המכולת

כפי שסיפרתי לכם, הקריאה בספר של יונה הזכירה הרבה סיפורי ילדות משלי. חלק מאותו נוף ילדות היוו חנויות המכולת. בכל שכונה הייתה מכולת שכונתית. לפחות אחת. בשכונה הגדולה שלנו היו לא מעטות.

בשולי השכונה, ברחוב הגפן שמחתת לרחוב שלנו, הייתה המכולת של ווצ`ו (VOVCHO, למעל הדיוק ולסיוע לעברית המתקשה). הוא היה בד"כ מחוץ למעגל המיידי של החנויות "שלנו" אבל לפעמים, כשחזרנו מהים בימי הקיץ, היינו עוצרים אצלו בירידה ממוניות השירות ומצטיידים מעט, נאלצים לסחוב את המצרכים כל הדרך במעלה המדרגות. מתישהו, בכיתה ד` עברתי ליד החנות ונחרדתי לראות ברחבת האבן שמול הפתח, כמה חתולים נאנקים ומתפתלים בעוויתות אימה, תוצאה של פעולת הדברה לא אחראית. מאז לא יכולתי להתקרב אליו.

בקצה התחתון של רחוב שלנו, רחוב הירוק, ממש מול קטע הירידה הקצר והתלול, הייתה החנות של צְביבֶּל (בצל, בלשון בני אירופה). הזוג המבוגר והנרגן למדי, שכנראה ידע ימים אחרים ולא כ"כ מאושרים באירופה של השנים הקודמות, לא כ"כ אהב אותנו הילדים. היו לו סיבות די טובות, כי לא פעם קרה שצמיג מכונית שגלגלנו ברחוב בחלקו העליון היה תופס תאוצה וממשיך בירידה, נעצר על ארגזי הבצל או העגבניות שבפתח, או חלילה מוצא את דרכו דרך הפתח ישירות לתוך החנות הקטנה. האיש לא זכה ליחס חם מדי מצידנו, אבל גם לא להתעלמות מוחלטת. לקצת פרנסה הוא זכה ממני, כשבלהט ההתארגנות של הבוקר לא הייתי מספיק לקחת אוכל (סיפרתי על האימא ואתגריה במטבח) והייתי אוסף אצלו לחמניות חומות ופריכות. החביבות ביותר היו אלו עם הנקודות של בועיות הבצק הזעירות והבהירות שהעידו על פוטנציאל פריכות גבוה במיוחד.

מקבץ נוסף של חנויות היה ברחוב שמעל הבית שלנו – רחוב עבאס. הייתה שם את החנות של חיים, אבל היא הייתה קצת רחוקה, וחוף מלבזבז חלק מדמי הכיס שלי על סוכריות טופי במשקל, לא זכור לי שקנינו אצלם משהו. הייתה אחת קטנה וכושלת שאני כבר לא זוכר את שמה, ממש מול הירקן (שזכה לכינוי יקרן), זכתה מאיתנו ליחס אדיש ומתעלם. והיו השתיים העיקריות, שהתחרו על לב הקונים: המכולת של יענקל`ה, והמכולת של ג`מיל.

ערביי הרחוב די הדירו את רגליהם מיענקל`ה. היהודים ברובם שמרו נאמנות לבן עמנו, אבל לא מעט, וביניהם ההורים שלי, ביכרו את ג`מיל. לא יודע אם בחירתם נבעה מהמבחר העשיר יותר שאצל ג`מיל, שכלל גם ממטעמי בני דודינו, או אולי נבעה הבחירה מטעמים של העדפה פוליטית שמאלית שנשענה בעיקר על המחירים האטרקטיביים במעט של המוצרים. אני מניח שהסיבה האחרונה במוכוונת מחיר היא זו שהטתה את הכף.  בגיל 3, כשעברנו לגור בשכונה והתוודענו לג`מיל ולבני משפחתו, שעבדו יחד בחנות (האישה האנרגטית וחדת התפיסה, הבן המאומץ רג`אי הגבוה והסוסי להדהים, וסאוסנד הבת הבלונדה בעלת צמות הקש העבות כחבל) ננעלתי על הצנצנת הגדולה והעגולה שקרצה לי מנבכי החלון העכור והחשוך שמתחת לדלפק, מעוררת חשק בשלל הצבעוני של המסטיקים העגולים הענקיים והקשים.

כשבגרנו קצת, האח ואני, והסדרנו בינינו את תורנות המכולת, נהניתי להוסיף לכל קניה גם ארטיק גלי-גל שתוכו וניל לבן וסביבו קרח אדום מתוק, כשאת הקניה היה ג`מיל רושם במחברת שאצלו, ומוסיף את 20 האגורות (אלה הישנות, של הלירה) בעבור אותו ארטיק.

גם סגנון השירות היה מעניין – כל קונה בתורו היה מבקר שת מבוקשו, ואחד מבני המשפחה היה הולך לאחורי החנות להביא לו את הדבר, או פורס לו גוש גבינה, או מטפס במעלה הסולם לשלוף חבילה מאובקת של משהו, או לטחון במקום קפה שהיה מפיץ ניחוח עז ונפלא בכל החנות. לפעמים היה מכין מנת גרעינים שחורים TO-GO מקונוס שהיה מגלגל מנייר עיתון שלתוכו מכניס את התכולה המתפצחת. 

היחסים החביבים עם משפחת החנוונים סימלו בעיני את הדו קיום היפהפה של השכונה והרחוב המעורב. שמחנו בחגיהם והתבשמנו בברכות לחגים שלנו, טעמנו ממטעמיהם המיוחדים שהגיעו אליהם ממרחבי העולם הערבי הגדול והמסקרן, ותחושה טובה של שכנות שרתה באותם ימים של אחרי מלחמת ששת הימים. לימים, כשחוש הביקורת הפוליטי של האימא שחרר לה קצת מהמעצורים, הודתה בפניי שבפרוץ מלחמת יום כיפור, הערבי הטוב שהכרנו לא יכול היה להסתיר את החיוך בשלושת הימים הראשונים, כשתמונת הקרב הייתה לא ברורה, והערוצים הערביים פמפמו לתקשורת סיפורי הישגים מדהימים.

שנים חלפו, עברנו דירה מאז, וגם במקום החדש התוודענו לטרטר במכולת הצפופה והשירות האיטי (באותו סגנון איטי של לקוח אחרי לקוח), שלאחר שנים יצא לפנסיה ומכר את החנות לאחרים שלא שרדו והחנות נסגרה. כך קרה לעוד חנויות מכולת בשכונות רבות, ששינויי תרבות הצריכה ושיפור הניידות של האוכלוסייה העבירו את מרכז הכובד של הרכישות מהמכולת השכונתית לסופרים, וההיפרים, והמגה למיניהם, משאירים למכולות לנסות ולהתפרנס ממוצרי החילוץ – לחם, חלב ושאר מוצרים בפיקוח, שהרווח עליהם זניח. כך נדחקו המכולות החוצה מהנוכחות שבחיינו, משאירים מעט מהם בשמורות אורבאניות ייחודיות (כמו תל אביב או כמה ערי פריפריה).

לא מרגיש מתגעגע, אבל הם היו חלק מנוף הילדות שלי, והיום אינם כבר.