יום שישי, 27 בפברואר 2009

משפחת D והשטיח האדום

ביום א` החלטנו על נסיעה משפחתית ל-LA. התוכנית הייתה לבקר במוזיאון להיסטוריה של הטבע. ולמשימה חברנו עם משפחת חברים חדשים שהכרנו, שהגיעו בהרכב מלא (כולל הסבתא ושלושת הצאצאים).
אחרי שהחנינו, עשינו דרכנו לכניסה, סותמים את האף מהצחנה שעלתה ממדשאת ענק שסביב האצטדיון האולימפי של 1984. נראה שהחברה במחלקת הגננות החליטו לדשן את הדשא בכמויות גדולות מהתוצרים הטריים של אורוות ורפתות האזור כולו.
נכנסנו, ובאולם הכניסה מוצגים שני שלדי דינוזאורים משוחזרים מרשימים למדי, בתנוחת קרב אכזרי במיוחד. הטירנוזאור האיום תוקף בלהט טריצרטופס תמים ואוכל עשב. הרושם בהחלט כביר. אלו היו חיות עצומות מימדים שממש לא הייתי רוצה להיפגש איתן (כלומר עם הטירנוזאור) לבד ביער.
 
מכאן נכנסנו לגלריה יפהפיה שמציגה את אוצרות הטבע – שלל גבישים מהממים ביופיים, בגדלים מרשימים ובשלל צבעים. לאחר תערוכה מרשימה כזו, כשאנחנו מנסים לשכנע את הצאצאים שככה אלו נמצאים בטבע, נכנסים לחדר נוסף המראה את אותם אבנים לאחר עיבוד וליטוש. אופאלים, ספירים, זירקונים, יהלומים, גראנאטים ועוד שלל אבנים טובות. מעניין היה לראות איך אותן אבנים מופיעות בצבעים שונים, ובכך בעצם נראות לא פעם דומות למדי. אז להתרשמות, קבלו כמה צילומים, מאלה שהצליחו:
ותצוגה מבחר נאה משלל הבהלה לזהב

מכאן עברנו באופן מסודר, אולם אחר אחרי השני, שבהם הוצגו פוחלצים של בעלי החיים מאותה יבשת: צפון אמריקה, דרום אמריקה, אפריקה. למרות סלידתי העקרונית מפוחלצים, אי אפשר להתכחש לרושם הנוצר כשרואים את אותם בעלי חיים בגודל אמיתי ובקרבה רבה: פילים, קרנפים, אריות, מיני אנטילופות, דובים, זאבים, קופים ועוד.
 
אח"כ עברנו לעוד אולם פוחלצי עופות. שוב – מאות מינים מגוונים, ואני מניח שכל אורניתולוג חובב היה נמס מעונג. אך כיוון שאיני נמנה עם אלה, הגעתי לרוויה. הספיקו לי הפוחלצים, ושוב לא יכולתי לגלות עניין בבתי הגידול של כל מאות המינים שהישירו לי מבט זגוגי מחרוזי עיניהם.
 
בדרך לתצוגה הבאה, עוד הספקנו לצפת במסדרון בתצוגה מרשימה של צדפות מסוגים וגדלים מרשימים, כשגולת הכותרת היה מאובן שבלולי של אמוניט בקוטר של יותר ממטר. ברל`ה גדול למדי..
בקומה התחתונה היו שתי תצוגות מרשימות למדי: תצוגת חרקים וזוחלים באולם אחד והיסטוריה כללית (ולגמרי אנושית) מתולדות ההתיישבות באמריקה.
בחוות החרקים היה מעניין לראות עכביש טרנטולה ענקי שנראה בגודל של כף ידי, חרקים שטוחים וירוקים דמויי עלה (שציוריהם זכורים לי מאינציקלופדיה תרבות), מרבה רגליים בעובי של אצבע ובאורך של לפחות 30 ס"מ (לפי הערכתי), שלל תיקנים שלא הייתי שמח לפגוש במטבח, נמלים פרווניות אפורות ואדמדמות ועוד אי אילו מיני חרקים. עוד בתצוגה היו גם נחשים וצבים – בהחלט תצוגה מיוחדת ולא שגרתית.

חרק בצורת עלה

נרהב הרגליים הענק
עכביש בצילום מטושטש עקב ההשתקפויות, והיד של הבן הגדול
 
באולם של ההיסטוריה האמריקאית היה שלל מוצגים אקלקטי למדי – מרכיבי מערכות של רכבות, מכונות חקלאיות, תמונות המערב בחיתוליו לפני שהוצף במתיישבים, שלל כלי נשק מגוונים, שעזרו לחסל באלגנטיות את התושבים המקוריים של הארץ וכיו"ב.
 
אחרי שסיימנו את הפרק החינוכי, נסענו לאזור בוורלי-הילס, לארוחה במסעדה שעליה קיבלנו המלצה, מתכננים כל הדרך את ההגעה המרשימה לטקס, אחרי מופע החימום המתוקשר היטב שמשודר בטלביזיה, בו מופיעים כוכבים מסדר שני כמו בראד פיט, ג`ניפר אניסטון, מריל סטריפ ועוד כמה, שעזרו להעביר את הזמן לצופים, בונים בהדרגה את המתח הנדרש לקראתנו. טום הנקס, שחלף מולנו ברולס-רויס שלו מיהר בשליחותנו להודיע שאנחנו מתעכבים מעט, כי לא ייתכן שנבוא ללא ארוחה ראויה.
בינתיים, נזכרנו בהנאה בכל הרזומה הקולנועי הארוך של נציגי משפחתנו: אנוכי, שקולי ליווה את הסרט הבלתי נשכח "כנפיים" בהפקת חיל האוויר משנת 82, קורא בקול מאחורי המצלמה ומכריז את המשפט האלמותי  "היכון להקשב.. שתיים, שלוש - הקשב!!
נזכרנו גם בהופעות הבלתי נשכחות של הגברת
D הראשונה בסרט ההיסטורי "הבריתה של הבכורה של סימה וניסים דנינו" בתפקיד אורח, או הקומדיה המשעשעת "D+D נישאים", שעד היום מעלה חיוכים על שפתינו, כשרגעי האושר הונצחו.
עם רזומה כזה עשיר, ואף הרבה יותר, יותר נסענו לכיוון השטיח האדום, חולפים בדרך על פני עשרות רכבי שידור של התחנות השונות הממתינים קצרי רוח מול המלונות בהם מתאכסנים יתר הכוכבים שלא התמזל מזלם כמונו להתגורר בקרבת מקום, משועשעים מההסוואה המושלמת שסיפקה לנו הפונטיאק הכסופה מפני עדרי הפפראצי האורבים.
כאן נתגלתה הבעיה הראשונה – נראה שקצר בתקשורת מנע מאלפי השוטרים שסגרו הרמטית את המתחם מלהתעדכן בבואם של האורחים הנכבדים, בני D, ולהובילם אחר כבוד לבמה המרכזית. וכך נאלצו מיליוני הצופים ברחבי העולם להסתפק באוסף השחקנים שהצליחו להיכנס, מפספסים את המופע המרכזי של הערב.
ואנו, שהצלחנו לראות את השטיח האדום הענק ממרחק ניכר, חזרנו הביתה להסיק מסקנות ולשפר טעויות לקראת השנה הבאה.  נראה שגם המעצמה הגדולה בעולם, במיוחד בנוגע לתעשיית הסרטים בעיר הכוכבים והמלאכים, לא חסינה מטעויות מביכות.
וכך זה נראה מרחוק. מאד מרחוק

יום רביעי, 25 בפברואר 2009

גטסבי הגדול / סקוט פיצג`רלד

126 עמ`, ארה"ב 1926, הוצאת הקיבוץ במאוחד 1999, עברית גדעון טורי
הרקע והעלילה
מהכריכה האחורית (שמאתר סימניה)
מאות מוזמנים ולא מוזמנים התארחו במסיבותיו המפוארות של גטסבי, אבל רק מעטים יכלו לזהות את המארח, ואיש לא ידע מיהו בעצם, ומה מסתתר מאחורי החזות הנוצצת. הוא הציג עצמו כאיש-אוקספורד, וכבעל מדאליות ממלחמת העולם. השמועות אמרו שהיה מרגל גרמני במלחמה, אחרים אמרו שהרג פעם בן אדם, שהוא מבריח משקאות, שהוא משתייך למשפחה מלכותית אירופית... לא לאט מגלה המספר - שכנו של גטסבי - את הדחף המרכזי, ובעצם היחיד, של חייו של גטסבי ושל כל מעשיו: אהבה רומנטית גדולה ונדירה, שזמנה הוחמץ: כישרון יוצא מגדר הרגיל לתקווה, בלי שיווכח שחלומו כבר נמצא מאחוריו. חיים שלמים נבדים כאן בנוכלות לא מעטה, בשביל משהו שגרעינו כה אמיתי ותמים. וכל זה מוליך באורח בלתי נמנע לקטסטרופה. זהו הרומאן החשוב ביותר של פיצג`ראלד (1952), ורומאן האהבה הגדול של הספרות האמריקנית במאה העשרים. כשהופיע הספר, ראה בו ת.ס. אליוט את הצעד החשוב ביותר שעשתה הספרות האמריקנית מאז הנרי ג`יימז: ``הספר עניין אותי וריגש אותי מכל רומאן חדש אחר, אמריקני או אנגלי, שהזדמן לידי זה שנים``. לא מכבר נבחר הספר, בשני משאלים רחבים נפרדים, שלקחו בהם חלק סופרים ומבקרים - באנגליה ובארה``ב - כאחד מחמשת הרומאנים הטובים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית במאה העשרים. `גטסבי הגדול` - היה רב המכר הראשון של ``ספרי סימן קריאה`` ב1976-. גדעון טורי חידש ועידכן עתה את התרגום שלו בשביל דור הקוראים של סוף המאה.

והגרסה משלי
(ומי שרגיש לספויילרים, עדיף שימנע כליל מהפסקה, עד לקטע של החווייה)
הספר נחשב לאחת מיצירות המופת של תחילת המאה ה-20, ונכתב זמן קצר לפני ההתמוטטות הכלכלית הגדולה של 1930.
הספר מגולל את סיפורו של גטסבי, שאליו מתוודע הקורא דרך הסיפור של השכן בבית הסמוך מר קרווי, בחור כבר לא כ,כ צעיר, המתפרנס מסחר באיגרות חוב ומקווה להתעשרות מהירה. גטסבי הוא טיפוס חמקמק, לא ממש מוכר אישית, למרות מסיבות הפאר אותן הוא עורך בביתו, שופך משקאות וכספים לרוב בדרך פזרנית ובלתי מובנת. כולם חוגגים במסיבותיו הפרועות אבל לא ממש מכירים אותו, והוא לא מתאמץ להכיר את הסובבים.
לו יש אג`נדה אחרת. ובאופן מתוחכם מנסה לסובב את מהלך העניינים ולהחזיר את הגלגל לאחור 5 שנים, לזמן בו לא היו לו הרבה אמצעים, אבל אהבה גדולה ובלתי ממומשת.
אבל תרגיליו המתוחכמים מתמוטטים באירוע טראגי מקרי, שמעמיד את כל האירועים באורו. כך מסתבר, שאיש החברה הנוצץ, שבביתו בילו רבים נשאר בסוף לבד. מאד לבד.
החוויה
יש משהו מוזר בספר. הוא טוב, אבל שלל השבחים פגע אצלי בחוויה. ציפיתי ליותר, לסערה גדולה, לדרמה ענקית, לכל מה שספר המובטח כענק אמור לספק. והוא לא. הוא כתוב טוב, הוא מספר תמונה מעניינת על חיי העשירים הריקניים והנהנתנים של התקופה. בקיצור – הוא מעניין, אבל ציפיתי ליותר. ובכ"ז, לא מצטער שקראתי, הרי זה בסה"כ ספרון לא ארוך שמהירי הקריאה גומעים במהירות. אני כמובן לא מהיר קריאה, אז הוא ליווה אותי קצת יותר.
שורה תחתונה
מומלץ בכ"ז, אבל אל תפתחו תילי ציפיות שיגרמו לאכזבה.

יום שבת, 21 בפברואר 2009

יהודי ללא מנוחה

החינוך המוסיקלי הרשמי שלי החל, בדומה ללא מעט מילדי ישראל, בכיתה ג` בשיעורי חלילית. אז קנו לי חוברת וחלילית עץ ומחזיק תווים, והתפללו שהנא יצא מהילד ברוך הכישרונות גם גאון מוסיקאלי.
אחרי כשני שיעורים, שאליהם
התבקשה כיתת החלילית להופיע לשעת-אפס, הבנתי שזה לא בשבילי. כבר אז שעות כאלה לא היו החלק החזק שלי.
עברה שנה של איפוק מוסיקאלי, שהוחלף בטיפוס על עצים וטיסני נייר, ויום אחד הופיעה בבי"ס משלחת מכובדת של מורים למוסיקה, שאספה מבין בני המחזור את הכישרוניים יותר ללימוד נגינה בקונסרבטוריון שבקרבת מקום. מאד נפגעתי שלא נבחרתי לעניין, אז הפעלתי את קסמיי והצלחתי להשיג גם לעצמי זימון לקונצרט הדגמה ומיון לכלים שנערך באחד הערבים אח"כ.
לערב התלבשתי יפה ובליווית אימי עשינו דרכנו למוסד המכובד. הערב התחיל בהופעה של ילדון ערבי (כי דיבר בערבית) קטנטן, לבנבן, עם פנים עכבריות, שהפלא לנגן בכינור. אחריו עלה ילד בוגר מעט יותר שחיבק צ`לו וניסר איתו מנגינות שלא עשו לי כלום. בהמשך, זוג ילדים בוגרים את יותר ממני עלו לבמה המרכזית וניגנו יחד על פסנתר וכינור.
לא ממש זוכר מה דחף אותי דווקא לכינור, אולי יצר התחרותיות שהתקשה לקבל את העובדה שקטנטן כמו ההוא יודע משהו יותר ממני, ואולי הדמיון שלי שלקח אותי למחוזות מתמטיים של מרחבי צלילים  מוסיקאליים אינסופיים, שההוא "יכול לנגן כל צליל שהוא רוצה", אבל מויינתי לכינור, יחד עם חברי מהכיתה יורם. אותו יורם, ילד בלונדי נעים מראה, שיחד היינו משתעשעים בלדבר ג`יבריש צרפתי רב רושם במבטא כבד.
המורה, מר רובינשטיין הנכבד, גבר בשנות ה-50 המאוחרות, שצייד אותנו בכינור זעיר במידה 1/4 שעליו הולבשו שני מיתרים מתוך הארבעה להקל עלינו את תהליכי הלימוד. על חוברת התווים סימן בעיפרון את האצבע במספרים, וכך למדנו לנסר ולחרוק. לעיתים יורם היה מקבל שיעור לפני ואני ממתין ומאזין, ולפעמים ההיפך.
כצפוי נדרשנו להתאמן בבית על הביצוע בכדי להתקדם כנדרש. רק שלעבדכם קרצו העצים והחברים בחוץ יותר, אז הבית נהנה מהפוגה מסוימת מהניסורים ובחריקות.
כעבור כמה שיעורים זכה יורם חברי שיותקן על כינורו המיתר הדקיק, זה המפיק את הציוצים הגבוהים והדקים. אני, שהייתי חרוץ פחות באימונים חשתי את הבושה של להיות מפגר בהתקדמות. כעבור שלושה ימים (השיעורים שלנו היו בימי שני וחמישי אחה"צ), הגעתי מביה"ס, והבנתי את הבושה הגדולה הצפויה לי בשיעור, כשכרגיל לא טרחתי בכלל לפתוח את קופסת העץ השחורה. אז אחרי הארוחה, תפסתי יוזמה והתאמנתי. לפחות חצי שעה. ממש השקעתי..
אחרי שנמאס, והרגשתי שמיציתי לאותו יום את המנה הנדרשת למניעת הפדיחה הנוספת, ירדתי לחצר בחיפוש אחר קצת אקשן. לא לקח לי הרבה זמן לשכנע עוד כמה חברים לשבור את השקט המסורתי שבין 2:00 ל-4:00, והפעילות השכונתית הרגילה התחילה. ברור לכם שדי שכחתי מהשיעור, אבל למזלי תפסתי את עצמי בזמן (כלומר כ-15 דקות לפני השיעור), טסתי במעלה ה-4+2 הקומות, חטפתי את הקופסה השחורה המוכרת וטסתי בריצה אדירה לקונסרבטוריון המרוחק. מזל שכושר ריצה טוב היה לי, כי הצלחתי להגיע בזמן. רטוב, אבל בלי לאחר.
כמה נשימות להרגעה, התיישבתי מול המורה הנכבד, פתחתי את הקופסה. איך אעביר את ההרגשה של המבוכה, כשהקופסה התגלתה ריקה.. מבט נבוך שלי, מבט די המום של המורה, הסבר מגומגם שלי שהכינור נשאר על המיטה כי התאמנתי.. גם ניסיון לשכנע אולי לעבור את השיעור עם כינור חלופי לא הועילו.
ההמשך כבר מובן לכם, אבל אתם מבינים עכשיו איך קרה שעולם המוסיקה, המשובץ יהודים כישרוניים לרוב, הפסיד את ההזדמנות להצמיח מתוכו כוכב עולה נוסף.
ואני קיבלתי פסק זמן של כמה שנים מהניסיונות לבדוק אולי בכ"ז העולם מפסיד. ההמשך, והיה המשך באפיזודה אחרת ושונה, בפעם אחרת.

חוויה ישראלית מתקנת


לפני שבועיים סיפרתי לכם על חוויה ישראלית אוטנטית מדי בבית כנסת מקומי. אז אתמול הזדמן תיקון מוצלח לחוויה שכיף לי לספר עליו.
ובכן, אתמול קיבלנו שיחת טלפון המזמינה אותנו להצטרף לחברים למופע סטנד-אפ ישראלי. לא שאלתי יותר מדי פרטים, היה נראה נחמד ושווה יציאה. התוכנית הייתה להגיע למקום, כ-20 דקות נסיעה מהבית, בשעה 8:00 בערב.
מה שלא היה בתכנון זה שהדרך הביתה תארך שעתיים ורבע, ושבדרך יתפתח כאב ראש (שדי צפוי, בהתחשב בלילות המופרעים בשיעול טורדני). טוב, על התוכנית לא מוותרים, אז שני אדוויל + קפה + החלפת בגדים – ויוצאים בדקה התשעים.
הדרך לא עברה חלק, כי המשטרה חסמה איזה רחוב, מה שאילץ אותנו לעשות איזה עיקוף ולאחר בשתי דקות (ואני שונא לאחר, במיוחד לאירועים שאין לי מושג מה טבעם). הגענו לבית, שאם לא הייתי מבין שהוא בית פרטי, הייתי מניח שהוא מין מבנה ציבורי: כנסיה, בי"כ או מתנ"ס. בית עצום. בפנים הוא מעוצב יפה ומוקפד, ומגעה הרגיש של בעלת הבית (שגם חתומה על חלק מציורי השמן שעל הקירות) ניכר בכל פינה. את פנינו קיבל בחור חרדי צעיר וגבוה, במעין בדיחה שלא לגמרי הבנתי שנוגעת לכיסאות שלא הבאנו ואולי היינו אמורים להביא. אני התייחסתי לזה כסוג של בדיחה (ולא בטוח שהייתה) והאישה התייחסה ברצינות (שלא בטוח שהייתה).
היו נשנושים בשפע, ושיחות סלון לא מחייבות, והכירו לי לא מעט ישראלים שטרם הכרתי, כולל את הזוג בעלי הבית – צעירים ממה שדמיינתי. אנשים המשיכו להגיע (וכרגיל אני מבויש על שלחצתי על האישה להגיע בזמן, ועל הלחץ מהאיחור של 2 דקות).
הגיע הזמן, ואנשים נפרדו בקושי מהעוגות והשתייה והתיישבו לאט במקומות, למול הבמה. לאחר כמה מילות פתיחה של ההוא מהבדיחה(?) בכניסה, בהן סיפר שהערב הינו חלק מפעילות ישיבת "נתיבות-עולם" מבני-ברק, המנסים לקרב לבבות בין חילונים/חרדים/דתיים, והראה מין סרטון וידאו של מפורסמים שנכבשו בקסם. האמת? לא התחלה מבטיחה מבחינתי, אבל ניחא.
אחריו הוזמן ועלה בצליעה לבמה איש מבוגר, חרדי במראהו, והחל לספר קצת מהרקע האישי שלו – שהיה בעברו טייס בחיל האויר שנפל בשבי הסורי במלחמת יוה"כ, ועל דרכו האישית לחזרה בתשובה. והסיפור הצליח להוציא ממני הרבה חמלה, והזדהות (בכ"ז בוגר חיל האוויר), וחיוכים. על חזרה בתשובה לא הייתי בא לשמוע, אבל סיפור אנושי חזק וטוב תמיד מתקבל בברכה.
לאחר כמה דקות של הקדמה, עלה לבמה בחור חרדי אחר, נראה כבן גילי בערך, ששמו שמעון פרץ (מישהו זוכר? כי אני לא הכרתי). הבחור התחיל במופע סטנד-אפ מקסים, מחייך על עברו המפוקפק כחילוני, על חייו כבדרן מוכר, על יחסו המזלזל לנשים (שרבות מכן בטח מכירות כחלק מההווי של הישראלי ה"זה" שלא היינו רוצים להכיר), על משפחתו, על נשים וגברים בכלל, ועוד. מופע ארוך, מרתק לכל אורכו, מקסים, מצחיק ומלא חן.
לרגע האיש לא ניסה להיות "מחזיר בתשובה", רק סיפר על עצמו ועל האושר שמצא בחייו. נחמד, ומחוייך וחביב להפליא. אח"כ, אחרי כשעתיים על הבמה, עברו לקטע הבלתי נמנע של תרומות. הייתי תורם (משהו שמקביל למעין תרומתי במקום דמי המופע שלא נגבו) רק שהתרומות היו ע"ס 864$ בלבד, בפריסה שנתית – תמורת מזוזה שבה אין לי צורך. אז מכיוון שרף התרומה היה גבוה מדי, בכלל לא התכוונתי.
בסוף, לקראת פיזור, ניגשתי אל שלושתם, והודיתי על ערב נחמד ונעים במילים "תודה, היהדות שלכם מקרבת לבבות". שמעון פרץ נדלק על הדברים והפציר בי לומר אותם בהקלטה מול הווידיאו. ניסיון להישאר צנוע ובצללים לא כ"כ הצליח לי, ונעתרתי לחזור על המשפט למול המצלמה. שיהיה, גם סוג של תרומה. הם באמת מקרבים לבבות, בלי קשר לאמונתם הרחוקה ממני ומוזרה לטעמי.
אח"כ, למרבה הבושה, גיליתי שלבשתי בטעות את הסוודר שנפרם בצווארון. מילא האנשים שפגשתי, אבל להיות מונצח בפדיחה במצלמה זה טיפה פחות נעים.
כמה שונה, ונעים, וחביב היה ביחס למפגש הקודם. ייתכן שהאכסניה הבלתי פורמאלית בבית פרטי, העירוב הטבעי של נשים וגברים, והתוכן ההומוריסטי של הערב הקרינו גם על הסביבה. בהחלט חוויה מתקנת.

יום רביעי, 18 בפברואר 2009

על נוסטאלגיה וכתיבה


לפני כמה ימים, בעקבות רשומה נוסטאלגית בחלקה שהזכירה את שכונת ילדותי, עלו לבלוגיה עוד רשומות נוסטאלגיות מקסימות. נראה ששוחרר פקק, וזרם מחוייך עלה לסביבה הוירטואלית שלנו. היה כיף לקרוא וכיף לדעת על תרומתי הצנועה.
גם אצלי עורר העניין שטף נוסטאלגי, מחזיר אותי לנשיקה הראשונה (שעליה כתבתי), ולמבול נושאים פוטנציאלים לרשומות בסגנון: גן רינה, ילדי רחוב הירוק, השכנים בבלוק, הגינה, משחקי הילדות, הפעילות בצופים, המחנה על העץ, הבית הנטוש, מיצי - החתולה של ארז... ועוד הרבה שיכולות להסתעף מאלו שציינתי.
ואם היה זמן בשפע ייתכן והייתי כותב על כולם. רק שיש בכ"ז מעכב קטן – למרות חיזוקים מקסימים שקיבלתי מלא מעט מכם, עדיין יש לי הרגשה שפוטנציאל העניין בסיפורים האלה מוגבל. למה שהמיצי ההיא תעניין אתכם (למרות סופה הטראגי)? למה שגניה ואימהּ הזקנה מקומת הקרקע תעניינה אתכם במשהו?
ומצד שני, נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם הסבתא שלי ז"ל. זמן לא ארוך לפני שהלכה לעולמה, כשכבר הייתה בבית אבות (מטופח למדי, ורציני ומכובד, שלא מנע ממנה לסלוד ממנו ולבוא בטענות אינסופיות), ובאתי לבקר אצלה באחד מימי השישי. לא הייתי נכד למופת וגם היא הייתה לא פעם קשה ולא נעימה, אבל פעם בכמה זמן הקפדתי להגיע (מתעלה על תחושת בחילה קלה לנוכח ריח השתן שתמיד שרר שם). באחד הביקורים חזרה שוב לספר קצת על עברה, על ימי טרום המלחמה בווינה, על המחזרים והבילויים, על האחות האמצעית שהתחתנה עם צייר מבטיח (שדווקא רצה את הסבתא הקטינה), ונסעה איתו לתור את העולם,וציוריו פיארו את קירות חדרה  ועד היום מפארים את בתי משפחתנו המורחבת, כאשר הם עצמם (הצייר והאחות) נעלמו מתישהו בג`ונגלים של האמזונס... ככה, ועוד קצת התחלות סיפורים.
ואז, אחרי כמה משפטים והתחלות לא מחייבות כאלה (כמו תמיד), נאנחה לעצמה וקַבְלה: "אך, אם רק הייתי כותבת את כל הזיכרונות.." כמעט והפטרתי משהו ברוח "טוב, נו, פעם אחרת" ועצרתי עם השטות בזמן, מבין שלא תהיה פעם אחרת ומבין שבעצמה היא גם כבר הבינה.
לא יודע אם יש קשר בין החשק שלי לכתוב כאן, או שזה נובע אצלי ממקורות אחרים, אבל עצם זה שאני זוכר את רגעי המחשבה האלה, כ-20 שנה אחרי האירועים, אולי מרמזות משהו על הצורך שלי לא להתחרט אח"כ שלא כתבתי ולא תיעדתי ולא השארתי מין מזכרת אחרי.

יום שני, 16 בפברואר 2009

העולם של מסמר-9


בימים הסוערים של מבצע עופרת יצוקה, עלה באחת הקומונות שבה אני משתתף דיון על תעסוקת ילדים, כשטלי מספרת על הפעלות אותם היא מעבירה לילדי אשקלון (בשוטף, כמו גם בימי מלחמה). מגוון פעילויות היצירה שבהם היא מפעילה אותם גדול ומקסים, אבל אף פעם לא מזיק להרחיב את הסל.
זה הזכיר לי שלפני כמה שנים טובות, כשהבת שלי הייתה בכיתה ד` וכנראה התלוננה שמשעמם לה, קפץ לי לזיכרון פעילות חביבה שאותה הייתי עושה בערך בגילה, למלא את הזמן הפנוי שהיה בשפע.
אז מללמד את הבת שלי, ומההתלהבות, נולדה הרצאה אותה העברתי לכל הכיתה, שאת עיקריה אביא לפניכם כאן.
ביקשתי מהמורה שתודיע לתלמידים להביא באותו יותם טושים צבעוניים, עפרונות ומחקים, ולהזמין לכיתה מטול שקפים. התחלתי את ההרצאה בלהזכיר לתלמידים חומר שלמדו שנתיים קודם בגיאומטריה, שנקרא "העולם של מסמר 9". היה יפה לראות כמה כאלה שזכרו היטב.
אז הנחתי על מטול השקפים שקף עליו הדפסתי דגם מוגדל של נייר משובץ, עליו סומנו נקודות הצמתים על מסגרת של 3x3 משבצות ו-4x4 צמתים. על הנקודות הצמתים סימנתי קווים מקשרים ואלכסונים לפי הקידוד הנותן שמות באותיות לכל סוג של קו כזה, משהו דומה בערך למתואר:
 
אז סיפרתי לכיתה כשלי עצמי שיעמם פעם, בחופש הגדול האינסופי שבין הגן לכיתה א`, ולא היתה טלביזיה, והיה לא-חינוכי לצאת לשחק בין 2:00 ל-4:00 בצהרים, האימא שלי לקחה מחברת משובצת ריקה (כמעט) מימי בית הספר של האבא שלי, ו-"ציירה" לי כמה דוגמאות יפות ונתנה לי לצבוע.
ציירתי להם את הדוגמאות האלה על הלוח בזמן אמיתי על שקף משובץ נוסף, כשאני מכריז בקול על האותיות א-ב-א-ב-א-ב-א-ב או א-א-ב-א-א-ב וכד`, יוצר להם מול העיניים את הצורות היפות שנראו כך:
 ואז חיברתי ידנית, על השקף המוקרן כמה צורות יחד, והתקבלה הצורה הבאה:
 
הרגשתי שאפשר לסמוך עליהם, גם על היותר פראים, ושלפתי מהשקית שהבאתי 6 מחברות: 5 מחברות שלי, אותן מילאתי בצורות מצורות שונות בצבעים שונים. מראה להם איך פיתחתי צורות גיאומטריות חדשות, איך השתעשעתי בקומבינציות צבעים שונות, איך ניסיתי לפתח צורות שבדקו צורות גיאומטריות שונות וסימטריות שונות, איך הכול התפתח אצלי עם השנים לרמות גבוהות, עד למורכב ביותר מבחינת קומבינציה ייחודית של צביעה בנקודות. כל מחברת חדשה, פתחתי במין יראת כבוד, מנסה להביא את עצמי לחידוש משמעותי בצורה, צבע, צורות צביעה וכד`. היה כיף לראות את פניהם המוקסמים והנלהבים כשהעברתי ביניהם את המחברות לעלעול חפשי. 
אז גם שלפתי את המחברת של הבת, בה מילאנו צורות וצביעות שונות, ממלא את ליבה גאווה על התוצרת המפוארת שלנו במשותף. 
אחרי שהיו ממש משולהבים, חילקתי להם דפים משובצים ריקים למלא במקום לבד, וכמה כאלה שמראש מילאתי בעצמי בצורות פשוטות בסיסיות, מזמין אותם לפתח אותן יותר או לצבוע כרצונם. 
5 המחברות שלי הנ"ל, נשארו מאחור בארץ, ואין לי אפשרות להביא אותן בפניכם. אבל הבת הביאה את שלה אלינו לכאן, אז קבלו כמה דוגמאות מצולמות (באיכות בינונית מדי) מהשלל שבמחברתה, ובסוף אותו אחד משלי שבו השקעתי לא מעט שעות וחישבתי שיש בו יותר מ-16000 נקודות (ובמיוחד בשביל זה למדתי בעצמי חישוב של סכום סדרה חשבונית).
אז להלן הדוגמיות (בערך מהקל אל הכבד):
 
והאחרון, זה שלי מסוף כיתה ו` בערך
 מאז יצא לי בכמה הזדמנויות להפעיל ילדים בשעשוע הזה. זה תמיד זוכה להצלחה וכיף גדול, וכולכם מוזמנים לאמץ בחדווה
ומי שרוצה, עוד כמה שלא נכנסו לפה - באלבום

יום ראשון, 15 בפברואר 2009

הנשיקה הראשונה


בימי החטיבה, כפי שסיפרתי כבר בסיפור הקטן על פ`, הגיעה במשלוח ההוא לאותו בי"ס גם נ`. נערונת מיניאטורית, אנרגטית, עם עיניים נוצצות וחן, וחזה גדול לגיל 13 שאי אפשר היה להתעלם ממנו. מכיוון שהייתה בכיתה מקבילה לא נוצרו קשרים מיידיים.
השינוי חל בכיתה ט`, אז הצטרפה, במאוחר, לפעילות איתנו בצופי-ים. די מהר נוצרה כימיה בינינו. באחד הערבים, כחלק מהיוזמה של ביה"ס למלא גם משהו משעות אחה"צ, הודיעו שבאודיטוריום של ביולוגיה יוקרן הסרט שיצא לאקרנים לא הרבה קודם "מבצע יהונתן". זו הייתה הזדמנות טובה להזמין אותה שנלך יחד.
לא זוכר הרבה מעלילת הסרט, כי ברובו הייתי ממוקד ביד החמימה והלחה שהחזקתי בידי. איכשהו היה לי האומץ לתפוס יוזמה אמיצה כזו (אני מניח שאם מישהו מהצעירים פה קורא את זה, הוא לא ממש מבין איזה אומץ צריך למהלך כזה, כשהיום חיבוקים ונישוקים זה שגרה יומית, ואפילו פה באמריקה מקובל הרבה יותר, כפי שגם על זה כבר סיפרתי).
ובכן, הסרט הסתיים, אבל אחרי כשעתיים של שילוב ידיים שאינו משתמע לשתי פנים, היה ברור שיש כיוון חדש ליחסינו. הלכנו יחד לכיוון האוטובוסים, כל אחד לשלו, מתעכבים ומאריכים את התהליך ולא ברור איך ממשיכים מפה הלאה. וברגע מסוים, בחשיכת העצים של הגן הציבורי, נעמדתי מולה ונשקתי על שפתיה. להפתעתי, חשתי פתאום בלשונה תופסת יוזמה לתוך פי המופתע והנלהב. החוויה המדהימה ארכה עוד ועוד, עד שבאמת היינו צריכים להיפרד. אני ויתרתי על האוטובוס ורצתי הביתה ברגל, נסער ושטוף אדרנלין.
בהמשך חוויתי איתה עוד קצת חוויות מיניות גולמניות, למדתי ממנה מעט על גוף האישה, כשאני מוצא עצמי רועד מהתרגשות בכל שלב בהתקדמות המהוססת.
במקביל, בעולם הגלוי, היה לי מאד קשה ומביך עם העניין. ביקשתי ממנה שלא לפרסם את עניינינו ברבים והייתי נבוך ומעט מאוכזב כשגיליתי שגילתה את העניין לכמה חברות קרובות. הייתי ילדותי מדי מכדי ללכת עם הסיפור בכיף ובטבעיות הלאה.
אצלה הדברים היו שונים – נראה כי היא דווקא הייתה זקוקה לפומביות של העניין. משהו של מעין אישור, וחיזוק וייצוב מעמד. לכן הדברים לא נמשכו יותר מדי זמן, והפסקנו את הקשר במתכונתו זו.
לימים, המהלך טיול של לפני גיוס לסיני, פגשנו בה בנואיבה, ושם במהלך מהיר הפכה לחברה של החבר הכי קרוב שלי מימי ביה"ס, איתו גרה יחד לאורך תקופה, ולא פעם ביליתי בחברתם.
באופן טבעי נפרדו דרכינו לגמרי, ולא ראיתיה כבר עשרות שנים. אבל זכר הערב המיוחד של לפני יותר מ-30 שנה עדיין חי בראשי, וגם תאריך יום ההולדת שלה, שחל בדיוק היום, עדיין זכור לי היטב.

יום שבת, 14 בפברואר 2009

נו טוב, נחמדים האמריקאים...


כבר לפני כשבועיים הגיע הבת מביה"ס מעודדת ונרגשת (כמה שהרשתה לעצמה להראות). אחת הבנות האמריקאיות הזמינה אותה לבוא לבקר אצלה. הבת קצת היססה, חששה ממגבלות התקשורת, שהרי שליטתה באנגלית רחוקה עדיין מהמינימום, אז מצאה תירוץ משכנע וסיכמה ל-"פעם אחרת".
בינתיים היו עוד קצת ניסיונות, ועוד גישושים, והיום העניין יצא לפועל, עם לא מעט חששות. אחרי ביה"ס סוכם שיתקשרו, והחברה הרצינית אכן התקשרה. יפה.
האבא והבת הגיעו אלינו ונכנסו להגיד שלום, וסירבו בנימוס לקפה ועוגה וכד`. כנראה שהיום זה התור שלו (תחושה, לא בטוח). אחרי שיצאו האבא הזמין למסעדה. נחמד מצידו.
לקח אותן לאיזו מסעדת מזון מהיר, ואחרי שהזמינו הציעה ביתי המחונכת לשלם על חלקה. מפתיע, אבל האיש הסכים לקחת ממנה 10$ על המנה שהסתבר שהייתה יקרה יחסית לתמורה.
לי זה היה מאד מוזר. לא הייתי מעלה בדעתי לתת לילד לשלם כשאני זה שהזמנתי אותו למסעדה לבלות עם בני. ונראה לי שלדעתי שותפים רוב הישראלים.
האישה אומרת שאנחנו, הישראלים הלא מנומסים בעליל, נוטים לפרש נימוס קורקטי כחום אנושי. חיוך מתקבל כפשוטו – כהזמנה לקרבה. האמריקאים, להבנתה, מפרידים בין נימוס לקרבה. הזמנה לבילוי משותף לא אומרת שהם חברים (עדיין, אם בכלל), ואז מה פתאום שהאבא יזמין על חשבונו?
הסתבר שכבר קיבלנו פה תדריך בעניין, שהכין אותנו לצורך לצייד אותה בדמי כיס לצורך בילויים והזמנות כאלה. טוב, נראה שאני מעדיף בעניין הזה לא להפוך לאמריקאי.

ושני עניינים קטנים ולא קשורים:
1. בסופ"ש, אם הוירוס והשיעול לא יכריעו, אנחנו מתעתדים לנסוע לטיול ארוך למדי בן 3 ימים. לא בטוח כמה אצליח להגיע להציץ ולהגיב, אז נא לא להיעלב מהעלמותי. בינתיים הסימנים מעודדים עוד פחות...
2. הופתעתי קצת מתגובותיכם החמות לרשומה הקודמת על הנוף. לפעמים קשה לי להעריך בעצמי את האפקט. לי היה נדמה שהרשומה לא תהיה מעניינת, כי כמה מסקרן כבר לקרוא על ילד שבוהה בנוף. מקווה שלא הייתם רק מנומסים, ומקווה תמיד להפתעות חמימות כאלה. תודה

יום חמישי, 12 בפברואר 2009

נופים, או הרחבת אופקים

רוב חיי גדלתי בחיפה. בילדותי גרנו בדירת שיכון צפופה בקומה רביעית + 2 שזה הרבה מדרגות. המון. לא היה בדירה הרבה חן אבל היה בה משהוא קסום – מהמרפסת נשקף נוף יפהפה למפרץ ולנמל. שעות רבות ביליתי על המרפסת הזו – מקפל בלהט טיסני אוריגאמי ומשליך החוצה, משתאה מהביצועים האירודינמיים ומקווה שלא תהייה רוח שתיסחף אותם או תרסק אותם מבלי לתת לי צ`אנס ליהנות. המודעות אז לנושא הסביבתי הייתה נמוכה, וממילא החצר הייתה מטונפת בשאר לכלוכים מסוגים שונים. ושלי, כל חורף עם הגשמים, היו הופכים למזון לשבלולים ונעלמים.
אהבתי להשקיף על פעילות הנמל השוקקת, על פעילות הנתבים והגוררות, על יציאתם של הטרפדות (למי שזוכר) ועל ספינות שרבורג לפעילות הימית, בחנתי את הצוללות וידעתי את שמן, עקבתי אחרי פריקת האוניות במנופים, צפיתי בפעילות הרחבת הדגון.

בימים של מזג אויר חורפי וסוער הייתי נהנה לראות את הברקים הזוהרים מעל הים, את ענני הסערה המגיעים ומאפירים בעצמתם את השמיים. נהניתי להתבונן בימי הסערה בגלים הנשברים בסערה על חופי קריית חיים, צובעים את המים בלבן גועש.
לאורך כל חיי, למעט מגורים של 3 שנים בדירת קרקע שבתוך ואדי כשהנוף הנשקף הוא של קיר אדמה וצמחיה במרחק 5 מטרים מהחלון, התגוררתי בדירות עם נוף. היכולת לשחרר את העיניים לפוקוס באינסוף, לשאוף במבט את המרחבים, להרחיק ראות – אלה נדמים לי כחיוניים לבריאותי ולשלוות נפשי. לא פעם אפשר לתפוס אותי סתם ככה עומד ובוהה למרחקים, נותן למחשבות לנדוד.
לכן כ"כ התלהבתי מהבית הנוכחי שלנו פה בקליפורניה. מהחצר היפה יש נוף להרים הרחוקים ולעמק השטוח למטה שמהווה את המרכז של העיירה. אני אוהב לשבת שם, להציץ בנוף, לראות את השינויים בתאורה לאורך היום, את ענני הסער, השקיעות, השמש בצהריים, החום של הקיץ והירוק שאחרי הגשמים שעכשיו. תענוג יומי קטן ששווה לי המון.
אז קבלו אוסף תמונות של הפינה המועדפת בחלוף העיתים והעונות:
בוקר קייצי

צהריים בנובמבר

אחה"צ חורפי מעונן מהיום

ערב מעונן של יום חורף

צהריים שמשיים באמצע דצמבר

דמדומי ערב חמים בדצמבר
ומי שחי מול הנוף פעם אחת - כבר לא יכול להיגמל מזה (ואיפה מאיר אריאל עם המנגינה...)