יום שבת, 31 ביולי 2010

כבר שנה

עברה שנה, רובן יקר, מאז שהלכת מאיתנו. אפילו לא ממש נפרדת, נעלמת בשקט, בדממה דקה.
אני כותב אליך ישירות. זה לא שאני חושב שאתה שומע (או למעלה בשמיים, או כל עניין שכזה, ששנינו התייחסנו אל שכאלה כאמונות טפלות), אני כותב אל הרובן שנשאר בי, אל מכלול הזכרונות, המחשבות והאופי שהכרתי. איתו אני מתקשר.
ואני מתקשר איתך, המון – לנוכח כל עליה חדה, מדמיין איך היינו מדברים על לנסות לטפס אותה באופניים (ואולי גם מנסים באמת), לנוכח ההרים והמרחבים שכאן בקליפורניה, כל פעם שאני מפעיל את הגרילר בחצר, כשאני קורא ספר שאולי היית אוהב, כשאני נהנה מצילום ויודע כמה אתה היית בעניין תמיד שניים וחצי צעדים לפני. וגם בקורות אותנו פה בארה"ב – בהצלחות, באתגרים, בחחשות, בהנאות הרבות שהיית יכול כ"כ ליהנות איתנו. וכמובן בכל רכיבת אופניים נדירה, שומע אותך לועג לכושר שלי (בעדינות) ומעודד.
יש משהו מוזר בזה שאתה איננו. משהוא שאיכשהו לא עיכל עד הסוף את מותך. אולי כשאעמוד עוד כמה ימים לנוכח המצבה שעליה חרוט שמך, ירגיש לי שהעניין מצא מנוחה וההכרה מצאה את מקומה.
מכיוון שלא היה בתכנון שניפגש עד עכשיו, חסרונך בא לידי ביטוי בעיקר בידיעה שאינך. שאינך זמין לשיחה, למשלוח תמונות, להתכתבות ולכל דבר. כי כל הבעיה היא שכשאני מדבר אל מה שנותר ממך בתוכי, זה קולך שעונה, אבל זה החלק שבי.
ומחשבה בעקבות הדברים שאני מעלה כאן (שאיכשהו הרגישו לי זורמים וברורים יותר כשהיו רק בראש ולא על המסך) אני מבין את האימרה הידועה, שאדם לא לגמרי מת עד שמתו כל מכריו וקרוביו. לא יודע, אבל אולי מאז אני משתדל אפילו יותר שהחותם שלי כאן בעולם יהיה נקי יותר, חיובי יותר. יש סיכוי שברקע זה משפיע עלי ועל דרך תנהלותי פה.
ונוסף, וכמה טריוויאלי, אבל אני מנסה ללמוד ממותך את הלקח המתבקש, שהחיים פה זמניים. שיש לנצור את הרגע, את מה שיש, ולנסות להפיק ממנו את המיטב. לא להיתקע בכעסים מיותרים, במריבות. זה קל להבין, אבל היישום הוא אתגר מתמשך.
אבל בעיקר, רובן יקר, אני מבין כמה חשוב אדם לקרוביו. כמה חסרונו קשה, כמה כואב. כמה אתה חסר לילדיך, לאישתך, למשפחתך הקרובה. לנו. וכמה חשוב לשמור על עצמינו, לא לקחת סיכונים מיותרים, לשמור על הבריאות, להקפיד על אורח חיים נכון. גם זה לא מובן מאליו, אבל המודעות קיימת. אולי גם קצת היישום מושפע לטובה.
המילים איכשהו נתקעות לי. לא ברור לי איך לסכם, איך לסגור את הרשומה. כולה מרגישה לי קצת עילגת הפעם, לא זורמת כתמיד. אולי כי אין סיכום לעניין. זו רק שנה שעברה מאז, נקודה בזמן שנוח לציין. אבל לא באמת שונה מכל הרגעים האחרים שחסרונך מורגש.
אז במקום סיום, קבל תמונה מהעליות המטורפות של סן פרנסיסקו, שלמולן שוחחתי איתך לא מעט, בהרבה חיוך וחשק לשתף. מתגעגע, חבר.
ושוב הגוש בגרון והעיניים מתלחלחות דווקא בסוף
 

יום שבת, 24 ביולי 2010

סיכום שבוע 29 – לא כמתוכנן


כללי
לא שהיו לי הרבה מידי תוכניות להשבוע. אבל מ שהיה התנהל שונה (כפי שרובכם כבר יודעים).
אז יש מה לספר מעבר למה שידוע:
הסופ"ש הקודם:
עשיתי ממש מעט. ביליתי עם הכלבה, אכלתי בקושי, שוב לא מצאתי דירה, ובעיקר ביליתי כאן. לא מצליח להיזכר במשהו מיוחד שעשיתי. אפילו לטייל לא היה לי חשק. הפעם היחידה שיצאתי מהבית, מלבד לקחת ולהחזר את שישי לדוגי-סיטר, היתה לפגישת עבודה עם חברה של ליידי D, לבדוק אפשרויות לעבודה יחד. מלבד העניין של העבודה, היה  נחמד לשוחח לא מעט, ולגלות שהיא בחורה מעניינת כמו ששמעתי קודם, והכרתי רק שטחית.
אח"כ:
השבוע המשכנ בתנופת השינויים, אלא שמסיבות של סדר עדיפויות נדחקו לימים האחרונים של הפרוייקט. יפה לראות שינויים משמעותיים קורים לנו מול העיניים.
ושוב, פרט לזה באמת לא היה הרבה. אולי חוץ מערב אחד שנסעתי לא רחוק למסור את הדיסק החיצוני לתיקון, זה שעליו יש המון חומר ותמונות שלא בטוח שיש לי גיבוי נוסף. מחזיק להם אצבעות שהתקלה מינורית והכל יחזור בשלום.
בבלוגיה:
טוב, פה היה עיקר האקשן. במסגרת השבוע המוקדש לבעלי חיים, הספקתי להעלות סיפור מצמרר למדי, ושרביט חדש בנושא, בו סקרתי את חיות המחמד שהיו לי לאורך השנים, משאיר להמשך את הסיפור על הכלבים וזה על החתולים, שוכח את היונים שגידלתי ואת השרקנים שהיו לנו למשמרת לחודש בערך.
אבל ביום שלישי, אחרי שהעליתי את השרביט ונכנסתי למיטה, התחלתי לעכל מה קורה בבלוגיה ולכעוס ממש. זה לא רק התקלות האיומות, התגובות המושהות, הודעות התקלה, היעלמות טקסטים וכיו"ב מפגעים אינטרנטיים, העלו לנו על הראש את השטות התוססת החדשה בפס הגלילה. אז קמתי מהמיטה ב- 2:00 בלילה, וכתבתי הודעה פה ובפורומים, שממנה התפתחה שביתת אזהרה ומחאה, שלשביעות רצוני תפסה תאוצה טובה וביום חמישי השבתנו את רוב הפעילות, כשרשומות חדשות בקושי מועלות.
אז כל התוכניות שהיו לי השתבשו. במקום להמשיך ולהעלות חוויות מהטיול לסאן פרנסיסקו (לפני שאואשם בשכתוב ההיסטוריה), לכתוב על החתולים שליוו את חיי, והכלבים שגם הם היו ועודם חלק מנוף משפחתנו), התעסקתי פה בענייני הבלוגיה.
אבל, לשם הסדר, אלו הרשומות שהעליתי בכ"ז:
ובענייני ספרים
התקדמות מינורית וצנועה עם הכל מואר. אם לא היתה כאן מהומה כזו, אני מניח שהייתי מתקדם יותר. או כותב יותר...
ועוד:
לא, עוד אין דירה. אבל יש סימני התעוררות בשוק. אז אולי?
בנוסף, את הערבים שלי הנעימה התרבות הישראלית בגירסה טלביזיונית. באופן כללי, אני לא צורך הרבה תרבות ישראלית שמעבר לבלוגיה כאן (וזה הרבה, תודו) וספרים כמובן. לא עיתונות מקוונת, לא מסיקה, לא תוכניות טלביזיה וסרטים. אבל יש יוצא מן הכלל - נתפסתי השנה, אחרי שנתיים של ניתוק, לכוכב נולד. נזכרתי כמה אהבתי בעבר לראות איך משום מקום צומחים הכשרונות, מתפתחים מתוכנית לתוכנית והופכים לזמרים ראויים. כמה משמח אותי שאוהד שרגאי, שמצא חן בעיני מההתחלה (כי מי בוחר לאדישנים את "שרה יודעת לשחק אותה"?) אבל לא ציפיתי שיגיע רחוק. ותענוד לראות את ההפתעה. ודיאנה כמובן, שריגשה אותי עד דמעות עם "לבכות", של קליינשטיין, ועשתה לי צמרמורת עם "תמיד אהבה". מקסים לראות איך היא לא באמת מודעת למה שיוצא לה, ותמיד מופתעת מהמחמאות. נהדרת!
חוצמזה, יש לי גחמה חדשה - הבת נסעה לארץ ולקחה איתה את מצלמת ה-SLR שלה. אמנם יש לי את הקנון המיניאטורית, אבל כבר התרגלתי ליותר טוב. אז התחלתי לברר קצת בנושא מצלמה טובה. אולי אפנק את עצמי (ואנדנד לכם בבקשת עצות..). מחר אלך למשמש קצת את הסחורה..
וחשוב לפני סיום
לבן הגדול יש יומולדת היום. ושוב, בפעם השלישית ברציפות הוא בארץ ואני רחוק ממנו כאן. תיכף ארים טלפון, אבל זה עצוב לי. שוב.

שבת שקטה ושליווה לכולם

יום שלישי, 20 ביולי 2010

שרביט - חיות המחמד שלי

התמונה החדשה מחצרה של מרים7 (תודה)
לאחרונה אני במצברוח שרביטי. העליתי את שרביט המכוניות, שגרם לי להיזכר בכיף במכוניות שהיו לי לאורך השנים (כן, התארך, ועדיין לא גמרתי אותו). אח"כ טיפחתי את שרביט משחקי הילדות, שמפאת העומס התמקדתי במשחקים "רשמיים" וגם חילקתי לשניים כי היו יותר מדי. עוד שרביט משלי היה של "העבודות הזמניות" – אלה שחלקן היו בנעורינו, בימי הקיץ.
לכבוד השבוע שמוקדש בתפוז לבעלי חיים, נראה לי נכון להעלות שרביט(ים) בהם אסקור את כל חיות המחמד שהיו לי. כי היו לי לא מעט. ומכיוון שכבר ברור שנטייתי הארכנית לא תיתן לי למצות את העניין ברשומה בודדת באורך סביר, אז אקדיש את הרשומה הזו לכל העלי החיים שהיו לי, מלבד הכלבים והחתולים. לאלא אקדיש רשומות נפרדות, כיאה למעמדם המכובד החיים המשפחתיים שלי לאורך השנים.
דגים
בילדות האבא הביא הביתה אקווריום עם כמה צמחים, חול, שבלולים וכמובן דגים, אותם קנה מהחנות של הלמן שברח` נורדאו בחיפה. האטרקציה, כצפוי איבדה מזוהרה אחרי כמה זמן. האקווריום היה מאוכלס בכמה גופים, סייפן וסייפנית אדומים ואחד שאחראי על הנקיון בקרקעית. לא היתה משאבת ניקוי, לא תאורה, וכל העניין לא היה מלהיב מדי ברוב שעות היום. היה נחמד להאכיל אותם שבבים חומים וירוקים בריח אופייני דוחה, אבל זה בערך היה עיקר העניין. מדי פעם היתה גדלה הנקודה השחורה שבאחורי הנקבות, ומזה למדנו שהשרצה קרובה. לרוב הוולדות הזעירים לא שרדו את תיאבונם של הגדולים, אבל מדי פעם הצליח אחד להסתתר ולצמוח, ואף להגיע לבגרות.
ובשיעמום הזה, שלושה אירועים מעניינים נרשמו לאורך השנים שהאקווריום פאר את פינת הסלון הזעיר:
פעם השארנו בטעות את כיסוי הזכוכית מעל האקווריום פתוח. כשהזדמנו שוב לסביבה, גילינו שאחד הגופים נעלם. המסכן נמצא יבש על הרצפה בסמוך, קורבן לשאפתנותו אלי חופש.
פעם אחרת, בטיול משפחתי לכינרת, התלהבנו מאוסף הקונכיות והצדפים שעל החוף. לקחנו שקית והעמסנו אותה ב"חול" הזה, תוך כוונה להעשיר את הקרקעית בחול מעניין מעט יותר. אחרי שפרקנו את תכולתה ופיזרנו  יפה, גילינו שהחול הזה חי. היו בו כמה שבלולונים שתוך זמן קצר התרבו בטירוף והציפו את האקווריום. נלחמנו בהם בפינצטה ארוכה, מפצחים אותם למאכל לדגים ומווסתים כך את האוכלוסיה.
האירוע האחרון בחיי האקווריום היה הדרמטי ביותר, אך גם סופני למדי. בוקר אחד הבחנו פתאום במראה חריג באקווריום, מלווה בריח לא נעים. גוש ענק ובלתי מזוהה בצבע חום כהה עכור רבץ במרכזו, כשסביב סימני מוות מוחלט של כל מה שהיה חי בו קודם. מתחקור זריז התגלתה הסיבה. ובכן, מדי פעם היה האבא לוקח פירור לחם זעיר ומצ`פר את הדגים, שנראו נלהבים למדי מהעניין. האח הצעיר מאוד אך נבון ונדיב (עד היום) הבין יפה שהם מאוד נהנים מהעניין, והחליט לקחת את העניין ברצינות. אז הוא הלך בשקט למטבח, לקח חצי כיכר לחם שנשארה במגירה ונתן לדגים לאכול. נדיב הילד.
זה פחות או יותר סימן את סופה של תקופה בחיי משפחתנו, בחברתם של הדגים, אם כל הצער.
צבים
לאבא שלי היה כינוי ייקה לטיפוס מוזר ומפוזר. פָסְפִּיצ`וּליפֵרְדְל, כך היה מכנה דמויות שונות, או אפילו שם חלופי למי שאין לו שם. אז כשמצאנו את הצב הגדול למדי, היה ברור שמו בישראל – פספי. טיפלנו בו, ניקינו אותו מקרציות והאכלנו אותו חסה. בתמורה הוא חירבן בכל הסלון והתאמן בלדחוף את המזנון הכבד, לא מתייאש מכך שאינו זז מילימטר.
לא עבר הרבה זמן, ונמצא לו חבר למשפחה. קצת קטן יותר, צעיר יותר. הוא כמובן זכה לשם המתבקש צ`וּלי. יחד התרוצצו בקצב שלהם ברחבי הבית, משאירים מדי פעם סימנים ונהנים משאריות של קליפות ירקות ועלי חסה שמאוד אהבו.
עוד קצת זמן עבר, ולזוג החביב בצטרף בן נוסף, קטן למדי, עדיין רך קצת באיזור הבטן. הוא כמובן זכה לשם המובן מאליו פֵרְדְל. ככה הסתובבו השלושה בבית, נהנים מחומו של התנור בימי החורף. אבל היה ברור שמקומם בטבע. אז כשהחל האביב, נסענו כל המשפחה לבילוי שגרתי בכרם מהרל, נדחסים בקונטסה של סבא אגון, כשעל הברכיים ארגז קרטון עם שלושת הצבים. הלכתי קצת הצידה, יחד עם אח שלי והאבא, הוצאנו אותם בזהירות והנחנו על השביל הצדדי, קרוב לצמחיה. הם לא הסתכלו לאחור, ורצו בלי היסוס לכיוון הירוק. קצת צבט בלב הצעיר, אבל היה ברור ששם מקומם.
קיפוד
כן, גם כזה נאסף מהגינה, כשהוא מכודרר מפחד. האבא, בעזרת סיגריה חמה, פלה ממנו המון קרציות והקל למסכן קצת את החיים. את לילה העביר בחדר שלנו הילדים, כשבחושך נשמעו קולות חריקה. בבוקר ראינו שכמעט והצליח לחפור לעצמו חור למעבר בפינת הדלת. אז אחר כבוד שיחררנו אותו לחיי חירות בקרב בני מינו.
נחש
באחת מריצות הלילה ראיתי באמצע הכביש נחש קטן, צנוע ולא ארסי (אני מכיר היטב). הבאתי אותו הביתה, ושיכנתי אותו באקווריום ישן שהוסב עבורו. הוא דווקא נראה מתאקלם, אך כעבור כמה ימים, למרבה הצער, נמצא מת. כאב לי הלב עליו, והמצפון העיק. אז מאז הפסקתי ללקט חיות מחמד מחוצות העיר, ומכניס הביתה רק מי שמעוניין בכך – כלבים, חתולים ולמגינת ליבי גם נמלים ותיקנים.

וכאמור, על הכלבים שבחיינו ועל החתולים - בשרשור נפרד.
וברור שזה שרביט, שאמנם לא מועבר רשמית עם כתובת ברורה, אבל כולם מוזמנים לספר על שלהם.


יום שני, 19 ביולי 2010

על ה- Freeway

לפני שנתיים, אם אתם זוכרים במקרה, סיפרתי כאן שנאלצתי להוציא רשיון נהיגה. לצורת העניין גם נבחנתי בתיאוריה (פאדיחה בפני עצמה). במבחן התיאוריה ההוא (או השני, או השלישי) היתה שאלה שגרמה לי להרים גבה. השאלה התייחסה לעונש המקסימלי האפשרי על עבירה של הפקרת חיית מחמד עם האוטוסטרדה. האפשרויות היו: א-1000$ קנס, ½ שנת מאסר, שילוב של השניים. (מוזמנים להציץ בעמוד 69 של המסמך שמקושר)
לא שהיה לי הרבה זמן שם בבחינה, אבל עצם השאלה המוזרה וההתייחסות אליה במבחן הזה, היתה קצת מוזרה בעיני. קודם כל, הרעיון של הפקרת חיית מחמד על האוטוסטרדה נראה לי מחריד ממש. פעולה קיצונית של בגידה ביצור שלקחת מתישהו, שככל הנראה היה חמד אליך, שאהב אותך בדרכו הטוטאלית. גרוע הרבה יותר אפילו ממקרי ההפקרה הרעים בשעריהם של קיבוצים, כפי קורה לא מעט בארץ. זה לסכן במודע, שלא לומר להוביל למוות די בטוח של אותו הכלב האומלל על הכביש. בנוסף, זה כמובן מסכן את משתמשי הרכב, שבתאונה שכזו ימות הכלב האומלל באופן די מיידי, אבל אולי יגרום בדרך לפגיעה מסוכנת בנוסעי הרכב הפוגע, עד כדי גרימת מוות גם להם. ואולי אפילו לתאונת שרשרת.
עוד חשבתי, שבטח זה קורה פה מידי פעם, למרות הזעזוע הטבעי שלי ושל השלטונות מהעניין. ולכן נקבע עונש מרתיע לעבירה הזו. מרתיע בהחלט – הן הקנס והן המאסר. וברור שכל נהד שלומד לתיאוריה, הופך מודע לעניין. כך שזו בהחלט הרתעה אפקטיבית.
לפני כמה ימים נזכרתי בצער באותו הסעיף שבחוברת התיאוריה. זחלתי לאיטי בפקק שגרתי במערכת האוטוסטרדות המפותחת של איזור לוס אנג`לס. התכווצה לי הבטן כשחלפתי לצידה של גופת כלב שחור ויפה, שהיה מוטל בסמוך לגדר ההפרדה. לא ברור איך המסכן הגיע לשם, אבל המחשבה האיומה שננטש על הדרך היתה מחרידה.
אבל חוויה נוספת נצרבה לי בזיכרון ומסרבת להרפות. ביום שני האחרון נסעתי מוקדם לעבודה. לא היו פקקים והתנועה זרמה חלק במהירות – 6 נתיבים שועטים בכ-110 קמ"ש. אני הייתי על נתיב החמישי מימין, כשקלטתי שעל הקו המקווקו משמאל לי, ביני לבין המסלול השישי, רובץ פודל לבן, מלוכלך למדי בפיח שחור, מביט בעיניים שחורות לתנועה השועטת לכיוונו וחולפת במהירות לידו. המסכן נראה משותק בבעתה מהסיטואציה, לא זז אלא בוהה. חלפתי גם אני לידו, לא יכול אפילו להאיט (מה הטעם, רק מסוכן), אבל המבט השחור התמים הזה שלו, לא מרפה ממני.

יום ראשון, 18 ביולי 2010

סיכום שבוע 28 – לא רע

דוגמית מהזיקוקין
כללי
שבוע מוזר זה היה, סוג של המתנה ואי עשייה מיוחדת – עבודה ולבית החסרים שבו התאכסנתי בימי השבוע, חוסך לי נסיעות מיותרות של שעתיים ביום בערך.
ובכ"ז, יש דווקא מה לספר. אז בבקשה:
הסופ"ש הקודם:
החברה חזרו בריאים, שלמים ומלאי חוויות מטיול ענק. הם היו בווגאס (וראו הופעות יפות), נסעו לברייס להתלהב מהנופים, הקיפו וביקרו בגראנד קניון, וחזרו הביתה לאחר עוד לילה בווגאס. האמת שדי נרגעתי כשחזרו.
למחרת רציתי לבלות איתם יחד, אבל הם היו עסוקים בללכת לקניות אחרונות, אז אני ביליתי בעיקר ברביצה, ונסיונות לחפש דירות באינטרנט (ללא הצלחה בינתיים). בערב יצאנו לסיבוב אחרון בעיר. אז לקחתי אותם לתצפית היפה שבפארק גריפית`, עליו כבר סיפרתי פה לא פעם. הגענו מאוחר (כי נורא רצו לקנות עוד רק כמה דברים), וכל שהתאפשר לראות מהמוזיאון בפנים זה בקושי מבט. אבל הנוף היפה סיפק אותם. זה מה שצילמתי שם:
בבוקר עוד נורא רצו רק לקפוץ ולקנות עוד משהו קטנטן. אחריו לנמל התעופה, לא אחרי קרב לא פשוט שנדרש כדי להכניס את כל התיקים הענקיים של הבן שחוזר לארץ וכל המזוודות לאוטו, יחד עם הנוסעים הדחוסים.
נפרדתי מהבן בדמעות בנמל התעופה, מצטער שלא הצליח לי אפילו לשוחח איתו כראוי בימים האחרונים. הוא פשוט היה לחוץ ודי מוטרף מכל העניינים, וכל דבר הדליק אותו. טוב שהשלמנו אח"כ בטלפון את קצת מהדברים שרצינו להגיד אחד לשני. לפחות התנחמתי באמירה שלו, שלמרות הקשיים, התיסכולים ולא מעט כעז, הוא מוקיר את החוויה של המגורים פה, ולא היה מוותר עליה.
חזרתי הביתה לבלות קצת מול הטלויזיה, לצפות בספרד מנצחת (בקושי), לקרוא ולכתוב חוויות כאן. בנוסף שני דברים ראויים לציון:
  • סופסוף הצליח לי ליצור קשר עם שני אנשים שהיו חלק מילדותי. הבן והבת של שלמה בן-שלמה. חוץ מהבעת תנחומים (במאוחר לצערי) על מותו של אביהם, השיחה קלחה בכיף, זכרונות עלו והתקשורת היתה מהנה. הבטחנו לא להתנק בהמשך. גם שלחתי לשניהם קישור לרשומה שכתבתי על אביהם, וזה בהחלט ריגש אותם.
  • ביום שבת החליטו בעיירה שלנו לחגוג במאוחר קצת את הרביעי ליולי – יום העצמאות. אז בפארק הסמוך (צמוד) לבית שלנו, נערך הפנינג ענק של משפחות, פעילויות ומוסיקה. על זה דווקא ויתרתי, אם כי צילמתי קצת, לקראת הסוף. אבל לסיכום נערך מופע זיקוקים כמיטב המסורת. ואני ערכתי די הרבה נסיונות צילום. אז זה מה שיצא להביא לפה:
המונים נהנים
זיקוקים
אח"כ:
השבוע נסעתי לעבודה כבר מיום שני, כיוון שהיה חשוב להספיק כמה דברים לפני ששני המנהלים הבכירים יוצאים לחופשה. אז בישיבה על הפרוייקט קיבלתי מחמאות שאינני יכול לפרט כרגע, אבל הן חיממו את ליבי, ונוגעות לטיב עבודתי ולתוצאות שהושגו כבר.
בהמשך השבוע ביצענו את תחילתו של המהלך היותר מורכב של שינוי שם, והניתוח עבר בהצלחה. עכשיו מסתערים על יתר השלבים.
חוצמזה, היה נחמד לקבל שיחת טלפון מהארץ, מבחורה צעירה, בת דודה של האורחת שהיתה לנו. היא הזמינה משהו, ודי טרטרה לי כי היתה בעיה לקבל אותו פה. בסוף ניגשתי להביא לה אותו מסניף הפדקס הקרוב. לא עניין גדול, אבל יפה שהתקשרה.
בבלוגיה:
מכיוון שלא היה לי הרבה מה לעשות בערבים לבד, בבית שאינו שלי, ישבתי לא מעט מול המחשב, מעביר את עיקר הזמן פה. חוץ מלקרוא הרבה רשומות, כפי שרובכם נוכחתם, גם הספקתי לכתוב כמה. אז מה פרסמתי:
  • איש האבנים מסאוסליטו – במהלך הטיול לסן פרנסיסקו, נתקלנו באמן רחוב ייחודי שעל מסלעת החוף מעמיד בשיווי משקל מגדלי אבנים. יפהפה! וזכיתי על התמונות לתמונה נבחרת .
  • סאוסליטו – בעיקר צילומים מהעיירה היפה והציורית הזו, שממוקמת בקצה הצפוני של גשר שער הזהב.
  • גשר שער הזהב – תמונות מהגשר המפורסם, כשלא הייתי מודע, אבל לפי התדובות הבנתי שחלקן תופסות אותו מזווית לא שגרתית. נחמד.
  • משקלם המוגדל של אירועים קטנים – רשומת הגיגים נוסטלגית על אמירות ואירועים פחותי משקל כביכול, שמתקבעים בזיכרון ומקבלים משמעות שמעבר לצפוי.
היו גם דברים שלא כתבתי, למרות שרציתי:
  • רציתי להמשיך את השרביט המתמשך של המכוניות שלי. רק שיותר מדי פעמים, כשעולה לי רעיון לרשומה, הוא סוחף אותי בהתלהבות להעלאת זכרונות. וכשאני יושב לכתוב הרשומה גדלה יותר מדי, ואז אני מחלק אותה. ובסוף, לא נשאר לי כח לסיים. אבל דווקא פה אני בטוח שאסיים, כי יש לי הרבה מה לספר עוד שממש מתחשק לי.
  • אחרי שהעליתי את רשומת הדברים הקטנים שהשפעתם מתמשכת, נזכרתי בעוד אחד שכזה. אבל מכיוון ששם היה לדבר משקל מראש גדול יותר, ומכיוון שדובר אז על איש יקר לי, אני אזכה את העניין ברשומה עצמאית.
  • לא גמרתי לספר גם על הטיול לסן פרנסיסקו. יש עוד לא מעט, ולא מעט תמונות. מקווה שהשבוע, למרות שאני בטוח שהנושא החם – בעלי חיים – יעסיק אותי הרבה.
  • יצא לי לנגן על הנבל הגדול בעולם. אמנם תיבת התהודה שלו לא משהו, וגם את הצלילים קשה לשמוע כי הם נמוכים מדי. הפריטה לא נעשית בציפורן מטופחת, אלא עם כל כף היד האוחזת במיתר ופורטת עליו. לכן כל צליל מנוגן בנפרד, כשבין מיתר למיתר יש ללכת כמה מטרים טובים. אבל זה נורא כיף, ונחמד לראות את הצליל המשתנה בין מיתר למיתר. ואם לא הבנתם, בעצם הראיתי לכם את הנבל הזה ואת המיתרים, רק שכחתי לספר שניגנתי. אז לתזכורת, כך זה נראה:
ובענייני ספרים
אין הרבה חדש. נרשמה התקדמות מאוד מינורית עם הכל מואר. אבל נהנה בכיף, ושוב מצר שאני מזניח את הקריאה.
ועוד:
לא, עוד אין דירה. כיף..
שבוע טוב, מוצלח, נעים ומהנה לכולם (-:

יום שישי, 16 ביולי 2010

משקלם המוגדל של אירועים קטנים

כבר בימי הבלוג הראשונים, כתבתי סיפור שרבץ לי על הלב, הנוגע לבחור בשם ר`, שחלק איתי אוהל סיירים בטירונות, ואח"כ, משעזב את הקורס מצא בסוף את מותו במהלך מלחמת לבנון (הראשונה). מעבר לזיכרון ממנו, התייחסתי לכך שלעיתים אמירות כלשהן מתקבעות לנו בזיכרון ומשפיעות על חיינו. כך היה אז, כשבוויכוח בינינו לא מצאתי מענה לאיזו טענה שלו, שאח"כ חפרה לי בתודעה לא מעט זמן והשפעותיה עלי היו משמעותיות.
בפשפוש בזכרון, אני יכול להיזכר בשלושה אירועים ועניינים כמעט זניחים שכאלה, שמשקלם ונוכחותם בחיי גדולים בהרבה ממה שניתן היה לחשוב בזמן אמיתי. ונראה, אולי תוך כדי כתיבה יצוצו עוד (כן, יצאו בסוף ארבעה):
ערן והספרים
לתולעת ספרים רשמית הפכתי בימי השרות הצבאי. אחרי תקופת הטירונות המאומצת, פתאות התפנה לי זמן, והרעב לקריאה שלאחר התענית הארוכה, היתרגם לבולמוס קריאה מוגבר ואינטנסיבי. אז גם בפעם הראשונה חשתי בהכרה החברתית שהעונג הזה מקנה – כשהיו באים אלי בשאלות לגבי המלצות.
כשנה וחצי אח"כ, כשכבר הספיקו להצטבר ברזומה הקריאה שלי לא מעט כותרים, בסטנדרטים של אז, יצא לי לשוחח עם ערן. ערן היה איתי בקורס טייס, עזב לפני, ואיכשהו נשארנו בקשרים והתפתחה חברות. ובכן, באותה שיחה הוא הזכיר חבר אחר שלו, בנסיון להסביר לי שההוא בחור איכותי, אמר בארשת רצינות והערכה כנה: "אתה אולי קורא הרבה, אבל הוא קורא הרבה יותר ממך!"
ברור לי שכמות הקריאה לא הופכת אותי בהכרח לאדם המשכיל שהינני. בכלל, קריאה אמנם מעשירה את עולמו התרבותי והרוחני של הקורא, אבל זה תלוי לא מעט בחומר הקריאה ובמגוון דברים נוספים. אבל כל פעם שאני נזקק לסטטיסטיקות הקריאה שלי, להתבוננות בהספק, אני מחייך לעצמי חיוך קטן ומטופש של קורת רוח, יודע שבעיני ערן ההוא, שמזמן אין לנו קשר, הייתי זוכה לניקוד לא רע. אפילו יותר מהחבר ההוא.
על החיים בקליפורניה
לפני למעלה מ-20 שנה, בעקבות משבר תעסוקתי כלשהו, יצא דודי, בעלה לשעבר של דודתי, לחפש את מזלו בארה"ב. הוא הגיע לאיזור לוס אנג`לס, וניסה להשתלב בעסקים המשפחתיים של משפחתו הקרובה שהספיקה להתבסס במקום, אחרי שברחו מאימת האייטולות.
איכשהו, העניינים לא הסתדרו כפי שרצה, וכעבור כשמונה חודשים חזר לארץ, די מתוסכל מהעניין. כששוחחנו על העניין, הוא סיפר מה היה, במה התקשה, ובכלל על החיים באיזור הזה של העולם. ואז, אחרי אתנחתא קצרה, אורו עיניו ואז אמר משהו ברוח: "מי שחי שם (בלוס אנג`לס) יש לו מזל בחיים!"
עד אותו יום, לא ממש ידעתי על המקום ולא הקדשתי לו מחשבה. וכשטרחתי להתייחס לפינה הרחוקה הזו, תהיתי תמיד למה בכלל אנשים דבקים במקום שכזה, מוכה רעידות האדמה ושטפונות הבוץ.
כמה שנים אח"כ, הזדמן גם האח שלי לאיזור וחי פה תקופת מה. וגם הוא שפע מילים חמות על יפי האיזור הזה.
והנה, הזדמנתי גם אני להתגורר פה. ובאמת, כפי שגם אתם פה רואים לא פעם, המקום הזה שעל הגלובוס באמת יפהפה. ולא מעט פעמים, בעיקר כשאני נהנה פה משלל שכיות החמדה המקומיות, מבזיקה לרגע בזיכרוני אמירתו של דודי, שהנה, גם לי יש מזל בחיים, וגם אני גר פה.
מנהרת הזמן
אני מניח שבני הגילאים שלי, פחות או יותר, זוכרים את תוכנית הטלביזיה המיתולוגית ההיא. התוכנית שבה מועפים לאחור (ופעם אפילו קדימה) בזמן צמד המדענים האמיץ דאג וטוני, ובכל תקופה נאלצים להסתדר עם המאורעות הסוערים של ההיסטוריה בהם הם נתקלים. תמיד המתח עולה כשחייהם בסכנה, וברגע האחרון מצליחים להטיס אותם החוצה מהמשבר לתקופה אחרת (ולפרק אחר). חוץ מהעונג של הצפיה בסידרה ההיא, נשאר לי ממנה משהו מטופש – לא פעם אני מוצא עצמי בוחן את ידיעותי בחיים, ומנסה להבין מה היו עוזרות לי בחיים שבתקופה אחרת. מין מבחן מחשבתי של הישרדות. וזה לא מובן מאליו, תחשבו על הידע העצום שרכשתם בחיים, ונסו להבין רגע מה הוא היה מועיל, נניח, התקופת שלטון רומא. לא מובן מאליו שכל שמטען הידע היה רלוונטי להישרדות בימים ההם. ועל זה אפשר לכתוב רשומה שלמה (-:
שוורצנגר והפרופ` לכימיה
בסמסטר הראשון בטכניון, כחלק ממקצועות החובה, לקחתי גם קורס בכימיה. הקורס הועבר באודיטוריום גדול למדי בפקולטה לכימיה, ועובדת היותו של המרצה אחד מסגני נשיא הטכניון עשתה עלי רושם רב. וזה בנוסף להנאה שהפקתי מהמקצוע עצמו ומרמת ההרצאות הגבוהה. באמת מרצה מצויין.
באחת ההרצאות, בלהט הדברים, מתוך כוונה כנראה לשכנע אותנו להתבונן בהערכה ביפי המדע ולהוקיר את דרכנו המדעית שבתחילתה המבטיחה, אמר משהו שלא לגמרי התקשר לי, אבל הכיל את הביטוי "שוורצנ-תחת" תוך רמיזה לכיוונו של האיש המוכר.
באותם הימים, האדון ארנולד שוורצנגר היה ידוע בעיקר כשחקן בינוני מינוס בעל גוף אימתני של חלת שבת תפוחה היטב. אנטיתזה לדמות המדען האינטיליגנטי ותאב הידע שהיה לנגד עיניו של המרצה.
לא עברו הרבה שנים, המרצה נפטר באופן פתאומי, ושוורצנגר ההוא הגיע למה שהגיע. וכל פעם שאני שומע על הוד מעלתו מושל קלפורניה, אני נזכר במרצה המכובד ואמירתו התמוהה קצת, וחיוך אירוני עדין ובלתי נראה מתפשט בדמיוני.

יום רביעי, 14 ביולי 2010

גשר שער הזהב

בתור הקדמה
נכון, כבר כתבתי על הגשר הזה פעם. נכון, רובכם מכירים את הגשר מתמונות, או אף מהיכרות ממקור ראשון והבלתי אמצעי. אבל אם אני מספר על הטיול הזה, אין ספק שאחת האטרקציות המשמעותיות היתה הגשר – ההליכה עליו, הנסיעה, הרוח, הנוף הנשקף..
וברור, גם תמונות – של הנוער, של האורחים, של המפרץ, של הנוף, של הגשר עצמו. אז אין לי מה לכתוב הרבה, אלא רק לשתף קצת בתמונות. ואם לא מעניין, מבטיח להבין ולא להיעלב. עבורינו זו היתה חוויה כייפית (-:
אז קבלו צבר תמונות, ואת האווירה תדמיינו כבר בעצמכם, אני משוכנע שזה לא קשה:
 הגשר עצמו והכוכבים שסביבו
הנוף שממנו
ואנדרטה לכוחות הימיים - מרינס, משמר החופים וחיל הים