת הערב בבקתה היתה נהדרת ממש. לא
מה שצפוי בבקתת מטיילים הררית. הבקתה עצמה נראית אסתטית, אם כי יש איזה הלם בלישון
במיטות נאות, אבל עדיין 10 מטיילים בחדר. לפחות החדר מושקע. נראה ככה:
ועל ההמשך – בהמשך.
