לאחרונה אני עוסק לא מעט במחשבות על המדינה הקטנה ששם אצלכם, מנסה להבין את מצבה מפה. אומרים שלפעמים דווקא המרחק עוזר לראות דברים בפרספקטיבה רחבה, לא כזואת שמוסחת מאלפי הפרטים הקטנים והרעש הכללי. ובצער אני כותב, שמה שנראה ממרחקים לא נראה טוב בכלל.
כרגיל, אני מתחבט כבר הרבה זמן באיך לכתוב את הדברים (למעשה, מאז שריש העלה את שרביט מלון קליפורניה שלו, שלקח אותי דווקא לכאלה הרהורים). איכשהו, היוזמה המעניינת שהעלה בצלאל בבלוג הבית בנושא הזה של הצעות למדיניות לעשור הקרוב, הצליחה להוות עבורי זרז לארגון המחשבה. משהו מעין הרמה להנחתה, שהייתי זקוק לה לגיבוש העניין.
אני משער ששמתם לב לסימן השאלה ששמתי בכותרת. זו לא טעות, אני בהחלט מפקפק בשרידותה של המדינה בעתיד הלא רחוק. לפחות לא במתכונתה הנוכחית – דמוקרטית, יהודית וחילונית. לא יודע אם התהליכים שאני צופה יתרחשו בדיוק עשור (אולי יותר, או שמא פחות), אבל המגמות חשובות, וחשוב להתייחס אליהן ברצינות. כי התחזית הזו שלי מאוד מפחידה, ומאוד הייתי רוצה שתתבדה. בעצם, להבנתי שרידותה של המדינה אינה מובנת מאליה, וללא טיפול מה שדורש טיפול, הכוחות המפרקים עלולים לגבור.
התחזית המודאגת הזו נשענת על שלושה גורמים: הכוחות ההרסניים הפנימיים, הכוחות ההרסניים מבחוץ והמצע התרבותי והפוליטי שמזין את אותם כוחות, או לא משכיל להתמודד עימם.
המצע התרבותי והפוליטי
התרבות הישראלית הינה תרבות צעירה יחסית (כ-100 שנה בערך) ונשענת על התרבות היהודית שלא נדרשה להתמודדות פוליטית מורכבת כ-2000 שנה. ברור שיש פערים וחסכים תרבותיים מספקים, ולמדינה באזור זה מסוכן הרבה יותר. ובקצרה, להלן המרכיבים התרבותיים/פוליטיים המשמעותיים ביותר בהקשר הזה להבנתי:
· לקיחת אחריות – אחד מהמאפיינים המעציבים של החברה הישראלית היא ההימנעות מלקיחת אחריות. זה לא אומר בהכרח שאנשים צריכים להתפטר מיידית על כל מחדל, רק שהימנעות מלקיחת אחריות אמיתית גורמת לתרבות כסת"ח שמונעת שיפור אמיתי. יכולים להעיד על כך המחדל הרב-מערכתי בנוגע למערך הכיבוי, נוגע לשריפה ברכבת שכולם היו כ"כ בסדר שאין סיכוי שמשהו יילמד באמת בזה, ומתבטא בהמון דברים נוספים, כמו לדוגמה בכתבה הזו על גשר גלילות, והתגובה האוטומטית האבילית שמבטיחה שאף אחד לא מסיק שום מסקנה, כי פעלו לפי הנהלים.
· חטוף כפי יכולתך – סקטוריאליזם וחשיבה לטווח קצר יוצרים תרבות שמתגמלת "להרביץ מכה ולהרוויח בגדול". אין תגמול להתמדה, עיקשות וסבלנות. ובבניית מדינה וכלכלה יציבים ועמידים לאורך זמן זה בהחלט נדרש. אפילו מקרי ההצלחה הם כאלה של מיזמי סטארט-אפ המיצרים חברה מוצלחת ומוכרים אותה בכמה מיליונים למישהו אחר, שיהפוך אותה לחברה מצליחה ועמידה. כמובן, שבפוליטיקה זה קשה הרבה יותר, כי כל בעל תפקיג מסתכל רק על מה שמול האף שלו, כי ממילא הוא צריך לדאוג לשולחיו ומצביעיו והכל בטווח קצר ומיידי.
יש כמובן עוד היבטים, אבל קשה ברשומה שכזו לפרוס הכל.
כוחות הרס פנימיים
בעוד עשור (או אולי שניים, אבל זה לא ממש לשוב) יהיה המצב הדמוגרפי הפנימי בערך כך: 25% חרדים, 25% ערבים, 50% חילוניים. במצב כזה, כשרק 50% מהאזרחים של המדינה נושאים בנטל הכלכלי והבטחוני ומרגישים זיקה למערכת המדינית הכוללת (מרצונם או שלא) ברור שהמצב לא יכול להימשך. וכמו שכתבה גיטה, ברשומה בנושא, חייבים למצוא את הדרך לשילוב שתי האוכלוסיות האלה במרקם החברתי הכולל של המדינה – בתעסוקה, בכלכלה, באינטרס המשותף של שמירה על החוק ועל המוזדות המדיניים. זה מאוד א פשוט, כי החרדים בטוחים שצריך יותר להתפלל ויותר לחלוב את הקופה. הערבים לא מזדהים עם המדינה, מתחמקים ממיסים, ולא ברור לי מה באמת הם רוצים (ברור שלא את טובת המדינה היהודית חילונית שבינתיים בערך זה מה שהינה).
כוחות הרס חיצוניים
ישראל ממוקמת בשכונה מאוד בעייתית. וכל השכנות היו שמחות אילו לא היינו כאן. מגמת האיסלם המתחזק בעולם נותן להם סוג של תקווה שאין טעם להתאמץ ולהכיר בישראל, כי ממילא לא תחזירק מעמד, ואז תיפול לידיהם כפרי בשל. לכן פתרון מהיר הוא מה שנדרש, כי הזמן בהחלט פועל בעניין הזה לרעתנו.
לסיכום
בכדי להתמודד עם האיומים שציינתי, ולשנות את תרבות לכזו שמתבוננת לטווח ארוך, צריך הנהגה עם חזון, כזו שלוקחת אחריות, שמתבוננת לטווח הארוך ומגייסת את המשאבים (תקציביים ותרבותיים* למאמץ מרוכז וארוך טווח. הלוואי ויקומו כאלה מנהיגים, והלוואי ולא ישחקו במערכות השוחקניות שבארץ. אני מניח שאתם מבינים למה אני לא מאוד אופטימי, לצערי...
תודה על הקשב והסבלנות
ושבוע טוב לכולם
ושבוע טוב לכולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)