דוגמית מהזיקוקין
כללי
שבוע מוזר זה היה, סוג של המתנה ואי עשייה מיוחדת – עבודה ולבית החסרים שבו התאכסנתי בימי השבוע, חוסך לי נסיעות מיותרות של שעתיים ביום בערך.
ובכ"ז, יש דווקא מה לספר. אז בבקשה:
הסופ"ש הקודם:
החברה חזרו בריאים, שלמים ומלאי חוויות מטיול ענק. הם היו בווגאס (וראו הופעות יפות), נסעו לברייס להתלהב מהנופים, הקיפו וביקרו בגראנד קניון, וחזרו הביתה לאחר עוד לילה בווגאס. האמת שדי נרגעתי כשחזרו.
למחרת רציתי לבלות איתם יחד, אבל הם היו עסוקים בללכת לקניות אחרונות, אז אני ביליתי בעיקר ברביצה, ונסיונות לחפש דירות באינטרנט (ללא הצלחה בינתיים). בערב יצאנו לסיבוב אחרון בעיר. אז לקחתי אותם לתצפית היפה שבפארק גריפית`, עליו כבר סיפרתי פה לא פעם. הגענו מאוחר (כי נורא רצו לקנות עוד רק כמה דברים), וכל שהתאפשר לראות מהמוזיאון בפנים זה בקושי מבט. אבל הנוף היפה סיפק אותם. זה מה שצילמתי שם:
בבוקר עוד נורא רצו רק לקפוץ ולקנות עוד משהו קטנטן. אחריו לנמל התעופה, לא אחרי קרב לא פשוט שנדרש כדי להכניס את כל התיקים הענקיים של הבן שחוזר לארץ וכל המזוודות לאוטו, יחד עם הנוסעים הדחוסים.
נפרדתי מהבן בדמעות בנמל התעופה, מצטער שלא הצליח לי אפילו לשוחח איתו כראוי בימים האחרונים. הוא פשוט היה לחוץ ודי מוטרף מכל העניינים, וכל דבר הדליק אותו. טוב שהשלמנו אח"כ בטלפון את קצת מהדברים שרצינו להגיד אחד לשני. לפחות התנחמתי באמירה שלו, שלמרות הקשיים, התיסכולים ולא מעט כעז, הוא מוקיר את החוויה של המגורים פה, ולא היה מוותר עליה.
חזרתי הביתה לבלות קצת מול הטלויזיה, לצפות בספרד מנצחת (בקושי), לקרוא ולכתוב חוויות כאן. בנוסף שני דברים ראויים לציון:
- סופסוף הצליח לי ליצור קשר עם שני אנשים שהיו חלק מילדותי. הבן והבת של שלמה בן-שלמה. חוץ מהבעת תנחומים (במאוחר לצערי) על מותו של אביהם, השיחה קלחה בכיף, זכרונות עלו והתקשורת היתה מהנה. הבטחנו לא להתנק בהמשך. גם שלחתי לשניהם קישור לרשומה שכתבתי על אביהם, וזה בהחלט ריגש אותם.
- ביום שבת החליטו בעיירה שלנו לחגוג במאוחר קצת את הרביעי ליולי – יום העצמאות. אז בפארק הסמוך (צמוד) לבית שלנו, נערך הפנינג ענק של משפחות, פעילויות ומוסיקה. על זה דווקא ויתרתי, אם כי צילמתי קצת, לקראת הסוף. אבל לסיכום נערך מופע זיקוקים כמיטב המסורת. ואני ערכתי די הרבה נסיונות צילום. אז זה מה שיצא להביא לפה:
המונים נהנים
זיקוקים
אח"כ:
השבוע נסעתי לעבודה כבר מיום שני, כיוון שהיה חשוב להספיק כמה דברים לפני ששני המנהלים הבכירים יוצאים לחופשה. אז בישיבה על הפרוייקט קיבלתי מחמאות שאינני יכול לפרט כרגע, אבל הן חיממו את ליבי, ונוגעות לטיב עבודתי ולתוצאות שהושגו כבר.
בהמשך השבוע ביצענו את תחילתו של המהלך היותר מורכב של שינוי שם, והניתוח עבר בהצלחה. עכשיו מסתערים על יתר השלבים.
חוצמזה, היה נחמד לקבל שיחת טלפון מהארץ, מבחורה צעירה, בת דודה של האורחת שהיתה לנו. היא הזמינה משהו, ודי טרטרה לי כי היתה בעיה לקבל אותו פה. בסוף ניגשתי להביא לה אותו מסניף הפדקס הקרוב. לא עניין גדול, אבל יפה שהתקשרה.
בבלוגיה:
מכיוון שלא היה לי הרבה מה לעשות בערבים לבד, בבית שאינו שלי, ישבתי לא מעט מול המחשב, מעביר את עיקר הזמן פה. חוץ מלקרוא הרבה רשומות, כפי שרובכם נוכחתם, גם הספקתי לכתוב כמה. אז מה פרסמתי:
- איש האבנים מסאוסליטו – במהלך הטיול לסן פרנסיסקו, נתקלנו באמן רחוב ייחודי שעל מסלעת החוף מעמיד בשיווי משקל מגדלי אבנים. יפהפה! וזכיתי על התמונות לתמונה נבחרת
.
- סאוסליטו – בעיקר צילומים מהעיירה היפה והציורית הזו, שממוקמת בקצה הצפוני של גשר שער הזהב.
- גשר שער הזהב – תמונות מהגשר המפורסם, כשלא הייתי מודע, אבל לפי התדובות הבנתי שחלקן תופסות אותו מזווית לא שגרתית. נחמד.
- משקלם המוגדל של אירועים קטנים – רשומת הגיגים נוסטלגית על אמירות ואירועים פחותי משקל כביכול, שמתקבעים בזיכרון ומקבלים משמעות שמעבר לצפוי.
היו גם דברים שלא כתבתי, למרות שרציתי:
- רציתי להמשיך את השרביט המתמשך של המכוניות שלי. רק שיותר מדי פעמים, כשעולה לי רעיון לרשומה, הוא סוחף אותי בהתלהבות להעלאת זכרונות. וכשאני יושב לכתוב הרשומה גדלה יותר מדי, ואז אני מחלק אותה. ובסוף, לא נשאר לי כח לסיים. אבל דווקא פה אני בטוח שאסיים, כי יש לי הרבה מה לספר עוד שממש מתחשק לי.
- אחרי שהעליתי את רשומת הדברים הקטנים שהשפעתם מתמשכת, נזכרתי בעוד אחד שכזה. אבל מכיוון ששם היה לדבר משקל מראש גדול יותר, ומכיוון שדובר אז על איש יקר לי, אני אזכה את העניין ברשומה עצמאית.
- לא גמרתי לספר גם על הטיול לסן פרנסיסקו. יש עוד לא מעט, ולא מעט תמונות. מקווה שהשבוע, למרות שאני בטוח שהנושא החם – בעלי חיים – יעסיק אותי הרבה.
- יצא לי לנגן על הנבל הגדול בעולם. אמנם תיבת התהודה שלו לא משהו, וגם את הצלילים קשה לשמוע כי הם נמוכים מדי. הפריטה לא נעשית בציפורן מטופחת, אלא עם כל כף היד האוחזת במיתר ופורטת עליו. לכן כל צליל מנוגן בנפרד, כשבין מיתר למיתר יש ללכת כמה מטרים טובים. אבל זה נורא כיף, ונחמד לראות את הצליל המשתנה בין מיתר למיתר. ואם לא הבנתם, בעצם הראיתי לכם את הנבל הזה ואת המיתרים, רק שכחתי לספר שניגנתי. אז לתזכורת, כך זה נראה:
ובענייני ספרים
אין הרבה חדש. נרשמה התקדמות מאוד מינורית עם הכל מואר. אבל נהנה בכיף, ושוב מצר שאני מזניח את הקריאה.
ועוד:
לא, עוד אין דירה. כיף..
שבוע טוב, מוצלח, נעים ומהנה לכולם (-:
