סן פרנסיסקו

ניסיתי לחשוב איך לספר כאן על החוויות. כי רצף כרונולוגי פשוט לא ממש מתאים, כי יש תופעות שראינו וזיהינו לאורך היום בשוטטות. אז ארשה לעצמי לעצור את הרצף הסיפורי הפעם, ולקפוץ קצת בזמנים להתייחסות לכמה אנקדוטות. מקווה שיצליח לי.

ובכן, כבר כשהתעוררנו בבוקר יכולנו להבחין בתופעה משונה, העיר הזכירה לנו שבתות בארץ – שקטה ומעוטת תנועה. ככה זה כנראה גם בחגים פה, כשלא ממש מזדרזים לקום. אחרי התארגנות קצרה יחסית, יצאנו לסיבוב ברציפים הצפוניים של העיר.

למרבה ההפתעה, גם האיזור השוקק והתיירותי היה נינוח למדי. ולא, זו לא השעה המוקדמת, כי מוקדם זה לא היה. חנינו באחד הרחובות הצדדיים ונהנינו לגלות שעל כל המדחנים (שרבים היו פנויים) היה כיתוב שאומר ""Free Parking. נחמד מאד. כמה צילומים לכיוון המפרץ והסביבה, כולל מבט נלהב מהעליות התלולות (שאליהן בטח אתייחס בהמשך):

מולנו כמה עצים מרשימים (שלא מפסיקים להלהיב אותי אפילו שראיתי כבר המונים כאלה), בים נראה היטב האי אלקטרז, למזח קשורות אוניות עתיקות, אחת מפרשית תלת תרנית מרשימה ולידה ספינת קיטור עם גלגל משוטים של פעם:

היה יפה לראות שני מדחפי מתכת גדולים, שהוצבו לקישוט, כחלק מהדקורציה הימאית של האזור שכולל המוני ברווזי מתכת גדולים לקשירת האוניות (ככה קוראים לצורה שפיספסנו ולא צילמנו). איתגרתי את החברה לנסות ולזהות משהו מעניין עליהם, והם הצביעו נכון על שטח המדחף שבקצה הכנף, שנראה אכול יותר מיתר השטח. התופעה מוכרת לי ממשאבות, אבל על מדחפי אוניות לא ראיתי אותה עדיין. זה נקרא גימום, ונגרם כתוצאה מבועות שמשתנות באיזור מסויים המושפע מעליה מקומית בלחץ, וגורם לפגיעה בשטח:

בצד עמדה מכונית עתיקה למדי, יפה ושמורה היטב מדגם Studebaker, שבזכירה לי שגם בארץ היו פעם כאלה, מהדגם המשפחתי הגדול יותר. אז כמובן צילמנו:

פה הבחנתי בפעם הראשונה בדבר יפה – על הרצפה משוקעים מין שלטי ברונזה יפים עם חיצי הכוונה למסלולי הליכה וטיול. אח"כ ראיתי עוד הרבה מהם, וכמובן שההתפעלות מההשקעה ותשומת הלב גדלה. אז להלן מבחר מאלו:

אחד מאפייני המקום הם השחפים והיונים, שמתפרנסים יפה מנדבות. לא תמיד ברוח טובה דווקא, כפי שנוכחה האישה שאיתי בהמשך, כשקנתה מנה קטנה ושמרה עבורי, ולהקה אגרסיבית למדי עטה עליה וחטפה את המטעמים מידה, משאירה אותה המומה ואותי רעב. אבל סה"כ הם יפים ופוטוגניים, אז כמובן שצילמנו לא מעט:

לאורך הרחוב ובכלל בכל האזור יש חנויות שונות המכוונות לתיירים. זה כולל מזכרות שגרתיות, חפצי אומנות שונים, ועוד מגוון שגרתי יותר או פחות של מה שמושך את העיין ואמור למשוך את היד לכיס עם הארנק. דוכן יפה אחד די מיוחד היה של קישוטי קיר שעשויים מבקבוקי יין מעוכים בתנור, שעליהם תוויות שונות של סוגי יין. חביב :

וחנויות אחרות שמהן ראינו שתיים, ובאחת צילמנו המון כי היתה פתוחה, הן חנויות סוכריות. התצוגה הצבעונית במיוחד שלהם פשוט יפהפיה, ולא יכולנו שלא להתלהב. אז הנה מקבץ תמונות, ומקווה שההנאה הויזואלית תצליח לעבור:

בתצפית המפורסמת על אריות הים הייתי פעמיים באותו בוקר. פעם ראשונה עם החברה שלי, ואח"כ שוב כשנפגשתי עם אום נטע ובנותיה המקסימות, וניגשנו שוב לשם. נדברנו טלפונית להיפגש באזור להיכרות ובילוי משותף, בזמן שאבו נטע נהנה מקצת שקט בבית ומפנאי לטרוח על ארוחת הערב הגדולה אליה הוזמנו. אז מזל שיש סלולאריים, כי קל להיפגש, אפילו שלא ראינו אחד את השני מעולם.  בהמשך למדתי מאום נטע שכל אריות הים שעל הרפסודות האלה הם זכרים. הנקבות מבלות עם הגורים במקום אחר. עוד למדתי שפרוותם היא הסמיכה ביותר (או מקום שני) מבין כל היונקים. מידע נחמד. אז כך נראה המקום המעניין:

כשישבו הבנות הקטנות לנשנש משהו, הן כמובן נהנו להאכיל גם את היונים המקומיות. הבחנתי שם בתופעה מעניינת – לרוב היונים היו מומים ברגליים – אצבעות חסרות, עיוותים באצבעות, גידולים מוזרים, אפילו כפות רגליים שלמות שחסרות. נזכרתי שגם לכמה שחרורים שראינו כמה ימים קודם היו בעיות דומות. מעניין...

חוצמזה, צילמנו גם תמונות אחרות ויפות (לטעמנו) של מגדלור צף (שעליו מסעדה קטנה), של סירות ויאכטות יפות, של עוד עצים ופסלים סביבתיים, של עץ חג מולד מפואר שהוצב על הטיילת להנאת הקהל:

עוד דבר שראיתי לראשונה שם, קשור לעץ ממנו בונים את הרציפים והמבנים ששם. נראה כי קורות העץ עוברות תהליך חירור מיוחד. ייתכן שזה תהליך למניעת סדקים, ויתכן שזה מיועד להגדלת שטח הפנים של העץ בתהליך כימי כלשהו הקשור בשימור. לא ברור, אבל זה מעניין:

השעות עברו בכיף, ומכיוון שהתוכנית היתה לבלות יחד עם המשפחות של אבו ואום נטע ועם דיאנה שהגיעה מסיאטל, ארוחת חג הודיה משותפת, יצאנו די מוקדם חזרה למלון להתארגנות. בדרך עצרנו להתפעם שוב מרחובות העיר הסלולים בשיפועים שלא ראיתי בשום עיר מערבית אחרת (אם לא נספור כמה מהסימטאות הצדדיות של אום אל פחם ודליית אל כרמל). כרוכב אופניים, אני מאתגר את עצמי בכל אחד מהכבישים התלולים האלה, חושב אם הייתי מצליח לטפס את השיפוע המטורף הזה, ואחרי כמה מטרים הייתי נשבר (או אולי לא). ככה זה נראה, ומקווה שהתחושה עוברת:

הודות ל-GPS הגענו בקלות למשפחה המארחת, בתיאום זמנים מושלם עם המשפחה של דיאנה. הערב היה באמת נפלא, עם אוכל טוב ואווירה כייפית. אבל על זה כבר סיפרתי קצת, ולא אוסיף יותר מדי מחשש לפגיעה בפרטיות המשתתפים. אבל להודות פה על האירוח החם והלבבי זה בהחלט המקום. אז שוב תודה, חברים יקרים.