סיכום פעילות – שבוע 44

השבוע ה-33 של הפרויקט (יותר הגיוני לספור שבועות בפרויקט).

כללי:

אחרי האופוריה של השבוע הקודם וההישג המרשים (והגבוה ביותר בתאגיד כולו, למפעלי תעשיה), חזרנו לשגרה. על הפרק – מאמצים לסגירת פערים בייצור והחזרת הדגש על המשך פעילות שיפור. להלן עיקרי הדברים:

מחלקת עיבוד:

גם השבוע הוקדש חלק גדול מהזמן להמשך התמיכה במחלקת העיבוד. שתי פעולות ממוקדות בוצעו – הדרכה נוספת לסגן המנהל בהכנסתו בסוד העניין של עבודה עם מערכת התכנון שפיתחתי עבורם. העניין הוא שהידע המוקדם שלו במחשבים נעצר בכפתור ההפעלה. דברים בסיסיים כמו פעולות עם הכפתור השמאלי של העכבר וה`אנטר` לא לגמרי נהירות לו. מאידך, הוא זוכר בע"פ את מאות המקט"ים של החלקים המיוצרים, את תהליכי הייצור שלהם, את ההתאמה של כל מכונה לכל חלק, את זמני הייצור של כל אחד וגם בזמן אמיתי – על מה עובדים ברגע נתון על כל מכונה ומה ממתין לעיבוד. מרשים ביותר.

לעומתו, המנהל מכיר טוב יותר את המחשב, קולט לא רע את עקרונות העבודה עם המערכת שפותחה, רק שאין לו מושג מה בדיוק קורה במחלקה, מה האילוצים והמגבלות, וגם מול המחשב הוא טועה יותר מדי. מתסכל.

ובכל זאת, תשומת לב ניהולית הביאה לשיפור נוסף בביצועים וניכרת התקדמות בסגירת הפערים בייצור.

תכנון ומחסנים:

עדיין יש עיכוב בהכנסת משפחת המוצרים החדשה לתהליך ה- P&F (Pull&Flow), גם בגלל האיחורים של מחלקת העיבוד וגם בגלל שהפוקוס הניהולי לא היה בעניין זה. זו חלק מהסיבה שקצב הירידה ברמות המלאי איטי מהמצופה, אך ובכ"ז עדיין עומדים ביעד המקורי.

פעילויות S5:

כצפוי, מחלקת העיבוד הפסיקה את הנוהג של שעה כל בוקר לטובת ה- S5. כל היתר בינתיים ממשיכים וההתקדמות ניכרת. ישנם גם סימנים מעודדים של התחברות יותר ויותר עובדים לתהליך, בהעלאת הצעות, בשיפורים ובגאווה מחלקתית.

כללי לסיום

ובכ"ז, למרות הצניחה בשווקים באמריקה והמצב הכלכלי העגום ביותר, ישנם סימנים שהחודש האחרון היה רווחי מעבר הצפוי. מעודד ביותר.

זהו להפעם. דיווח נוסף, כרגיל, בסופ"ש הקרוב.

הגיג בעניין ניחושים ואינטואיציה

אתמול בבוקר, ניצלתי את הנסיעה הארוכה לעבודה לשיחה עם האימא שלי. בין יתר הדברים, היא סיפרה לי בהתלהבות על חברה שלה, שבלי שמץ הבנה בענייני כלכלה, הצליחה לחזות את הנפילה הכלכלית הגדולה האחרונה. עוד חזתה כי המשבר העולמי צפוי אף להחמיר. כל הניחושים המופלאים הללו הגיעו אליה בהשראת מפות אסטרולוגיות או איזה הליך הזוי אחר.

מכיוון שהליכי ניחוש כאלה, במיוחד ע"י כאלה שלא ממש מבינים בנושא, לא ממש מתקבלים על דעתי, ניסיתי לחשוב איתה על מקורות הניחושים המוצלחים לכאורה שלה. אז להלן התובנות שהעלינו:

ההסתברות הסטטיסטית

גם קוף, יכול לכאורה במספר ניחושים מספיק להצליח לנחש נכון פה ושם. אבל במקרה של אנשים נכנס מנגנון הזיכרון הסלקטיבי. מאוסף האמירות של הגברת הנכבדת, אנחנו נוטים לזכור את האמירות היותר נכונות. ייתכן שגם באמצעות תזכורות של המנחשת המחוננת.

מנגנוני הניחוש

כיוון שהגברת אינה קוף, ומכיוון שאינני מניח שיש כאן ניחוש פרוע ומנותק מכל מידע (הרי לא ניחשה שראש העיר של בירת אבחזיה יידרס בתאונה למשל..), הרי שככל הנראה ישנם גורמים מסייעים שלכאורה מבססים אצלה את אותה אינטואיציה, אם במודע ואם לא. מספר תסריטים אפשריים להסבר הנוגע ליכולות הניחוש:

• יש לגברת מושג יותר מקלוש רק שאינה משתפת אותנו בקיומו, בכדי להעצים את הרושם של יכולות הניחוש;
• אין לגברת מושג מודע, אבל היא שומעת את החדשות, את המלל בתוכניות האקטואליה, את הכותרות הראשיות הבולטות של העיתונות, ומכולם יוצרת תמונה עמומה של המציאות אותה היא מפרשת. אותו חוש ליקוט מידע תת הכרתי ואגבי, וגיבושו לתובנות שבהכרה, מתפתח עם השנים והניסיון, מקבל עידון וליטוש והופך לכלי בידי אותה גברת לנחש במקרים רבים את תמונת המציאות באופן נכון מספיק. המוניטין וההכרה ביכולת מגרים אף יותר את הסקרנות ומעודדים (לא תמיד, אבל נדמה לי שבמקרים רבים) את יצר ליקוט המידע הזה שמוביל לליטוש ושיפור יכולות נוסף.

אני מכיר את היכולות האלה מהבית הפרטי שלי. האישה שאיתי נודעת בציבור ביכולותיה לזהות ניואנסים אנושיים דקים ולהסיק מהם מסקנות שנראות לעיתים כמרחיקות לכת ומתגלות במשך הזמן כמדויקות להפליא. גם היא לא תמיד מסוגלת לשים את האצבע באופן מדויק מאיין נובעת אותה תחושת בטן, אבל עם מתעקשים, לרוב אפשר לזהות את הסימנים. אלו אינם ניחושים בעלמא, כי אם תהליך תת-הכרתי של הסקת מסקנות. וגם אצלה השתבחו היכולות עם הזמן (לשמחתי. בד"כ...).

אני מניח שהמכניזם דומה, גם בנושאים ניחושיים אחרים.

בכל מקרה, אני מסרב בתוקף לקבל את המסקנה של כמה מהאנשים שיצא לי להכיר, שיכולת הניחוש/חיזוי מתבססת על נומרולוגיה/כוכבים/כדור בדולח/גימטרייה ויתר שיטות הלחש-כחש שמוכרות בארצנו מוכת הלחשים והאמונות.

הומור בינקות

לפני כמה ימים שוחחתי עם ידידה, פסיכולוגית במקצועה, על ענייני הומור.

נהניתי לציין את ההומור המיוחד וחד האבחנה של בני הבכור, ממנו אנחנו כולנו נהנים מאד. סיפרתי לה שסימנים ראשונים לחוש הומור מצאתי אצלו כבר בגיל כ- 3-5 חודשים.

כצפוי, נראו על פניה סימני ספק, אז סיפרתי לה על השעשוע שהמצאתי לו, ועל התגובה ממנה הסקתי על אותו חוש שהתפתח והשתבח עם השנים.

לא זוכר בדיוק מתי אבחנתי את העניין, רק שזה היה לפני שהתהפך עצמאית על הבטן, ואת זמן העירות היה מבלה בשכיבה על הגב, לעיתים מתבונן ומשתעשע עם ה-"אוניברסיטה" הצבעונית ומשמיעת הקולות שהייתה לו.

כמובן, כאב טרי וסקרן, שמתמוגג על כל ציוץ ופליטה של הבן הראשון, הייתי משעשע אותו בקולות ופרצופים, מחלץ ממנו מפלי צחוק תינוקי ומענג, כמו שכל ההורים עושים. כיוון שנגמרו לי הרעיונות, התחלתי יוזם רעיונות חדשים. למשל, הייתי מחזיק מול פניו את הדובון, מנמיך בהדרגה לכיוון פניו, מתקרב ומתקרב, ובבת אחת מרחיק למעלה. צחוק מתגלגל היה פורץ ממנו, כאומר "מה השטויות האלה שלך".

או למשל הייתי מנדנד את הדובון (זה או אחר), ופתאום עוצר ועושה מין תנועה חריגה (סיבוב, הפיכה..). שוב צחוק פורץ ושוב מבט שאומר בדיוק אותו הדבר.

בקיצור, הקטן הצליח לזהות דפוס התנהגות, לזהות חריגה פתאומית ובלתי מוסברת, לזהות אותה כאבסורד ולצחוק. והרי מהו ההומור אם לא אותה יכולת לצחוק על החריג, ובהמשך להבליט אותו, לחדד אותו להעצים אותו וכד`.

אז הסקתי שלבחור יש חוש הומור.

מעניין, ניסיתי את זה על תינוקות אחרים מאז. קיבלתי שלל תגובות שנע בין צחוק, בהלה, התעלמות ועוד. לא בדקתי הלאה ביסודיות אם יש קשר בין אותן תגובות ראשוניות להתפתחות ההומור בעתיד, אבל מזמין את ההורים הצעירים לנסות ולדווח.

קצת מתמטיקה של קריאת ספרים

כבר מזמן סיפרתי לכם כאן על רשימת הספרים שאני מרכז בגיליון אקסל. הגליון כולל רשימת הספרים שכבר קראתי, רשימת ממתינים – כאלה שכבר ברשותי וכאלה מומלצים שמחכים לקידום, ועוד כמה עניינים נוספים.

גם סיפרתי קצת שאני נוטה לבצע כל מיני חישובים סטטיסטיים ואחרים על הרשימה. חישובים של ממוצע עמודים לספר, סטטיסטיקה של הוצאות ודירוגי ספרים, ניתוח סטטיסטי של הרגלי הקריאה שלי וכיו"ב שטויות של מהנדסים משועממים.

לפני כמה זמן עלה עניין של ותק המתנה אצלי על המדף. אז מה יותר פשוט מלבצע חישוב קטן שבו אחשב בקלות את משך ההמתנה של כל ספר מיום רכישתו ועד למועד הקריאה. סה"כ עמודה נוספת באקסל. גיליתי שממוצע ההמתנה אצלי עומד על 1392 ימים, נכון להיום. כך גם חישבתי את סה"כ ימי ההמתנה, שזה סכום הימים שממתין כל ספר. עניין פשוט למדי.

התחלתי לעקוב אחר המספרים והבחנתי שכצפוי, כשנרכשים ספרים חדשים הממוצע יורד זמנית, אך בהמשך הוא עולה באופן תלול יותר (כי כל יום יש עוד ספרים שצוברים ימי המתנה), הבחנתי שכשאני קורא ספר "ותיק" אז רגעית צונח הממוצע, כצפוי, אך המגמה הכללית לא משתנה.

גם שמתי לב לנטייה לקרוא חדשים יותר ולהזניח את הוותיקים.

תוך מעקב, התחלתי לתהות על ההתנהגות של המספרים האלה. הרי ברור שאם קצב הרכישה נמוך מקצב הקריאה, אז מתישהו ייגמרו לי הספרים. כלומר שמס` ימי ההמתנה אמנם עולה בכל יום אך מתישהו הוא צפוי לרדת.

הבוקר, בנסיעה הארוכה לעבודה מצאתי את עצמי מהרהר במודל מתמטי לחישוב ההתנהגות של שני המספרים האמורים כתלות בקצב הרכישה וקצב הקריאה ובנתוני הפתיחה של היום.

אז כשהתפניתי, מצאתי את עצמי בונה מודל חישובי כזה שמחשב קדימה כל יום מה יעלה בגורל שני הנתונים. שיחקתי קצת עם נתוני המודל והתוצאה שלפניכם מבוססת על קצב קריאה של 22 עמודים ליום, 314 עמודים לספר ממוצע ברשימה, קצב רכישה של 10 חדשים בשנה (אופטימיות שלא עומדת במבחן האיפוק).

יצא מעניין. יפה לראות את ההשפעה של קצב הרכישה (שאתם יכולים לראות בגרפים השונים:

Wtn (הוורוד) - מס` ימי ההמתנה

Wn (החום) - ימי המתנה בממוצע לספר

הראשון, בקצב רכישה של 10 בשנה:

השני, בקצב של 20 בשנה (יותר ריאלי)

מסקנה מתבקשת - אם אמשיך לרכוש בקצב של כ-20 ספרים בשנה ולא אגביר את קצב הקריאה, כנראה שלא אקרא את כל הספרים שלי בגלגול הנוכחי. מסקנה עגמומית

ושבת שלום

קטנה מאמריקה בעניין הבחירות

יוצא לי לצרוך כמויות אקטואליה מוגזמות ברדיו. 3 שעות ביום סה"כ – 1.5 בבוקר בדרך לעבודה ו 1.5 בחזרה.

באופן טבעי ניתן משקל גדול לבחירות המתקרבות. דיונים, ציטוטים, השוואות, פרשנויות...

זה יכול היה לפרנס בקלות כמה רשומות, אם זה היה מעניין לכם ומספיק מאתגר עבורי לכתוב עליו.

רק שהפעם רציתי לספר רק משהו קטן שקלטתי פה, ויותר מפעם אחת.

באחת מעצרות הבחירות של מקיין, הוא תקף את הקונספט הכלכלי של יריבו אובאמה במילים (מציטוט חפשי מהזיכרון) "זה לא הפתרון למשבר בכלכלה, זה סוציאליזם!!!".

מה שמעניין הייתה התגובה של הקהל הרב, שפצח בשאגות רמות, שהזכירו לי את הקראת המגילה במקומותינו, כשהקהל קופץ ברעשנים כל פעם שהשם "המן" נזכר.

הוא כ"כ נהנה מהתגובה שחזר והדגיש "כן, זה סוציאליזם!!!", ושוב זכה לשאגות רמות מהקהל, כמתוכנתים.

מעניין בהחלט מהבחינה האנתרופולוגית. התגובה האוטומטית הזו של הקהל, מעבר להיותה נלעגת וילדותית, נראית כתוצאה של חינוך ארוך ויסודי של הוקעת כל עקרונות סוציאליסטיים. זה נשמע להם כאן ממש כמילת גנאי. ובכלל לא מבלבל אותם שיש כאן מימוש בסיסי של עקרונות סוציאליסטיים בדמותן של תוכניות רווחה, ביטוח לאומי, בריאות הציבור וכד`. לא מפותח כמו באירופה, אבל בכ"ז קיים. הם פשוט מתעלמים ממה שקורה אצלם כשזה לא מתיישב עם המודל.

חוצמזה, מכיוון שאיני בקי בפרטי ההבדלים בין המועמדים (טוב, קצת אני מבין לאחר כ"כ הרבה האזנה, אבל נתעלם לרגע), אני מתמקד יותר בתחושות, במוזיקה.

ולפי המוזיקה, אובאמה משדר אופטימיות, התלהבות, אנרגיות חיוביות. מקיין משדר לחץ, קיבעון וחוסר גמישות ובעיקר היעדר חושים בריאים לקהל. הוא חוזר על מנטרות שהתגלו כמוצלחות בהתחלה עד שהן מאבדות מטעמן, כסוחט לימון יתר על המידה עד מעבר לגבול המריר.

אובאמה נותן תחושה של נמצא תמיד צעד לפני מקיין.

וכיף להתרשם שהתחושה לפעמים נכונה, כי לא פעם אני שומע אח"כ את הפרשנים מסבירים באריכות מה שחשתי אני בעיקר מהמוזיקה. במיוחד אחרי העימותים. לצערי לא קלטתי את שפת הגוף, אבל כנראה שגם המוסיקה מעבירה היטב את התחושה.

שבת שלום

סיכום פעילות – שבוע 43

כללי:

השבוע האחרון התאפיין בפעילות תומכת. הדגש היה בסיוע למפעל לעבור מבדק תאגידי יסודי ומעמיק בנושאי נהלים ובטיחות. תמיכתנו בתהליך הקריטי הזה התבטאה במס` מישורים:

• סיוע מתמשך להרמת רמת ה-S5, עליה כבר סיפרתי בהרחבה;
• לייעץ כשצריך בנושאים טכניים (ולהביא כבונוס את תרומתי כמהנדס מכונות);
• לסייע למנהל התפעול, שהתעסק כל השבוע בצוות הבודקים ובמבדק עצמו, לפקח ולקדם את הפעילות השוטפת.

והתוצאה – במבדק הקודם הם קיבלו ציון של 64%. עובר לרמת התחלה. היעד היה לקבל ציון גבוה מ-70, כשהצפייה בדרגים הגבוהים הייתה לציון גבוה מ-80. באופן חריג ובלתי מקובל, המפעל קיבל ציון של 88%. רף עליון בארגון כולו.
מסתבר שהמאמץ הגדול בתחום ה-S5 זכה להכרה ושבחים מהבוחנים והיווה מרכיב לא מבוטל מההישג הבולט. 

תכנון ומחסנים:

למרות הצפייה שלי להתקדמות בהטמעת תהליך ה- P&F (Pull&Flow), למשפחת מוצרים נוספת, לא הצלחנו לקדם את העניין. בין היתר מכיוון שהמוקד היה בתמיכה במחלקת העיבוד שמעכבת את התהליכים.

מחלקת עיבוד:

חלק גדול מהשבוע הוקדש להמשך התמיכה במחלקת העיבוד. התחושה היא שמשהו חוסם אותם מלהתקדם. התחלתי להשקיע מאמצי הדרכה בסגן המנהל, ויש סיכויים טובים שממנו תגיע הישועה. בינתיים הם די מאחרים באספקת חלקים למפעל וזה לא מקל על הפעילות ביתר המחלקות.

סוכם כי יש להמשיך ולהשקיע בנתיב זה, לסייע ולהדריך, ובעיקר להתעקש איתם על עבודה נכונה עד להשגת התוצאות.

פעילויות S5:

למרות שה-"בליץ" הרשמי הסתיים, בחלק מהמחלקות עדיין ממשיכים בעבודה באותו האופן – כל בוקר שעה פעילות של סדר וניקיון לפני תחילת עבודה. התוצאות הברורות ניכרו במבדק האמור, אך השיפורים ניכרים גם בשטח.

זהו להפעם. דיווח נוסף, כרגיל, בסופ"ש הקרוב.

באבא ג`י / יונתן יבין – המלצה

369 עמ`, עם-עובד, 2004

כרגיל, לפני שאני מפרט על חוויית הקריאה והעלילה שאני חוויתי, הרבה יותר פשוט להביא את התקציר מהכריכה האחורית:

להלן, מאתר סימניה:

"מה אתה יודע על אבא שלך? ממה הוא מפחד? מה הוא חושב על אהבה? מה החלום הכי גדול שלו?נדב, צלם בן עשרים ושמונה מירושלים, לא יודע. לכן הוא לוקח את אביו לטיול הכרות בהודו, שבמהלכו הוא פוגש חכם זקן ואהבת אמת, ולומד להכיר בעיקר את עצמו."

התקצירון הזעום הזה רק מרמז על תוכנו של הספר. מביא נגיעה ולא יותר. אולי בזה קסמו כתקציר. אבל אם אתם רוצים לדעת קצי יותר אז אספר לכם שהצלם הזה הוא בן דמותם של המוני ישראלים בשנות בעשרים, לא ממש יודע מה רוצה להיות כשיהיה גדול, מתלבט, מסובך ביחסים לא תמיד פשוטים עם חברים ומשפחה. אז כמו רבים מבני הגיל הזה, הוא נוסע להודו לחפש חוכמה ומצרף לחלק מהטיול את אביו, איתו יש לו יחסים לא סגורים (כצפוי). רק שהעניינים לא מתגלגלים כמו שצפוי (כצפוי), ההשתלבות לא פשוטה, ההתמודדות עם ההורה כאדם, בנוסף להורותו, גם לא לגמרי פשוטים. גם עם נשים זה מורכב אצלו (כצפוי), וכמו שכבר נרמז, הוא מוצא אהבה, גם אם התהליך לא לגמרי פשוט.

על החוויה

הספר מאוד ישראלי. מאוד מאוד!  נראה כאילו לכל אחד מאיתנו יש בסביבת ההיכרות המיידית נדב כזה או אחר, משפחה דומה בערך, לבטים משותפים והתמודדויות מאותו סוג. גם השפה וגם ההומור (ממנו יש לא מעט ודי בחן) מאוד עכשוויים, מעודכנים (אלא אם אני לא ממש), וזורמים בקלות.

באופן כללי, מאד נהניתי ממנו. הוא פחות קליל ממה שנדמה היה לי בתחילה, אבל די רחוק מהתחושה שלה ציפיתי בעקבות הההמלצה של ג`ודי שבמאמרי תפוז לספר דכאוני. הוא כואב, הוא אוהב, הוא חם, הוא שנון (לעיתים יותר מדי וזה קצת מעצבן. אבל רק קצת), הוא משעשע ובסיכום – הוא מאד כייפי וזורם.

אישית, נמאס לי קצת לאחרונה לדרג ספרים לפי רמת המופתיות שלהם. אני נהנה ובא על שכרי. כושר העיכול שלי מוגבל למינון כלשהו של ספרי מופת. אני צריך לגוון גם עם מותחנים, קלילונים, ספרי מד"פ וספרי אמצע הדרך. הספר הזה מתויג אצלי יפה כשייך לסוג האחרון. מהנה, מעלה חיוך ומעלה שאלות ראויות.

כן, אפשר למצוא סעיפים לביקורת – לעיתים הוא מגזים במשחקי מילים שאינם לעניין, מתחכם לשפה באופן שלא הלם את העניין לטעמי. כן, גם לא מאד אהבתי את התפנית הגדולה שהתרחשה לקראת סופו במשבר שנוצר. גם הסיום יכול היה לקחת את העלילה למקום יותר מתאים מבחינתי. אבל זה הספר של יבין, וככזה, למרות אי ההתאמות הקטנות לטעמי האישי, הוא בסה"כ טוב.

ולסיכום – בהחלט ראוי לקריאה ומומלץ.

סיכום פעילות – שבוע 42

כמו שכבר סיפרתי, השבוע האחרון היה קצר, אבל חייב אותי בעבודת בית. הייתי צריך להשלים את שיפור והתאמת הקובץ של תכנון העבודה למחלקת העיבוד, דבר שגזל זמן רב ומלחמה עיקשת במיקרוסופט.

אז מה היה בשבוע של 4 הימים?

תכנון ומחסנים:

ההתארגנות להשקת תהליך התפ"י נכנסה להילוך גבוה יותר. מחלקת התכנון הכינה עצמה למצב העתידי, הוכנו הוראות עבודה בהתאם לתהליך והשיטה העתידיים, עודכנו הקבצים המתאימים במערכות המידע, ונכון להיום מוכנים להשקה רשמית של השיטה החדשה מחר. עדיין לא בפריסה מלאה וללא אופק תכנוני מלא של 6 ימים, אבל לפחות שלושת הימים הראשונים מוכנים.

מחלקת עיבוד:

יש לי בעיה עם הצוות. אני מדריך בסבלנות, עוזר, מנחה ומשפר את השיטה של תוכנית העבודה המחלקתית, ובאופן קבוע הם מבלגנים אותה, משבשים לגמרי ומאבדים פוקוס.

נכון, זה מורכב, ומנהל המחלקה משמיע קולות של הבנה, רק אח"כ אני מגלה שהכל השתבש לו. אז שוב להסביר, לעזור ולשפר.

התחלתי במאמץ מרוכז מולם לייצב שגרת עבודה תקינה של תכנון מסודר וביצוע לפי התוכנית. נשמע פשוט, רק שיש קצרים בתקשורת, ומנהל המחלקה קובע דברים שסגנו נאלץ לשנות למול המציאות. לכן התחלתי להשקיע יותר זמן עם הסגן. בשלב זה נראים ניצוצות הבנה ויש סיבה לאופטימיות.

פעילויות S5:

ה-"בליץ" הרשמי הסתיים. התוצאות יפות וניכרים ההישגים. גם העובדים הזוטרים מגלים סימנים של הירתמות לתהליך.

כללי:

השבוע, כבכל 6 שבועות, התקיימה ישיבת עדכון מול המנהלים בדרגים הגבוהים בתאגיד. סקרנו את פעילותנו, ציינו דגשים והישגים מחודש קודם וקיבלנו שבחים.

הבעיה היא שבתקופה כזו, קשה להציג הצלחה מסחררת. גם להחזיק את הראש מעל המים זה הישג ראוי כשלעצמו. המנהלים מבינים את זה לגמרי, אבל עדיין דורשים הישגים "מובטחים", כאלה שתוכננו כשהמשק האמריקאי היה במצברוח אחר לגמרי וכמה תאגידים ענקיים עדיין נסחרו בבורסה. לא פשוט, אבל זה חלק מדינאמיקה טבעית בפרויקטים כאלה, ויש לכוון את הפעילות בהתאם לשינויים ולהגיב בהתאם.

זהו להפעם. דיווח נוסף, כרגיל, בסופ"ש הקרוב.

סופשבוע בפארקים הלאומיים הגדולים בקליפורניה

יום כיפור עבר בניחותא בבית. קריאה, שיחות משפחתיות ומנוחה.

יום שישי התאים לדלג על יום שישי, שממילא לא תכננתי לנסוע לעבודה, ולצאת ישר לטיול ארוך ונפלא צפונה, במיוחד לאור העובדה שיום שני היה יום חופשה רשמי במפעל לכבוד קולומבוס וגילוי אמריקה.

הבעיה הייתה שהייתי חייב להשלים לא מעט ענייני עבודה, ולא לקחתי בחשבון שאיאלץ להתגבר על באג בחסות מיקרוסופט, שאילץ אותי לשרוף שעות מול המחשב. טוב, לפחות למדתי כמה טריקים תכנותיים נחמדים. ובקיצור, לעניין הטיול – תחילת עבודה בבית במוצאי הכיפור אפשרה לצאת מאוחר ביום שישי ולהשלים יום עבודה במפוצל. גם חזרנו כבר ביום ראשון, ושוב לעבודה ממושכת ביום שני.

ומה שהיה בנסיעה, זה בדיוק מה שרציתי לספר כאן.

אז יצאנו בשישי לנסיעה רצופה לכיוון צפון בואכה פארק היוסמיטי.

הגענו למלון שהפתיע לטובה קרוב לכניסה הדרומית לפארק. סיבוב קטן באזור, שכשוך מענג בג`קוזי החם שמחוף לחדר, ליד הבריכה, כשהאוויר בחוץ קר ממש, וקריסה עייפה לשינה.

למחרת, יוצאים לנסיעה קצרצרה לכיוון היוסמיטי. באזור ההר מתגלים סימנים מפתיעים של שלג טרי. מפתיע למדי למי שמגיע מהאזורים החמים של LA. מתגלגלים למטה, לכיוון העמק האדיר המהווה את ליבו התיירותי של פארק היוסמיטי הכביר. תכננו להיכנס לכביש צדדי וחביב (בערך בכיוון אחד) שמוביל לנקודת תצפית מרהיבה שנקראת Glacier Point , רק הכביש היה סגור. זה ממש סוף העונה של התיירות ההמונית לפארק כי בנובמבר נסגרים רוב הכבישים לתנועה מפאת שלגים וקרח, רק הכביש הזה הקדים להיסגר. חבל.

ממשיכים בדרך המתפתלת לכיוון מטה, לתוך העמק, נכנסים למנהרה לא ארוכה במיוחד וביציאה, כמו כולם, נעצרים ברחבה מהממת. כל העמק המדהים פרוס לפנינו בתאורת בוקר רעננה.

מבט ראשון על העמק: 

ועוד כמה מבטים משתאים, מלוא העין

לאחר כמה תמונות מתבקשות, ממשיכים למטה ועוצרים לסיבוב במסלול קצר במפל ההינומה.

הדרך מתפתלת מעדנות בין עצים גבוהים ויפים (שבהמשך יתגלו כגמדים למול אחיהם בפארק) ומגיעים למפל. בעונה זו של סוף הקיץ ולפני הגשמים, השלגים וההפשרות, כל מה שנותר מהמפל זה זרזיף דקיק שהופך די מהר לרסס מים תוך נפילה של כ-800 מ`. לא זוכר כמה בדיוק, אבל זה גובה עצום. ותחושת ההוד לנוכח צוק גרניט בגובה כזה מדהימה. הזכיר לי קצת את סיורי הצוקים במדבר יהודה, רק שהצבעים, הצמחייה והגובה שונים לגמרי.

מפל ההינומה הגבוה והמזרזף:

ממשיכים ועוצרים להביט ב- El Capitan, צוק עצום בגודלו, בגובה של כ-1000 מ` שנחשב (עפ"י מה שקראנו) לצוק הגרנית הגדול בעולם. מראה מלא הוד, שכל התמונות שלנו ושמצורפות בכתבות הנלוות לא מסוגלות להעביר את עצמת הרושם. זה מרחיב את הלב בסוג של יראה לנוכח הטבע המרשים ביפעתו.

הצוק הענק והמרשים

ועוד קטנה

הצעירים מעלעלים בחומר המודפס שקיבלנו, מפנטזים להיפגש בפומה, באיילים ובדובים. איילים ראינו והם באמת יפים. גם סנאים.

מטיילים קצת ברגל בשבילים המגוונים אליהם מוביל האוטובוס שבשירות הפארק. בכללי, האיים והמים השוצפים בנהר לא ממש מרשימים כי אין מים. טוב, כמעט. האיים מבצבצים מהחול ואפשר להגיע אליהם ברגל. אבל שלא אטעה – לטייל בתוך יער של עצים גבוהים ומרשימים לנוכח הצוקים האדירים זו בהחלט חוויה חזקה. ברור גם שנגיע שוב באביב.

הסיור במרכז המבקרים מעשיר בידע והבנה על מבנה העמר, הצמחיה ובעלי החיים שבו, אוכלוסיית האינדיאנים הוותיקה והתגלגלותו להיות שמורה ענקים בזכותם של כמה משוגעים נלהבים. בחוץ הפתיע אותנו שלג קליל שלמרות הגובה הנמוך עדיין ירד, וגם הסביר למה היה לנו קר.

ובכ"ז, יש מים

אחה"צ, כשמיצינו את החוויה בתחתית העמק, ביחד עם אלפי התיירים והמטיילים, חוזרים בדרך הארוכה למלון. שוב עוצרים בתצפית המנהרה למבט אחרון בצוקים המדהימים בתאורה מערבית (מאחורינו), נהנים לראות שוב את חתך העמק בצורת  U המרמז כל עברו הקרחוני של העמק, שקרקעיתו מרופדת סבך עצים גבוהים ושוליו צוקים. עוד כמה צילומים ולמלון.

העמק במבט אחרון של לפנות ערב

 

ומבנה ה-U של העמק, במבט כללי

בערב, סיבוב במכון הכושר של המלון יחד עם הבן (כמה כיף יחד J) וקפיצה נוספת לג`קוזי החם להתרגעות שסוגרת את היום.

היום השני

המגמה הכללית היא חזרה הביתה, רק שכדי שלא ישעמם עושים עיקוף לא קצר (משהו כמו עוד ) לסיבוב רשמים בסקוויה. בגדול, על הפארק הזה כבר סיפרתי, אבל זה כיף מיוחד להביא לכאן את הצעירים. הציניות של גיל הנערית מתנדפת לנוכח העצים המדהימים ועוצרי הנשימה. עצירה ראשונה באזור של General Grant שזה העף השלישי בגודלו בעולם, והסקוויה עם בסיס הגזה העבה בעולם – 12 מ` קוטר. הגובה של 82 מ` מרשים, אבל החברה כבר מצפים לראות את הגדול מכולם. עוד סביבו מבחר נאה של בני מינו, עצומים ורבי רושם.

הזוג היפה שבכניסה למתחם

והגנרל גרנט המכובד

הבת בהליכה בתוך גזע ישן ומת

ממשיכים לאתר של מס` 1 – ה- General Sherman. המסלול מגיע מחלק גבוה יותר ומתפתל מטה לעבר העץ הענק. בנקודה מסוימת נגלה מראהו – עץ כביר מימדים.

 

ממשיכים בשביל, כשלפתע תיירת זרה מנפנפת מולי בידיה בהתרגשות, מדברת בלהט גרמנית (או אנגלית שנשמעת כמו) ומצביעה לכיוון העצים. ושם, כ-10 מ` מאיתנו, דוב שחור בצבע חום (עפ"י הניירת שקיבלנו, לשחורים צבעים שנעים משחור ועד בלונד. לא חמצון). הבחור הצעיר והלא גדול הסתובב בנחת, מתעלם מהמוני התיירים שמתקבצים סביבו, וסוגר מרחק באדישות, עד כדי מרחק נגיעה.

כמובן שמצלמים בהתלהבות ומחייכים למשמע דבריו של ישראלי נוסף ש-"אפילו בר רפאלי לא הייתה זוכה פה לכזה Book".

כמה דוגמיות מה-BOOK

זורק מבט לכיווני וקצת נבהל

סיבוב כללי סביב בסיסו הענק של העץ המרשים הזה, שגילו כ-2200 שנה. עוד כמה צילומים והבן ואני מתחילים לחזור לכיוון האוטו במעלה הדרך, חוסכים לנשים את העלייה הארוכה והמעייפת.

והבת מדגמנת להמחשת הפרופורציה למול הענק מכולם

באמצע הדרך, אטרקציה נוספת – גור הדובים לא לבד. בין העצים מרחוק נגלים האימא השחורה ואח/אחות בלונדי. איזה כיף לנו, להזדמן ולראות דובים בטבע. התמונות לא לגמרי ברורות בגלל המרחק ותנאי התאורה, אבל אני מקווה שאתם איתי בהתרגשות.

האימא השחורה והגור הבלונדי

והאימא בתמונה טובה יותר. טוב שרחוקה

ומכאן, ממשיכים בדרך הארוכה הביתה, שמתחילה בירידה מתפתלת של כ- מדהימים. הבן ואני חולמים על האופניים והאישה חולמת שנשכח מזה.

הדרך חזרה נחמדה, אבל אין מה לפרט יותר מדי על 4 שעות נהיגה. עובר. בכיף אבל לא מעניין לכם.

כתבות נוספות

על היוסמיטי

ועוד על הפארק

ועוד קישור למתעניינים

והטיול הקודם שלי לסקוויה

ותמונות נוספות מהטיול - באלבום כאן

סיכום פעילות – שבועות 40-41‏ ‎ ‎

בעקבות החגים שלנו, נקטע רצף הפעילות השבועי הרגיל. כמו כן, הפעילות המרכזית התחלקה לשני השבועות, בין ראש השנה ליוה"כ. לכן הדיווח על הפעילות מאוחד.

אז מה היה לנו השבועיים, מלבד החגים?

תכנון ומחסנים:

הפעילות המרכזית במהלך הימים שבין החגים התמקדה בתהליכי התכנון (תפ"י). לצורך ביצוע הפעילות הגיע מהארץ מנכ"ל אביב ניהול, מר ירון מונד.

במשך היומיים הראשונים (חמישי ושישי) ביצענו ניתוח ראשוני של מאפייני הייצור, בהיבט של פעילות התפ"י וקבענו קווים מנחים לשיטת התכנון העתידי. בנוסף, תוך עיון בדוחות קודמים הצלחנו להוכיח להם את מגבלות השיטה הנוכחית שגורמת לאיחורים באספקות, למלאי גבוה מהנדרש, לשעות נוספות, לטרדה רבה לכל המעורבים ולאי-יעילות.

עיקרי הפעילות:

• אנליזה של התהליך הקיים
• הגדרת עקרונות לתהליך חדש
• הגדרת צרכים ליישומו של התהליך החדש
• בניית כלים לתכנון, נהלים, ממשקים, פרוטוקולים וכ`.

נקבע שביום ה` הקרוב מבצעים הכנות אחרונות וישיבות תיאום לעליה לאוויר ביום ב`.

מחלקת עיבוד:

הסתבר שבעיתות לחץ, ובכדי לשפר לכאורה את היעילות, צוות המחלקה יזם קידום ייצור חלקים לא עפ"י סדר העדיפות המפעלי. דבר זה גרם לאיחורים בחלקים אחרים שהיו דרושים. בוצעה פעילות הדרכה וחזרה לסדר. יש תקווה להסדרת העניין כחלק מהכנסת שיטת התכנון החדשה.

פעילויות S5:

ממשיכים ב-"בליץ", וניכרים שיפורים יפים בשטח.

זהו להפעם. דיווח נוסף, כרגיל, בסופ"ש הקרוב.

סופשבוע בסן-דייגו: היום השני

וואו, הזמן חולף, כצפוי, מהר מדי. לא הספקתי להשלים את כתיבת החוויות מהסופ"ש המקסים בסן דייגו, וכבר חלף לו עוד סופ"ש מהמם בפארקים הנפלאים של קליפורניה, שבוע אינטנסיבי ומרתק בעבודה, קשיים בבירוקרטיה המקומית ושלל אירועים, ואני ממש לא מספיק לכתוב כאן את כל מה שאני רוצה.

וזה לא רק החוב הקטן להשלמת הסיפור של הטיול הזה שהתעכב, כי אם אתעכב עוד, בסוף יאבדו הפרטים, החוויה תתעמעם באופן טבעי, וכך אצא מופסד.

אז רגע לפני שנמוגים הזיכרונות, הנה המשך הרשומה על סוף השבוע הנפלא שהיה בסן דייגו.

הרשומה הקודמת הסתיימה בקריסה התשושה במלון, שהיה חביב ונעים משציפינו.

היום השני, שתיאור החוויות כאן מתחיל בו, ייועד לביקור ב-Sea World המפורסם.

רכשתי כרטיסים דרך המלון וזכיתי להנחה משמעותית. כך שהכניסה לארבעתנו הסתכמה ב-220$ לפני מע"מ. די מוטרף, אבל יש דברים שאי אפשר לדלג עליהם, אליבא דספרי התיירות הקליפורניים.

קמנו, התלבשנו, טרפנו ארוחת בוקר אמריקאית (עתירת שומנים וחלבונים, סוכרים ונטולת כל סימן לצבע ירוק), ארזנו ויצאנו למתחם הענק. השמיים הכחולים סימנו את סיומו של פרק הגשם הקצרצר מהיום הקודם. יופי.

הגענו לשער, נפרדנו מעוד 20$ בעבור חנייה (נדמה לי, איבדתי שליטה), וצעדנו ממושכות לכיוון השער.

הצטיידות במפה ותחילת מסלול מעגלי רווי אטרקציות, בכיוון השעון,

מתחילים במופע של הלויתנים הקטלנים:

 מה היה לנו: מסכי ענק, סרטון חביב, הופעה מרשימה של הצוות האנושי, הופעה עודיותר מרשימה של הצוות הימי בבריכת הענק, הכוללת קפיצות, החלקות על משטחי ההופעה, השטת צוות המאמנים והקפצתו לגבהים ישר מהמים, וסיום מהמם של טקס התזות ראוותני ומשעשע של כוכבי המופע עם זנבותיהם הענקיים והשריריים ישר על קהל הצופים. גם אני חטפתי קצת, אבל בחום זה היה נעים למדי.

החיה העצומה בריחוף

ובהקפצת ראש למאמן

והתזות מתבקשות על הקהל

בהמשך, סיבוב שכולל:

אקווריומים מרשימים של שלל יצורי הים, בריכת ליטוף לכוכבי ים, צפייה בצבי ים גדולים, הצצה בבריכת דולפינים, ליטוף משעשע של דגי חתול שחורים וחלקלקים, אוכל (גם לנו מגיע), צפיה מקרוב בלוטרות חביבות, עוד אקווריומים...

ליטוף הדגים. נראה שהם די נהנים מזה

והדג הגדול באקווריום

והצבים החביבים

כניסה לביתן הכרישים:

זה לא שלא ראינו דגים גדולים קודם. גם כרישים ראינו, רק שהחוויה של ללכת במנהרה שקופה שעוברת בקרקעיתו של אקווריום ענק, כשמעליך משייטים שלל כרישים מאיימים וחושפי שיניים, זו חוויה שטרם חווינו.

מבט מאיים מלמטה

וככה נראית המנהרה

ובבריכת פרות הים:

ראיתי כבר סרטים על היצורים הימיים המוזרים האלה, אבל לראות מקרוב את חביות השומן האלה משייטות בחן ולוחכות חסה, זה באמת חביב ומסקרן.

מופע הדולפינים:

הגיע הזמן לעוד מופע. הפעם התיישבנו במרחק קצת יותר גדול מהבמה. בכ"ז לומדים מהנסיון.

לבריכה הוכנסו שני דולפיני ענק עגולי ראש, שנהנו לקפוץ ולהשתולל עם המאמנים, ולהתענד על חופני דגים שהוגשו להם בסיומו של כל פעלול.

גם הוכנסו דולפינים "רגילים", כאלה שמוכרים לכולנו מהציורים והצילומים, עם חיוך כזה מקסים וקפיצות מרשימות אף יותר. לא להאמין לאיזה גובה אלה יודעים לקפוץ.

וכמובן, הטקס שנראה שהם נהנו ממנו במיוחד – לעמוד במין עם הראש למטה והזנב בחלקו באוויר, למול הקהל, ופשוט להתיז כמויות אדירות של מים על הצופים, להנאתם של כל המשתתפים.

הלהקה בשלב הצגת המשתתפים

בעמידה זקופה

אומרים שלום לקהל

כצפוי, גם הם מתיזים, ובאופן נמרץ ויסודי

הבחור קופץ, עושה סלטה וחצי ונכנס ראש חזרה למים

סוג אחר, גדול בהרבה ועגול ראש, מחזיק את חבל הקפיצה

והחבר השני קופץ

הגדול לוקח טרמפיסטית

הפינגווינים:

יש ביתן שלם מקורר למדי שמאכלס ציבור פינגווינים מרשימים משלל זנים. וכולם יפים וחביבים. גרמו לי להיזכר במישה, הדולפין המדוכא של אנדריי קורקוב, רק שאלה כאן בכלל לא נראו מדוכאים.

הביתן הקר ממש:

אחרי הפינגווינים, עברנו ישירות לביתן גדול וקר, שהציג לקהל שלל יצורים מאזורים קוטביים הרבה יותר: דובים לבנים (שנצפו בשינה חסרת דאגות), סוסי ים ענקיים (אחד שחה להנאתו, שני רבץ בפינה בתנוחת שינה), וצמד בלאנות לבנות יפהפיות שביצע פירואטים בשחייה בבריכה הענקית, כשעל פניהם מבט מבודח – יש להם מין פה כזה.

הדובים

והבאלנות

וסוס הים

ולסיכום:

בקיצור – יום גדוש, מלא עניין, שגרם לי להרהר שוב במשמעות החופש של יצורים וטיב חיי השביה שלהם, במיוחד לאור ההגיגים המעניינים שהעלה יאן מרטל בספרו חיי פיי. סה"כ כל היונקים התבוניים שראינו נראו ששים לשתף פעולה עם מאמניהם, ונראה יחס מכובד אליהם כבעלי חיים בעלי תודעה.

חוצמזה, היה נוח, לא צפוף, מרווח ומעניין ביותר.

עוד תמונות, למי שלא נמאס, באלבום