256 עמ`, הוצאת ידיעות אחרונות 2018, מאנגלית – יואב כ"ץ.
רקע:
הזכרתי
כבר את משבר הקריאה המתמשך שלי. זה לא שאני לא קורא, אבל קורא הרבה הרבה פחות
מבעבר, ועוד פחות ממה שהייתי רוצה. זו הסיבה שאני נמשך לספרים קלילים ומנעימי
קריאה. רק שכאלה אין מספיק שכתובים ברמה גבוהה מספיק. קראתי אחד כזה נהדר, שבטח
אמליץ עליו פה בקרוב, וחיפשתי אחד נוסף.
בסיור
במדף השיתוף בקיבוץ מצר, נתקלתי בספר הנ"ל. הכריכה חביבה ומושכת ואוסף המחמאות
שמצוטטות על הכריכה משך לא פחות. עיון בכריכה האחורית שכנע ממש, אז אספתי אלי עם
תקווה לעוד קלילון נהדר שכזה, שאמור להיות גם מעורר מחשבה, פילוסופי, מעמיק וגם
מצחיק ושנון. כמה כיף לסייים סופסוף ספר, וגם לבוא להמליץ עליו כאן, כאתנחתא
מתבקשת אחרי אוסף רשומות הצילומים. אז במתכונת סקירות הספרים של פעם, הנה הדברים בסדר
הנכון:
על הספר – כאמור וכמקובל, הכריכה האחורית
זוכה פרס פוליצר / ספר נבחר של
"הניו יורק טיימס" / ספר נבחר של "הוושינגטון פוסט" / ספר
נבחר של "סן פרנסיסקו כרוניקל"
מי
אמר שאנחנו לא יכולים לברוח מהצרות שלנו? ארתור לֶס, סופר שהקריירה שלו מדשדשת,
עומד לחגוג יום הולדת חמישים כשהוא מקבל הזמנה לחתונה של האקס שלו. אם ייעתר
להזמנה יספוג מבטים מכל עבר, אם יסרב – זה ייראה כמו תבוסה. על שולחנו הצטברו
הזמנות לאירועים ספרותיים אזטוריים מסביב לעולם. ובכן – מה נותר ללס לעשות מלבד
להיענות לכולן?
וכך,
מצויד באליבי המושלם, הוא עוזב את סן פרנסיסקו ויוצא למסע ספרותי חובק עולם; מסע
שבמהלכו כמעט יתאהב בפריז, כמעט ימצא את מותו בברלין, יחמוק בקושי מסופת אבק במדבר
סהרה, ירשום את עצמו בטעות לאתר התבודדות נוצרי בדרום הודו וייתקל, באי בודד
באוקיינוס ההודי , באדם האחרון עלי אדמות שהוא רוצה לפגוש. היכנשהו בדרך ימלאו לו
חמישים, ולכל אורכה ילוו אותו אהבתו הראשונה וזו האחרונה; כי למרות כל התאונות,
הטעויות, ההנחות השגויות וההשמטות, לֶס הוא מעל לכול סיפור אהבה, הרהור מתוק־מריר
על הזמן, על הזדמנויות אבודות ועל נפתולי הלב האנושי, שנכתב בידי סופר ש"הניו
יורק טיימס" שיבח כ"מלהיב, מלודי, נוגע ללב ושנון".
"פילוסופי,
חד, מצחיק וחכם, ושופע תפניות עלילתיות מפתיעות. על אף שגריר מוכשר וערמומי בכתיבה
הקומית שלו, הוא מוכשר לא פחות בהרהורים בנושאים העמוקים יותר. הגיבור שלו מתמודד
עם זִקנה, בדידות, יצירתיות, אֵבל, רחמים עצמיים ועוד".– San Francisco
Chronicle
"גריר
מרומם את מסעו ההרפתקני של לס לכדי רומן חכם ושנון." National Book
Review–
"לס
מביט היישר אל תוך התהומות שפעורות בחייו ומתקל אותן בעזרת הומור – לא מהזן
הסרקסטי, הקל, אלא הומור אנושי, חם ומצחיק באמת." –אלעד בר נוי, " 7
לילות"
עוד על הספר:
הספר
מחולק לפרקים לא ארוכים, כשכל פרק מוקדש לחלק אחר במסע של לס בעולם. גם הפסקאות
קצרות, ומתאימות למי שפיתח קצרת קריאה, כשהקשב מסרב לשתף פעולה יותר מכמה דקות של קריאה
ברצף. וגם הפונט בגודל המתאים למי שנעזר כבר במשקפי קריאה. לא אידיאלי, אבל
סה"כ סביר.
על חוויית הקריאה:
נדיר שאני טורח לכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי את קריאתו. נראה לי לא מספיק רציני לעשות כך, ואולי גם לא הגון כלפי הספר. אבל הספר הזה הצליח לעצבן אותי. לסופר יש בהחלט כישרון כתיבה. הוא אכן משלב שנינות ואף הומור. ולא חסרה אירוניה בתיאור העולם הספרותי הצבוע והמנופח. אבל יש חוסר מתאם בין גיבור הספר הלא יוצלח והרופס למדי, לשפת הזיקוקין של הסופר בתיאוריו את אותו לא-יוצלח. גם שמו של הלא יוצלח שלנו – לס – ובאנגלית זה אכן Less (פחות). מתאם מוגזם לדעתי. הספר פשוט לא מעניין ולא טוב. Less כאמור.
אבל
מה שעיצבן אותי במיוחד היה חוסר המתאם בין המחמאות המוגזמות לספר. ואני מתקשה
להתעלם מהמחשבה שכל המחמאות האלה ניתכו עליו רק כי הספר הומופילי באופן קיצוני. שאם
לא היה נכתב על סופר הומו מזדקן, אלא "רק" על סופר מזדקן לא יוצלח ככל
שיהיה, לא היה זוכה ולו לקמצוץ מהחיבוק הפרוגרסיבי המחמיא שנעטף בו. כבר מזמן אני
יודע להיזהר מסרטים הוליוודיים, שעקרונות הפרוגרס הרסו את הערך האומנותי שלהם,
לטובת האג'נדה ה"נכונה". ואולי הייתי אמור לחשוד שכל ערוצי העיתונות האלה
נגועים כבר ב-Woke מתקדם, אבל איכשהו קיוויתי שלא.
לסיכום:
ספר שהוא פספוס מקומם. כי גריר יודע לכתוב
היטב, רק בחר לכתוב עלילה סתמית ולא ראויה. אין עומקים רגשיים, אין התבוננות
חברתית נוקבת. כלומר, כאילו יש אבל הכל טובע בשנינות שמהר למדי הופכת מאוסה.
ייתכן שדווקא הבחירה למקם במרכז דמות הומוסקסואלית פעילה מאוד, המוצגת באופן שמתחבר היטב לשיח התרבותי הפרוגרסיבי העכשווי, סייעה לספר לזכות בהילה ביקורתית רחבה – הילה שלטעמי אינה עומדת ביחס ישיר לאיכותו הספרותית.
ובקצרה – להימנע!
