ביום ראשון קיבלתי את ההודעה העצובה והדי צפוייה, שברוך קרן-צור נפטר.
ברוך, האיש הגבוה, הרציני, זה שסימל עבורי תמיד יציבות, ערכיות, יושר ושפיות נפטר, בשיבה טובה.
היה לברוך מקום משמעותי בחיי. עוד מילדות הייתי מבלה אצלם במשק שבבית לחם הגלילית ימים רבים בחופשות ביה"ס. על ברכיו קיבלתי שיעורי נהיגה ראשונים בטרקטור, עזרתי להאכיל את העגלים ולחסן אפרוחים, כשעוד היו להם, האכלתי את צהלה הסוסה בקש (וטעמתי גם אני), בביתם למדתי לרכב על אופניים, לוקח את אופני הברזל הכבדות והגדולות לסיבובים בכפר, ועור הרבה חוויות נהדרות.
לימים, גם בני שלי קיבל על ברכיו שיעורי נהיגה בטרקטור הגדול. ובכלל, יצא שהיינו מתראים בתדירות גבוהה למדי, כששניהם יחד עם אבי ואשתו שוש היו נפגשים אחת לשבוע לפחות לערב של מריבות מהנות במשחק ברידג'.
מגילה (מגדי, כפי שקראנו לה במשפחה) נפרדנו די משמן בעצב. בביקור האחרון בארץ, לפני כשלושה שבועות, התעקשתי לקפוץ לביקור, כי כבר הבנתי שמצבו לא טוב. שוחחנו מעט, אם כי אני לא משוכנע שזכר אותי, ודיבורו כבר לא היה ברור. ידעתי שרוב הסיכויים שלא אזכה לראותו שוב. ובכ"ז, עצוב לי.
כפי שכתבתי לא מזמן כבר די מזמן, אני לא מאוד עקבי
בכל הנוגע לתחביבים שלי. כתיבה היה תחביב די חדש עבורי, שהתחיל להתפתח לפני כ-15
שנה, ושלט בכל זמני הפנוי עד לפני כשלוש שנים.
בעבר הרחוק יותר, די לא אהבתי את סגנון
הכתיבה שלי. תמיד חשתי מסורבל למדי בכתיבה, מתנסח באופן יותר מדי גבוה, מתוך כוונה לדייק
בדקדוק. ולא הייתי טוב בדקדוק... תמיד קינאתי במי שיכול לכתוב בשפה שבה כולם
מדברים, להעביר את הניואנסים הקלילים באופן משעשע וזורם. לי היתה תחושה של כבדות.
לפני למעלה מ-15 שנה, התחלתי להשתתף בפורום
ספרים. בהתחלה ב-IOL , אח"כ בוואלה ובהמשך בתפוז. הייתי כותב כמה מילות תגובה, בזהירות מתבקשת. הרי מה לי,
ההדיוט הספרותי (אפילו בגרות בספרות אין לי), ולענקי הספרות שפעלו שם. אבל מתישהו
העזתי וכתבתי סקירה קצרה, ועם העידוד התחלתי לכתוב יותר.
כשעברתי לארה"ב לפני כעשור, חשבתי לתעד את החוויות
של המעבר לארץ אחרת. והיו הרבה חוויות מיוחדות. אבל נתקעה לי הכתיבה. אז הבאתי
לכאן את כל המלצות הספרים הישנות, וגם התחלתי להוסיף חדשות. ככה נשאבתי להנאה הזו
של כתיבה, כשבמקביל לרשימת הפוסטים המתארכת, תחזקתי באדיקות את הרשימה של הדברים
עליהם אני מתכנן לכתוב, כשאני שואב עידוד מהתגובות המפרגנות אותם קיבלתי מהחברים
לבלוגיה בתפוז.
קצב הכתיבה היה אינטנסיבי, כ-3 רשומות בשבוע
בממוצע, כשאני ממש מתאפק לא לפרסם יותר. התמכרות של ממש, כל הדרך ל-1221 רשומות עד
היום. המון! בהדרגה הלך הבלוג ותפס כיוון חזק יותר של חוויות טיולים וצילומים –
סוגה שכמעט השתלטה על הבלוג כולו. ועם התפתחות הסוגה הזו, משקלם של הצילומים הלך
גם הוא וגדל, והפכתי מכותב שמצלם, לצלם שמלווה את התמונות בטקסטים. מין שינוי
תמהיל כזה, שכל מי שקרא פה היה עד לו.
לפני כשנתיים וחצי, שוב החלו בעיות קשות בתפוז,
האתר שאירח את כל חבורת הבלוגרים. מכיוון שממילא חשבתי לצמצם קצת את ההתמכרות לתחביב התובעני,
התמקדתי יותר בגיבוי החומר הישן. הגיבוי הפך לאינטנסיבי יותר, כשהעברתי את כל
תכולת הבלוג לגוגל (בלוגר), כי התפוז הראה אז סימני גסיסה משמעותיים (לא היה שמיש כלל
למשך כמה חודשים). אז במקום לכתוב חומרים חדשים, פשוט גיביתי והעתקתי. גם זנחתי את
רשימת הפוסטים הממתינים, ולא הוספתי רעיונות חדשים לרשימה.
ובגוגל – מין דיור מוגן לבלוגים: תקין, סטרילי כמעט, אבל
די מת. כמות התגובות זניחה לעומת העבר הזוהר. ומכיוון שאבד המומנטום היצירתי, ומכיוון
שלא רק אני עזבתי את התפוז, אלא כל מסיבת היצירה ההיא התפזרה, אבד לי הכיף הזה. יש שעברו לכתוב בפייסבוק, אבל זה פחות ידידותי - קשה לאתר רשומות ישנות וקשה לכתוב טקסטים משמעותיים וארוכים, לא כל שכן לשבץ בהם תמונות.
לאחרונה חשבתי לחזור לזה קצת, אבל איכשהו
התחושה אחרת. פתאום הטקסט לא נשפך ממני כבעבר. גם רשימת ההמתנה התיישנה, והרצף שלה
נקטע. אז איך בדיוק חוזרים? האם מהנקודה שבה עזבתי, או מהעכשיו? ואיך מאמנים מחדש
את שרירי היצירה המוחיים האלה בלי להתבזות יותר מדי באיכות כתיבה ירודה? אולי
דווקא טוב שהקהל העכשווי מצומצם יותר, ונשארתם פה איתי רק החברים היותר סלחניים,
שתפרגנו גם אם הכתיבה לא בדיוק מה שהייתה.
סיום משוכתב בשלישית ברביעית:
הרשומה נכתבה במקור
לפני כ-3 חודשים עוד באוקטובר 2017. בעקבות משבר הבלוגיה הגדול שתיארתי, התחלפו
הבעלים בתפוז. הבעלים החדשים מנסים לתקן את מה שנהרס, ופונים לבלוגרים ותיקים בבקשת עצות
ומשוב. אז למרות שפעילותי בתפוז ובבלוג בכלל די נפסקה, תרמתי את חלקי בכמה עצות,
בתקווה לסייע. כי אם יצליחו להחזיר את הסוסים לאורווה, ואת הכותבים למסיבת הכתיבה
שהתפרקה, אז יהיה נהדר לכולנו. בשיחה הבטחתי שאם יתוקנו הליקויים, אתרום את חלקי
בכתיבה.
אז כתבתי את הרשומה הזו והמתנתי לאות – שהכל תקין והתגיות פתוחות (כי לא לעניין להמתין לאישור
כל פעם מחדש). קיוויתי שהסוף האופטימי של הרשומה יהיה כזה שיעודד אותי לשוב לכתוב
בתפוז, וגם אעודד אתכם לשוב ולכתוב שם. לקח כאמור המון זמן, ובאמצע התייאשתי ושיניתי את הסיומת הזו, אבל לא פרסמתי. לפני כמה ימים חודשים קיבלתי דואל עדכון מאורן ורדי, הבעלים החדש של התפוז, שעיקריו מצביעים על פתרון התקלות באופק, על שיפור במנגנון אישור התגיות, ולאחריו פתיחה של התגיות (פתיחה מלאה או חלקית). בדקתי, ולצערי הפתרון לא נראה עובד, וגם ההבטחה לפתיחת התגיות באופן מלא לא קויימה.
אז אולי יש תקווה לחזרה גם לעונג
הישן הזה של הכתיבה (כי לקריאה אני חוזר בהדרגה), כפי שכתבתי פעם, ואולי אצליח
להוריד את החלודה מהכתיבה כך שארגיש נוח מספיק עם הטקסט. ואם לא אהיה לבד בחזרה
לכיף הזה, אז בכלל יהיה נהדר. ואם זה יוכל להיות גם בתפוז, אז בכלל נהדר.למרבה הצער זה כנראה לא יהיה בתפוז... אבל אם בכ"ז יהיה איזה עדכון, מבטיח לשתף.
איחולי יצירה
מהנה ומוצלחת לכולנו, להתראות ולהקראות 😀
לאחרונה חזרתי לפעילות ספורטיבית מתונה, שבמסגרתה אני יוצא להליכות
מזורזות בסביבת ביתי. מזג האויר הנעים והיבש (מדי), מושך אותי לפארק ההררי הסמוך
לבית. בינתיים הכל עדיין חום למדי, כי היורה איחר מאוד להגיע (רק בתחילת החודש,
לאפיזודה אינטנסיבית בודדת).
רק שלרוב אני כמובן לא יוצא עם המצלמה. אמנם צידי פעם אני לא מתאפק
ושולף את הטלפון לעצירת צילום זריזה ובלתי מספקת, אבל לא יותר מזה. וגם האיכות כבר
לא משהו שאני שמח להתגאות בו ברחבי הרשת וכאן כמובן.
אבל בסופ"ש של תחיתלת השנה, זה שהתחיל עוד בסוף של 2017, החלטתי
להקדיש לפארק השכונתי תשומת לב רבה יותר. אז הזמנתי את קן להצטרף, ויחד טיילנו
בפארק כשעה, משוחחים בכיף וגם מצלמים כמובן. הנא לקט נבחר מהצוצרים של אותו סיבוב:
תמונות אופייניות בצבע
וכמה עיבודים נבחרים בש"ל (כי התאהבתי בסוגה הצילומים הזו):
המראות עוררו את סקרנותי. תמהתי איך נראה המקום בלילה. אז באחד הערבים
יצאתי לסיבוב חשוך ושקט ללקט קצת ממראות המקום. לא עשיתי את כל הסיבוב, כי היה קר
ולא התחשק לי להיפגש במקרה עם איזו פומה מקומית. ומכיוון שהיה חשוך למדי, היה קשה
לראות את הדרך. אבל כמה תמונות בכ"ז הצלחתי להביא הביתה, אז הנה לקט לילי
חשוך:
ומכיוון שהבאתי פנס, ציירתי באורו על הגזעים, תוך כדי צילום ממושך
די מזמן שמעתי את האימרה המטרידה, לפיה אם
אתה מעל גיל 50, ומתעורר בבוקר כשלא כואב לך כלום, אז אתה כנראה מת... אבל אני,
למרות שאני כבר כמה שנים מעל הגיל האמור, התעלמתי מהאמירה הזו באדישות, סומך על
הספורטיביות הכללית שלי והרגלי התזונה הטובים למדי שסיגלתי לאורך השנים.
כן, היו כמה סימני אזהרה קטנים ולא משמעותיים
לאורך השנים האחרונות – כולסטרול גבוה מעט מהמומלץ (מי ממליץ בכלל, ולמה? עוד
מזימה של יצרני התרופות?), ועוד כמה בעיות קלות שלרוב גם מצאתי דרכים להתגבר עליהן
בעצמי. בקיצור, חשבתי שהאמירה הקנטרנית לא נוגעת לי.
אבל בקיץ האחרון קרו שני דברים שגרמו לי
להפסיק את ההתעלמות רבת השנים מהנושא, ולהתייחס לעצמי קצת יותר ברצינות. הראשון היה שפיתחתי
תסמונת שמכונה "כתף קפואה", או באנגלית Frozen
Shoulder, שהפריעה לי לישון בלילה, כי כל התהפכות
כואבת. גם קשה לגרד בגב (ואפילו בישבן), או להשחיל את החגורה למכנסיים, כי הכתף
כואבת ממש. והשני היה מה שזיהיתי על עצמי, אחרי קריאה מרובה, כסימנים של דלקת פרקים,
שהתבטאו בכאבים רציניים בפרקי האצבעות. כאבים שלא איפשרו לי לפתוח בקבוק או צנצנת,
או להזיז חלון הזזה. מגבלות אמיתיות..
שני העניינים הנ"ל הטרידו אותי מאוד,
ושלחו אותי למסע ליקוט מידע ברחבי האינטרנט. מצאתי שם שלל תוכניות תזונתיות הזויות
יותר או פחות, שלל יועצים בגרוש או גורואים בשם עצמם. אבל מצאתי גם כמה דברים מאוד
מעניינים. ובעיקר – מצאתי תוכנית תזונתית די מהפכנית שכמה וכמה דרכים הובילו אליה.
שמה של התוכנית הוא The Plant Paradox,
שאותה פיתח לאורך כ-15 שנה קרדיולוג רב מוניטין בשם סטיבן גנדרי, ועליה גם כתב ספר
שהוציא רק באביב 2017, שמסכמת את עיקרי התורה באופן מעמיק למדי, וגם מכילה הנחיות
מעשיות ליישום.
בנוסף, חבר קרוב שלנו (תודה אריאל), החליט
לעבור לטבעונות, עקב סרט שראה ( What the Health,
שזמין גם און-ליין), ושכנע גם אותי לצפות בו. אני לא צורך בשר יונקים מזה כשנתיים
וחצי, מטעמי מצפון. והיה ברור לי שמתישהו אעבור לגירסה מחמירה יותר של צמחומות, או
אף לטבעונות של ממש. הרי גם לעופות יש רגשות. וכן, אין תעשייה של חלב ללא תעשייה
של בשר (כי את הזכרים שוחטים, ואת הנקבות מרביעים לחלב).
אז גייסתי את כוח הרצון, ועברתי לדיאטה
מחמירה למדי – גם טבעונות וגם הדיאטה לפי הקווים המנחים של The
Plant Paradox. בהתחלה יישמתי עפ"י העקרונות שאותם
הבנתי ממידע ברשת, ובהמשך קראתי את הספר. ומזה כמה חודשים אני מקפיד על תזונה מאוד
ספציפית, שכבר אפרט קצת יותר.
ובכן, הרעיון המרכזי של התוכנית הוא להימנע ממה שמזיק (ויש לא מעט), ובמקביל לטפח את אוכלוסיית החידקים הטובים במערכת העיכול. פשוט נכון? אז לא ממש.. העניין הוא שכולנו
צורכים מזון מן הצומח. רק שאיכשהו לצמחים שעליהם אנו ניזונים לא ממש נחמד שאנו
אוכלים אותם, ובטח לא נחמד להם שאנו אוכלים להם את דור העתיד – הזרעים. לכן לאורך
האבולוציה הם פיתחו רעלנים (חלבונים הנקראים לקטינים), שירתיעו את מי שרוצה לאכול מהם. העניין הוא שהמין
האנושי למד לבשל, כך שהוא מנטרל חלקית את אותם רעלנים, עד לרמה שקשה לחוש קשר
מיידי בין אכילה לבעיות הבריאותיות הרבות המתפתחות בעקבותיה. בדומה לצפרדע בסיפור
הידוע, שמתבשלת למוות לאט לאט בלי להרגיש.
בספר (ובאתר) יש רשימה
ברורה של מזונות מותרים וכאלה אסורים, ומי שרוצה – הרשימה כאן.
ובקצרה – הנה עיקריה:
·זרעים
לא רצויים, ובמיוחד דגנים מלאים (כי בקליפה ובנבט יש ריכוז גבוה הברבה של אותם
רעלנים). יש כמה שבסדר, אבל הרוב לא.
·קטניות
זמאוד לא רצויות, אלא אם מבושלות בסיר לחץ (שמכשיר את רוב המזונות כי הבישול הוא בטמפ'
גבוהה).
·חברי משפחת הסולניים גם לא – חצילים, עגבניות, פלפלים ותפוחי אדמה. בטח לא את הזרעים
שלהם. כנראה שבישול בסיר לחץ מכשיר גם אותם.
·להימנע
מדלועיים – קישואים, מלפפונים, דלעות, מלונים ואבטיחים. (אישית, אני חושב שדלעות ומלונים
שהוצאו מהם הגרעינים הם בסדר, אבל עוד אברר את זה).
·להימנע
מפירות שאינם בעונה, כי הם נקטפים בוסר, כשריכוז הרעלנים גבוה, ותהליכי הבחלה
(הבשלה מאולצת) לא מפרקים אותם.
·להימנע
ממוצרים מן החי שלא גדלים בר, כי לרוב הם מוזנים בזרעים וקטניות שלא בריאים גם להם
(ואז הם משמינים מהר, מה שטוב לחקלאי אבל לא למי שאוכל אותם).
·סוכר
גם הוא מחוץ לתחום (כי הוא מזין את החיידקים הפחות טובים במערכת).
בספר עדויות רבות של אנשים עם מגוון מבהיל של
תסמינים רפואיים בעייתיים מאוד, שמצבם השתפר פלאים – ירדו במשקל, נגמלו מהתרופות
והחלימו משלל מחלות קשות. ואילו לא הייתי שומע ראיונות איתו שמחזקים את דבריו
ותומכים בעדויות שתוארו, גם אני הייתי מטיל ספק רציני בדברים.
אבל כאמור, אני כבר על הדיאטה הזו כשלושה
חודשים, ולהלן עיקרי התוצאות שאני חווה בעצמי, ואני רק בתחילת הדרך (יחסית):
·ירדתי
במשקל במהירות מפחידה כ-5 ק"ג, אבל המשקל התייצב באחת על משקל חדש ונכון יותר
עבורי.
·הכתף
עוד כואבת, אבל פחות. גם טווח התנועה השתפר (אםכי לא ברור אם זה בגלל הדיאטה, או
תהליך טבעי).
·מיגרנות
שגרתיות (בערך פעמיים בשבוע), נעלמו כליל, ואם יש סימנים קלים של אחת שמגיעה, קפה קטן
פוטר אותה.
·אפטות
בפה שהיו מנת חלקי מגיל הגן (שאז אני כבר זוכר אותן), כמעט שנעלמו, ואם יש אחת היא
נעלמת לבד מהר ממש, לפני שהופכת לנוראה.
·טחורים
– כן, מביך להודות, אבל מדי פעם היו לי גם כאלה. אין יותר. בכלל!
·עוד
תופעה שמוכרת לגברים רבים זה הצורך לקום להשתין בלילה. אני כבר קמתי פעמיים בממוצע.
כיום אני עובר בשינה נינוחה את הלילה כולו ללא קימה.
עכשיו, אחרי כמה חודשי ייצוב, אני מתחיל בהדרגהלהכניס מחדש לתפריט דברים
חשודים שהוצאתי, כשאני בודק בזהירות שאין הרעה. אורז לבן כבר נכנס לתפריט, ובינתיים
נראה שאין תוצאות שליליות לזה. גם רסק עגבניות בקופסאות (שבישלתי שוב בסיר לחץ,
ליתר ביטחון), נראה כתקין. ועכשיו גם קינואה, גם בסיר לחץ. מניח שבהמשך אבדוק גם לחמים (מקמח לבן, כמובן, כי המלא
בעייתי מאוד).
כאמור, זה דיווח ראשוני, חלקי אמנם, אבל כבר לאורך
מספיק זמן כך שאני יכול לדווח על התופעות שאני חווה. זה לא פשוט, כי קשה למצוא בהתחלה מה לאכול, אבל לומדים את העניין.
יש עוד דברים שלא הזכרתי, כמו למשל התוספים, בעיקר בגלל הטבעונות. וכן, יש עדיין דברים לא ברורים, תמיהות ושאלות שאני מקווה שיתבהרו עם הזמן ועם מחקרים נוספים. ובכלל, כמו כל עניין מדעי, תמיד מתגלים עוד דברים ועוד מחקרים מחדדים את הידע או אפילו משנים כיוון בכלל. אבל לי זה בינתיים עובד, אז אני ממשיך.
למי שרוצה לצאת למסע סרטונים, זה סרט שאיתו
אפשר להתחיל:
ועוד כמה לא רעים, ששווה לצפות בהם (ולהתגלגל עם יוטיוב הלאה, כמה שמתחשק): https://youtu.be/hoyLBCi-KxA https://youtu.be/dN_Nani1Gwk https://youtu.be/9kTw7uG_9T0 הרבה בריאות לכולנו!
