יום שלישי, 10 באוקטובר 2017

על הקריאה




הספריה הביתית, שבינתיים הפכה עוד יותר עמוסה, ונוספה לה עוד אחות קטנה

אני לא האדם העקבי ביותר, לפחות בכל הנוגע לענייני תחביבים. אני נוטה להחליף תחביב עיקרי כל כמה שנים. וזה קורה לבד. הייתי שייט מפרשיות, רוכב אופני הרים, ועוד כמה תחביבים שאותם נטשתי באופן מלא או כמעט מלא. כמובן, היה את תחביב היצירה של הבלוג הזה, על 1250 הרשומות שלו, והצילום שהתפתח כתולדה ממנו, שכיום תופס את עיקר תשומת ליבי היצירתית. אבל איכשהו תחביב אחד החזיק אצלי מעמד לאורך כל השנים – קריאת ספרים.
זה התחיל ברצינות בערך בגיל 14, כשירדתי מהעצים והתחלתי לקרוא ברצינות. היו תקופות שקראתי יותר, היו שנים שפחות. לפעמים התחביב היה עבורי תחביב עיקרי, ולפעמים היה ככינור שני. אבל תמיד קראתי, וצברתי רזומה קריאה נאה למדי (עליו גם כתבתי פה לא פעם).
למרבה המבוכה, לפני כ-3 שנים נטשתי גם את התחביב האהוב והוותיק הזה, כשאני תקוע באמצע קריאה של שני ספרים טובים. אם אני מנסה להבין מהן הסיבות לדעיכת הקריאה, אני מזהה 3 סיבות עיקריות:
טהרנות – מתישהו, עוד כשהיינו בארץ, החלטתי שספרים באנגלית אני אקרא בשפת המקור. זה היה כנראה בעקבות איזה תרגום עילג (ויש הרבה כאלה). לא עצרתי לחשוב כמה טובה האנגלית שלי, והיא היתה מוגבלת אז אפילו יותר מהיום. אז רכשתי לי כעשרים-שלושים ספרים, וקראתי איזה שניים שלושה... והמגמה כמובן קיבלה עידוד פה בארה"ב, בגלל זמינות הספרים והתמריץ ההגיוני לשפר את שליטתי בשפה. אבל אם לומר את האמת, קשה לי יותר לקרוא באנגלית. עדיין יש המון מילים לא מוכרות, וקצב הקריאה האיטי שלי בד"כ, איטי עוד הרבה יותר באנגלית.
קאקורו – הטלפון החכם הפציע בחיי לפני כ-5 שנים, והכניס למיטה לפני השינה את האינטרנט כולו. אז רק קוראים קצת חדשות, בודקים תגובות לפוסטים, עונים קצת, ונסחפים לבזבז את שעת הקריאה המסורתית על עניינים אחרים. את שארית הזמן לקריאה לפני השינה (וגם בהזדמנויות אחרות), שאבה התמכרות קשה למשחק הקאקורו. למי שלא מכיר (וזהירות על זה, כי זה ממכר, כאמור), מדובר במין תשבץ ספרות מאתגר וכייפי. מצאתי עצמי שורף שעות לא מעטות בהתמודדות על התשבצים האלה, ברמות היותר גבוהות. והשעות הללו היו כמובן על חשבון הזמן הפנוי, שבעבר הוקדש בעיקר לקריאה.
שיתוף – בתחילת דרכו, לסקירות הספרים היה חלק משמעותי מהבלוג שלי. היה זה, בעקיפין, גורם מעודד קריאה, כי נהניתי לסיים ספר ולכתוב עליו סקירה. עם השנים הדגש בבלוג עבר לצילום, וכשדעכה הפעילות בבלוג, נמצאו פלטפורמות אחרות לשיתוף תכנים צילומיים, אבל לקריאה וכתיבה עליה כבר לא נותר מקום.
לא היית מגיע לכתוב על העניין בכלל (מפאת המבוכה שבכך), אלמלא נצפו אותות חיים מהתחביב הישן. לאחרונה הצלחתי לסיים את שני הספרים המוצלחים שנתקעתי איתם באמצע, חוטא להם קשות, אבל בכ"ז נהנה. בנוסף, הצלחתי לסיים עוד 5 נוספים, ואני באמצעיתו של ספר נוסף. וההנאה הישנה תופסת אותי, מזכירה לי את עצמה.
אז אולי יש תקווה לחזרה לעונג הישן, ואולי אפילו אכתוב על הספרים הללו סקירות, אם תשרה המוזה, ואם יהיה איפה לשתף ואחוש שעוד יש קהל לזה. וגם לכתיבה, שאליה אני חוזר פה אחרי לא מעט זמן, למרות שאני חש היטב בחלודה, תתפוס אותי שוב. נראה...
אז בהזדמנות זו, גם כאן – שנה טובה וחג שמח J



יום שני, 24 באפריל 2017

יום הזכרון לשואה ולגבורה – ישראל 2017




הביקור הקצר בארץ, בדגש משפחתי, מפגיש אותי גם עם זכרונות, סיפורים ומזכרות משפחתיות, ממשפחה גדולה שלא זכיתי להכיר.
 
זו תמונה מהימים ההם, בצ'רנוביץ שבאוקראינה, זמן לא רב לפני המלחמה.

מימין בחזית – סבא סלו וסבתא לוטי. שניהם שרדו את המלחמה, ובדרך גם הביאו לעולם המטורף של אז את אימי שלי. הסבתא מעולם לא ממש התאוששה ממוראות המלחמה, וסבלה כל יתרת חייה מדיכאונות קשים ושאר מחלות. על הסבא הנפלא כתבתי כבר בעבר.

משמאל בחזית – הדוד מרדכי עם אשתו וילדם הפעוט. הדוד שרד את המלחמה, ואף זכיתי להכיר אותו לפרק זמן קצר עד שהייתי בערך בגיל 3, אז נפטר. בהמשך, עוד לפני המלחמה, נולדו לזוג עוד שני ילדים.

היתר – האימא שבחזית התמונה, שלושת האחיות ששמן לא ידוע, האח צעיר דויד  שמאחור מימין, כמו גם אשתו היפה של מרדכי ואחד מילדיו נורו למוות ונקברו יחד בקבר אחים, איפשהו בסביבת עירם באוקראינה. כך עפ"י עדויות של מי שהיה שם וזכה לספר את סיפורם.

שני הילדים הקטנים האחרים של הדוד מרדכי, איכשהו שרדו את המלחמה עצמה אבל נפטרו מיד עם השחרור, כשבבית היתומים בו גדלו קיבלו מנת אוכל גדולה מכפי יכולתם להכיל.

יהי זכרם של כל בני המשפחה שלא זכיתי להכיר ברוך!

Holocaust Remembrance Day – Israel 2017

A glimpse to the part of the family I didn’t have the chance to know. Chernivtsi (Czernowitz) , Ukraine, shortly before the war started.

At the front right – my grandfather and grandmother, Salomon (Salo) and Lotty. Bothe survived the war, and gave birth to my mom in the middle of the chaos at 1941. Lota never fully recovered, and was ill all the rest of her life.

At the front right – Uncle Mordechai, his wife and their older son. Later they had two more sons, before the war started. Mordechai survived, and I had a chance to meet him before he died, when I was 3 years old.

The other – the mom at the front, the 3 young sisters at the back, the youngest brother at the back (David), together with Mordechai’s wife and one of the suns – all were shot together and buried in a mass grave at a near forest. The other two suns of Mordechai made it through the war, and died right after, when overly fed at the orphan house when rescued.

May all rest in peace.