יום שלישי, 30 באוקטובר 2012

משאלה אחת ימינה / אשכול נבו

335 עמ`, הוצאת זמורה ביתן, 2007
רקע:
את הספר שנוררתי לאשתו של אבא שלי, בביקור הקודם במאי של לפני שנה וחצי. אבל קצב הקריאה המבייש שלי עיכב את הקריאה. עידוד קיבלתי מבני המשפחה שנהנו ממנו בהפלגה למכסיקו, בחורף הקודם, אז גם אצלי תורו הגיע.
על הספר – כאמור וכמקובל, הכריכה האחורית (מאתר סימניה):
"זה היה רעיון של עמיחי, הפתקים.
מה שחשבתי, הוא אמר, זה שכל אחד מאיתנו ירשום על פתק איפה הוא רוצה להיות בעוד ארבע שנים, מכל הבחינות. ובעוד ארבע שנים נפתח את הפתקים ונראה מה קרה בינתיים."
כך, במשחק תמים לכאורה, נפתח הרומן משאלה אחת ימינה. ומכאן - הכול מסתבך.
אשכול נבו, צולל בספרו החדש לתוך המים העמוקים של החברות הקרובה, חברות יפה וכואבת בין ארבעה גברים ושלוש נשים שחייהם ומשאלותיהם נכרכים אלו באלו בעלילה מלאת תנופה ורבת תהפוכות.
אשכול נבו (1971) יליד ירושלים. שנות ילדותו חילק בין ישראל ודטרויט (מישיגן, ארצות הברית).
שימש כקצין מודיעין בצה"ל. בוגר החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת באר שבעלומד לקראת תואר מוסמך במסלול לכתיבה ספרותית. סופר וקופירייטר במשרדי הפרסום הגדולים, מרצה לחשיבה פרסומית באקדמיה לאמנויות בצלאל ובמכללת ACC. מנחה סדנאות כתיבה.
עוד על הספר:
הסיפור כתוב כספרו של יובל פריד, אחד מחבורה של 4 חברים קרובים מימי התיכון בחיפה: יובל פריד, המספר, שנשאר על תקו של סטודנט נצחי ובלתי מתחייב; עו"ד יואב עלימי, המכונה צ`רצ`יל, הדמות הבולטת בספר בכריזמה והישגים; אופיר, הפרסומאי השנון, ועמיחי – המבויית הנשוי ואב לתאומים העובד כאיש מכירות. כן, יש גם את יערה, שתפקידה בולט בשקט שלה. הם נשארו קרובים לאורך השירות הצבאי, בלימודים שאחרי ולאורך כל העשור עד לימי כתיבת הסיפור, ועריכתו בידי צ`רצ`יל בנסיבות שמרמשות על סוף טראגי. הספר מתמקד בארבע השנים האחרונות בחייהם, שהתחילו במונדיאל של 1998, ועל לפני המונדיאל של 2002.
בספר יובל המספר מתמקד בהווה, כמובן, אבל לא מזניח את הרקע שבעבר – מימי הנעורים, ועד לזמן הכתיבה. עם לא מעט חיפה בסיפור, ישראל של אז (לא מזמן כ"כ), המשפחות השונות והמתחים המוכרים, החברויות האופייניות וכן הלאה, חיים ישראליים מוכרים.
עוד על חוויית הקריאה:
נתחיל עם זה שכעסתי על עצמי. אני מקדיש את רוב פנאי הקריאה שלי לכאן, לבלוגיה. זה באמת כיף, אבל יש לזה מחיר – קריאת הספרים שאני סופסוף קורא מתארכת כמסטיק לאורך חודשים ארוכים, ופוגמת בהנאת הקריאה. ובכ"ז, מהספר נהניתי עד מאוד. הוא לא מתוחכם מדי, לא מתחכם מדי, כתוב בשפה זורמת ויומיומית. וזה פעל לטובתו, מאפשר לי לשוב לרצף העלילה בקלות גם אחרי שהתנתקתי ממנו לימים ארוכים, קורא מידי פעם כמה עמודים בודדים.
בנוסף, מאוד נהניתי מהחוויה החיפאית שהספר מזמן (הם היו שם תלמידים בעירוני-ה`, בית הספר של רבים מחברי ושל בני, לפני שעברנו). זה כמו לחזור איתו ולשוטט בחוף דדו המקסים, במרכז הכרמל ובנופים המוכרים. ובנוסף, זו עוד הזדמנות לחזור בחיוך לחוויה של להיות ישראלי, בהיבטים היותר יפים שלה. עלילה כ"כ ישראלית, שנראה שלא היתה יכולה להיכתב בשום מקום אחר, לפחות לא מאלה המוכרים לי.
הספר גרם לי להתרגש עם הארבעה, לכעוס איתם, לכאוב איתם ולאהוב איתם ואותם. גורם לי לא פעם לצחוק בהנאה, ואח"כ לעוות פנים מעצב. וספר שגורם לתחושות כאלה מבורך מבחינתי מאוד, מחזיר ומזכיר לי את הכיף שבקריאה.
נהניתי מספרו של נבו 'ארבעה בתים וגעגוע' (למרות שלא כתבתי המלצה), נהניתי מזה, אז נראה שבהזדמנות קרובה אקרא עוד משלו.
לסיכום:
ספר שגרם לי עונג אמיתי, עם צביטות נוסטלגיות בלב, במקומות שצפוי להרגיש כאלה. וזה היה נהדר!
מבחינתי – מומלץ מאוד!

יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

לקראת שקיעה

 
באותן הזדמנויות שאני יוצא עם הכלבה ומצלם (כמו שסיפרתי לפני כמה ימים), יצא לי לצאת גם לפנות ערב, לקראת שקיעה. בשעה הזו האור רך, אדמדם וחם, והצללים ארוכים ונעימים לעיניים. גם צלליות העצים יפות במיוחד. ואת כל זה רואים הרבה יותר טוב עם המצלמה ביד.
כבר הסבירו לי שהשכונה דומה במשהו לקיבוץ. יכול להיות באמת שכך (לא מכיר מספיק קיבוצים, ואני בספק אם בהם הדירות כאלה נחמדות ומרווחות). פה קוראים לזה Town Homes, כלומר מין שכונה כפרית שכזו, עם בתים צמודים חלקית אחד לשני וטיפוח סביבתי יפה. מאוד לטעמי. אז לאור השמש ההולכת ושוקעת צילמתי עוד הרבה צילומים שנחמד לי להביא לכאן, בקובץ תמונות שכונתי נוסף.
שבילים ועצים בשכונה, במסלול הסיבוב עם שישי,ממש מאחורי הבית
עורב (אחד מיני רבים) מתצפת מארובת אחד הגגות:
 

שבוע מהנה ומוצלח לכולנו


יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

פוקצ`ה

זה שאני אוהב לאפות לחמים שונים לא רק אתם כבר יודעים. כי השמועה עברה (בעידודי הנמרץ) לכל החברים והקרובים. אז רק מתבקש שלכל אירוע משותף, אצלינו או אחרים, אני אחראי על הלחם למינהו. כבר קרה לי שהרסתי ארוחות משותפות, כשחבילת חמאה חוסלה ע"י כולם כדי לחסל לחם מפואר וחמים, לא משאירים מקום ליתר המזון המושקע שהוכן בקפידה ע"י יתר המשתתפים. אז לרוב אני משתדל להיזהר עם העניין, לא להגזים עם מנה גדולה מדי, או לא לפתות את כולם בקומבינציה הכה פשוטה אך הורסת כזו.
על החלות הייצוגיות כבר סיפרתי פה לא פעם. אבל יש לי מתכון מנצח ודי פשוט להכנה של פוקצ`ה, שקוצר תמיד מחמאות מכולם – מבוגרים וגם ילדים. אני לא עובד כמעט עם מתכונים וגם שלי לא תמיד קבועים. אני מכין `לפי הרגש`, שנתמך בכ-15 שנות אפיה (השילוב עם סוג של עצלות).
גם תמונות אין לי יותר מדי. הלחם הזה נפלא, אבל לא מאוד ייצוגי. בטח לא בהשוואה לחלות שתמיד מתחשק לי לצלם. אני גם לא אוהב לעטר אותו מלמעלה במגוון עלים או ירקות צבעוניים ויפים כפי שרבים עושים. אני פשוט אוהב אותו כפי שהוא, כמצע לגבינות ותוספות אחרות נהדרות. אבל מכיוון שזה באמת יוצא מצויין, כפי שאמר לי בן של חברים בן ה-10 אחרי שטרף (וספר) 7 חתיכות ללא תוספת: "תמשיך להכין כאלה, אתה טוב בזה", היה ברור לי שאת הפעם הבאה אני מתעד. נכון שיש ברשת אלפי מתכונים נפלאים ללחם האיטלקי המוכר הזה, אבל יש מקום גם לשלי, אז לכבוד המאורע, הקפדתי לרשום את התהליך והמרכיבים, כך שיהיה קל ונכון להביא אותו לכאן.
אז זה מה שעשיתי, והתוצאה לפניכם:

רכיבים:
5 כוסות קמח (רגיל)
1/3 כוס שמן זית ועוד בערך כף לשימוש מאוחר יותר
כף מלח שולחן
כף סוכר (שני חצאים)
כף אורגנו יבש
כפית גדושה שום גבישי
31/3 (שלוש ושליש) כוסות מים
כף שמרים יבשים

תהליך ההכנה:
פה נמצא עיקר הקסם שאחראי לתוצאה המוצלחת, כולל כמה טיפים שלא בטוח שטרחתי לאמץ בעבר, אז שווה להקפיד בשחזור. זה לא קשה, למרות שנראה ארוך. פשוט פירטתי כל שלב:
  • בתחתית קערת הלישה של המיקסר אני מכניס את השמן, ולתוכו אני מכניס את המלח, האורגנו, השום וכחצי כף סוכר. השמן מסייע להדגיש את הטעמים של התבלינים ומונע את ערבוב המלח עם השמרים;
  • אחרי שהכל שקע בשמן, ממלאים את הקערה על השמן בקמח ובחצי הכף השניה של הסוכר (לא חייבים לדייק עם הסוכר).
  • מערבבים בעדינות את הסוכר עם הקמח בשכבה העליונה (לא לחפור עמוק עד לשמן) ויוצרים בתערובת היבשה גומה גדולה (כמו בצילום). לתוך הגומה הענקית אני מכניס את השמרים היבשים;
 
  • על השמרים היבשים אני יוצק 2 כוסות מים חמים (אפשר כוס אחת עד שתיים. זה פשוט כלי המידה שלי), ונותנים לשמרים להתחיל לפעול, כשהם אוכלים את הקמח שהתערבב למים שיצקנו ומעלים בועות. זה חוסך ללכלך כלי נוסף.
  • מוסיפים כוס נוספת של מים (נשארה כ- 1/3 כוס לתיקון התערובת אם נדרש. אני השתמשתי בה). ומתחילים לערבל במיקסר עם המערבל השטוח (זה שמכונה וו גיטרה), לא וו הלישה הרגיל, כי התערובת רכה מאוד, כמעט כשל עוגה בחושה. לעיתים צריך לעצור ולהוריד את התערובת מהוו ואז להמשיך, לקבלת תערובת אחידה למדי;
  • משחררים את הקערה מהמיקסר, מערבלים קלות עם הכף להבטיח שלא נשארה בתחתית שכבת שמן עם מלח (אם כן, ממשיכים עוד קצל עם המערבל אחרי שמרימים הכל מהתחתית);
  • מעמידים במקום חמים כשעה עד שעה וחצי לתפיחה נאה, כלומר הגובה בכלי עולה לפחות לפי שניים (זה לא פי שניים מהנפח, זה יותר). אני מכניס לתנור שאותו הפעלתי לכמה שניות לקבלת אוירה חמימה כנדרש, אבל זהירות לא להגזים כי זה יהרוג את השמרים;
  • על תבנית שטוחה עליה התזתי מעט מים, אני פורס ניר אפיה. המים עוזרים לייצב את הניר שלא יזוז;
  • על הניר אני מורח מעט שמן זית עם מברשת, ועל זה מפזר קמח תירס. הוא גרגרי כזה, ומגביר את תחושת הפריכות אח"כ. יצא לי להשתמש גם בסולת והאפקט היה דומה;
  • על כל הנ"ל אני מוריד את התערובת התפוחה הרכה, נעזר במרית או קלף (הפלסטיק הזה של האופים), ומחכה כמה שניות שינוח.;
  • אני מוזג על ידי בהנדיבות שמן זית, כך שהן מצופות היטב ומעט העודף מטפטף על הבצק, ואז בתנועות סבלניות מותח ומשטח את הבצק על התחתית. השמן על הידיים מונע את הדבקות הבצק לידיים, כי הוא כאמור מאוד רך. משטחים באופן אחיד ככל האפשר, עושים כמה גומות באופן חפשי עם האצבעות, ומעמידים להתפחה נוספת של כחצי שעה;
  • מחממים תנור לטמפ` גבוהה של 220 מעלות, וכשהתנור חם מכניסים לאפיה של 35 דקות (בערך);
  • כעבור 10 דקות מורידים את הטמפ` ל-190 מעלות להמשל האפיה (כ-25 דקות נותרות). בגמר הזמן בודקים שהחלק העליון השחים קלות. אם לא, אופים עוד כמה דקות עד להשחמה;
  • מוציאים מהתנור, שולפים את הפוקצ`ה מהתבנית ומניחים על רשת שמוגבהת, כך שיש מתחתיה מספיק רווח לאויר, כך שלא יהיה לח שם. שולפים את הניר שמתחת ומניחים להתקרר. וזהו:
זה והתמונה הראשית זה מה שהספקתי לצלם באירוע שאליו הבאתי קערה שלמה

כן, אפשר להוסיף ירקות מעל, אפשר להכין בצק מוצק יותר, אבל אני אוהב את הגירסה הזו שנטרפת בהתלהבות. גירסאות שונות אני מכין אחרת ממילא.

בהצלחה והתאבון לכל המנסים (ובני משפחותיהם)

יום שלישי, 23 באוקטובר 2012

עוד עיכוב ביציאה

 
הפעילות שלי עם צוותי העבודה השונים היא על בסיס דו-שבועי. אז חלפו שבועיים מהפעילות הקודמת עליה סיפרתי בנוגע לעיכוב ביציאה עד לפעילות הנוספת הבאה. בתכנון היה לזהות ולטפל בצוארי בקבוק.
אבל לפני שמתחילים, בוחנים קודם את התוצאות של הפעילות הקודמת, ואכן, הדיווח היה שיש ירידה מתונה ועקבית בכמות הסחורה התקועה, והצוות הבינ"ל עובד על הרשימה לצמצם אותה. וזה מה שקבענו, אז היינו מרוצים, והתפנינו לעניין הבא.
התחלתי בשאלה הפשוטה – מה זה צואר בקבוק בתהליך? החברה כנראה הבינו בגדול במה מדובר, אבל חיכו לי שאגיש את מה שלי יש לומר בעניין. אז ציירתי להם שעון חול כל הלוח:
 
והסברתי שצואר בקבוק זה אילוץ על המערכת שמאט את הזרימה, וקובע את קצב הזרימה כולה (כמו אותו איזור היצרות בשעון החול).
ואז הקשיתי ושאלתי ומה עושים כשמערכת הייצור מורכבת מספר תחנות, איך קובעים מי צואר הבקבוק במקרה הזה? וציירתי מין שעון חול פיקטיבי כזה:
 
ואז הסברתי את מה שלמדתי עוד מאליהו גולדרט, בספרו `המטרה` לפני כ-20 שנה, אפילו לפני שחשבתי שאי פעם אעסוק בזה: "קל לזהות צואר הבקבוק האמיתי בתהליך, כיוון שתמיד לפניו מונחת עבודה רבה שממתינה לטיפולו." והוספתי את החלק הזה של הציור:
 
רואים שצואר הבקבוק הינה תחנה 3 (אחת מתחילה את התהליך, וברור שלפניה מלאי גדול במקרה של שעון חול). כי מה שעובר בתחנה 1, עובר הלאה בקלות לתחנה השניה ונתקע בשלישית האיטית יותר.
ועם התובנה הזו יצאנו לשטח העבודה. ראינו המון מלאי לפני תחנה-1. אז המשכנו, וראינו עוד המון מלאי בתחנה-2. והלאה לתחנה-3 ולרחבת טעינת המשאיות, שלמרבה הפלא גם היא היתה מלאה. במקרה כזה, כך הסברתי, כל הקו מלא, וזה אומר שהתהליך סתום ביציאה שלו – רחבת הטעינה למשאיות.
הסתבר לנו שם שאכן יש ירידה יפה במלאי ההזמנות התקועות ללקוחות בינ"ל, אבל כשהתחיל המקום להתנקות, ניצלו את המצב צוות המכירות המקומיות ושלחו לאריזה הזמנות לא מוכנות למשלוח. בדיוק כמו שהיה שבועיים קודם עם הצוות השני.
אז הפתרון כבר היה בידינו, ולא לקח הרבה זמן ליישם: הזמנו את ראש צוות המכירות המקומיות וחזרנו על אותם עקרונות: לוקחים חזרה את כל ההזמנות שטרם התחילו לטפל בהן, ובודקים אחת אחת אם הכל תקין איתן וניתן לשלוח אותן. ורק את אלה שניתן לשלוח מעבירים למחסן לטיפול.
עוד קצת הדרכות נדרשו, ואיסוף וטיפול פרטני בהזמנות, וכעבור כשבועיים נוספים ניגשתי בעצמי לשטח לבדוק איך זה נראה. צילמתי והכנתי להם תמונת השוואה של `לפני ואחרי`:
 
ועוד שתי תמונות:
מה שמשונה היה שחלק מהעובדים נכנס קצת ללחץ, כי דאגו שמא נפח הפעילות בחברה יורד. אז ניצלנו את ההזדמנות להסבר לעובדים, שיבינו את היתרונות. וגם כתבנו על סיפור ההצלחה הזה בעלון הראשון שיצא לאור בחברה (עוד פעילות שבה התחלנו, והפידבקים טובים).
ואז התפנינו לפעילויות אחרות, עם הצוות הזה ואחרים. ועליהם (כנראה) בהמשך.

שבוע מהנה ומוצלח לכולנו

יום ראשון, 21 באוקטובר 2012

סיבוב בשכונה

 
לא פעם אני מחליף את הבת שלי, ויוצא עם שישי במקומה. ולפעמים אני גם זוכר לקחת איתי את המצלמה. ואז אני רואה הרבה יותר מראות יפים, גם אם רגילים לגמרי מהסביבה הקרובה.
הנה, לפני כמה ימים ירד הגשם הראשון. הוא הפיל מעצי האקליפטוס המון קליפות קטנות שהתייבשו אח"כ בחום והיובש של הסביבה, והפכו את הפינה בשביל שתחתיו לעונג אמיתי. כמה כיף לדרוך על הקריספים האלה (כמו שכתבתי בפרוטרוט פעם), ושוב היתה לי הזדמנות לצלם:
בדשא צצו פטריות יפות (כפטריות אחר הגשם). נראה שיש מי שנהנים מהן בדרך אחרת חוץ מלצלם. אני מסתפק בצילומים:
גם החמניות בר (או מין דומה) שגדלות ומבשילות כאן מהוות יופי של נושא לצילום. אז מה אם כבר הבאתי לכאן כמה תמונות שלהן:
 
שיח אופייני לסביבה (שאין לי מושג מה שמו), עמוס פירות אדומים ויפים:
גם תמונות של עבקנה שכיח, שיש ממש ליד הבית ולא רק לאורך החוף:
 
חבורת יונים תופסות שלווה על כבלי החשמל:
וכמה תמונות כלליות מהסביבה

אז לפעמים נחמד למלא תפקיד. וגם שישי נהנית, כי אני מטייל איתה בסבלנות, נותן לה למצות את הריחרוחים של כל עלה ואבן.
שבוע מוצלח ומהנה לכולנו