יום ראשון, 30 באוגוסט 2009

היום ה-30


רובן היקר

כן, לא להאמין, אבל עברו כבר 30 יום. שלושים יום שבהם אתה כבר איננו, וכולנו מתאבלים, וכואבים, ומנחמים הדדית, ומנסים להבין איך הלאה ומה ההשלכות.
אבל אני, איכשהו, עדיין לא מעכל. לא הייתי חלק מהאבל המיידי מעבר לשיחות הטלפון, לא הייתי בהלוויה וראיתי בעצמי את הסופיות של התהליך, לא ראיתי את הבכי ובעצמי עוד לא השתחרר לי בכי כזה.

אספר לך משהו עלי. לא פעם חוויתי מוות של אנשים קרובים. די טבעי כבר לגילי הלא צעיר (כפי שלא אחת טרחת להזכיר לי כשהשתטיתי או ניסיתי למתוח את הגבולות הגופניים של עצמי). לרוב אינני בוכה, בטח עד ההלוויה. ושם, למול כל הקהל הבוכה והכואב, משהו בי משתחרר. כי פשוט לפני זה, אני רגשית לא ממש מעכל. המוח מבין, אבל הלב מסרב.
אתה מכיר את הסיפור של אורלי, הבת של אשתו השניה של האבא שלי, שנהרגה ביום שבת בתאונת דרכים לפני כ-16 שנה. אז באותו יום, מששמענו את הבשורה הקשה, ישבנו בבית. האישה כצפוי בכתה המון. ואצלי מעיין הדמעות נשאר חרב. הוא פרץ במפתיע בחנות חלקי חילוף לרכב בעיר, ביום המחרת (צריך היה לסדר את הטרנטה לקראת הנסיעה להלוויה), כשבעיתון שקניתי בסמוך ראיתי את תמונתה מתנוססת ואת סיפורה של התאונה הקשה בדרום.
עד שאותו עיתון ואותה תמונה לא הנכיחו לי את המוות, לא הצלחתי לעכל רגשית ולשחרר בכי.

וגם איתך טרם השתחרר לי. וזה אחד הסימנים שלא עיכלתי באמת את מותך. אני רוכב בהרים סביב הבית (חזרתי לרכב, וזה כיף גדול) ולא משתחרר מהמחשבות הצצות לי שלכאן אוכל להביא אותך, ובירידה ההיא בטח תקלל אותי, ואת העליה הזו היית אוהב.. ברור לי שכבר לא תגיע, אבל המחשבות האלה לא מרפות. גם היומולדת שלך, שהיית אמור לחגוג עוד יומיים (עם התלמידים בדרך לבית הספר), עוד במחשבות שלי כמו משהו שאמור לקרות, ושאני אמור לאחל משהו. אתה עוד בהווה שלי, ואני מתקשה לשחרר אותך להפוך אותך לחלק מעברי. וגם מתקשה לשחרר את עצמי להמשיך בחיים ללא ההלם שמותך המפתיע הפיל עלי.

אני מרגיש שלא ממש נפרדת. איכשהו הסתלקת, מפתיע את כולם פתאום. אפילו במחלתך הקשה, יודעים הרופאים לזהות את ההתדרדרות. מקבלים התראה שהעסק הולך לקראת סיום. ואצלך - יצאת בדממה, בלי ששמנו לב והתכוננו. הרי 36 שעות לפני שוחחנו בטלפון, ואני זוכר היטב איך הצמדתי את אוזניית ה- bluetouth תוך כדי נהיגה הביתה עם פחיות הצבע לבית החדש, מנסה לשמוע טיפה יותר טוב את קולך החלוש. דיברת בצלילות שהרבה זמן לא שמעתי ממך, באופטימיות ובתקווה להשתחרר ולהמשיך להילחם. ולא רק אני זוכר כך את הדברים, כי עדנה שהיתה עדה לשיחתנו, סיפרה לי שחזרה הביתה באותו ערב מעודדת ממה ששמעה ממך. ולכן ההפתעה היתה גדולה.

אז אני יודע שאני צריך להשתחרר מהמועקה, ולהפנים את עובדת מותך וחסרונך, ולהתחיל להיזכר בך בהקשרים של שמחה וכיף הדדי, ולא העצב על לכתך. זה קשה, אבל אין ברירה.
ואולי אני יכול להתנחם במילות הפרידה שלנו באותה שיחה, ממש בקטע הכביש מערבה בין סוכנויות מרצדס, BMW, פרארי ולמבורגיני שבכיף הייתי מבקר בהן איתך, שם אמרתי לך "רובן, אני מתגעגע אליך! ואוהב אותך!", וענית "גם אני"

היה שלום חברי היקר. אני חייב ורוצה להמשיך בחיים. ואתה תמיד תהייה לי בזיכרון בחוויות היפות, בשיחות, ובכל הקשר הנפלא שהיה בינינו. אוהב אותך עכשיו, ואוהב אותך תמיד.



ובסוף כתיבת הדברים שלמעלה, השתחרר גם לי, סוף סוף, הבכי הקשה, המטלטל ומשחרר.

יום שבת, 29 באוגוסט 2009

סיכום סקר השמאל



לפני שבועיים, לכבוד יום השמאליים הבינלאומי, העליתי סקר לבחינת הנטיות של מבקרי הבלוג אצלי: ימניים (הכותבים ומפעילים את יד ימין בעיקר), השמאליים (איטרי יד ימינם, אלו המעדיפים את ידם השמאלית בעיקר) ואמבידקסטרים - אלו שמפעילים את שתי הידיים ברמת מיומנות זהה.

עד עתה התקבלו 57 הצבעות לסקר. לא ממש מייצג כמובן את החברה הישראלית, אבל מייצג כנראה לא רע את קוראי הבלוג הצנוע שלי
ולהלן עיקר התוצאות, ונסיון לבחון אם יש בהם איזו תובנה, ולמה:
72% - ימניים או עם נטיה ימנית
25% - שמאליים או עם נטיה שמאלית
3% - ללא העדפה

מתוך נתוני ההצבעה עולות שתי מסקנות, ששווה לנסות להבין:
אחוז השמאליים:
אחוז השמאליים הכולל פה בסקר גבוה פי שניים מאשר באוכלוסיה הרחבה.
ואם ננסה להבין את הסיבות להטיה בסקר, להלן מה שנראה לי כסיבות אפשריות:
1. אכן אחוז המבקרים השמאליים אצלי בבלוג גבוה מבאוכלוסיה. הדבר יכול להיות מוסבר בהקשרים של יצירתיות, המזוהה עם שמאליים באחוז גבוה מהמקובל;
2. הסקר שנפתח לקהל הבלוגיה הרחב, גם למי שלא נוהג לבקר אצלי, גרם להיענות גבוהה יותר בקרב השמאליים, ואלה היטו את ההצבעה
3. השאלון היה מטעה מספיק כדי שטעויות בודדות יטו את התמונה
יש יותר "בלתי מובהקים" בקרב השמאליים, יחסית לחלקם באוכלוסייה
פה זה היה פחות מובהק, אבל עדיין נוכח. 30% מהלא מובהקים הם שמאליים. לא בטוח כמה ממצא זה עומד במבחן סטטיטי רציני, במיוחד בעקבות ההטיה הכוללת של הסקר.
אז מה דעתכם שלכם בעניין?

יום חמישי, 27 באוגוסט 2009

לבקש עזרה

אתחיל בווידוי, שכנראה לא כ"כ מפתיע - קשה לי לבקש עזרה.
כן, אני מהסס, ונבוך, ומרגיש לא נעים. לא נעים לי להטריח מישהו, אז אני קודם בודק היטב אם אני מסוגל לבד (בד"כ כן), ואם במקרה לא, אז אם יש אפשרות סבירה לרכוש את העזרה הזו. ואם כן, אז אני עוד יותר מסתייג מלהטריח.
מצד שני, אני חי עם אישה שיכולותיה בלגייס אנשים לעזרתה פשוט מדהימה כל פעם מחדש. היא מקבלת עזרה מזרים, מפקידי ממשל, ממערכות פיננסיות מנוכרות, ובכלל - יודעת לבקש ובד"כ מקבלת ועם חיוך והנאה של מי שמסייע. והיא גם מרגישה עם זה טוב מאד, ואין לה כל הרגשה רעה או תחושה של מבוכה או אי נוחות.
יש לי הרגשה שיש פה משהו מגדרי. שאנחנו הגברים מופעלי אגו, שתמיד למדנו לסמוך על עצמינו, לא מקבלים את המצב האישי הנזקק בקלות וכמובן מאליו.

אז כל ההקדמה החשובה הזו באה להכין את הקרקע לסיפור האירועים של שבוע שעבר. כשהאישה נסעה לארץ, הבית היה כמעט מסודר. נותרו מספר משימות גבריות לסיום שלא התקשיתי להשלימן לבד. אבל היתה משימה קטנה שלא מצאתי לה פתרון פשוט בעצמי - היתה לנו ערימה של לוחות ושאריות עץ, וכדי לחסוך הוצאות נוספות תכננו לחתוך אותם למידות המתאימות למדפים הנדרשים.

מכיוון שאין ברשותי מסור שולחני מתאים, פניתי לחבר שיש לו אחד כזה, והוא הסכים לעזור. תיאמנו כמה פעמים ואיכשהו לא יצא. ואני, כל תיאום כזה שלא יוצא, מרגיש יותר לא נעים עם כל העניין.
בסוף הגעתי אליו בערב כלשהו, וכל המשימה הזו לקחה הרבה יותר מדי זמן, ויצרה הרבה יותר מדי אבק, וגרמה לי להרגיש לא ממש נעים. וברור לי שזה רק אני, ומבחינתו לא היה בכל העניין שום דבר מעיק או לא נוח.
אח"כ נותרו לי עוד כמה נוספים (כאלה שהיה יותר קשה לחתוך), אבל בגלל כל הבלגן לא חשתי בנוח לבקש תוספת למבצע המאובק הזה. והימים עברו, והחברה היו אמורים לחזור, ועדיין חסרו לי כמה להשלמת שביעות הרצון של האישה. אז ביום האחרון, אחרי שתיכננתי כבר לחפש נגריה שאצלה אבצע את המשימה. אבל פתאום הבזיק לי רעיון לגשת לצוות השיפוץ שעובד בשכונה ולראות אם במקרה יש באפשרותם לעזור.
ניגשתי לאחד הפועלים ושאלתי מי מנהל העבודה, אז הוא הצביע בספרדית על מישהו שמדבר גם אנגלית (רצוצה) שכיוון אותי למנהל העבודה שדי התחמק ממני.
למרות אי החשק, הצבעתי על מסור דיסק שעמד שם ושאלתי אם אוכל בעצמי להשמש בו לחתוך כמה חיתוכים. הפנו אותי למנהל עבודה של צוות אחר, שנגיע בחיוך ואמר בשמחה שאין בעיה ו"הכלים שלי הם הכלים שלך, ואשמח לעזור לך" אז קפצתי הביתה, הבאתי את הלוחות ותוך דקות ובחיוך של הנאה של שנינו הוא עזר לי לתקתק את כל העבודה.
אחרי שהודיתי לו, לארמן הארמני המקסים, הלכתי הביתה חזרה עם תחושה נפלאה של הישג אישי קטן. התגברתי על עצמי ועל המחסומים שלי, וזה היה ממש כיף וממש מעודד. אכן, צריך לדעת גם להזדקק לעזרה, ומסתבר במקרים רבים שלאנשים כיף לעזור. בדיוק כמו שאני אוהב לעזור.

חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר - המלצה

חייבים לדבר על קווין / ליונל שריבר
494 עמ`, הוצאת סאגה - 2005, מאנגלית ענת וינשטיין

התקציר והכריכה האחורית
שוב, כהרגלי, קודם אביא את התקציר (מאתר סימניה), למי שלא מכיר. אח"כ כבר מדבריי שלי:

צעד אחר צעד, בדייקנות ובשיטתיות של בלשית זהירה, מנסה אווה חצ`טוריאן, מו"לית מצליחה ומחברת מדריכי נסיעות, לפענח את סודותיה של ה"יבשת האקזוטית" היחידה שלא עלה בידה לחוקרה - תודעתו של בנה, קווין. אווה שוקעת בכתיבה קדחתנית של מכתבים לבעלה הנעדר, פרנקלין, שבהם היא בוחנת בכנות נוקבת את יחסיה עמו ואת "תפקיד חייה" כאם, לאחר שבנה מבצע בבית ספרו טבח המוני נוסח "קולומביין". האם קווין נולד פסיכופת או שמא גם היא אשמה במידה זו או אחרת בפשעיו? ואולי ההסבר טמון דווקא באורח החיים הדקדנטי והמנותק, שאפיין את החברה האמריקנית בשלהי המאה העשרים, כאשר טבח המוני בחבריך לכיתה הפך למעין טרנד מקאברי? אווה שבה ומתחבטת בשאלות אלו, ותוך כדי כך מנתחת בכנות אכזרית את המכניזם השברירי המכונן את המשפחה הבורגנית באשר היא, וחושפת את פשעה הגדול ביותר כאישה וכאם: סירובה העיקש לציית לטאבו הקדוש של אם האוהבת את בנה, ויהי מה. "חייבים לדבר על קווין" הוא רומן מתח פסיכולוגי מטריד ועוכר שלווה הנקרא בנשימה עצורה עד לסופו המטלטל, ומטביע את רישומו זמן רב לאחר תום הקריאה. זהו ספרה השביעי של הסופרת ליונל שרייבר, שזכה לשבחי הביקורת ונחשב לאחד הספרים הבולטים של שנת 2003.

וחוויית הקריאה שלי
הספר היה איתי כמעט חדשיים, וזה לא רק בגלל שהוא עבה. הוא כבד, מעיק, לא נוח רגשית לקריאה. אווה כותבת את קורות חייה הבורגים בסדרת המכתבים לבעלה, תוך התבוננות מעמיקה בתהליך שהוביל לאותו יום חמישי ההוא בו ביצע בנה את הטבח הנורא. היא חשה רגשי אשם קשים שמא היתה אם לא טובה מספיק. היא מתחבטת בתפקודה, ברגשותיה, ביחסים המשפחתיים ובמה ובכלל האם לאלו היתה השפעה על שהתרחש.
היא לא חסה על עצמה ועל מגרעותיה, על בעלה, על הקרובים, על האמריקנים בכלל, ובראש הרשימה - אינה חסה על קווין. היא רואה אותו כפי שהוא היה, או כפי שתפסה אותו מתחילה - ילד מוזר, מפחיד וכן, פסיכופת.
המוזר בעניין הוא שהיא היחידה כמעט שראתה אותו באור השלילי הזה, ולכן רגשותיה קשים כ"כ. כי את כל העולם הוא היטיב להטעות איכשהו. וכאן מגיעה עוד דילמה - איפה היו הרשויות שיצליחו לעזור בזיהוי והטיפול, ואם בכלל יש להם איזו אחריות (שאווה עצמה נמנעת מלהפנות כמובן). ולמה לא הצליחה להביא אותו לאבחון מסודר הרבה קודם.
איכשהו, גם היה לי קושי להאמין לספר, כי אינו מבוסס על סיפור אמיתי. אבל היו סיפורים אמיתיים כאלה, אז זה בכ"ז אפשרי, למרות אי הסבירות הקשה. ותחושת הבלבול הזה, עם כתיבה אמינה ברמה גבוהה וסיפור כביכול מופרך, הם חלק מהקושי לקרוא שחוויתי.

לסיכום
הספר כאמור קשה, עוכר שלווה מהסוג המשובח ביותר. אבל מומלץ בחום רב למי שמוכן לכאלה ספרים נוקבים ולא פשוטים.
ומילה חמה לגבי התרגום - הוא חד, קולח, מדוייק ונותן תחושה שווא חיובית שהספר כאילו נכתב בעברית. שאפו!
ולהלן כמה המלצות נוספות עליו פה בבלוגיה, שמרתקות בעצמן:
של עשבר
של דקה לארבעים
של נורית
של דיאנה
של שוקולד סגול
של זברה ללא פסים
נוספות במאמרי פורום ספרים

יום רביעי, 26 באוגוסט 2009

נקודת הבזק

"נקודת הבזק" היא מושג מתחום הכימיה, המתאר את הטמפרטורה בה חומר דליק מתלקח מעצמו. אבל אני לא מעוניין לספר פה על ענייני כימיה רגילים, אלא אולי יותר על פיזיקה.

ובכן, ביום שישי בערב נסעתי לנמל התעופה לקבל את פניהן של האישה והבת שחזרו מביקור בארץ. שעת הנחיתה, 18:56 הצריכה יציאה מוקדמת מספיק בגלל הפקקים הצפויים. ואכן, בזכותם של הפקקים הרגילים (לא נורא יותר מבד"כ) הגעתי בדיוק בזמן. חניתי בחנייה קצרת המועד בטרמינל ונכנסתי להתבונן בלוח רק כדי לגלות שהנחיתה הועברה לטרמינל אחר ומתעכבת בכ-3 שעות.

אז מה עושים כשצריך להרוג 3 שעות המתנה (ועוד קצת, כי צריך לעבור את כל התהליכים)? אז ניגשתי לאוטו ויצאתי ממתחם הנמל בחיפוש אחר איזו סטאר-באקס מקומית. בגדול, אני לא חובב את הרשת הדי פלצנית הזו, בעיקר כיוון שהקפה שלהם הוא אמריקאי מדי לטעמי - כלומר דלוח! אבל כשרוצים לשרוף כמה שעות, האווירה, הכורסאות, והקפה הדלוח אבל הכי טוב שכנראה ניתן להשיג, זו פשרה סבירה.

חניתי, הורדתי את ה-GPS מהמתלה, כי המקום לא היה נראה דווקא כחסין גניבות, ונכנסתי לסניף. על כורסה שבסמוך לכניסה ישב איש עם קפה בלבד, מולו ישבו זוג צעיר מאד, נערה ונער, ושיחקו קלפים, בהמשך עוד מישהו המרוכז בלפטופ שלו ועוד חבורה קולנית של ארבעה צעירים. הזמנתי את קפה ההפוך המחוזק ועוגית שיבולת שועל וצימוקים, ואחרי שאלה הוגשו לי הלכתי לתפוס את הכורסה בפינה שהתפנתה בינתיים, למול הזוג הצעיר. שלפתי את הספר הנצחי כמעט שלי (כמעט חדשיים), שכמובן היה איתי, והתארגנתי לבילוי.

הגנבתי מבט אל השניים שמולי. הם שיחקו ביניהם איזה משחק קלפים שלא עמדתי על טיבו. הנער, גבוה, שקט למדי, היה נראה COOL למדי. לא נרגש ולא יותר מדי מתבטא. הנערה שמולו, שתווי פניה הכילו אלמנטים בוגרים להפתיע, היתה נרגשת ואנרגטית הרבה יותק. חיוכים, התפתלויות גוף, מחוות מוגזמות, צחוקים נרגשים וכיו"ב מיני טיזינג.

כל המחזה קצת הפריע ליכולת הריכוז בספר, אבל לא התלוננתי על מופע תיאטרון החיים שמולי. כקהל לא אדיש, מצאתי את עצמי כנראה מחייך בהנאה, וחיוכי זכו לחיוך נבוך בחזרה.

אז הם עברו לפינה מרוחקת יותר, אבל עדיין בטווח הקליטה שלי, והמשיכו במשחק. לאט לאט נרגעו הרוחות, והטמפרטורה החלה לעלות. בעיקר הודות למחוות נוספות של הבחורה, וכנראה שהיענות מוגברת של הבחור שישב בגבו אלי. עוד כחצי שעה של העלאה מבוקרת של הטמפרטורה, והבחור, באגביות עבר לשבת לידה על הספסל. היא לא נשארה חייבת, ובאגביות קיפלה את הרגל ולגמרי במקרה הניחה את בירכה החשופה על ירכו.

ומכאן, העניינים התפתחו מהר. עוד כמה שניות, ואני מרוכז במחזה לחלוטין במסווה של קורא שקוע, והנה פרצה הלהבה כשהבחור גהר לעברה ונשק על שפתיה. ועוד נשיקה מהוססת, כניקור, אבל כבר נענית יותר, ועוד כמה מילים, ועוד אחת, ואז הם קמו לזוז..

ביציאה, שניהם מחוייכים לגמרי, קצת מתנודדים מריגוש, עברו על פני ואיחלו לי ערב נעים. החזרתי להם ברכה וחיוך, שותף מקרי להתרחשות המקסימה.
ואני מניח שהאירועים הללו, שעמדו בניגוד גמור לרוחו של הספר שאותו קראתי, עזרו לי לא לדעוך לתחושות הקשות שהספר מעורר, במיוחד לקראת סופו (המלצה מפורטת בקרוב).

והעיצוב הלא משהו הפעם בחסותו של וירוס אגרסיבי שחירבש והשבית לי את המחשב, אז אני בינתיים מאולתר עם אחרים.

יום שישי, 21 באוגוסט 2009

האורך כן קובע (?)

ולפני תחילת הקריאה – אנא הביטו בשעון
בשתי הרשומות הניו יורקיות האחרונות, הייתה לי הרגשה שהגזמתי בגדול. התעקשתי עם עצמי להעלות אותן במתכונתן המופרכת (40 עמודי PGDN בזו על הארלם, ו-55 עמודים בזו על פסל החירות), רק בגלל הערך התיעודי של הבלוג כיומן. ברור לי שהקשיתי עליכם, חברי.
ואחרי שהעליתי, וגם קיבלתי פידבק ברור (תודה סיווי) שקצת הגזמתי, הבנתי שזה לא רק התפוז המוגבל שעושה בעיות. גם יכולת הריכוז. כי הרי רובנו מנויים על לא מעט בלוגים שאנחנו מוצאים בהם עניין, ויש גבול של ריכוז ונכונות להשקיע מאמץ ברשומה בודדת.
כך חשבתי, מה ההיקף  ההגיוני לרשומה? הרי אם ארצה לפרסם נובלה, לא אעלה את כולה לכאן ביחידה אחת. כמובן שלא רומן. מאידך, גם קצר מדי בד"כ לא נראה לי נכון (ואני לא מתייחס לרשומות הודעה).
לי נראה שמדד הזמן הוא הקובע – לכל אחד התחום השונה שלו, אבל הגיוני שקריאת רשומה, כולל התגובה, לא תארך יותר, נניח מ-5 דקות. ואם הרשומה ארוכה יותר אז אני מניח שיש מי שמדלגים על קטעים או על כל הרשומה, ובטח שלא מתייחסים לכל התמונות המצורפות באותו ריכוז ראוי.
אז מה דעתכם, האם גם לכם נראה שראוי להגביל? ואם כן – למה או כמה בערך?
איך אתם חווים רשומות ארוכות, דחוסות וגדושות?

ואחרי שכתבתי את הרשומה, פתאום חשבתי שנכון להפוך אותה לסקר. אז זה מה שנהיה. ובתגובות, אנא פרטו קצת ביחס לתמונות, טקסט, מוסיקה או סרטונים מצורפים, וגם מה המשמעות של הזמן שהצבעתם מבחינת היקף בטקסט (ברשומה הזו 250 מילים, ללא הסקר). אנא התייחסו לזמן שארך לכם לקרוא, לענות ולהגיב.
תודה חברים, וסופ"ש נעים

יום חמישי, 20 באוגוסט 2009

הארלם ועוד

השכונה הניו יורקית הזו, המוכרת לרובנו ממוניטין מפוקפק במיוחד בנוגע לפשיעה ואלימות, עברה בשנים האחרונות מהפיכה של ממש (ותודה מול, על שנתת לי את הביטחון להתרשם בעצמי).
אבל מכיוון שהבנתי שהשכונה עברה שינוי חיובי, ואין מה לחשוש מלהסתובב בה, תכננו את יומנו האחרון יחד בעיר, ביום ראשון, בשכונה הידועה. המטרה הייתה להקדים ולהספיק לשמוע את המיסות גוספל הידועות באחת מהכנסיות. אבל בשביל זה צריך לקום מוקדם. כלומר לא ממש ממש מוקדם, אבל בטח לא מאוחר. וזה לא מה שהניסיון לימד אותי בהתייחס לשני הפרטנרים המשפחתיים שלי.
אז אחרי הפצרות, ושידולים וניעורים והתרגזויות, סופסוף יצאנו מהמלון. מהמזל יצא לנו, ממש ברחוב הצמוד למלון שוק מקומי. אז שוב אבדו דקות יקרות בשיטוט ומעבר לאורכו של השוק התוסס הזה, שככה הוא נראה:

נכנסנו לתחתית וכעבור לא יותר מדי זמן היינו בהארלם, הולכים לפי המפה לכנסייה המיועדת, כשאני די מתוסכל מהשעה המאוחרת. ובאמת, הגענו לכנסייה שוממה. בספסל ממול ראינו אחת המקומיות הלבושה בלבן חגיגי של יום ראשון. אז שאלנו קצת שאלות, וקיבלנו תשובה שיש איזו פעילות (ככה היא שמעה) לזכרו של מייקל ג`קסון שמת כמה ימים קודם. אז שמנו פעמינו לכיוון.
עברנו ליד חנות לצרכי תספורת, כלומר זה מה שזה, ואין לי מושג אם יש שם לחנויות שכאלה. הבן והאישה נכנסו לחפש כל מיני דברים ואני השתוממתי וצילמתי: פאות, תוספות שיער, צבעים, קוקיות, ומיני שטויות שלא ממש ישימות עלי. היה מפתיע לראות את הבובות עליהן הוצגו שלל הפאות. באופן טבעי, הן נצבעו בצבעים המתאימים למקומיות, אבל לא יצרו תווי פנים מתאימים. כך נראו כל מיני ראשים נורדיים, עם אף חד וסולד, ושפתיים דקות מצוירות – והכול בחום כהה. אז קבלו כמה רשמים ויזואליים של החוויה:

בינתיים, מהשעמום, התעניינתי אצל המוכר מה לדעתו עשוי להתאים לי, והוא, במבט משועשע ועניין אישי בהפגת השעמום, החל לדון איתי באפשרויות, וכיצד תתאים פאה זו או אחרת להיבטים שונים של האישיות שלי, כפי שניסה הוא, במבט, לאבחן. אח"כ (החברה המשיכו להתעניין ארוכות) הוא סיפר לי שהוא מאתיופיה, התעניין בבני ארצו שהגיעו לארץ, סיפר שלמד בהודו משהו מתחום המקצועות התומכים ברפואה, אבל כלום לא מוכר לו בארה"ב והוא נאלץ לחזור על הכול. בינתיים סיימו החברה את הלבטים (האישה יצאה עם כובע מחורר לפסים בשיער, והבן עם משהו בלתי מזוהה), אז נפרדתי בידידות מהמוכר האתיופי מבלי לממש את שפע הצעותיו, והמשכנו.
יצאנו לרחוב הראשי שנראה טיפה יותר סואן, אבל עדיין רגוע – יום א`.. המשכנו והגענו למקום אליו שלחה אותנו השחורה בלבן. ובאמת, במועדון המקומי אולתרה פינת הנחת פרחים ולידה התקבצו המונים – מיעוטם רוקדים לצלילי שיריו של מייקל המנוח, גיבור וסמל ההצלחה של המגזר, וסביבם רבים (ואני בתוכם) המצלמים את האירוע:

אחרי כמה דקות, משמיצינו את העניין, המשכנו לאורכם של דוכני רחוב המוכרים עוד חולצות, כשהלהיט התורן, איך לא, חולצות עם הדפסים של כוכב הפופ המנוח:

המשכנו ברגל, מדרימים חזרה לכיוון מרכז האי, עוברים לאורכה של אוניברסיטת קולומביה המפורסמת (שגם אני לא ידעתי שממוקמת בסמוך להארלם). במקום שמחנו להיתקל בחבורה של צעירים גדולה, בטורניר כדורסל שכונתי. המתנו איתם לראות קצת אקשן, אבל הם היו כבר עייפים ודי בסוף הפעילות, אז אמרנו שלום והמשכנו, לא לפני שצילמתי את העניין למזכרת (יחד עם עוד כמה תמונות מהמקום):

משם הגענו לפינת הסנטרל פארק שתמונות ממנו לא אביא שוב, כי גם ככה הרשומות האלה הופכות להיות מוגזמות באורכן ובגודש התוכני בהם (מי שרוצה מוזמן לרשומה). אבל פטור בלא כלום אין, אז קבלו עוד מבט משולהב ממשפחת הרקונים, תמונה של הבית הפרטי דמוי הטירה בפינה ותמונה של רכב ביזארי שנקלט נוסע ברחוב הסמוך:

המשכנו לאורך הפארק, מקבלים הזדמנות להביט בכניסה למוזיאון המדע שבביקור הקודם היה כזה גשם שלא יכולנו לראות כלום. אז גם צילמתי את הפסל לכבודו של תיאודור רוזוולט, שהיה מושל ניו יורק לפני שקיבל קידום:
ומכאן הלאה לאורך הפארק, מתענגים על המראה של אלפי מטיילים הנהנים מספורט עממי או רביצה על המדשאות היפות, רוכבים על אופניים, שוכרים כרכרה או ריקשה רומנטית ונהנים בשמש המלטפת. כך עברנו לאורכו של כל הפארק בדרך לפינתי הדרומית מערבית, סביב כיכר קולומבוס. בכיכר היפה עצמה, מס` מונומנטים מרשימים ששווים צילום ואזכור:
  • שער הסוחרים - Merchants` Gate: מהווה את השער הראשי לכניסה לסנטרל פארק. בכניסה מוצבת אנדרטה גדולה ומרשימה - Maine Monument, לזכר טיבועה של האוניה מיין שגבה את חייהם של 266 מלחים והסתבר בסוף כתאונה מחרידה:
 
  • האנדרטה המרכזית לציון מסעו של קולומבוס, הניצבת במרכז הכיכר ומעוטרת במזרקות מים:
 
  • מלון טראמפ, שבחזיתו גלובוס גדול ממתכת:
 
  • מרכז טיים-וורנר, שאליו תיכף אתייחס
אז עשינו סיבוב בכיכר, צילמנו דוכן מזכרות שמכר תמונות יפות (התמונה בהמשך), את פסל הגלובוס (התמונה כבר למעלה), וכיוונו עצמנו לסטאר-באקס המקומי לקפה של אחה"צ + הפסקת פיפי. אבל הצפיפות והיחס המעצבן ששידר "אין לנו שירותים" הרחיק אותנו מהר לכיוון המרכז המסחרי הגדול של מרכז טיים-וורנר הסמוך. בחנות ספרים של בורדרס (שוב, הכיף הרגיל) מצאנו כמובן שירותים, ואח"כ התפניתי לצלם קצת את הקניון היפה הזה מבפנים: תערוכת פסלים מעניינים, הרבה מהם מקריסטלים מלוטשים בצורות מעניינות, ובעיקר שני פסלי ענק מקסימים, גבר ואישה, בפתחן של המדרגות הנעות. מעניין היה לראות את הבליטה שבקדמת פסל הגבר בגוון זהוב, הנגרם כתוצאה משחיקת השכבה החיצונית של הברונזה מאינסוף נגיעות של הקהל. חביב. מהמקום גם קיבלנו מראה יפה של הכיכר שבחוץ. אז קבלו להנאתכם מקבץ תמונות קצר מהמקום:

יצאנו החוצה, צילמתי עוד כמה תמונות יפהפיות של הרחובות סביב, ועשינו דרכנו לכיוון המלון, כשבדרך עוצרים לארוחה במסעדה מקומית, לפי ההזמנה של הבן. אז כמה תמונות מהסביבה היפה:

ועוד תמונות – כרגיל, באלבום
והתזכורת הרגילה – מי שעדיין לא, אנא – הסקרים בימין הרשומה למעלה

יום שלישי, 18 באוגוסט 2009

פסל החירות, אליס איילנד ושוב דאונטאון ניו יורק



כמו שסיפרתי לכם ברשומה הקודמת על ניו יורק, רכשנו כרטיסים למעבורת לפסל החירות ואליס איילנד לשעה 11:00. זה הבטיח שלפחות ביום הזה לא יתמרח לנו הבוקר בשינה מאוחרת של המתבגר ואימו..
כשהגענו לתור לעליה למעבורת הסתבר שהיה עוד יתרון לרכישת הכרטיסים ביום הקודם – נכנסנו בתור של אח"מים, שאומר שזה חתך לנו לפחות כשעה של עמידה. ואז נכנסנו לסככה שבה יש בידוק ביטחוני – שיקוף תיקים וגלאי מתכות. הגיוני.
ועוד קצת עמידה, ולמעבורת, שמתמלאת די מהר ויוצאת בהפלגה קצרה לאי שבלב הנהר, עליו מוקם הפסל. אז קבלו דוגמית מהתמונות בדרך:
מגיעים, ואני נאמן למדריך ולזיכרון מהפעם הקודמת, מזדרז לגשת ישירות לקצה התור שמוביל את הפסל עצמו. נעמדנו ליד זוג מבוגר ומשופם (הוא והיא) אבל בחוש ריסנו את הבן מלהגיד משהו. כי מכיוון שהתור ארוך, די מהר הסבר שהם יודעים קצת עברית, גם הנכדה הקטנה והמקסימה יודעת. טוב שלא היו פדיחות, כי הם באמת היו נחמדים, והבילוי המשותף עם הנכדה בחופשה פשוט היה מקסים. בינתיים קצת צילמתי את הדגל היפה מבחוץ:
 

עוד למדנו, במהלך ההמתנה של כשעה וחצי, שהפסל עצמו ייפתח לציבור רק ב-4 ליולי (וזה היה לפני, כזכור). אז מה כן? יש תצוגה יפה במבנה שמשמש כבסיס, ויש עליה למרפסת להשקיף על הנוף. חבל, כי הזיכרון של העלייה המתפתלת במאות המדרגות עד לכתר (הבנוי למעשה מחלונות מהם משקיפים על הנוף) הייתה זכורה לי כחוויה מתישה ומתסכלת (עולים מדרגה ונחים 2 דקות, זה בערך היה הקצב), אבל מקסימה, כי כמהנדס מעניין לראות מבפנים איך הכול בנוי.
אבל מכיוון שהגענו עד הלום, וממילא כבר עמדנו שעה וחצי, וממש תיכף (20 דקות נוספות) וכבר נכנסים לסככה הלבנה שממנה הדרך נפתחת, התמדנו. ואז נכנסנו לסככה, לגלות בה לבירינט ארוך וזחלני של תור מתמשך. התור בסוף (עוד חצי שעה) הוביל לעוד בדיקה ביטחונית קפדנית במיוחד, הכוללת תיקים, נעליים, ומתקן מיוחד שנושב עליך אוויר ו"מריח" עליך חמרי נפץ, דבר שלוקח המון זמן לכל אדם, ויש רק 2 עמדות. טוב, גם את זה עברנו, ונכנסנו למבנה.
במבנה, תצוגה בתמונות של שלבי הבנייה, של צילומים שונים של הלפיד (ששודרג לאורך השנים בצורתו – לא ידעתי), של פריטי המבנה והסבר על איך הכול בנוי: שלד מרכזי, עליו זרועות המחזיקות מעין ברזלים מחוזקים המעוצבים לפי צורת הכיסוי, ומבחוץ, על הברזלים המכופפים האלה כיסוי הפח הדק והמוכר.
אז ככה נראית, בגדול, התצוגה מבפנים:
עותק הלפיד
דוגמאות של החיזוקים
דגם עם המדרגות המתפתלות
הבניה
מבט מבפנים, מתוך המדרגות לתוך פנים הפסל

 
עלינו במדרגות, ויצאנו למרפסת הגדולה שבראש הבסיס של הפסל (החלק הבנוי). מזג האוויר היה אפרורי במידה ומואר די יפה, והנוף הנגלה  פשוט יפהפה. אז צילמתי לא מעט תמונות, אבל קבלו כמה נבחרות:

ירדנו מפלס אחד נמוך יותר, ושוב צילומים והתענגות על הנוף הנשקף:

זהו, מיצינו את המקום וכל מה שאפשר באותו יום. התנחמנו לדעת שגם אחרי ה-4 ליולי, כשתתאפשר העלייה למעלה, זה יהיה מאד בעייתי ומוגבל, ולא בטוח שבכלל ישים בתנאים רגילים, כי הסיבה למגבלות היא בטיחותית – אי אפשר לפנות מישהו מהמדרגות הצפופות אם נדרש.
עלינו חזרה על המעבורת שהמשיכה ליעד הבא – אליס איילנד. האי היה נקודת הכניסה למהגרים לאורך השנים. במקום יש מוזיאון יפה להגירה, שמציג את התנאים הלא קלים שעברו המגיעים, הבדיקות הרפואיות שעברו, הצפיפות.. עוד יש במקום תצוגה מעניינת של חתכים דמוגרפיים של מהגרים – לפי גיל, ארץ מוצא, גזע וכד` לאורף השנים. אז להלן מקבץ רשמים מצולמים:

ויש גם מערכת מחשבים לחיפוש היסטורי של אנשים וקרובים והניירות שלהם. אבל כצפוי, זה פחות דיבר אלינו החדשים, חסרי השורשים במקום.
אחרי שסיימנו את הסיור באי, חזרנו עם המעבורת חזרה לאי הראשי – מנהטן, כשבדרך מצלמים עוד כמה צילומים שחבל לי לא לצרף

עשינו סיבוב נוסף בבטרי פארק, מתרשמים מהאנדרטות לחיילי מלחמות העולם, המעוטרות בפסלים מרשימים וכיתובי שמות:
מכאן יצאנו לסיור בצד המזרחי של הדאונטאון. בדרך עצרנו לאכול משהו במעדנייה מקומית, ראינו שיירה מוזרה שנראתה ככנס משטרתי, הלכנו לאורך הרציף המזרחי שעובר בסמוך לגשרי פלדה גדולים המזינים את גשר ברוקלין ונותנים לי הזדמנות להסביר לבן המעיר ולאימו על שיטת הבניה עם לוחות פלדה ומסמרות היוצרות מבנה של קורות חזקות ועמודי תמך.
ישן מול חדש

הגענו לנקודת תצפית יפה על גשר ברוקלין, המהווה נמל עגינה לכמה ספינות מפרשים גדולות, מהדגמים של המאות הקודמות שהזכירו לי את סדרת הטלוויזיה המרתקת של ימי ילדותי – קו אונידין (מישהו זוכר?):



המשכנו בטיול הרגלי ברחובות הקטנים, עוברים ליד מוזיאון המשטרה (שלא שכנע אותנו לבזבז עליו חצי שעה ו-30$, וליד מוזיאון הימאות שהיה סגור, וליד עמה גלריות יפות ופאבים שנראו ספק מפוקפקים ספק עממיים (חזיות תלויות מהתקרה, וכאלה).  מכאן שוב למרכז הדאונטאון, לבית שהיה פעם הגבוה בעיר, ומעוטר בטירוף (כולל המבואה שאסור להיכנס אליה, אבל הצצנו בגניבה לקירות ספוני העץ המגולף), למבנה העירייה והבתים סביבו ולגן שלפניו שנתן לנו הזדמנות לנוח קצת. אז להלן עוד כמה צילומים מהמקום:







הבניין המעוטר, שהיה הכי גבוה פעם



גן העירייה


 
וחזרה למלון, לכיכר טיימס ההומה כתמיד, שלא שבעתי ממנה, אז קבלו שוב, עוד כמה תמונות גם משם:


ועוד הרבה (מדי) תמונות יפהפיות - באלבום