יום שישי, 30 בדצמבר 2011

קצרים 12-11

ערמונים - איזה כיף שהגיעה העונה!
כללי (ובלוגיה)
גם דצמבר הולך ומגיע לסיומו, יחד עם השנה הזו כולה. משום מה, אין לי חשק לסיכומי שנה. גם שנה שעברה החלפתי את הסיכום השנתי בשרביט חביב שהעלה בצלאל. אבל בעצם אני לא זקוק לסיכום שנתי, כי לי יש סיכום חודשי (בערך) במתכונת הנוכחית של הדיווחים הקצרים שכאן. המדור הזה, שאותו התחלתי בשנה שעברה כתחליף לסיכום השבועי שהיה תובעני מדי, מוצא חן בעיני. זו המסגרת להתבונן בחודש כולו, להיזכר במה שלא זכה לבמה עצמאית ברשומה משלו, להעלות תמונות שאהבתי ולא זכו לפרסום וכד`. אז כנראה שאמשיך עם העניין הזה בשנה הקרובה.
ואם כבר התחלתי בענייני בלוגיה, אז יש עוד כמה: החודש ציינתי בו זמנית (באותה רשומה) את הרשומה ה-700, ואת הכניסה ה-250,000. הבחלט הישגים בלוגיים שלא חלמתי עליהם כשפתחתי את הבלוג לפני כשלוש וחצי שנים. לפני עידן הבלוג לא הייתי כותב הרבה. כם די לא אהבתי את הסגנון האישי שלי כשכן הייתי כותב. אז ה-750 בהחלט מצביעים על שיפור ביחס שלי לכתיבה של עצמי. הרווחתי בגדול!
במקביל, כנראה בגלל עומס עבודה, חוויתי משבר כתיבה. אמנם קצר למדי (ולא בטוח שכבר עבר לגמרי) אבל היה כזה. והתמודדתי איתו כמו שאני משתדל בחיים (וגם בייעוץ ללקוחות) – "כשלא יודעים מה לעשות, פשוט עושים!" אז אולי זה קצת חורק, אבל תוך כדי עשייה דברים משתחררים או מתגלים. ולפחות לא מרגישים לגמרי תקועים.
חוצמזה, היה כיף לקבל מכולכם פה שפע ברכות ליומולדת. 49 זה גיל מוזר לחגיגה. גם מבול ברכות שהגיע בפייסבוק (חלקו מחברים פה) חימם את ליבי. זה בהחלט נחמד!
משפחה
אין הרבה חדש. וטוב שכך. חגגנו במסגרת משפחתית את היומולדת, ועם חברים הדלקנו נרות לחג. אבל העיקר עוד לפנינו, כי באמצע ינואר הבן מגיע סופסוף לביקור, אז מתכננים איתו כל מיני דברים כיפיים.
אופניים
כבר המון זמן אני מנסה לחזור לכושר רכיבה סביר. נראה שהצלחתי לגיייס לעניין כמה חברים מפה, וזה בהחלט מעודד לצאת לשטח. בחורף גם לא חייבים לקום ממש מוקדם, אז זה יתרון משמעותי. גם קניתי נעלי רכיבה חדשות, וגם צמיג חדש. מביך, אבל קניות חדשות בתחום מעודדות גם הן לצאת יותר. הנה כמה תמונות וסרטון מהרכיבות האחרונות:
סרטון פלאשסרטון פלאש
פתיל קצר - הבהרה
בשרביט הראשון של 39/30 (תודה, הר קסמים) ציינתי שיש לי פתיל קצר, וההצהרה הזו הרימה כמה גבות אצל לא מעט חברים פה. אז הבהרתי ואדגיש שוב – לא התכוונתי שאני מהיר חימה, ונוטה להתפרץ מהר. העניין הוא שאני נוטה להבליג ואז כשמגיעה נקודת השבירה והפתיל הדמיוני ניצת, הוא גורם לפיצוץ מהיר. אז אני מנסה להשתלט על הדברים עוד לפני נקודת האל-חזור הבעייתית, ומשתדל למנוע את הפיצוץ. לרוב זה מצליח לא רע.. 
בני דויטש
את בני הכרתי לפני יותר מ- 25 שנה. יצא לנו לצאת לבלות יחד כמה פעמים בחבורה מהכרמל. לא הייתי איתו בקשר מאז הימים ההם, אבל איכשהו הייתי מודע לקיומו. בת אחיו למדה יחד גיסתו לשעבר, אשתו לשעבר של אחיו ואימא של החברה, איתה אנחנו שומרים על קשר. היא סיפרה לנו שברכיבה ההמונית השנתית להקפת הכינרת, רכיבה שגם אני השתתפתי בה 3 פעמים, השתתף גם בני. ובאופן מפתיע וללא התראה, הוא עף מהאופניים ומת. מאמצי ההחייאה של רוכבים שהיו סביבו לא הועילו. כנראה דום לב. אז אמרנו עליו שהוא המת הכי בריא שאפשר. עוד על הפרשה העגומה - כאן.
יהי זכרו ברוך!

העליות התלולות של LA
בשבת אחת יצאנו להסתובב בעוד כמה חנויות וביריד (אולי עוד אספר עליהן). אז הייתי נהג סבלן, אבל תכננתי שגם לי יינתן עונג קטן – לבקר באחד הרחובות הכי תלולים בקליפורניה – Baxter Street. זה נורא מוזר, ודי קשה להמחיש בצילום מה המשמעות של שיפוע של 32%. אבל כשעולים בו ומגיעים לקצה, לא ניתן למעשה לראות את המשך הדרך, כי חרטום המכונית מופנה לשמיים. ניתן לראות מהצד את הרחוב הצולב, אבל כלום קדימה, ולמעשה זה "על עיוור". גם הירידה תלולה באותה המידה, ומעניקה מין תחושה של רכבת הרים. הנשים באוטו נהנו פחות, אבל אני בהחלט נהניתי, וגם עצרתי לצלם. אז הנה:
 
גל באמריקה
כבר סיפרתי לכם לא פעם על גל, סוכן הביטוח המקסים שהכרתי פה. גם סיפרתי שהוא כותב כבר שנים בעיתונות ישראלית מקומית, במגוון נושאים שקרוב לליבו. אז אחרי שפיתיתי אותו להתחיל לרכב איתי, וגבר יצאנו לשתי רכיבות משותפות, הצלחתי לפתות אותו להיכנס לעולם הבלוגים – זה כיף, מקבלים פידבק מיידי על הכתיבה, מכירים כותבים מקסימים אחרים, ועוד מיני דברים שכולנו מכירים. אז במזל טוב – הוא פתח בלוג משלו. אז אני מתכבד לפרגן לו מפה, ומזמין את כולכם לבקר אצלו ולהכיר גם אותו – בבלוג "אנחנו באמריקה":
 

תודה אחרונה לפני סגירה
אמנם סיימתי את רשומת הסיכום הזו עוד אתמול, אבל בגיע עדכון חשוב שאי אפשר להתעלם ממנו – שמואל אייל פצח ביוזמה חדשה ומקסימה, כשבכל בוקר הוא מעלה רשומת ברכה לבלוגר אחר, ומזמין את כל החברים לברך גם, ולדבר קצת בשבחו. כיף גדול אמיתי, כפי שחוויתי ממש אתמול. אז חוץ מלשמואל, זו הזדמנות טובה להודות לכל המקסימים שדיברי בשבחי, ככה מאחורי גבי אצל שמואל: אנימוmisty10ליידי סנו המקוריתKallaGLPDNightCatbabushkadila2004פינוקית מתוקיתtamika14היחיד כאןayeletgazitמגששת באפילה 43סיגל בוטון1מנורהflora Bצופיה בארץ רחוקה. שימחתם אותי כולכם עד מאוד!

זהו להפעם. נכון שזה לא סיכום שנתי כי אשאיר את הסיכום השנתי של הבלוג לבלוגולדת במאי. אבל בכ"ז אנצל את ההזדמנות לאחל לכולנו שנת 2012 טובה ומוצלחת. שנה שבה תחזיות לסוף העולם יתממשו רק בהקשר של סוף הדברים הרעים בעולם – דיכוי, עוולות, ציניות, מלחמות ואובדן מיותר. לא שאני מאמין שזה יקרה, אבל שווה לשאוף.
שנה אזרחית טובה ומוצלחת, חברים!

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

קפיצת ראש

ללא תמונה (וטוב שכך) 
טל הזמין את כולנו לכתוב רשמים הקשורים בבטיחות הילד. לצערי יש לי לא מעט סיפורים בנושא, ולא מהסוג הסימפטי יותר. הנושא לא היה ברשימת הנושאים המתוכננים, אבל ההזמנה הזו של טל שיכנעה אותי לקפוץ למים, לכבוד יום בטיחות הילד שחל היום, ב-27/12 (כך הבנתי מאותה הזמנה).
ובכן, בתור ילד הייתי פרוע למדי. פתחתי את הראש לא מעט פעמים, נחתכתי במיני חתכים, קוצים נתקעו בי עמוק. וכל זה רק כי הייתי מוכשר וזריז מספיק להימנע מנזקים חמורים יותר, לא כי הייתי זהיר.
כשנולד בני הבכור קיוויתי שלפחות בהיבט הזה הא לא ידמה לי. לא קל להיות הורה לילד כמוני. ובאמת, התמזל מזלי, ובני הבכור היה זהיר ולא נכנס לצרות בטיחותיות מכל סוג שהוא. הוא שמר בנאמנות וקפדנות על התחת שלו, וטוב שכך. אבל עם הבת זה היה אחרת. כבר מגיל צעיר נרשמו פעילויות עזרה ראשונה שאת המיומנות מגיל צעיר שיחזרתי עליה. גם נרשמו כמה ביקורים במיון, לתפור את הסנטר או לטפל בפציעות קלות פחות.
ופה נכנסת הדילמה ההורית המוכרת – כמה לאפשר וכמה לגונן. כתבתי על זה פעם פה, ברשומה על האוראנג-אוטן, ושם גם ציינתי שהשתדלנו לאפשר להם להיות אוראנג-אוטנים ולא ליפול למלכודת של החרדות, ולא לגונן יתר על המידה. אז על הבת שמרנו טיפה יותר, אבל בכ"ז ניסינו לא לדכא את הפיסיות שלה יותר מדי. ולא פעם זה עלה לנו בפציעות, ופעם בפציעה חמורה אף יותר.
בערב שגרתי אחד בילינו בביתו של האבא שלי. הקטנה (אז בכיתה א`) החליטה לתת לעודף המרץ הפיזי שלה קצת שחרור. יד אחת היא השעינה על השיש במטבח, את השניה עם משענת של הכיסא עליו ישבה הסבתא, התרוממה על הידיים באויר והחלה להתנדנד. כנראה שהסבתא קמה ללא התראה, הכיסא החליק והקטנה עפה עם הפרצוף על הרצפה הקשה. הבום נשמע היטב, ומיד הרמתי אותה על הידיים לבחון את הנזק. דם סביב הפה לא איפשר לראות בתחילה כמה חמור העניין. מטלית רטובה במי קרח לעצור את הדימום הבהיר שגם השיניים חטפו לא מעט.
אספנו אותה ישירות לבי"ח כרמל הסמוך. רופא תורן טיפל בה כשהדביק את החתך החודר בתחתית הספה התחתונה, ושלח אותנו הביתה. אבל חשנו שמשהו לא תקין בטיפול הזה, וקיבלנו תמיכה לחשש הזה מאחות מבוגרת, שהמליצה לנסוע ישירות לרמב"ם, למחלקת פה ולסת. שם התברר שדבק לא יעיל לפציעת פה, כי הסביבה המימית תמיס מהר את הפה. אז הוא תפר לה את החתך ההוא שמתחת לשפה. הוא גם יישר לה את השיניים שזזו לזווית מוזרה, וחיזק לה את החניכיים כדי שיחזיקו את העניין ישר.
לאחר יום המראה היה נורא אף יותר – שתי השפתיים קיבלו גודל מוזר ונפוח נורא. היא לא יכולה היתה לדבר בכלל, לא לשתות ולא לאכול. אז הייתי משקה ומאכיל אותה במזרק גדול, מהסוג שמשמש למילוי סופגניות בריבה. הייתי מכין לה פירה טחון ורך, מועשר בחמאה וחלב (הייתי טועם, וזה לא רע כשלעצמו), ואת זה מזריק לה בין השפתיים הנפוחות ישר לעומק הפה. ובאותו אופן עוזר לה לשטוף את הפה במי מלח, לחיטוי הפצעים. כמה ימים טובים עברו ככה, בטיפול צמוד שכזה, עד שהעניין הרגע והחלים ויכולה היתה לחזור לבי"ס.
לצערינו זו לא היתה הפציעה האחרונה שלה, אבל סופסוף זה נרגע (למזלינו). ואני חושב איזו עצה אני יכול לתת פה להורים – אולי תמיד להטיל ספק ברופאים שכביכול מבינים ועלולים לעשות שטויות שאח"כ משלמים עליהם ביוקר. ועל הדילמה ההורית באמת שאין לי מה לומר מלבד איחולים להצלחה.

המשך שבוע טוב, חברים
ואיחולים לבטיחות תמיד

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

לביבות בעמידה

בשבת פרקתי את הערימה שבקושי הצליחה להיכנס למקרר, חזרה על משטח העבודה, והכנתי מרק גדול ומגוון, מנסה להוריד חזרה את מפלס הפרודוקטים לרמה סבירה. רק שהרגשתי שזה לא מספיק, ורשומה קודמת של אתי בנושא לביבות הזכירה לי שבעבר הייתי מכין לביבות מגוונות בשלל טעמים – עם תפוחים, סלק, קישואים, תפוחי אדמה (כמובן) ועוד אחרים. וזה בדיוק הכיוון שהתחשק לי.
אז זה מה שהכנתי:
ללביבות:
 שני גזרים מגוררים בפומפיה גסה
 שני קישואים קטנים מגוררים כנ"ל
 שני תפוחי אדמה קטנים מגוררים כנ"ל
 חופן פירורי לחם (נניח 3 כפות)
 חצי בצל קצוץ דק ומטוגן (בערך כ- 4 כפות שסחבתי משלבי ההכנה של סיר המרק שהכנתי קודם)
 שלוש ביצים גדולות
 מלח ופלפל לפי הטעם (לא מדדתי, מצטער)
את הכל ליבבתי וטיגנטי על מחבת טפלון גדולה, עם מעט שמן קנולה
לרוטב:
 חצי כוס רוטב סלסה פיקנטי (פה זה מאוד פופולרי וזמין)
 כף קטשופ
 כפית חומץ בלסאמי
 חופן עלי כוסברה קצוצים דק
ערבבתי את הכל מוכן לאכילה (פיקנטי ונפלא)
הבעיה היתה שלקחנו את צלחת הלביבות במטבח, הנחנו עליהם כפית מהרוטב הנפלא, קיפלנו קלות שלא ינזל עלינו, התכופפנו מעל הכיור לכל מקרה וזללנו ככה בעמידה ישר מהצלחת המרכזית. אז ברור שגם לא צילמתי.
אבל העונג היה כזה שהייתי חייב עוד סיבוב ממנו (טוב, גם לצלם ולתעד חשוב). הערב הכנתי עוד סיבוב לפי אותו מתכון כמעט. כי את הבצל המטוגן האמור החלפתי בשלושה בצלים ירוקים קצוצים דק, ומעורבבים לתוך התערובת. יצא לא פחות טוב מהפעם הקודמת, וגם הכמות הזו חוסלה רק לפני כמה דקות בארוחת ערב זריזה ומענגת. והנה עוד כמה תמונות:

אז מוזמנים כולכם להתענג על הגירסה השונה קצת ללטקעס המסורתיים, ולא פחות טובה 
שבוע טוב והמשך חג שמח, חברים

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

אורז במיקרו

נראה טוב וגם טעים אפילו ביום שאחרי
כשציינתי בשרביט 39/30 שהכנתי אורז במיקרו, התרוממו לא מעט גבות בתהיה – אני שלא מוכר במחפף במטבח מקצר ככה תהליכים? במיוחד בלטה תהייתו של אבי, על שזנחתי את הטכניקה המסורתית המשפחתית לטובת גירסה היי-טקית שכזו. אז נראה שראוי להסביר ולפרט קצת יותר..
ובכן, אתחיל עם הגירסה המשפחתית המסורתית:
 שוטפים את כמות האורז הרצוייה ביסודיות במסננת ומעמידים לייבוש
 שמים הבסיר את האורז עם מעט שמן ומטגנים קלות
 מכניסים את התבלינים הרצויים (אבקת קארי בכמות הרצוייה, אבקת מרק למעוניינים וכד`) לסוף שלב הטיגון הקצר שמדגיש את הטעמים
 מכניסים מים רותחים לסיר, לפי 1.5-2 כוסות מים, לפי סוג האורז (לאורז בשמתי זה כ- 1.75)
 פה נוסף שידרוג אופציונלי, כשעל פני השטח מפזרים בנדיבות שיני שום קלופות. הם מענגים אח"כ.
 מבשלים על אש נמוכה בסיר פתוח תוך רתיחה עד שמפלס המים יורד עד לפני האורז
 כמה דקות נוספות של בישול מכוסה, עד שעל פני השטח נראים חורים המרמזים שהמים הולכים ונספגים בגגרגרים, ואז מכבים את האש
 אחרי כמה שניות, כשהסיר עדיין חם אבל כבר לא לוהט מהאש הישירה, עוטפים אותו במגבת ומטמינים בין כריות ושמיכות הפוך עד להגשה, כשהחום הנותר משלים את תהליך הבישול באיטיות.  אין מה לחשוש מהריחות כי הם לא דולפים החוצה מהסיר (בתנאי שהמכסה והסיר מתאימים) או מנזק לשמיכות.  
הגירסה הזו טעימה ומוצלחת, אם כי יש לה כמה מגבלות – היא מסורבלת כי השמיכות לא תמיד זמינות, ועל שמיכות סינטטיות ו/או מזרון סינטטי זה לא מוצלח. ואם מדלגים על השלב, עלול לקרות אחד משני המצבים – או שנותרים מעט מים בתחתית הסיר שהופכים את האורז לעיסה, או שממשיכים ומבשלים מעט אחרי הנקודה, והאורז בתחתית הסיר מתחיל להישרף. בכל מקרה, קשה לדייק עם התזמון. כי זה החיסרון במקור חום תחתי ומרוכז, אפילו אם מנמיכים את האש למינימום.
וכאן נכנס היתרון של המיקרו –הוא מהווה מקור חום אחיד, שלא ממוקד רק בתחתית כמו אש או כיריים מכל סוג שהוא. ויתרון נוסף – אני מבשל בפיירקס וניתן לראות היטב את מפלס המים בסיר, וכשהמים נעלמים מהתחתית זה כמעט מוכן, אם כי עוד דקותיים לא מזיקות.
אז להלן ההנחיות המסודרות:
 שוטפים ומייבשים כנ"ל
 מרתיחים מים בקומקום, ובינתיים מכניסים את האורז עם השמן, המלח (כאמור כחצי כפית לכוס אורז) ומעט התבלינים הנבחרים (אני מוסיף לרוב כחצי כפית שום כתוש לכוס אורז. זה נמכר כאן וזמין תמיד) לכלי פיירקס, לכ-2 דקות חימון/טיגון
 מוציאים, מערבבים היטב עם כף, מוזגים את המים הרותחים בכמות שתוארה (1.5-2 כוסות מים לכוס אורז) ומכניסים למיקרו בעוצמה גבוהה לכדקה נוספת, או עד שמבחינים ברתיחה.
 מורידים את העוצמה לעוצמה נמוכה (כ-30%) ומכוונים את הזמן לכ-20 דקות לאורז לבן, או 50 דקות לאורז מלא.
 כשמפלס המים יורד מתחת למפלס הגרגרים, מכסים וממשיכים בבישול עד להשלמת הזמן.
 בסיום אני תמיד משהה את הפתיחה בכמה דקות, להשלמת התהליך בחום שנותר.
האורז יוצא ככה "גרגר-גרגר", ריחני וטעים תמיד. ואף פעם לא שרוף או דביק בתחתית.

אני מניח שסימני השאלה התבהרו עכשיו קצת בנוגע לעניין 
סוף שבוע מהנה ומוצלח לכולכם,
ושוב – חג אורים שמח!

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

שרביט 30 דקות ו-39 שאלות

 
לא חייב להיות רציני, נכון?
הר קסמים תפסה יוזמה ברוכה, להחיות את מסורת השרביטים שהיתה נהוגה כאן בבלוגיה עד לפני כשנתיים, וקצת נזנחה. זו דרך נהדרת להכיר בלוגרים חדשים, להרחיב את החשיפה של בלוגרים ותיקים, ובמיוחד עבורי – לשחרר תקיעה בכתיבה.
נכון שלא חסרים לי רעיונות לכתיבה גם ככה, אבל משום מה לא מצאתי חשק לכתוב אותם, ואפילו לסיים את כתיבתן של רשומות שבהן התחלתי כבר. אז שרביט שכזה, קליל קצת יותר (טרם הצצתי בשאלות עצמן) ובעיקר משותף להרבה חברה יחד, יוצר דינמיקה חיובית שמתחשק להצטרף אליה. וככה אני עושה פה.
מעניין יהיה, כי לא ברור לי איך אסתדר עם נטייתי לענות באריכות על כל שאלה, להפליג בהיזכרויות, לשגות בהגיגים...
אז לפני שאתחיל עם השאלות עצמן, תודה להר קסמים על היוזמה הברוכה, וגם על הגישה המסורתית והנכונה יותר של המלצה ספציפית מאחד לשני, שעוזרת להימנע מלהתחמק 
עכשיו לעבודה, נראה אם אעמוד בזמנים:
1.      כתוב את המשפט הראשון של הספר העתידי שלך:
"לא היה לו לגמרי ברור איך הגיע לשם, אבל ברור שלא יהיה פשוט להמשיך מכאן הלאה..." (לא שיש סיכוי שמשפט כזה יופיע על ספר משלי)
2.      מה השעה עכשיו? אל תסתכל בשעון.
7:20
3.      ועכשיו תסתכל בשעון: מה השעה?
7:21
4.      איך אתה מסביר את הפער הזה?
עברה דקה יותר ממה שחשבתי, כי לפני כשלוש דקות הכנסתי אורז למיקרו והסתכלתי J
5.      אתה מאמין בתחזיות מטאורולוגיות?
בהחלט, למרות האי דיוקים הקטנים שהולכים ומשפתרים עם השנים
6.      אתה מאמין בתחזיות אסטרולוגיות?
לחלוטין לא!
7.      אתה מביט בשמים בלילה?
כן, וזה תמיד מראה יפה. וגם כדי להזכיר לעצמי היכן הצפון
8.      על מה אתה חושב כשאתה מביט בשמים בלילה?
לא בטוח שחושב זו ההגדרה. יותר מפנים
9.      על מה הסתכלת לפני שהתחלת למלא את השאלון?
על המיקרו, כשכיסיתי את האורז
10.  מה עושים לך קתדרלות, מסגדים, בתי כנסת ומבני דת אחרים?
נהנה מהיופי, סולד מההיבט הדתי ומהמשמעויות שלהם
11.  מה היית רואה אם היית עיוור/ת?
לא הייתי רואה, הייתי חש
12.  מה היית רוצה לראות אם היית עיוור/ת?
את יפי העולם
13.  אתה פוחד?
לא פעם. הרבה יותר ממה שהייתי רוצה, ואפילו קשה להודות בזה
14.  ממה?
מהידרדרות בריאותית שלי ו/או של הקרובים, מבעיות פרנסה
15.  ממי את פוחדת?
אני לא פוחדת אלא אולי פוחד. וזה לא מאנשים אישית
16.  האם אי פעם הלכת לאיבוד?
לא זכור לי. יש לי חוש כיוון מצויין
17.  מה מושך אותך בנשים?
הכל!!!
ובאופן ספצילי יותר – הרגש, השכל, ההומור והמראה
18.  מה מושך אותך בגברים?
לא נמשך לגברים במובן המקובל, אבל יכול חלשוב גם על רגש, שכל והומור
19.  מה אתה שומע ממש כרגע, חוץ מרחש המחשב?
את אשתי משוחחת בטלפון ואת המיקרו מבשל את האורז
20.  מה הצליל הכי מפחיד ששמעת?
קשה לי לזכור
21.  האם עשית משהו מוזר היום או בימים האחרונים?
לא מוזר באופן חריג. הדברים המוזרים הרגילים, כמו לכתוב בבלוג או לצלם מתקן פסנתרים
22.  מה היה החלום האחרון שאתה זוכר?
היה אחד שזכרתי, אבל כבר שכחתי..
23.  מה התמונה הכי קרובה על הקיר הסמוך אלייך?
שני ציורים שצייר גיסה של סבתי במרוקו, קצת לפני שנעלם ביערות של דרום אמריקה
24.  מה איבדת והיית רוצה לקבל בחזרה?
את רובן, החבר האהוב שנפטר מסרטן
25.  מה התכונה שהכי מפחידה אותך בבני אדם?
אכזריות טהורה ורוע לב
26.  מה אין לך והיית רוצה שיהיה לך?
טוב, מחקתי מה שכתבתי בהתחלה, כי היה מביך מדי. אז נסתפק בזה שהייתי שמח אם היה לי יותר ביטחון כלכלי
27.  איפה היית רוצה לחיות?
בדיוק היכן שאני – בארה"ב. וגם טרחתי לגרום לזה לקרות.
28.  איפה היית רוצה לטייל?
בכל העולם, ובלבד שאהיה רצוי. זה מוציא את ארצות ערב מהאפשרויות
29.  מה היית רוצה ללמוד?
הכל. ממש כך. טוב, כמעט הכל..
30.  מי הסופר האהוב עליך?
יש הרבה – מאיר שלו, ירוסלב האשק, אביגדור דגן, ג`י מקינרני ורבים נוספים (יכול למלא שני עמודים של כאלה)
31.  מי הצייר האהוב עליך?
שניים שקופצים לי תתודעה זה דאלי ואשר. ויש לא מעט אחרים, אם כי לאחרונה אני לא כ"כ בעניינים, לצערי.
32.  את מי היית רוצה לראיין?
אלברט איינשטיין
33.  למה אתה מתגעגע?
לכל החוויות והאנשים שחלפו בחיי. נוסטלגיקן בלתי נלאה שכמוני..
34.  מה החולשה שלך?
גם פה יש הרבה – פתיל קצר, נפגע בקלות, ממעיט בערך עצמי (בטח יש עוד)
35.  מה הספר האחרון שקראת?
מסע קון טיקי (וזה היה כבר די מזמן, אחריו נרשמו כמה נטישות)
36.  הסרט האחרון שראית?
מביך, אבל אני לא זוכר :-/
37.  איך היית רוצה למות?
בשנתי, ומאוד זקן
38.  מה השעה עכשיו? נחש/י
7:37
39.  מה השעה עכשיו? תסתכל/י בשעון
7:37 (מפתיע, הצליח לי ☺)


וואלה, היה נחמד! ועכשיו חשוב להעביר לכמה חברים פה. אני אוהב הרבה יותר מ-7 חברים, ואשמח לקרוא את התשובות של כולם. אבל ברור שזה אמור להתפשט מהר, כאש בשדה קוצים, אז בטח זה יגיע לכל החברים.
אז אני חוסך לעצמי את הצורף להיות ספציפי, ומעביר בשמחה לכל החברים כאן, בתקווה שיהיה לכם כיף. וכמובן - ברכות לחג אורים שמח!

יום ראשון, 18 בדצמבר 2011

בעומק הפסנתר

משפחת חברים טובים שלנו היא משפחה מוזיקלית למדי. צלילי גיטרה ופסנתר נשמעים בבית באופן שגרתי ויומיומי (מקנא בהם). לפני כמה ימים התארחנו אצלם, ונשארנו לישון ללילה. בבוקר קמתי יחסית מוקדם (הרגל מגונה מימי העבודה), וגיליתי בסלון איש מבוגר למדי העסוק בעבודה מוזרה על שולחן גדול, כשסביבו מפוזרים חלקי הפסנתר המשפחתי.
מסתבר שעם הזמן החלו החלקים המכניים לזייף, והיה צורך בעבודת אחזקה. ואותו איש, המצוייד בכלים משונים וייעודיים היה עסוק בלשלוף פינים זעירים מחלקי הפסנתר, לשייף מעט ולהרכיב מחדש.
מסתבר שהטכנולוגיה נעצרה בחלקי המבנה של הפסנתר, כשחלקי הליבה, אלו שאחראים עם העברת ההקשה מהקלידים דרך סדרת פטישים מצופי לבד למיתרים, נשארה מבוססת בעיקר על עץ ולבד.
שוחחתי קצת עם האיש, שהסביר לי על ההבדלים בין הפסנתרים השונים, על היותר איכותיים ועל אלה שפחות, על נסיונות בחומרים שונים, וכן הלאה. ואני הייתי מרותק למראות של הקרביים האלה של הפסנתר, שלא יצא לי עדיין לראות. אז גם צילמתי אותו, כי אני תמיד נהנה לראות בעלי מקצוע בעבודתם. וגם את החלקים עצמם, שיוצרים במראה הסדרתי שלהם עניין. אז זה מה שראיתי, ואני מקווה שתהנו מהתוצאה כמוני:


שבוע מהנה ומוצלח לכולכם
♫♪