יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

חום


בימים האחרונים נשברו בקליפורניה שיאי חום של כל הזמנים (אלו שנמדדו). ביום שני, היום הכי חם של גל החום הזה, נרשמה הסביבתנו טמפ` קיצונית של 43 מעלות. וזה לא היה המקום החם ביותר בסביבה הרחבה. התחושה בחוץ היתה מאוד לא נעימה, בלשון המעטה. מזל שהלחות כ"כ נמוכה (18 אחוז בלבד) מקטינה את התחושה, והזוועה מורגשת פחות.
גם לנו עבר גל חום פרטי קטן, עם צננת שהחלה אצל הבת עוד בשבוע שעבר, עברה לליידי, ועכשיו תורי לנזול ולהדגים מה המשמעות של חום של צננת. מזל שהמזגן תקין, ובבית הנוכחי בן הקומה הבודדת התחושה נעימה למדי.
אבל לגל החום היה אפקט טראגי למדי, ועל זה אני רוצה לספר לכם, כי החוויה בהחלט לא היתה נעימה (בלשון המעטה, למי שטרם הכיר אצלי את הסגנון).
ובכן, ביום שבת בערב תיכננו הבת עם כמה מחברותיה לצאת לאיזה מועדון נוער מקומי. מכיוון שההורים של אחת החברות נסעו לכמה ימי בילוי בניו-יורק, והשאירו את הנערה עם אחיה בבית, קפצנו והבאנו אתה אלינו להתארגן ליציאה.
כמה דקות אחרי שהגענו, קיבלה הנערה שיחה מאימה, שביקשה ממנה לסור במהירות לביתם החדש שבשלבי שיפוץ, ולבדוק מה עלה בגורלן של הצ`ינצ`ילות שלהן. 5 הצ`ינצ`ילות (אחרי שאחת מתה מהתחשמלות עקב כרסום כבל חשמל) התגוררו בכלוב גדול ונוח למדי, שאליו הוצמד מזגן לקירור הכלוב השעות החום. כי הצ`ינצ`ילות לא סובלות חום של מעל 21 מעלות (בערך) בגלל פרוותן הסמיכה והמוכית. רק שבגלל תקלה בחשמל הפסיק המיזוג לעבוד. חברה גילתה את העניין, הפעילה מחדש את המזגן אבל חששה לשלומם של היצורים והקפיצה אותנו לבחון מקרוב את המצב.
הבת נכנסה לכלוב הגדול והציצה פנימה לתא בו הם היו. היא די נבהלה, ולא הצליחה להוציא אותם. גם הבת שלי שניסתה התחלחלה מהעניין. אז פתחנו את כל הדופן, ובפנים נתגלו כל החמישה שוכבים ללא תנועה. משכתי והוצאתי אותם בעדינות החוצה. הם היו חמימים. אחד היה נוקשה, והיה די ברור שהוא מת, אבל האחרים היו רכים וחמימים. אמנם לא חשנו כל תזוזה בגופם הקטן, אבל לא היינו בטוחים שאפשר להכריז על כולם כמתים. אז בסבב של שש ידיים (ולא מעט דמעות של הילדה) ניסינו לעסות ולבצע בהם מעין עיסוי לב עדין. הם המשיכו להיות חמימים ורכים, והיתה לנו איזסו תקווה שאולי הם רק מעולפים ויש סיכוי אולי להציל מישהו מהם.
הערב ירד, ובסביבה נצפו קויוטים אחדים, מנסים להעריך כמה מהמטמון הזה ישמש להם לארוחת הערב. נהיה יותר קריר, אבל הקטנים נשארו חמימים. אז אספנו אותם בעדינות ונסענו לביתה, בתקווה שתהיינה חדשות טובות (למרות התחושה שככל הנראה אין סיכוי). הבת שלי נשארה עם החברה, ועם עוד חברה, לעודד ולנחם. הן ויתרו בקלות על המועדון לטובת ניחום אבלים.
ובאמת, בבוקר כבר היה ברור שהמסכנים לא בחיים. הפרווה המישיית והרכה כ"כ הצליחה לשמור את חום גופם הרבה אחרי שהמסכנים גוועו מהחום הנורא. עצוב היה על המסכנים, שכפי שהבנתי אין להם מנגנון טבעי לצינון עצמי. וב-37 מעלות ששררו באותו יום (עוד לפני שהגיע החום הגדול) לא היה להם כל סיכוי ללא המזגן. עצוב.

יום שני, 27 בספטמבר 2010

שרביט שש השאלות – תשע"א


בשנה שעברה עבר פה השרביט הזה לסיכום השנה. אז התגייסתי בשמחה וכתבתי את סיכום שלי לפי אותן שש שאלות. השנה לא חשבתי לסכם כך את השנה במסודר. רק שגיטה המקורית החזירה את השרביט לחיים מבחינתי, והעבירה אותו אלי במסודר. אז כבר לא יכולתי להתעלם לגמרי. דווקא ניסיתי, אבל כשקראתי את הסיכום של ידידי מוטי, השתכנעתי שכדאי אולי גם לי לנסות ולהתגייס למשימה.
אז קדימה, בצלילה, ומקווה שייצא טוב לפחות כמו שאני חש שהשנה הזו היתה:
מהו זיכרונך היפה ביותר מהשנה החולפת?
השנה היתה מלאה בחוויות. באופן טבעי לא כולן היו טובות. היו טיולים נהדרים, חוויות נהדרות בעבודה, הישגים והצלחות. אבל הרגע שאולי נחרט בזכרוני באופן הכי ברור, כבעל משמעות גדולה עבור כולנו כאן, היה כשעמדתי מול צוות הנהלה של החברה לה הצעתי את שירותי הייעוץ שלי בפעם הראשונה פה בארה"ב, ובכלל בפעם הראשונה כעצמאי, וכשכל המשמעות העצומה טעונה, נתתי מופע מוצלח ששיכנע אותם להיכנס להרפתקה הזו של הפרוייקט איתי. היום זה ברור, והתוצאות מדברות בעד עצמן, אבל הרגע ההוא היה מרגש, מסעיר ונפלא.
מהי תקוותך לשנה הבאה?
בשנה שעברה הייתי בחוסר ודאות גדול – הסטטוס התעסוקתי התפרק, הסטטוס החוקי כאן בארה"ב היה מעורער, והרבה סימני שאלה היו באוויר. עכשיו המצב טוב בהרבה, מכל הבחינות. אז לשנה הבאה, מעבר לתקוות האלמנטריות של בריאות ופרנסה, אני מקווה שהגיוס של הבן יעבור קל ונכון עבורו. גם ככה זה קשה לכולנו, אז לפחות נקווה שהצד ההוא שמול צה"ל ילך חלק כמה שאפשר, ושהוא ימצא את עצמו שם באופן נכון וחיובי עבורו.
צרף/י תמונה המתארת את השנה שהייתה + הסבר.
ריפרפתי לאחור בתמונות השנה החולפת. והיו המון, כי גיליתי את הצילום אפילו יותר מבעבר. גיליתי כמה הנאה יצירתית אני מפיק מתצלום טוב, כמה נהדר להצליח לתפוס היטב את הרגע. וגם כאן, החיפוש לאחור הוביל אותי די מהר לטיול שערכנו כל המשפחה לחבל נאפה ולסן פרנסיסקו. הביחד ההוא שלנו זה מה שמלווה אותנו לכל אורך השנה שחלפה, בטיולים וחוויות נהדרים. ובתמונה מופיעים אמנם רק שני הצעירים, אבל כולנו היינו שם יחד, בצוקים המדהימים של פויינט רייאס, מצפון לסן פרנסיסקו:
מהו השיר שממנו הושפעת השנה?
באופן בלתי צפוי התחברתי השנה למוסיקה הישראלית מחדש, דרך כוכב נולד. העונה היתה נהדרת והיה כיף להיות חלק בהתפתחות של הכשרונות הצעירים הללו, ודרכם להנות שוב מהרבה שירים ישראליים נהדרים. אבל שוב, יותר מכל, שיר אחד מייצג את החוויה הכי משמעותית השנה. אמנם קישרתי אליו כאן כבר, אבל יש מקום לקישור נוסף:
איזה מקום היה המרכזי בחייך בשנה הזו?
מעבר לבחירה הטריוויאלית, של הבית שלנו כאן באמריקה, או הבית בארץ שמכרנו בהצלחה אבל הפרידה ממנו היתה מרגשת ולא פשוטה לכולנו, יש "מקום" שבו ביליתי הכי הרבה אולי השנה – מושב הנהג של ההונדה אקורד שרכשנו בינואר. בחישוב גס, אני מניח שביליתי בו לפחות 300 שעות השנה, וזה ללא נסיעות הטיולים הארוכות והקצרות. בפירוש הרבה.
תאר/י את השנה החולפת במילה אחת.
שלוש מילים, כי לא יכול לבחור מביניהן אחת על פני רעותיה: התייצבות, אתגרים, פרידה
ולסיכום:
מקובל שבכל שרביט הוא מועבר אחר כבוד לכמה מהחברים. ובשרביט הזה, יש המלצה להעביר לשישה. אבל יש לי פה הרבה חברים, ולא נראה לי לקפח אחדים ולהעמיס אחרים, אני (כמו מוטי) משאיר את השרביט מונח, ומי שרוצה – שייקח.

יום ראשון, 26 בספטמבר 2010

סיכום שבוע 39 – חזל"ש


 
שולחן החג
כללי
סופסוף סימנים של חזרה לשיגרה שפוייה. אז נכון שלא הכל פרפקט, אבל אפשר לחיות גם ככה, ואפילו טוב. וזה בעצם היה הקו המאפיין את השבוע הזה עבור כולנו.
בסופ"ש הקודם שחציו היה בבטלה נינוחה של יום כיפור, וחציו השני בעוד קצת שיפצורים בבית אבל גם טיול כייפי (שעליו כבר סיפרתי) שהזכיר לנו כמה כיף לגור במקום שיש בו מספיק אטרקציות שרק מזמינות לצאת מהבית.
במהלך השבוע היה צורך בקצת עבודה (עדיין בשלבי הקדם פרוייקט), ונותר מספיק זמן לעניינים אחרים, כולל אירוח חברים לחג. וזה אולי הסימן המרכזי לנורמליזציה. אז תמונות מהאירוע עצמו לא אעלה לכאן, אבל אפיית חלה ראשונה בבית היא מסימני השגרה המבורכת המובהקים. אז להלן כמה תמונות להבהרה:
עוד סידורים היו בבית, וגם בהם נרשמה התקדמות. אבל בית אינו הבית שלי עד שהספרים לא מסודרים בו באופן סביר. גם אם לא סופי. אז מעתה סומן על העניין הזה גם-כן, ולהלן התוצאה הזמנית המוצלחת:
נראה שבעל הבית הנוכחי הוא הצלחה מבחינתנו. כי הוא באמת משקיע בבית ודואג לתיקון ולטיפול בכל (יש קשר לזה שהוא גבר ולא כמו שתי הנשים שהיו לנו קודם?). הכירה/תנור שהתחיל להראות סימני גסיסה הוחלף בכירה/תנור יד שניה, אבל משוכלל ונוח בהחלט. וגם איתו עשיתי כבר נסיון אפיה נוסף. נראה שאצטרך ללמוד אותו עוד קצת, כי התוצאה היתה יפה וטעימה, אבל יש מקום לשיפור.
וגם המקרר החדש שהוא קנה, שקטן על צרכינו בכמה מידות, מוחלף בשבוע הקרוב. החלטנו להתחלק איתו במחיר השדרוג, וליהנות יחד מתנאים טובים יותר לאורך כל התקופה. נהדר!
בבלוגיה:
הפנאי מעבודה במשרה מלאה איפשר לי להיות פורה למדי בחזית הזו שכאן. זה אומר שהעליתי לכאן יבול די מוגזם של רשומות – 5 בסה"כ.
שלוש מתוכן הן תולדה של הטיול בסופ"ש הקודם:
שתיים "עצמאיות":
חוצמזה, המשכתי במגמת צמצום הפערים. מניח שהרגשתם.
בענייני ספרים
במזל טוב יש חדשות בסעיף הזה. אמנם נטשתי את הספר הקודם (כפי שסיפרתי), אבל כיף לחזור לקרוא בהנאה את מאיר שלו החדש – "הדבר היה ככה". עונג של ספר, בדיוק מה שמתאים לי להחזרת חדוות הקריאה.
כן, גם הזמנתי לי שלושה חדשים. דיווח מפורט כשיגיעו.
ועוד
מכיוון שחלפה כשנה, הגיע הזמן ולעדכן בקצרה משהו שהבטחתי מזמן, לפני כשנה בערך. אז העליתי רשומה של חשבון נפש, בה לקחתי אחריות אישית על המשבר הכלכלי הגלובאלי. כן, גם הבטחתי לעשות כל מאמץ ולתקן.
ובכן, אין לי עדיין אפשרות לומר שהמשק האמריקאי יצר מהמשבר, שהיורו התייצב ושהאבטלה יורדת באופן ניכר. אבל ייתכן שיש סימני אור, וההתדרדרות נבלמה. שהאבטלה הפסיקה לעלות, שהכלכלה מתאזנת. אז נכון, המאמץ העיקרי עוד לפנינו, ואין לברך עך כל מוגמר (כי לא נגמר) אבל כמו שהבטחתי אז, ואני לא מתחמק גם עכשיו, מבטיח להמשיך ולהתאמץ, ולגייס את כל יכולותיי ומאמציי להמשך מגמת הייצוב והשיפור. וכולי תקווה שכולנו עוד נוכל לחייך בסוג של שביעות רצון.

נכון, סוכה לא בניתי, ואפילו לא התאשפזתי באחת שכזו. אבל אין מניעה להמשיך ולברך בברכת מועדים לשמחה, בנוסף להברכה השיגרתית של שבוע טוב.

יום שישי, 24 בספטמבר 2010

טיול סופ"ש לווילה של גטי

יום כיפור עבר במנוחה שהיתה נחוצה לנו במיוחד. היינו תשושים מכל הסידורים של הבית. אז ביום ראשון החלטנו שהגיע הזמן לחזור לשגרה שפוייה שכוללת טיולים ובילויים.
כהרגלנו, לא הזדרזנו לקום בבוקר. אבל בסביבות הצהריים כיוונו לביקור קצר ב- Getty Villa. כדרכם של עשירי העולם דאז, כמו הרסט שעל אחוזתו סיפרתי, והנטינגטון שמגניו ואחוזתו התפעמנו (בשתי רשומות – כאן וכאן), גם גטי בנה לו וילה יפה למול הים.  
ומכיוון שהיה חובב תרבות, והיסטוריה (ונשים), ומכיוון שהיה בימיו האיש העשיר בעולם, יכול היה להרשות לעצמו אחוזה יפה. וזה מה שעשה האיש, ודי בחן  (בניגוד להרסט). הוילה, מעבר למתחם המגורים המובן והצפוי, והסגורה לציבור, כוללת מתחם הפתוח לציבור, שכולל אמפיתאטרון להופעות שמתקיימות באופן שגרתי, לגן נאה ולא מוגזם (במושגים של האפשרויות שלו), ולמוזיאון. אחרי ששלשלנו לשומר החביב 15$ דמי כניסה לשלושתינו, חנינו בחניון תת קרקעי נאה ונכנסנו.
הגנים:
גנים יפים יש באחוזה, משובצים פסלים, מזרקות, בריכות וצמחייה נאה. מעט על פרחו המקום כבר פרסמתי, אבל יש עוד, אז להלן עיקר הרשמים:
עצי פרי מעניין שראינו במקום (נדמה לי שזן מקומי של קטלב). סימני ניקורים של ציפורים נתנו לי ביטחון לטעום. הפרי גרגרי ומתקתק, ובהחלט יפה בנוף העץ הקטן (או שמא שיח גדול):
החצר המרכזית, רצופה בפסלים ופינות ישיבה, צמחיה נראה ובריכה גדולה
החצר הפנימית המקסימה
האמפיתיאטרון
המוזיאון
במוזיאון אגפים שונים, אבל המוזיאון מוקדש בעיקר לאומנות ואמנות מימי יוון ורומא, מימי 700 לפנה"ס, ועד כמה מאות אחרי.  להלן עיקרי הרשמים:
החללים הפנימיים
שפע של כדים עתיקים, שהזכירו לי את ספרי ההיסטוריה של חטיבת הביניים
פיסול יווני מלפני  2000
מטבעות ותכשיטים עתיקים
כלי זכוכית
לאחר שמיצינו את הביקור בווילה (ולמדנו מהשומר ששניים מנכדיו של גטי עדיין בחיים ומבקרים תדיר בווילה, והיתר לא ידועים ושומרים על חייהם לעצמם), המשכנו לעיירה מעניינת ששוכנת בקצה המערבי של שדרת Sunset המפורסמת, ושמה Pacific Palisades. מלבד העובדה שמיני מפורסמים בעבר ובהווה מצאו אותה כראוייה להם, היא נחשבת ליישוב עם ההכנסה הממוצעת הגבוהה בכל קליפורניה (ואולי בארה"ב). אז להלן קצת מהרשמים:
ברחובות
נוף האוקיינוס
במסעדה מקסיקנית קטנה, שלמרבה ההפתעה היתה טובה מכל מה שיצא לנו לטעום מהתפוצה הזו
 
וסתם, פרארי יפה שלא התאפקתי וצילמתי, לטובת הבן המרייר מהארץ
בדרך חזרה דרך ההרים, החלטנו לעצור ולהציץ במבנה מוזר שכבר ראיתי פעם מבין העצים. הסתבר שזהו מקדש הינדי. הרבה יוצאי הודו הסתובבו שם (ואנחנו בלטנו בגוננו הלבנבן), מקטירים קטורת ומקיימים את מצוותיהם וטקסיהם. ואני התבוננתי במבנים המעוטרים, בקיטש המוזר והמנותק מההקשר הסביבתי שם. וגם צילמנו, אבל רק מבחוץ (כי בפנים לא נתנו):

כיף לחזור לשיגרת טיולים ובילויים. מסימנים של חזרה לשיגרה מבורכת. אז:

שבת שלום לכולם, ומועדים לשמחה
ואנא, חוו דעתכם לגבי הגופן (דויד) – האם קריא יותר?