מטוס ליומולדת

ביומולדת חמש לקח אותי אבא שלי לקנות לי מתנה. הגענו למתחם שאני לא בדיוק זוכר את מיקומו, אבל הוא היה נראה כמו אוסף שולחנות כאלה תחת סככה גדולה, ועליהם מגוון דברים שונים.

מהר מאד נדלקתי על משהו נוצץ ומלהיב – דגם של מטוס נוסעים, משהו שדומה לבואינג, המופעל בבטריות. המטוס נסע במעגלים ושלל אורות אדומים ולבנים היבהבו מכל קצותיו. בקצות הכנפיים, בגחון, על הגג, בקצה מייצב הכיוון בזנב ומתחת לחרטום. בנוסף, הדבר המנצנץ הזה השמיע גם קולות סירנה. עבורי זה היה מספיק. התלהבתי בטירוף ולא יכולתי להתנתק מהדוכן. איכשהו האבא שיכנע אותי שאולי כדאי לראות עוד כמה דברים ולהחליט.

הוא הראה לי כובע שחור מסקאי, המצופה בצידו הפנימי במין פרווה לבנה – מתאים נהדר לעונת החורף שהיינו בפיתחה. הכובע קצת קרץ לי, כי לכמה חברים מהגן היה כזה, והכובע בהחלט היה נראה כייפי. האבא גם ניסה להוסיף לפיתוי משהו על הכובע, או אולי למצוא עוד כמה דברים שווים אחרים, אבל אני כבר הייתי נעול על המטוס היקר. ובאמת, הוא עלה אז 49 לירות, שהיו סכום לא מבוטל ואפילו האבא הפזרן שלי התפתל לא מעט, וניסה לטעון כי זה לא כדאי, והבטריות ייגמרו מהר, וזה בטח יתקלקל בצ`יק, ועוד שלל טיעונים הגיוניים שכאלה. אבל לך דבר בהיגיון לילד משולהב בן 5.

כשהגענו הביתה עם הקופסה הגדולה והמבטיחה, נאלצתי להפקיד אותה למשמרת עד ליום ההולדת ממש, ולהתאפק מלפתוח. כשהגיעו האורחים בני המשפחה לחגוג איתי (ועם קפה/עוגה/עניינים של מבוגרים) נהניתי לקבל עוד מתנות, אבל ליבי היה נתון לרגע פתיחת אריזת המטוס שהתקרב. ואכן, כשקיבלתי אישור ניגשתי לחדר עם עוד כמה ילדים מהמשפחה, פתחנו את הקופסה הגדולה והוצאנו את המטוס הכביר. הרושם היה עז באמת – משהו שנראה ממש כמו הדבר האמיתי (כך חשתי).

לתוך הגוף הגלילי הגדול הוכנסו צמד בטריות גדולות, הפתח נסגר, והכפתור השחור הקטן שבגחון הוסט. ברגע הוצף החדר בשלל קולות צפצוף ונצנוצי אורות. המטוב הונח על הרצפה בזהירות והחל נוסע המעגלים ומשאיר אותי ואת שלל הילדים פעורי פה מעוצמת הרושם.

טוב, המשכנו לבהות במטוס המרשים עושה סיבובים על רצפת החדר הקטן, ואנחנו נהננו.. ברור שהעניין מוצה אחרי עוד כמה דקות של צפצופים ונצנוצים. אז עברנו לפעילות אחרת. בבוקר קמתי מוקדם, אפילו שהיה יום שבת. התאפקתי דווקא לא רע, אבל גם לזה היה גבול, אז הוצאתי את המטוס הגדול ונתתי לו לעשות כמה סיבובים מנצנצים על הרצפה, ושוב נהניתי מאוד מהחוויה, עד שתבקשתי להיות בשקט עד שההורים יקומו. שוב חיכיתי בסבלנות, אבל התחלנו, האח בן השנתיים ואני להרעיש, והם קמו. ושוב כמה הפעלות, עד שמשהו נתקע במפסק הזעיר. האבא ניסה לתקן אבל לא כ"כ הצליח לו בנסיון ראשון (וכנראה לא התעקשתי באמת), אז המטוס נכנס לארון להמתנה.

אח"כ הוא באמת תוקן רק כדי לראות את האורות גוועים והצלצולים מגמגמים כי הבטריות נגמרו. עד שיקנו חדשות, הוכנס המטוס לארון, ונשכח שם קצת, עד שהחלו סימנים רעים של נזילה מהבטריות שלא הוחלפו.

טוב, הבנתם, המטוס המרשים לא תוקן כבר, ונשאר בארון כמצבה להעיק לי על המצפון כל פעם מחדש, איך גרמתי לאבא לקנות לי מתנה כ"כ יקרה שכמו שציפה התקלקלה מהר, ונגמרו לה הבטריות, ובכלל לא באמת נהניתי ממנה. אבל גם לא הזדרזתי להיפטר ממנה, מחמת אותה בושה ואותן נקיפות מצפון.

לא בטוח, אבל ייתכן שיש קשר בין אותה מתנת יומולדת והתחושה בעקבותיה, לתחושה הכללית הלא נוחה שיש לי בהקשר של קבלת מתנות. לקח המון שנים להשתחרר מזה, ולא בטוח שעבר לי לגמרי. למעשה, די בטוח שעוד נשארו שיירים שלא פעם מרימים ראש.