אתמול התקשר אחי והודיע לי שמגדי נפטרה. מגדי (גילה, בשמה המעוברת), כמו שסיפרתי רק לפני כחודש, היתה זקנת שבט השארים של המשפחה הקטנה מצד סבתי, כפי שתיארתי די בהרחבה ברשומה שכתבתי. כאמור, היא היתה בת דודתו של אבי מדרגה שניה.
עכשיו התקשר אלי אבי וסיפר לי קצת על הנסיבות. ובכן, כן הבנתי, כחלק מאירועי יומולדת 80 שחגגה לא מזמן, נסעו חלק גדול ממשפחתם (כולל ילדים ונכדים) לטיול שורשים בברטיסלבה, עיר הולדתה. מתישהו חשה ברע, ובאמבולנס נפטרה שם מדום לב. איכשהו זה נראה כמו מין סגירת מעגל גורלית. כמעט טבעית. אבל הרבה ממכריה וקרובית נשארו עם עצב גדול, כי האישה הטובה הזו נגעה ברבים. וגם אצלי בלב, וגם אצל אשתי וילדי, יש לה פינה ענקית וחמה שמלאה בפרטים וזכרונות של הנאה וכיף.
היא ובעלה המקסים ברוך התגוררו בבית לחם הגלילית (הוא עדיין שם, כמובן) - מושב כפרי יפהפה שבו ביליתי הרבה מהחופשות של גיל הילדות, כשהיינו מתארחים אצלם לכמה ימים, לספוג אווירה אחרת, בנינוחות חקלאית. בגיל שנה בערך (ככה מספרים) הערתי בפליאה כשהגענו לביקור "הנה הבית, אבל איפה הלחם?" שם קיבלתי את השיעור הראשון והבלתי נשכח בנהיגה על טרקטור, על הברכיים של ברוך. שם טעמתי לראשונה את טעמו של קש משובח (וגם כתבתי על החוויה המיוחדת כאן). שם גם טעמתי לראשונה בפסח מציות קטנות שעליהן שמנת חמוצה, ביצים של הודו ואווזים, וחלב טרי טרי ישר מהחווה (ופעם גם ישר מהפרה). אצלם ראיתי לראשונה את ההמצאה המדהימה שנקראת מדיח כלים. באחת מחופשות הפסח למדתי לרכב על האופניים הגדולים והשחורים שלהם, עושה סיבובים סביב הכפר. שם גם חוויתי לראשונה את הכיף של רכיבת שטח על טרקטורון, אבל זה היה מאוחר יותר, עם הילדים. שם הם גם קיבלו את השיעור הראשון בנהיגת טרקטור (בערך בגיל 3, באותו נוהל כמוני).
ובקיצור, ילדותי רצופה חוויות נהדרות מהבילויים בביתם ואיתם. ועכשיו היא איננה. נכון שלכאורה גיל 80 זה גיל מכובד, אבל החור שהשאירה יהיה נוכח לרבים. במשך המון שנים (לפחות 20) ברוך והיא, עם אבי ואשתו, היו משחקים יחד ברידג' לפחות פעם בשבוע. בנוסף, היו יוצאים מדי פעם לטיולים בחו"ל, ובערבים משחקים ברביעיה. ועכשיו תחסר להם כ"כ היד הרביעית האהובה, הרגועה תמיד, הנינוחה. זו היתה היא שתמיד מגשרת ומפשרת על משברים, ומחברת בנועם אנשים.
רק לפני כחודשיים נפגשנו במסיבת היומולדת של אבי, עליה תכננתי לכתוב היום, ובמקומה יש את הרשומה הזו, למרבה הצער. היא לא נראתה במיטבה, אבל היתה צלולה, ולא נראה היה עליה סימן ברור שהסוף קרוב. ועכשיו עצוב לי עליה, וכמובן על כל הקרובים האהובים שנוכחותה כה תחסר להם. ותחסר כמובן גם לי ולמשפחתי הקרובה. לצערי בהלוויה הערב לא הצלחתי להיות, אז כאן זו תרומתי הצנועה לזכרה. ושולח גם מכאן חיבוקים של נחמה והשתתפות בצער לברוך היקר, כמובן, וגם ליאיר, אילן וחווי, ולכל הנכדים.
יהי זכרה של מגדי קרן-צור ברוך!
ביומולדת לאבא לפני כחודשיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)