אורנה הגדולה

בכיתה ב', עם המורה שרה הקשוחה (והנוראה) שגם לה היה סיפור לא קל

היא היתה אתי מגן חובה ועד כיתה ד`. אורנה הגדולה קראנו לה, כי היתה גדולה. גדולה מדי. היתה לעומתה עוד אורנה, קטנה, חיננית וספורטיבית הרבה יותר, מעין ניגוד עצוב לגודלה שלה. חוץ מבעיית המשקל שלה, שהיתה ברורה לכולנו בכיתה, היא היתה שקטה מאוד, לא הבריקה, לא הצטיינה בכלום, לא בלטה בשום מובן חוץ מגודלה המעציב.

לא הייתי חבר שלה. לא זוכר אם מישהו היה חבר שלה אז. אנחנו הבנים ממילא היינו מרוכזים בעצמנו, או בבנות היותר שוות. לא שלעגנו, אבל לא היינו נחמדים מדי. אני מתקשה לזכור אם מישהי מהבנות היתה חברה שלה. נראה היה שלא ניסתה להתחבב על אף אחד, או לפחות לא קלטנו נסיונות כאלה, כפי שזכור לי היום, ממרחק של יותר מ-40 שנה. מכל הילדים בכיתה, היא בין הבודדים שלא הצלחתי לזכור את שם משפחתה.

מיום שעזבתי את אותו בי"ס, שכחתי אותה לגמרי. כ-15 שנה עברו בשיכחה עד שנזכרתי בה לראשונה. זה היה כשקראתי איזה מאמר שולי באיזה עיתון, אולי אפילו עיתון לאישה, שבו היה איזכור למשהו די איזוטרי (שאני בספק אם הוא מעוגן במציאות), שלאנשים דיכאוניים יש צורת כף רגל משולשת, כזו שהבוהן היא הגדולה ובאופן משמעותי, וממנה בקו נסוג ישר ובזווית חדה למדי, מסודרות לפי הגודל כל יתר האצבעות. מיד קפץ לי לזיכרון מראה רגליה של אורנה במיסדר בוקר בחצר בי"ס בכיתה א`, שמנמנות והמשולשות עד מאוד, מלוכלכות מעט מאבק החצר, דחוסות בסנדל ורוד מעודן (מדי) הקטן עליהן במידה לפחות, מאיימות לפרוץ ממנו בבוהן הגדולה השלוחה קדימה. זה פתאום התחבר לי.

וגם הזיכרון הזה נקבר לכמה עשרות שנים טובות, יחד עם תודעת קיומה של אורנה זו, עד לפני שנה. אז החלה ההתארגנות לכנס המחזור עליו סיפרתי, בעקבות תמונות שהעליתי בפייסבוק (שזו הראשית אחת מהן). כשהתחילו להתברר העובדות לגבי מי נמצא היום ואיפה, הבנתי שהיא נפטרה. "ממשהו שקשור לעודף משקל" כך אמר לי מישהו שידע מעט יותר.

ולי זה צבט בלב. כאב לי על הילדה הדחויה, השמנה יותר מדי (גם אם הרבה פחות ממה שלמרבה הצער רואים שנפוץ היום), שלא ניסתה להתחבר כי כנראה הבינה במוחה הילדותי שאין לה כלים להצליח להתחבב על האחרים. ואולי באמת סבלה מדיכאון, שאיתו חיה כל השנים, מטביעה יגונה באכילה מוגזמת. חשבתי בצער על הוריה, אולי ניצולי שואה, שהילדה האומללה לא הצליחה להביא להם נחת. ברור שחלק מהמחשבות הם מדמיוני שלי, אבל חומרי הגלם לסיפור די מכוונים למשהו לא שמח במיוחד.

אז במסגרת המדור המוזר הזה שלי פה, שבו אני מעלה את זכרם של מי שהכרתי ואינם עוד, מין "אינציקלופדיה של המתים" משלי, אני מקדיש לזכרה את הרשומה הזו. מצטער שלא ידעתי לגלות אז יותר רגישות (מקווה שלמדתי אח"כ), ומקווה שהמודעות החינוכית היום מצליחה לטפל בבעיות שכאלה טוב יותר.

יהי זכרה של אורנה הגדולה ברוך!