לא מזמן העליתי רשומה הנוגעת לאירועים קטנים שנצרבים בנו במשמעות גדולה מהמשוער (כאן). באותה רשומה הזכרתי את תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "מנהרת הזמן".
היום, דווקא בעידן הזה של ריבוי ערוצים, לטלוויזיה יש חלק זניח בהנאות הפנאי שלי. אבל בימי הילדות החד ערוציים (אם נתעלם מהשלג הקל של הערוץ הלבנוני, או השלג הכבד של הקפריסאי), היה לה מקום מכובד בהנאות שלי.
התקופה המוקדמת
בתקופה ההיא, של הילדות המוקדמת סביב תחילת שנות ה-70, לא היינו הראשונים לרכוש את המכשיר המופלא. למשפחת אולריך בדלת ממול כבר היתה אחת, וגם לחברים בשכונה היתה. הדגמים המובילים (ממה שאני זוכר) היו טלפונקן וגרונדיג הגרמניות הנחשבות, זנית (שהיתה בעצם ממקור רוסי) וסלורה (או סילורה) שהיתה ישראלית וזולה יותר. כולן כמובן בשחור לבן.
בתקופה ההיא היו כמה ז`אנרים, וחלקם היו חביבים עלי:
התוכנית הראשונה שאהבתי היתה על הקוסמת ג`יני – הבלונדה הזוהרת שהיתה משלבת ידיים על הכתפיים, מהנהנת בראש, והופ – קסם מופלא היה מתרחש. זוכר איך הייתי מבקש בנימוס מהאולריכים שבדלת מולנו לצפות בתוכנית המועדפת הייתי יושב אצלם בסלון על כיסא נוקשה, והאמא היתה מביאה לי שתי פרוסות מרוחות בממרח חצילים.
אח"כ נעלמה ג`יני, ובמשבצת הקסם שובצה המשפחה של הקוסמת סמנטה, חדת המראה. היא היתה עוברת דרך קירות, ובכל עת שנדרש קסם אמיתי, היתה מנענעת את אפה המחודד ושפתיה הדקות (לא היה סיליקון) ולקול תיקתוק מתואם היה מתרחש הקסם.
שתי תוכניות מרנינות ומרתקות, וגם מותחות כמובן, עסקו בבעלי חיים. היתה התוכנית המקסימה על פליפר הדולפין, שהיה משתף פעולה במגוון משימות הפיקוח של אב המשפחה שהיה מרחף על ביצות פלורידה (אם אני זוכר נעון) בסירה המונעת במדחף רועש. איזו סדרה נהדרת, ושעות ביליתי מולה יחד עם ארז, הנכד של גרוסהיים מלמטה (שאותה לא סבלתי), ואני לא בטוח, אבל מהזיכרון נדמה לי שאותו ארז הוא ארז טל המוכר (אותו קול, חיוך, משקפיים ומשהו עמומם בנוגע לשמו בעבר).
אהבנו גם לצפות יחד בעלילות מרתקות של נער הודי והפיל שלו. גם אירועים מצמררים ומותחים, שלפיל היתה חשיבות גדולה בלהציל את המצב כל פעם.
עוד משבצות חביבות היו של משפחת בריידי, משפחת פארטריג` ועוד כמה, רק שהן לא היו המועדפות.
טלביזיה משלנו
האבא חובב החידושים שלי, לא עמד הרבה זמן בפיתוי, ואל ביתינו הגיעה יום אחד בארגז גדול, טלוביזיה סלורה. אנטנה די גדולה נקבעה על סורגי המרפסת, ונסיונות רבים נעשו תמיד לשפר את המופע הטלוויזיוני המושלג, ואולי לפעמים לקלוט משהו משידורי הערוצים הלבנונים, ואפילו איזה אות קלוש ורועש מקפריסין.
בהתחלה הכרנו את סדרות הילדים – אות ועוד, טלא-פלא (שהייתה כבר קטנה עלי), ובהמשך את ריץ'-רץ' ואח"כ זהו-זה. אבל חיבה מיוחדת שמורה היתה לסרטים המצויירים – עם מיקי מאוס האלמותי, דונאלד דאק, גופי, באגס באני, והגדולים מכולם – האקל וג'אקל, שני העורבים. היו גם אפיזודות נדירות של הציפור האצנית מאריזונה (ביפ-ביפ), ששכחתי את שמה, אבל מאוד אהבתי אותה. וכמובן – פופאיי המלח ומשפחת פלינסטון האגדית.
בהמשך כבר למדתי ליהנות מסדרות המתח של הימים ההם. היה את קוז`אק הקירח והשקול, שתמיד היתה תקועה בפיו סוכריה על מקל ובנונשלנטיות היה ממגר את כוחות הפשע והרשע. היה גם איירונסייד – הנכה כבד הגוף. גם סיימון טמפלר המלאך, מקלאוד, מקמילן ואישתו, ובהמשך גם קולומבו הצטרפו לגלריית הלוחמים האמיצים בפשע שברחבי העולם. ואיך אפשר לשכוח את הסידרה הגדולה מכולם - הוואי חמש אפס עם הגל והפתיח, וגלריית הכוכבים.
זוהר מיוחד קיבל הז`אנר הבלשי עם המלאכיות של צארלי, שתמיד היה מהנה לצפות ביפהפיות ההן פותרות תעלומות בהרבה חן נשי (סטריאוטיפי להחריד).
לא הייתי חובב מד"ב, אבל השתדלתי לא לפספס אף פרק מסטיב אוסטין, כשלהכעיס תמיד התנגש עם ערבי הכיתה בכיתה ד`, שאליהם הייתי מגיע באיחור קל עד זניח, מתנשף מהריצה. כמובן, היתה גם הסידרה שעליה כבר כתבתי - מנהרת הזמן המרתקת, היתה גם מסע בין כוכבים המותחת (בגירסתה הראשונה עם מיסטר ספוק) וכן סידרת האנימציה עמוסת הטילים והחלליות – כנפי הרעם.
חדשות לא היו החלק המעניין עבורי כבר אז, בילדות, אך אהבתי את השוליים – הפינה הקטנה של התוכנית "בכותרת ובשוליים" שבה הגישה שרי רז הצעירה קטעים איזוטריים וחביבים מהארץ ומהעולם.
ההמשך
עברו השנים, עברנו דירה, ואיכשהו, אולי כבר אז, החל העניין שלי בטלביזיה לדעוך. אולי בגלל סוג של אנטגוניזם לאבא המכור, שהיה מתקבע מול המסך לשעות ולא מצליח לתקשר. אז ברור שאחרי שנים שודרגה הטלביזיה לצבעונית, וכן, היו גם תוכניות שאהבתי, אבל מקומה בחיי היה מוגבל למדי. וכך גם עד היום.
