יום ראשון, 30 בנובמבר 2008

חג מתן תודה


חג יפה עשו להם האמריקאים – חג מתן תודה, או בלשונם Thanksgiving.
מקורו בהכרת תודה לארץ ולאל המיטיב על יבול הקציר. אבל לא רק.
הרעיון בעיקרו הוא לומר תודה על מה שראוי ולכל מי שראוי להודות. לדעתי היה ראוי לאמץ את החג במתכונתו המקורית ובהקשרים רחבים בכל העולם. משום מה האנושות נוטה לקמץ בהודיה. בעיקר כשמדובר בין אדם לחברו. והערך חשוב ויפה, ומקרב לבבות. 

אז לכבוד ארוחת החג, שבארה"ב נתפש כחג משפחתי, הוזמנו גם אנחנו לחגוג עם חברים נפלאים שזכינו להכיר בארוין (Irvine) הסמוכה.
המתכונת הייתה משפחתית פחות אך חביבה להפליא – קהילת הישראלים בארוין, שכרה אולם במרכז הטניס העירוני, ושם התכנסו כולם (כל מי שמחובר לקהילה), לחגוג יחד.
אז הופיעו המשפחות עם הצאצאים הצעירים,והביאו ממיטב תוצרת מטבחיהם.
משום מה נפל בגורלו של תרנגול ההודו להיות קורבן ההודיה הזו (אולי בגלל זה קוראים לו בארץ הודו, ובכלל מעניין למה נקשר שמו לשמן של ארצות). אז הגיעו אוסף פשטידות מפואר, שני הודים צלויים ושחמחמים, סלטים למכביר, עוגות, גלידות ושאר מטעמי הארץ השופעת.

על הכמויות ניתן לדבר בנפרד לא מעט, רק שנראה לי שהעיקרון השלט הינו שכל אדם מביא מנה שמספיקה לכולם. כך קורה שבארוחה יש מנה שלמה בגודל מספיק לכולם לכל אחד. בקיצור – המון.
עלינו לא הוטל להביא כלום, שהרי אנחנו אורחים. אבל זה לא מתאים, ולא יאה, ולא נאה, וגם לא כיף.אז האישה אפתה עוגת תפוחים קינמוניתוריחנית, ואני דאגתי לפוקצ`יה ענקית של שום, שמן זית ואורגנו.הצטיידנו מהבית בכלי הגשה אלגנטיים ועליהם הגשנו את מנחתנו.

כמה כיף היה כשהתחילו להצביע עלי כאחראי למפגע הדיאטטי הזה. אני, בנדיבותי, לא חתכתי את הפוקצ`יה לחתיכות קטנות מספיק, ומהר מאד היא נעלמה, אגב שבחים והתלהבות כללית.גם העוגה קצרה שבחים, ונחמד היה להיווכח שאין לנו שאריות להחזיר הביתה.

חבל שלא הצטיידתי במצלמה, אבל לפי התגובות, לא ירחק היום ותהיה לי הזדמנות נוספת לצלם את התוצרת. אז במקום, קבלו תוצרת מצולמת אחרת שרלוונטית למועד, מרחבי הרשת
אז באווירת החג היפה, גם לכם מגיעה תודה – על העידוד, על הסבלנות, על המאמץ, על הפרגון, ועל זה שאתם כאן בשבילי. תודה ענקית.

ותודה גם לתפוז המושמץ תדיר (ודי בצדק) שנותן לי את הבמה הזו לכתוב לכם מהגיגי ליבי ומחוויות המקום.

יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

תופרים חליפות

טוב, לא בדיוק תופרים חליפות, אבל בערך.
(לא הצלחתי להימנע מלהשתעשע בביטוי השחוק).

היחס שלי לחליפות מחויטות מסויג, בלשון המעטה. בבר מצווה זה היה ג`ינסי כזה, בחתונה אחד הדודים של האישה שם לי על הכתפיים ז`קט להסתיר את הבושה (לטעמו), סידור שהחזיק מעמד לא יותר ממשך החופה וקצת אח"כ.
בקיצור, עד היום חמקתי מהצורך המוזר לעבור לעולם הגדולים ולרכוש לי חליפה. זה פשוט לא אני.

לכבוד פגישת שיווק חשובה במיוחד, קיבלתי הוראה מהבוסית – חליפה! רצוי שחורה ורצינית.
אז יצאנו השבת, האישה, הילדה בליווי ואנוכי, חמוש בנעליים אלגנטיות וחולצה ראויה. מסלול החיפוש הותווה מראש והכיל בסבב הראשון כמה חנויות בגדים על הציר מערבה, ואחריהם, אם לא תימצא הישועה, מתחם חנויות מותגים ענק כ-30 ק"מ מערבה אף יותר.
בתוכנית הייתה אפשרות חרום נוספת שהצריכה נסיעה דווקא לכיוון מזרח, אבל השתדלתי להדחיק.

בחנות הראשונה – כלום. גם בשנייה. בשלישית מדדתי ז`קט שהיו לו שרוולים ארוכים מדי. מדה יותר גדולה הייתה מאפשרת לי צמיחה רוחבית של כ-20 ק"ג. לא בתוכניות. אבל יצאנו עם תובנה לגבי המידה הנדרשת. גם זה משהו.

אז עברנו למתחם חנויות המותגים. מה אומר עליו? ענק! אז החנינו והתחלנו לסרוק.
חנות ראשונה – ראלף לורין. יש מבחר לא רע, רק שתג המחיר שמציין 595$ מרחיק אותי החוצה מהחנות. יש גבול להקרבה.
חנות שנייה – הוגו בוס. לא רע, ויש מבצע. תמורת 420$ בלבד הופכים אותי לבעליה הגאה של חליפה. רק משהו, אפעס, לא כ"כ מסתדר. אין לי שום דבר נגד פיגורה נשית במבנה בקבוק קוקה קולה. להיפך, זה ממש לטעמי. רק לא עלי. איכשהו הצלחתי לקבל, יש מעיין, מין טאליה כזו מעודנת ומרומזת. בקיצור, לא מתאים.
חנות שלישית – קלווין קליין. מבחר לא רע. מודד כמה, שוב מודד, בודק מכנסיים, ועוד זוג, ובחזרה לראשונות. בינגו! מתאים! לא אידיאלי, וגם יקר יותר משקיוויתי (יותר מ-300), אבל בשביל השקט הנפשי, ולאחר שוידאתי שיש אפשרות להחזרה וקבלת הכסף מחדש, גיהצתי את הכרטיס והחבילה העטופה ביד.

אבל לא נרגענו. בכ"ז רצינו לראות אם יש משהו יותר מתאים, יותר מוצלח ו/או במחיר נוח קצת יותר.
המשכנו לחלקו השני של המתחם, אני קצת צולע מחמת לחץ בזרת מהנעליים המהודרות, הבת מיואשת, והאישה מלאת אנרגיה, כל חנות ממש מחזיק אותה שלא תתפזר לאזורי העניין האמיתי שלה.
הסיבוב נגמר, אבל עדיין לא חשנו שמיצינו, אז פרקנו באנחת רווחה את הבת בבית והמשכנו למוכנית החירום המודחקת – 20 ק"מ לכיוון מזרח.
האישה, שבשלושת החודשים האחרונים הספיקה להתרשת במידע רלוונטי בנוגע לבגדים/רכישות/מבצעים, הובילה אותי לחנות שנראתה די לא אטרקטיבית. מין מרתף ענק שבתוכו כל טוב לחובב המציאות. גם מתחם החליפות היה גדול יותר מכל מה שמצאנו קודם וגם היה שם חייט שתמורת סכום הוגן מתקן ומתאים עפ"י הצורך, תוך האזנה קולנית לשירה ערבית מסתלסלת. הסתבר שמוצאו מסוריה, מדמשק. מעניין.
שוב מדידות, ועוד מדידות, וחיפוש מכנסיים, והחלפה, וניסיון נוסף, ויש, ליקטנו סט במחיר אטרקטיבי מבית היוצר של ראלף לורין, ובמחיר שפוי של כ-200$ כולל תיקון המכנס לדרישות.
הגענו שפוכים הביתה, ב-8:30, עם שלפוחיות ברגליים ותשישות מוחלטת.

מה שנותר הוא לבצע מדידה השוואתית ולהחליט סופית עם מה להישאר ומה להחזיר (מסתמן יתרון בנקודות לזו של ראלף, ועם המחיר העדיף היתרון כנראה משמעותי יותר).
אבל לזה לא היה לי כוח כל היום, אבל אני מניח שמחר ההכרעה תיפול.
ואחריה יישאר רק לבחור חולצות, ועניבה..

מתיש, אבל זה המחיר של לשחק בכללים.

יום ראשון, 23 בנובמבר 2008

יש!! אאוריקה!!!

שנים של השקעה מבוזבזת בכיוונים לא נכונים, שנים של כספים מבוזבזים על השכלה, ספרים, תחביבים, טיפוח ידע כללי.
וכל זאת רק כדי להגיע לרגע ההתגלות הזה, כשתחליף חינמי ומיידי נמצאים המרחק לחיצת עכבר בודדת. איך לא חשבו על זה קודם?! כמה יכלו לחסוך לאנושות!?

ומרוב התלהבות שכחתי לספר לכם, שככה במקרה, כמעט ולא נראה, על פינת מסך המסרים שלי בתפוז מופיעה לה ההודעה התמימה:
איך להיות מוקף בבחורות תלמד לכבוש כל אשה חינם
www.mapi.co.il

פתאום, כל מאות הספרים, כל השעות של שיחות רבות עם נשים לשיפור הבנת אישיותן, של טיפוח יכולות תקשורת בינאישיות, כל אותן שנות השכלה, והשקעה בספורט ודיאטה לחיטוב הקובייה העגולה הגדולה שבמרכז הבטן, בקיצוץ השערות המבצבצות מהאף ומהאוזניים.. הכול היה לחינם?

עכשיו אתם סולחים לי, אבל אני טס לשם, ללחוץ כבר על הקישור המבטיח ולשקוע בהנאה באיסוף ידע רלוונטי ביותר על החיים האמיתיים, על הדבר שכ"כ חשוב בחיינו.

אח"כ, כשאשב לי בסלון הבית בתחתונים מרופטים, אגרבץ להנאתי ואתקע גרעפצים של בירה ונקניק, אשליך את קליפות הפיסטוקים על הרצפה ואתמוגג ממבטי ההערצה המזוגגים של האישה בבית, אתפנה לכתוב לכם קצת יותר.

להתראות



הקוזקים / טולסטוי – במקום סקירה


כן, אני שוב מתייאש מוקדם מהרצוי ומהצפוי, וכותב כמה מילות סיכום מוקדמות.

ברור שסקירה ראויה לא יכולה להיכתב על סמך 21 עמודים בלבד (נטו), אבל מכיוון שהיה שם משהו שגרם לי לנטישה מוקדמת, יש מקום לתת גם לעניין זה ביטוי.

על הספר
הספר נכתב השנית 1860. כלומר לפני 150 שנה. יש ספרים שעומדים במבחן הזמן, כאלה שנוגעים במהות האנושית היסודית ביותר. אלה כוללים סיפורי אהבה, מלחמות (למי שמתעניין), היסטוריה, ועוד אי אלו סוגות. הספר הזה, למרות שעוסק בחייו ומאווייו של איש צעיר (מתוך מה שקלטתי במעט שהספקתי), רק שאלה לא ממש מתאימים לרוח הזמן הזו. נאיביות מוגזמת לא הייתה עוברת היום כל מבחן בגרות בסיסי. העלילה עוסקת בבחור רוסי צעיר שאיבד מנכסיו וחולם לשוב ולצבור ממון וגדולה בארצות הקווקז. מונע בכוח הפנטזיה האישית הוא נע מזרחה ומתאר בפני הקורא את המקומות אליהם הוא מגיע, במבט מכליל ופשטני, עטוף ברומנטיות הזויה.

על התרגום
העבר לא הייתי רגיש לענייני תרגום. הייתי קורא יצירה מתורגמת ומתייחס אליה כפי שהינה, לא מייחס כל חשיבות לתרגום. הוא היה שקוף מבחינתי, וגם הבנתי הרבה פחות בעניין. עם השנים, משהתארכה רשימת הספרים ברזומה האישי, הגעתי למצב שאני מזהה את טביעות אצבעותיהם של המתרגמים ביצירה. קריאת ספרים שונים, של סופרים שונים, שכל חטאם היה שכתבו יחד בשפה כלשהי, הביא את יצירותיהם הספרותיות השונות לרמת דמיון שרק המתרגם יכול להסביר. אני כבר לא מסוגל להתעלם מסגנונו של המתרגם, ולעיתים סגנונו דומיננטי כ"כ שהוא מאפיל על הסגנון הפרטי שלהיצירה עצמה.
אבל לא רק סגנון תרגומו של צבי ארד הרג את הספר מבחינתי.
אני מבין מעט מדי בתיאוריות הספרותיות המתייחסות לתרגום. בתחום יש סוגיות רציניות וגישות שונות בתכלית. רק בספר עלו לי כמה תמיהות שלא ממש מסתדרות:
  • האם תרגום של ספר ישן אמור לשקף גם סגנון כתיבה מיושן? למה נבחרות מילים בהטיות עקמומיות לבטא עניינים פשוטים? ודוגמאות:
    • רתמת המִשלוש  - רתמה לשלושה סוסים, ואל תגידו שלא ידעתם..
    • אטד - חוץ ממשל יותם בספר שופטים, מישהו מכיר את השיח הקוצני הזה?
    • מֶצמָח צעיר  - "צמחיה צעירה" לא יותר עדיף?
    • אקציה – עוד סוג עץ שאינני נוהג להסתופף בצילו


  • משום מה המתרגם בחר שלא לתרגם מושגים ומילים שכנראה שגורות בשפה הרוסית, ולהשאיר בלתי מתורגמים שלל ביטויים ומילים שלא נהירות לקורא העברי המצוי. להלן אוסף דוגמאות מקרי:
    • סטניצה - משהו כמו מחוז, אבל למה להקשות?;
    • ויורסט – מידת מרחק של כמה ק"מ;
    • אָאוּלִים רודפי שלום   - ולא ברור אם אלו תושבים או בע"ח;
    • טֶרֶק – נהר? שם של נהר? למה לא לפרט?
    • יוּנקֶר – אין מינוח טוב יותר לחוגר? כי לזו הייתה הכוונה;
    • צפצפות פירמידליות – בטוח שלעצים יש תיאור עברי נאה יותר מהנ"ל
    • אבּרֶק – ובמקור "אברקים מתרוצצים בערבה ואני נוסע ואיני מפחד מהם."

בקיצור, כל השלל הזה רק מ-21 עמודים הספיק לי להבין שלא מתאים לסבלנות שלי.

יום שבת, 22 בנובמבר 2008

קשרים אישיים באינטרנט

לפני זמן מה, התעורר ביני לבין אחת מידידותי בתפוז ויכוח מסוים. לטענתה, לא נהגתי בעניין כלשהו באופן ראוי. אני לא מתכוון להיכנס כאן לפרטים, כיוון שזה לא העניין, למרות שאני לא יכול להתעלם ממידה מסוימת של צדק שהיה בדבריה. אכן, במובן מסויים, לא ממש נהגתי כראוי. זה לא בדיוק פגע במישהו, וגם היו אי אילו היבטים נוספים ופחות שליליים לעניין (סוג של תירוצים ונסיבות מקילות), ובכ"ז...
במהלך תכתובת בינינו בנושא, היא הבהירה לי שאמנם אין לה ציפיות ממני, ש-"הרי אנחנו אנשים זרים" וגם שזכותי לנהוג בכל דרך שאני בוחר, אבל מכיוון שאני מין אדם שכזה, אין לה עניין בהמשך הקשר איתי.
האמירות שלה, מעבר לתחושת עלבון ואכזבה, וגם הפתעה לא נעימה (שהרי עד היום לא זכיתי שינפנפו אותי מסיבות של חוסר אנושיות, גסות, או סלידה ממקורות שונים), הביאו אותי להרהר בטיבם של היחסים וההיכרויות המתפתחות בין אנשים, שרוב היכרותם היא בתכתובת אינטרנטית. הרי הייתה בינינו הערכה הדדית, חיבה מסוימת שבמגבלות המדיום והיכרות שחורגת במקצת מתגובה הדדית על הודעות בשרשורים. תמהתי מה פירושם של יחסים מהסוג הזה, שבמחי יד נפסלים. בזיכרוני גם עולים עוד כמה אירועים של ניתוקי ידידויות שאליהם נחשפתי במהלך השנים סביבי, כשלרוב הניתוק מלווה בקולות צורמים בהרבה.
יש סיכוי שכבר נערכו והתפרסמו כבר אי אילו כתבות ואולי מחקרים בנושא, אבל מכיוון שאינני מכיר כאלה, ומכיוון שיש לי זוויות אישיות בנושא, אני טורח להביאם כאן.
לי אין מערכות יחסים רב ממדיות עם אנשים באינטרנט. אני מבלה בתפוז בלבד, בעיקר בפורום ספרים ובקהילות הספרותיות הסמוכות, בבלוגים שונים אותם מצאתי מעניינים, וכן בבלוג האישי שלי שמוכר לכם. בעבר גם השתתפתי בפורומים נוספים, אם כי נוכחותי בהם הידלדלה בשנים האחרונות. לפיכך, הזווית של הדברים המובאים כאן מוגבלת באופן טבעי, אבל היא הזווית שלי ואליה מתייחסים הדברים.
אז להלן כמה מחשבות על טיבם של הקשרים שבחסות האינטרנט:

היכרות/התוודעות
לרוב, היכרותנו עם החברים סביבנו היא בהתוודעות משותפת ע"ג דפי התפוז. אנחנו מגלים עניין משותף בנושא כלשהו, אולי מזהים נקודות השקה שונות, נהנים מסגנונו של האחר ונוצרת תכתובת. בד"כ פומבית אבל לעיתים גם במסרים שמאחורי הקלעים.. בשלב זה אנו מתחילים לחזק היבטים אישיים של סימפטיה: שולחים חיבוק לחיזוק, נחמה לפי העניין, פרח ושאר מחוות של חיוכים וחום אנושי מרומז.
בשלב היכרות זה מקבלים רושם חיובי במיוחד מאותו אדם שמעבר לקווים, מחוזקים מאותם היבטים אנושיים חיוביים שמקבלים ממנו. גם אנחנו עצמנו משדרים את הצד היותר חיובי שבנו. הרי לפני ששולחים הודעה יש זמן להציץ ולערוך אם נדרש.
גם קל לנו לפרגן, להחמיא, לשלוח חיבוק, לעודד – זה לא באמת דורש הרבה יותר מקצת תשומת לב. וגם הרושם שלנו מהאחר דומה. ואם נסתכל בביקורתיות מסוימת – כמה אנשים מדהימים/מקסימים/מבריקים/ חמי לב/אוהבים אני מכירים בחיי היומיום?
כך יוצא שההיכרות מבוססת על מין מראית עין ותחושה שאינה מציאותית. כמה אנשים נטולי רבב מסתובבים סביבנו במציאות? הרי בחיי היומיום ובמציאות המורכבת, לרוב האנשים יש צדדים רבים באישיותם שלא בהכרח את כולם אנחנו לגמרי מאמצים. לעיתים אנו מבקרים קלות גם את קרובינו וידידינו, אך במציאות אנחנו מקבלים את המכלול. לעיתים מתוך הסתירות דווקא מתקבל עניין ומתח חיובי.
אבל למה להתכחש, אנו בד"כ נהנים מסוג כזה של היכרויות. קצת דומה להתאהבות – לא רואים את הפגמים ומתלהבים ממש מכל היבט חיובי ("הוא כ"כ נחמד, אפילו שהוא לא ממש חייב...").
המשבר
מה לעשות, אבל גם זה מגיע לפעמים, כפי שלא אחת נוכחתי. לעיתים הטריגר הוא אי הסכמה על משהו שלכאורה מאד-מאד חשוב, ולעיתים זו סתם אי הבנה. או אז, נשלפות ציפורניים במקרה הרע, או תגובה פאסיבית של פגיעה, ומכאן להנחה שהאדם מולנו כנראה לא כ"כ מושלם או אפילו ממש נבזה או מרושע שרק הצליח בחסות המדיום להסתיר זאת מאיתנו. ואז כמובן שנסוגים מהר לקונכייה, נזכרים שבעצם אין להיכרות שבינינו עומק ואנחנו בעצם זרים (ומתכחשים לתקשורת שכן הייתה) וממשיכים בחיינו. כמה קל להתעלם ממישהו שלא ראינו את פניו, שצליל קולו זר לנו ולעיתים איננו יודעים עליו באמת הרבה דברים.
במציאות, אם היינו מוחקים כל חבר על כל שטות שפלט או סימן מקרי לחוסר טאקט או פגם אחר, היינו מוצאים עצמנו די לבד. רק שבמציאות יש ווסתים טובים יותר כמו צליל קול, שפת גוף ומיידיות תגובה לתיקון והעלמת רשמים שליליים שגויים ומוגזמים.
וזווית נוספת והפוכה
לפני כמה שנים היה מישהו באחד הפורומים שדי לא סבלתי. תמיד קיבלתי את הרושם שהוא מהיר חימה,  משתלח ללא חשבון באחרים, ובכלל – טיפוס שרצוי להתרחק ממנו.
קרה המקרה ויצא לנו להיפגש. אז גיליתי בחור עדין למדי, צעיר מכפי שחשבתי ולמדתי להכיר עוד צדדים באישיותו שרק מפגש פנים אל פנים יכול לזמן. ומאז יש לנו קשר מכבד ומכובד, ללא השתלחויות ועם נימוס וסימפטיה ראויים. הסתבר שהיכרות אישית יכולה לחולל שינוי גם במופע האינטרנטי, ויציאה מחסות האלמוניות האינטרנטית עשויה להביא לריסון וליתר אנושיות בתקשורת.
ולסיכום
אני אישית כנראה שלא מושלם. כנראה שאני גם לא היחיד. לא תמיד היכרות אישית תצליח לצמצם תזזיתיות חברתית אבל היא יכולה לסייע. בכל מקרה, מעט סובלנות וסבלנות, כמו בכל מקום ומצב בחיים אף פעם לא הזיקה. גם ריסון עצמי, כולל ריסון התגובות הרגשיות המוקצנות עשוי רק להועיל, בחיים בכלל ובמקומותינו האינטרנטיים לא פחות.

ולמי שתהה או מודאג - ההדורים ביני לבין אותה ידידה יושרו.

העובדות / פיליפ רות - המלצה

160 עמ`, 1988
בעברית - הוצאת זמורה ביתן, 1992, תרגום-דפנה לוי

תקציר הכריכה האחורית (שהעתקתי כי לא מצאתי בשום מקום ברשת)
"
העובדות אינו אוטוביוגרפיה במובן המקובל: זהו נסיונו של מספר גדול, פיליפ רות, להתעמת עם עצמו, אך גם עימות בין הבדיון של המספר ובין הדבקות בעובדות המציאות.
רות מתרכז בחמש אפיזודות מרכזיות בחייו: ילדותו ונעוריו בשנות השלושים והארבעים בשכונה היהודית של העיר ניוארק; לימודיו בקולג`;ההתאהבות המטורפת שלו בגרושה לא-יהודיה ופרשת היחסים ביניהם; העימות עם המימסד היהודי בעקבות השערורייה שפרצה עם פרסום קובלנת פורטנוי (מה מעיק על פורטנוי); ולבסוף – הגילוי בשנות השישים הסוערות את הצד המאני שבכתיבתו.
אחרי יותר משלושים שנות יצירה נותן פיליפ רות ביטוי לעובדות חייו: "כשאתה מעל חמישים, אתה נזקק להראות את עצמך לעצמך... תמיד היו העובדות שירבוטים חפוזים, קרש קפיצה שלי אל הבדיון... נראה לי שהפעם עבדתי בסדר הפוך לגמרי: לקחתי את כל מה שכבר דמיתי וייבשתי אותו, כדי להחזיר את החוויה שלי לעובדתיותה הקדם-בידיונית, המקורית"
"

על העלילה
לפני מס` שנים עברה על פיליפ רות איזו התמוטטות נפשית. בניסיון לאסוף את השברים הוא החליט לכתוב מין אוטוביוגרפיה שבה, בניגוד ליתר ספריו השואלים מעט מהמציאות ובונים תילים של דמיון, להפסיק את ההישענות על הדמיון ולכתוב את העובדות לאשורן. את תיאור ילדותו, יחסיו עם הוריו, תקופת לימודיו, יחסיו עם הנשים בחייו, הצלחותיו הספרותיות ויתר ענייני קריירה וכד`.

מבנה הספר לא ממש שגרתי, הוא אינו בדיוק אוטוביוגרפיה במובן המקובל. הוא פותח בפניה בכתב לאחד, צוקרמן, בבקשה לבחון עבורו את כתב היד של "העובדות" – סיפוח חייו האוטוביוגרפי.
בהמשך, גוף הספר הוא אותו סיפור העובדות, כפי שמספר רות על עצמו, כביכול דיווח מדויק ונטול סינונים ופרשנויות. החלק השלישי הוא תשובתו של צוקרמן לרות בה הוא מערער על יכולתו של רות להיות ביוגרף טוב של עצמו, מביא לו דוגמאות איפה הסתיר, איפה לא פירש מספיק, איפה התכחש למציאות. בכך מתערער למעשה הדיווח הכאילו נטול פניות.
ואם מישהו לא הבין מהפתיח, וגם פספס קצת בגוף "העובדות" אז בסוף מתבהר שאותו צוקרמן הוא למעשה גיבור אחד מספריו הקודמים.

על הסגנון
יש ישירות בוטה בדבריו של רות. עסיסי, שנון, סרקסטי והומוריסטי. לא בכדי יצא לו מוניטין כסופר שלוח רסן, הוא אינו נמסה בכלל לרסן את עצמו. גם בתיאור העובדות הוא כאילו מספר את אירועי חייו כהווייתם (עד שצוקרמן בא שוב ומנער אותו קצת).

על החוויה
יש רגעים לא מעטים של תחושת הזדהות ורוך לבב שממש מרגש. בעיקר בתחילת הספר בו הוא מתייחס להוריו. יש קטעים שמעצבנים, בהם מתחשק לנער אותו (והוא היה שמח אם היה מישהו שם לעשות בדיוק את זה), יש קטעים שהוא מייגע, מברבר את עצמו לדעת.
הספר כולו 160 עמ` ברוטו, אבל הוא נחווה לי כהרבה יותר. 
זה לא הספר הראשון של רות שאני קורא. קדם לו "מה מעיק על פורטנוי" התזזיתי, המתריס, השנון והמאוד כדאי.  עוד משלו קראתי את "מבצע שיילוק" שלא ברור לי כמה הייתי ממליץ עליו, אבל גם שם יש את הטריק שרות משלב את עצמו כסופר בתוך העלילה.

ולסיכום
למרות כמה קטעים מעיקים או מייגעים, הספר בהחלט מומלץ.

קישורים רלוונטיים:

חוויות מפארק ה-Six Flags ב- Magic Mountain


הקדמה ורקע כללי
בתור רקע, אספר שהרומן שלי עם רכבות הרים התחיל בגיל 16, בגני התערוכה. הגעתי ללונה-פארק, ואחרי סיבוב רגיל במתקנים עליתי לרכבת ההרים והתמכרתי. עשיתי אולי 15 סבבים ויצאתי עם חשק לעוד. מאז ביקרתי בכמה אתרים, נהניתי למדי אבל אף אחד לא התקרב לרמות עולמיות של שפע וגודל.
לכן ההתרגשות לקראת החוויה היום הייתה גדולה.

כבר בתחילת השהות שלי באזור, התוודעתי לאתר המקומי המרשים כשקיבלתי ברושור מפתה באיזה דוכן תיירות במול המקומי. כשנסעתי לסיור ראשון בצפון, ראיתי מרחוק את שלל מפלצות המתכת האדירות של האתר שבצידי הכביש הראשי, והבטחתי לעצמי לקחת את הילדים כשיגיע המועד.

תכננו על ראש השנה – אמצע השבוע, אין תורים, בדיוק המועד האופטימלי. רכשתי שלושה כרטיסים באינטרנט (הרעיה ויתרה מראש) ובערב לפני היום המיוחל נכנסתי שוב רק לבדוק שעות פתיחה. מסתבר – אין שעות פתיחה בכלל באמצע השבוע, רק בחגים ובסופש"ים. אז חיכינו עד היום והתארגנו.

היום
יצאנו מאוחר מהמתוכנן (כצפוי), אבל עם הרבה אופטימיות וציפייה לאקשן משובח.

המבט מהחניה

ועוד מבט

חנינו במגרש הענק ויצאנו בצעדה נמרצת לכיוון השער, מואצת מהצורך הדחוף שלי לבקר במקום מאד מסוים. הגענו לשער מזיעים ישר לבדיקה ביטחונית של חפצי המתכת והתיקים. בתיק נמצא ממצא רב חשיבות – שקית צ`יפס בלתי מוסווית בעליל בפתח תא האחסון הגדול. הוסבר לנו שאסור להכניס מיני מזונות לאתר וזכותנו לחזור לאוטו ולשים את המטען האסור שם או להשליכו לפח שבנמצא. מכיוון שכבר הזעתי מדי, גם מהחום, גם מהצעידה וגם מהלחץ המוגבר, אז ללא היסוס השלכתי את המטען, אספתי את התיק הסיום הבדיקה המחופף ורצתי למקום החשוב.
כמה טוב שהם מקפידים פחות מבארץ, וכך נכנסו לאתר 6 חטיפים מוברחים, 3 גזרים מקולפים, 3 סנדביצ`ים עם אבוקדו, פסטו וגבינת עיזים מלוחה.

מפת האתר (ברזולוציה משופרת להנאתכם מהפרטים)

אספנו את מפת האתר ולאחר צעדה קצרה נכנסנו לתור הראשון לרכבת ההרים הראשונה. נכתב עליה שהיא הראשונה בעולם שיש בה לופים. טוב, די מבטיח, אבל ביחס לסטנדרטים המקומיים המרשימים זה בהחלט התאים לגישה שלנו של להתחיל בקטן וצנוע. עמדנו כשעה בתור, מתקדמים בבטחה לכיוון הכניסה. פתאום הודעה ברמקול -  יש תקלה ברכבת, לא ברור כמה זמן ייקח לתיקון. התור התפזר וגם אנחנו. מאוכזבים אבל אופטימיים. שמנו פעמינו למתקן אחר והצטרפנו לתור. עמדנו כרבע שעה והגענו לשלט שסימן בשמחה שמכאן התור מוערך בכשעה. יופי. ממש. אבל יש סבלנות ויש תקווה, אז התמדנו והגענו לנסיעה הראשונה – לא בדיוק מעודנת, וכוללת לופים, פניות, נפילות מהירות ושאר פעלולי רכבות הרים. באופן מפתיע לא הגבתי בבחילה ותחושה רעה. יופי. לסיכום החוויה הראשונה – כשעה וקצת המתנה וכדקה וחצי נסיעת טירוף מענגת.

כמה מבטים להעברת הרושם:

ועוד קצת

ומהרכבת הראשונה

עברנו הלאה לרכבת מרשימה שניה. הצבע הכתום הבוהק של עמודי התמיכה שלה נראה למרחוק, והגודל המרשים, הבטיח חוויה מסעירה אפילו יותר. אז נעמדנו בתור והתחלנו להתקדם באיטיות, מנצלים את הזחילה לאכילת גזר, ועוד אחד, וחטיף אנרגיה מוברח, ועוד גזר, ושתייה, ודיבורים, וצחוקים... והגענו לשלט שמודיע: 90 דקות המתנה צפויה. יופי ממש. אבל כבר עמדנו איזה חצי שעה, ומאחורינו כבר הצטבר תור של כ-50 מ`. אין מצב לויתור, ואיכשהו קיווינו שהערכת הזמנים קצת מוגזמת. הרי המתקן הקודם הצלחנו לקצץ כמה דקות מההערכה.

קומפלקס המתכת המרשים של הרכבת השניה

אז מה עושה משפחה השעות רבות של שהייה משותפת? מריצים קטעים על כל מי שמכירים ובעיקר על הדמויות המרתקות שצועדות מסביבתנו בתור האינסופי.
גם ניסינו לעשות סטטיסטיקה קצרה ולבחון את האמירה המקובלת הנוגעת לעודף המשקל של הקליפורנים. לא נעים להודות, אבל מסביבנו נרשמה נוכחות גבוהה במיוחד של כאלה שאם יורידו ממשקלם יהיו שמנים. עגום.
בינתיים עבר הזמן, והגענו לנקודת ההעמסה. הרכבת המתוחכמת הזו מסיעה את נוסעיה בתנוחה חריגה – לאחר ישיבה נצמדים לגוף מקדימה רתמות המאפשרות לסובב את המושבים ב-90 מעלות לאחור, כך שפני הנוסעים מופנות מטה לתהום הפעורה.

התנוחה לשיפוטכם

ושוב – עליה איטית לגובה רב ונפילה מתפתלת כלפי מטה בתאוצה פראית, לופים, סיבובים, הטיות, ברגים ועוד מיני טילטולין כיד הדמיון הפרועה.
יורדים מסוחררים ומחוייכים ומחשבים בזריזות מאזן הנאה – כ-100 דקות המתנה, כדקה וחצי הנאה מוטרפת. יופי. שוב.

ומראה נוסף

ממשיכים הלאה ומחפשים עוד אטרקציות. מגיעים למתקן מרשים נוסף ושואלים בסקרנות את האחראי לגבי הערכת זמן ההמתנה. לא האמנתי אז ניגשתי לבדוק מקרוב את אורך התור (כולל אורכו המוסתר מאחורי מחיצות שונות) וגם להעריך את זמני הסבב של המתקן. הבחור כנראה צודק. אז ויתרנו וניגשנו לרכבת מרשימה נוספת.

המתקן שויתרנו

הצטרפנו לתור מלאי תקווה, ואכן תוך כמה דקות ראינו את השלט המוכר של 90 דקות. טוב, עדיף על ה-120 של הקודם, וגם המתקן נראה כמועדף.

המתקן הנבחר להמתנה
 

ועוד אחת

ועוד מבט כללי

שוב אותו ריטואל של צחוקים, ייאוש, רגליים כואבות, הזדחלות... בקיצור, כשעתיים המתנה עד לקראת הכניסה, שם התבשרנו שיש שוב תקלה. כמה חברה התפזרו, אבל החלטנו לתת להם סיכוי נוסף והם התגברו על התקלה תוך כמה דקות. אז גם הבנו שלושה דברים: 1-היו להם כנראה עוד תקלות שהאטו את העניין וגרמו לתור להתמשך; 2-שאין להם כל תמריץ לייעל את העבודה, ולא פעם הרכבת נוסעת בתפוסה חלקית כי לא מצליחים לצמצם רווחים; 3-יש תרגיל שמאפשר עקיפת תורים. תמורת 79$ לכל היום לאדם ניתן להיכנס במסלול מהיר. נשמע מפתה לחתוך בכל מתקן כשעה וחצי, אבל בכ"ז זה סכום ממש לא מבוטל. דילמה, אבל כבר מאוחר מדי למימוש בביקור הנוכחי.
עלינו על הרכבת כשבליבי החלטה יומרנית – לצלם בוידיאו את הנסיעה. אז הפעלתי את הדיגיטלית, הידקתי את הרצועה ליד והתחלתי לצלם. בהתחלה רגוע ואח"כ פרוע. מאד.. ואני מרוכז בצילום. חבל רק שהשתבש, כי עם האצבע הזזתי את מכסה הסוללה והמצלמה כבתה באחת, ואני, תוך כדי היפוכים באוויר, מנסה לאתר את הבעיה ולחזור לצלם. טוב, גם חוויה מעניינת ולפחות חצי מסלול הונצח. (חבל אלא מצליח לי להעלות את הקובץ. הוא גדול מדי ולא למדתי להקטין).

נהיינו רעבים ועצרנו לנשנש את שאריות המזון שהבאנו, נחרדים מהמחירים המופקעים בעליל (הצעירים חשקו בשקיק צמרגפן מסוכר ונחרדו כשהתבקשו להיפרד בעבורו מ-6.50$. בסוף לא הספיקה תכולת השאריות אז קנינו המבורגרים במחירים מופקעים ובאיכות מפוקפקת.
החלטנו על סיבוב אחרון, ולאחר קפיצה לאוטו להצטיידות בסווטשירט, נעמדנו שוב בתור לרכבת הגדולה באתר – ה"גוליית", אחת מהגדולות בעולם. התקדמנו בקצב די מפתיע וקיווינו שהערכת הזמנים שדיברה על שעתיים שוב מוגזמת. היא לא הייתה. הזדחלנו בקצב לא כ"כ רע, אבל התור היה ארוך. מאד מאד.
הנסיעה – כדקה וחתי של טירוף במהירות אדירה, בתאוצות חזקות, בלופים ענקיים. והכול בחושך. כיף אמיתי ולרגע לא הצטערנו.

לסיכום – יום של חוויה מיוחדת, של כ-7 דקות הנאה מצטברות בכ-10 שעות, הרבה צחוקים וכיף של יחד, רגליים כואבות ותשישות כללית. שווה.

עוד כמה תמונות - באלבום

יום ראשון, 16 בנובמבר 2008

חשיבה לא מילולית

 אני אדם של מילים. הרבה מילים. מחשבות, מודלים מבניים, כמעט הכול מתומלל לי במוח, מנוסח ותופס צורה באמצעות הסמלה ע"י מילים.
לדברי אשתי, פיאז`ה - הפסיכולוג ההתפתחותי המפורסם - תומך בדעתי ואומר שמחשבה מבוססת על מילים. כמה טוב שמישהו כמוהו תומך בדעתי
והנה, לפני כמה ימים, בבהיות וההרהורים (אבוי, נסו להגות את המילה במבטא אנגלי) של נהיגת בוקר וערב, חשבתי על מודלים אחרים של מחשבה. איך נראית מחשבה ללא מילים.
שוב, כרגיל, אני מניח שגם על הנושא הזה יש אי-אילו מחקרים שאני בבורותי לא מכיר, אבל זה לא מונע ממני להרהר ולנסח (במילים) ולהביא בפניכם בסימן "ירצו-יקראו, לא ירצו-לא יקראו"
ובכן, חשבתי על חשיבה בצלילים:
אני לא מוזיקאי, ומעולם לא התיימרתי להיות. הכישרון של האבא לא עבר אלי. אבל נראה לי שמוזיקאים "חושבים" במבנים צליליים, במקצבים, בהרמוניות. לא יודע, אבל האם המוסיקאים חושבים במילים את הצלילים? לא נראה לי שמוצרט חשב "פה יתאים רה במול ואחריו לה..." זה כנראה התנגן לו בראש וזו להבנתי בהחלט סוג של מחשבה.
 אני לא מתמטיקאי, אבל בהיסטוריה ההשכלתית שלי רשומים לא מעט קורסים במתמטיקה. כולל קורסים מתקדמים למדי. אני מנסה להיזכר האם כשחשבתי במתמטיקה חשבתי במילים או אולי אחרת: בסמלים, צורות ומבנים, מספרים.. למען האמת, קשה לי להיזכר במדויק אבל אני בטוח שלא פעם, במיוחד בבעיות מורכבות, היה שילוב של מילים וסמלים מתמטיים השילוב עם ניסיונות לדמיין ויזואלית את האובייקטים המתמטיים האלה – גרפים של הפונקציות, צורות גיאומטריות, כשאני "מדבר" לעצמי במילים. אולי בגלל זה לא הלכתי עוד צעד לכיוונים מתמטיים טהורים.
חשיבה צורנית ומרחבית
ציירים וצלמים חושבים בקומפוזיציה של צבע, צורה, תנועה, משקל נכון על הדף/תמונה. זה בפירוש אינה חשיבה מילולית. נהניתי מאזכור הנושא בספר של יונתן יבין, כשנדב אומר שהוא משחק עם הפוקוס בעיניים לבחינת המרחב בטשטוש מכוון של הפרטים. מין טריק של צלמים. יכולתי בפירוש להבין.
ובהמשך ובהרחבה לחשיבה הדו-מימדית הנ"ל ישנה חשיבה תלת או ארבעה מימדית של טייסים, כדורגלנים וספורטאים אחרים.
חישבו על טייס קרב – הוא חי בעולם רב מימדי: שלושת מימדי המרחב + המהירויות שההם + מימד הזמן (איפה היריב יהיה בנתונים הקיימים) ומוסיף לכך את נתוני מנועיו. מכמה שעות טיסה שיש לי, אני בהחלט יכול להיזכר באותה "חשיבה מרחבית דינאמית" הזו, שחלקה לפחות לגמרי לא מילולי, אם כי יש עידוד רציני לחקר את אירועי הטייס אלה ע"י תימלולם בדיעבד, בתוספת תנועות ידיים הכרחיות.
וכדורגלן – רואה את המגרש, את תנועות חברי קבוצתו והיריבה, מנתח את מהירויותיהם, את האינרציה שלהם, את כיוון ועצמת הרוח ומקבל החלטות בהתאם. אין ספר שיש כאן חשיבה, ובהחלט שאינה מילולית.
גם פסלים, ואת זה אני מכיר ממש מקרוב, חושבים "מרחבית" על הפסל – זו עוד חשיבה רב מימדית על הצורה (בשלושת מימדיה), הצבע, הטקסטורה..
לא שאין דיון מילולי ביצירה (גם אם חלקו מתקיים במוחו של הפסל), אבל הרבה מהחשיבה מתקיימת ללא מילים.
 
ולסיכום:
מכיוון שאני יודע מעט מדי על הנושאים הללו, ואני מרגיש שזו כמעט יוהרה מצידי לדון בנושא מפאת השכלתי המוגבלת בנושאים אלה, אז אני מזמין כאן לדיון – ציירים, טייסים, מתמטיקאים, כדורגלנים וספורטאים אחרים, פסיכולוגים וכל מי שיש לו להוסיף לי משהו בנושא.
אני מניח שהבלוג הזה הוא לא הזירה האידיאלית לדיון פומבי כזה, מפאת מגבלות התפוצה, אבל זה מה שיש לי, ואין לי במה טובה יותר לדון בנושא.
מה אתם חושבים? איזה עוד דוגמאות לחשיבה לא מילולית אתם מכירים?

יום שישי, 14 בנובמבר 2008

סיכום פעילות – שבועות 45-46

השבוע ה-34-35 של הפרויקט
כללי:
שוב דיווח דו שבועי. הפעם בעקבות תקלה במחשב, אבל גם בגלל שהיה באמצע עוד יום חג אמריקאי שקטע את העניינים. בנוסף, זכיתי לביקור של המנהלת שלי מבוסטון. כמה חשוב לרענן כיווני מחשבה, להתייעץ ולהחליף דעות. אין ספק שהמודל הזה של עבודה תוך שיתוך וסיעורי מוחות  עובד. אז להלן עיקרי הדברים:
מחלקת עיבוד:
עוד שבועיים שבהם המחלקה נמצאת במוקד תשומת ליבי. אחרי ייאוש מסוים מהצוות ויכולות ההפנמה של תכנים חדשים שלו, מעודד לראות סימנים חיוביים ראשוניים. ניתן לייחס את השינוי לכמה גורמים:
  • לאחר שניתחנו את הסיבות האפשריות לקשיים של מנהל המחלקה ביישום העקרונות החדשים, הבנו שהוא נמצא במצב של "היצף מידע". לגבין זה קושי, אז הכנסנו כמה עקרונות לסדרי עדיפויות ונראה שיש בכך הקלה.
  • העלינו תוכנית "הצלבת מנהלים" בין המחלקות, כחלק מחשיפתם ההדדית לקשיים של עמיתיהם ביחש לעבודה שלהם עצמם, ולשיפור ההיכרות עם עוד היבטים של העבודה. התוכנית טרם החלה מעשית, אבל אולי סוג של חשש (שזה בד"כ לא ממריץ חיובי) יצר מוטיבציה.
  • המשך ההתעקשות שלי והליווי הצמוד שלי, שכנראה מחלחל, גם אם לאט לעיתים. כמו כן הגענו להבנה, מנהל המחלקה ואני, על סוג של גילוי לב – כשאני מזהה אצלו נפילה בריכוז ובתפקוד, אני אעיר את תשומת ליבו. זה לא בדיוק חדש וזה ממילא מה שאני עושה, אבל כשהקלפים על השולחן זה הרבה יותר קל.
תכנון ומחסנים:
התפקוד הבעייתי של מחלקת העיבוד, שגורם להם לפגר באספקת החלקים להמשך התהליך הביא אותנו לבצע מס` עדכונים:
  • מערכת התכנון למחלקה שופרה כדי שעכשיו כולם ידברו בשפה אחת;
  • נסוגונו צעד קטן לאחור במימוש תהליך כלשהו של הקטנת מנות הייצור. הסתבר שניסינו לקפוץ גבוה מדי בבת אחת, ולא כולם בשלים לצעד גדול כזה, אז חזרנו צעד קטן לאחור. נראה שכולם מרוצים.
  • ביצענו תחשיב לגבי יכולות הביצוע המחלקתיות האפשריות ומתחשיב זה נגזור עדכונים בתוכניות הייצור והתאמת משאבים (שעות נוספות, כ"א נוסף וכד`)
פעילויות S5:
במזל טוב, מס מחלקות "עלו כיתה" לרמה גבוהה יותר, דבר שמתבטא בשטח ברמת הסדר והארגון וכן יתבטא גם בציונים שהם מקבלים ובגאווה המחלקתית.
שני עניינים כלליים לסיום
  • הכנסנו עקרונות וכלי ניהול לישיבות ולמעקב משימות.
  • בביקור של אחר ממנהלי התאגיד הבכירים קיבלנו מחמאות על הביצועים וההישגים אליהם הובלנו את המפעל.
דיווח נוסף בשבוע הבא

מקום שלישי / רם עברון – במקום סקירה

לפני כשבוע הלך לעולמו רם עברון, אחד מאנשי הטלביזיה שיותר הערכתי. גם כתבתי כמה מילים לזכרו, בהם הזכרתי שספרו מחכה לי על המדף.

אז היה טבעי לגמרי שכשאסיים את דיזמה והקריירה המפוארת שלו, אקח את ספרו של עברון לקריאה.
וזה מה שעשיתי. התחלתי, והתקדמתי לאט, ולא ממש הבנתי על מה ולמה, ורק חשתי שהוא פשוט לא מתאים למצברוח שלי.

עברון כנראה הרשה לעצמו בספר לבטא את ידענותו הרבה בשלל עניינים הקשורים לפסיכולוגיה, מוסיקה ותרבות בכלל, רק שאותי זה תפס לא מוכן. עייף וחסר ריכוז.

אז אי אפשר לומר שנטשתי, כי 18 עמודים זו לא קריאה. מבטיח לעצמי לשוב אליו מתישהו, בתקווה שאולי יתאים לי יותר.

הקריירה של ניקודם דיזמה / טדיאוש דולנגה-מוסטוביץ

1931 פולין, 346 עמ` הוצאת ע"ע 1989.
מפולנית - יורם ברונובסקי

אתחיל את ההמלצה הזו דווקא מזווית הפוכה – הציור של מגריט על הכריכה הצליח למשוך את תשומת ליבי שנים לפני שהגעתי לספר. יש משהו מהפנט בראש-בלון בזה, המנותק מכל חיבור גשמי למציאות. בועה מנותקת. נראה כאילו הציור הוזמן במיוחד עבור הכריכה של הספר. כ"כ מתאים שזה מהמם. אני מניח שאין קשר בין הספר למגריט, אבל הבחירה מהממת.

על העלילה
ניקודם הוא בחור פשוט בן כ- 35 שחי בפולין בשנות ה-30 של המאה הקודמת. ברזומה העשיר שלו הרבה שורות דלילות בתוכן – פקיד זוטר במשרד עו"ד, עובד דואר ועוד מיני חלטורות. גם רקדן באיזה מועדון הוא מנסה להיות מתוך מחשבה שזה לא אמור להיות עיסוק קשה מדי, וכמובן שנדחה בנימוס.
את המעט שהיה לו מישכן, והוא נותר עם חליפה מהודרת אותה רכש לצורך עיסוקו כרקדן. בקיצור – הוא לא רואה את המחר.
מקרה מוזר מוביל אותו להתחככות באירוע חברתי עם כל המי-ומי של ווארשה באותם ימים, לשם הוא מגיע "לפחות להספיק לתחוב משהו לפה לפני שיסלקו אותו". דווקא תקרית מוזרה וגילוי של סוג של גסות רוח, בגלל אי התאמתם לסביבה, מזכים אותו בתשומת לב מיוחדת העטופה בשכבות של פרשנות מוטעית לגבי טיבו וסגנונו.

הוא קולט מהר שלא צריך לשקר הרבה, (טוב, אולי רק קצת) אלא לרמוז רמיזות, לדבר במעומעם ולתת למאזינים להשלים את הדברים מנבכי מוחם. כמובן שאפקט ההילה משחק תפקיד חשוב ביותר, וככל שהספר מתקדם ההילה גוברת ומסתירה אף יותר את היותו בסה"כ בור, שאין לו מושג ממה שקורה מסביב. גם ערמומיות כפרית פשוטה עובדת לטובתו, ואי אפשר להתכחש לעובדה שהבחור יודע לשתוק בדיוק מתי וכמה שצריך.

על החוויה
לא מזמן העלה "איש החידות החדש" את ההגדרה שלא הכרתי שקומדיה היא סיפור שבו אנשים נחותים מועלים מעלה, וטרגדיה היא סיפור בו אנשים נעלים מורדים מטה (שאולה). לפי הגדרה זו, הספר הוא תמצית הקומדיה. ואכן, הספר עצמו קומי – משעשע, מרגיז, מעלה חיוכים. הוא מהנה בהחלט רק אל תצפו לפרוץ בגלי צחוק. יכול להיות שבזמנו הוא הצליח ממש להצחיק, רק שהתחושה כיום בכ"ז מיושנת מעט.

על השערורייה
הרעיון המרכזי של הספר הוזכר בספר "להיות שם" של יז`י קושינסקי, והסרט על-פיו בכיכובו של טום סלרס היה מקסים. שם קושינסקי לקח את אותו רעיון בסיסי והפך אותו לגרוטסקי ועדכני יותר, לא מנסה להיות ריאליסטי אלא יותר אלגורי. הצליח לו. מאד נהניתי גם מהספר וגם מהסרט. לימים הבנתי שהוא הואשם בגניבה ספרותית מעמיתו הוותיק מוסטוביץ. הכריכה האחורית גם מרמזת משהו על אותה שערורייה, אבל לא ידעתי עד כמה. כיום אין לי ספק שקושינסקי יותר מאשר "קיבל השראה" מהספר הנ"ל, אבל אין כ"כ עם מי להתווכח כיום.

ועל הסופר
נולד ב-1898 בפולין והתבסס בארצו כעיתונאי וסופר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. סה"כ פרסם 6 רומנים, כשהנ"ל הינו השני והמפורסם ביותר. ב-1939 גוייס לצבא ונהרג מירי "ידידותי" ע"י חייל רוסי בעיר גבול נידחת. כמה חבל.

לסיכום
בהחלט נהניתי. הוא זרם, שיעשע, וראוי לקריאה.
לא נטול פגמים, במיוחד בחלוף השנים, אבל עדיין מומלץ.
התמונה בחסות (וללא רשות) אתר Booksefer, והאתר כולל גם את תקציר הכריכה האחורית.







יום ראשון, 9 בנובמבר 2008

שני עניינים חברתיים


עושר יחסי
הערב יצאנו להקפיץ את הבן לאחד הבתים באיזור לצורך נסיעתם המרוכזת למסיבה. הבית ממוקם בהרי האיזור במיקום מבודד למדי, והנסיעה בחושך העלתה פקפוקים לגבי הכתובת שנמסרה לנו. בסופה של דרך מתפתלת בחשיכה, הגענו למתחם די מואר שבמרכזו טירה. בניין ענק הכולל כביש גישה תלול ומגרש חניה שיכול להכיל כתריסר מכוניות. אחרי שהפקדנו את החבילה המתבגרת חזרנו בנסיעה איטית הביתה והירהרנו ביחד במצבנו הכלכלי היחסי, תוך מבוכה מסויימת לנוכח העושר המוקצן. חשבנו לעצמנו שבארץ מצבנו הכלכלי שפיר למדי - שני שכירים, משכילים, גרים בעיר יפה בשכונה לא רעה בכלל, בדירה מעל לממוצע וסה"כ נהנים מביטחון ורווחה כלכלית.
כאן זה לא שונה בהרבה בעיקרון, רק שקבוצת הייחוס שסביבנו - הישראלים שהיגרו - נהנים מרווחה ומעמד כלכלי גבוה בהרבה. אנחנו לא ממש יושבים במרכז עקומת המעמד הסוציו-אקונומי. סוציולוגית, לבד מהיותנו חדשים במקום, מיקומנו לנוכח ההשכלה והעיסוק, אמור להיות גבוה למדי. הרי כמה עשרות שנות לימוד וכמה תארים בכ"ז שווים משהו. רק שהמעמד האקונומי לא ברור. זה לא שבאתי להתעשר. אני בד"כ מסתדר עם מה שיש וחי בשלום עם המגבלות הכלכליות שלי. העניין הוא שכאן, כדי ליישר קו עם הסוציו, הדרישות מהצד האקונומי של המשוואה גדלות. זה נהיה קצת פחות פשוט.

קשרים חברתיים
בהמשך שיחתנו שאלה אותי הגברת D אם אני חש במחסור בחיי חברה. לא היה נעים להודות, אבל אני לא ממש חש במחסור חמור מדי. העבודה הרבה ממלאה את רוב זמני, המשפחה הקרובה ממלאה את רוב היתר, גם אתם פה משמשים לי כערוץ חברתי, וגם הקשרים המקומיים שפיתחנו כאן, עם מעט ישראלים מקומיים איכותיים ממלאים את צרכי.
הסתבר (כצפוי) שמצבה של הגברת מורכב יותר. היא מכירה הרבה ישראלים מקומיים. עם שני הזוגות שעליהם רמזתי אכן נוצר קשר מצויין אבל מוגבל באפשרויות של השקעת הזמן, ואילו עם האחרים יש מעין מחסום. היטיבה לתאר את המחסום אחת הידידות כשציינה ש-"לא פשוט להתקשר איתנו רגשית. הרי עוד זמן לא רב הרי נקום ונחזור לארץ וליבנו יקרע מכאב. אז למה לטפח ולהשקיע?" יש יותר משמץ היגיון בדבריה.

וקטנה כבונוס
כחלק מרכישה והעמקת השליטה בשפה, הגברנו את מינון הצפיה בטלביזיה. בעיקר בסרטים. יש תחושה מאד מוזרה כשבסרט הוליוודי מוזכרים רחובות ומקומות שנמצאים ליד הבית שלך.

יום ראשון, 2 בנובמבר 2008

לזכרו של רם עברון ז"ל

לפני 20-25 שנה, כשהטלביזיה בארץ הייתה חד ערוצית, הייתה בה פנינה תרבותית בולטת שנקראה "זה הזמן".
לתוכנית הוזמנו מרואיינים שונים, מפורסמים יותר או פחות, מתחום התרבות בעיקר (אם אני זוכר נכון) וניתנה להם במה מכובדת לספר על עצמם ותחום פעילותם. המראיין לא התחנחן, לא הגחיך ולא גיחך, לא הסתחבק ונמרח. הוא היה מרוכז בלשאול שאלות אינטליגנטיות ולהאזין בקשב רב לדברי המרואיין.
היה ברור שיש למראיין מטען תרבותי מכובד, אבל הוא לא נפנף בו, לא השתחצן והיה נעים ואמפטי.
כמה אהבתי את התוכנית האינטליגנטית הזו ואת המראיין שהיווה לי מין מודל לאיש תרבות שהייתי שמח להיות: ידען, צנוע, נעים לבריות.

כששמעתי שהוציא לאור ספר מפרי עטו, "מקום שלישי" שמו, הכנסתי אותו מייד לרשימתי. לקח לו לא מעט שנים לקבל קידום, אבל כשראיתי אותו ביודן בחיפה, בחיטוט בערימת המשומשים, לא היססתי.
שלשום, כשסידרתי את הספרים שהגיעו מהארץ, שמחתי גם בו.
כמה חבל שיקבל קידום עכשיו ויזכה להיקרא רק בגלל הנסיבות העצובות.

יהי זכרו ברוך

כתבות נלוות:
לזכרו ב- YNET
וב- NRG

יום שבת, 1 בנובמבר 2008

פגישה ספרותית מחודשת


היום חזרתי מהעבודה קצת יותר מוקדם לסייע בפעולות הפריקה האינטנסיביות של הארגזים והחבילות, שבמזל"ט שרדו את הוריקן אייק שבמפרץ מכסיקו והגיעו בשעה טובה לביתנו (באיחור של יותר מחודש).

הוצאנו את כל כלי המטבח השבירים ששרדו שלמים את כל הדרך, למעט שני נפגעים. צלחת וכוס קידוש משפחתית של האישה מימי ילדותה. כואב אבל יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.
הסרנו את עטיפות המגן ממעט הריהוט שהעברנו וגילינו שרגל השולחן התעקמה מעט. נזק שניתן לתקן די בקלות.

הבית עדיין נראה כמו מחסן אריזות עם כל ארגזי הקרטון ונייר הריפוד, אבל אני כבר איבדתי את האנרגיה. אז עם כוס קפה התיישבתי די בנחת לפרוק את ארגזי הספרים שהבת ארזה לי באהבה רבה. כמה כיף לפגוש שוב את החברים הוותיקים שמהם נפרדתי ליותר מחצי שנה. אלה שמלווים את חיי בנוכחותם, בהציעם את עצמם לפי תור עלום לקריאה. מביך להגיד, אבל חשתי מעין געגוע אליהם. זה לא שלא היה לי מה לקרוא – הבאתי איתי כ-20 בסבב הראשון, עוד כ-40 בסבב השני וגם רכשתי לי פה כמה עשרות (וסיפרתי על הכל כבר בהרחבה). אבל גם את אלה אני אוהב, וממש היה כיף להיפגש איתם בשנית.

שמחתי גם לגלות שלא רק שהבת מילאה באהבה את הארגזים בתכולה עפ"י הרשימה ששלחתי לה לארץ, אלא שהוסיפה ביוזמתה במקום הפנוי.
עוד שמחתי לגלות שבתקופה שלפני הגעתם לכאן, היא הצליחה לאסוף לעצמה מתנות מחברות, יצאה למסע רכש עם הסבתא בשבוע הספר והצטיידה בעשרות שפרים חדשים ומלהיבים לטעמה. 3 ארגזים היא הצליחה למלא לעצמה, ואיזה נחת זה גרם לי. יש יורשת!!!

לא התעצלתי, והנחתי אותם כבר בכוננית ייעודית ועל המדף שמעל האח, שם הצטרפו לוותיקים יותר. עוד צריך לסדר, אבל זה בהמשך.

שבת שלום ולילה טוב