יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

טיול צפונה – אוגוסט 2011

לא להאמין, אבל אכן – מוגזם בעליל

יש כמה סוגים של בילוי חופשה של שבוע. יש שמארגנים לעצמם נופש נינוח, יושבים להתפנם על שפת הבריכה באיזה מלון, קוראים בחלק מהזמן שלא ישנים, מטיילים בנינוחות בלתי מחייבת בסביבה הקרובה ומטעינים מצברים.
יש אחרים, הרפתקנים יותר, שיוצאים לנופש פעיל יותר. מסמנים יעד מועדף ומשריינים בו מקום לינה. המהדרים עושיםזאת בקרוואן או אף באוהל. וסביב המוקד מבלים ויותאים לטיולים ממוקדים בשבילים שבסביבה, כף שבסוף השבוע הם מכירים את המקום לא רע.
אבל אנחנו מהסוג השלישי. אנחנו אולי רוצים לפעמים להתמקד יותר, או אולי אף לנוח יותר. רק שבכל שנות חיינו המשותפים, אנחנו מוצאים את עצמנו ברוב המקרים נכנעים לדחף לנוד בדרכים. המרחבים הפתוחים קוראים לנו לנדוד ולתור. וככל שנודדים יותר, תחושת ההנאה גדלה.
וככה היה בשבוע האחרון, בטיול המדהים צפונה. כשהבת הגיעה מהארץ, ואחרי כמה ימים של התאוששות וחיבוקים הדדיים להרגעת הגעגוע, הגיע הזמן לבדוק סופסוף איך מממשים את הימים החופשיים מעבודה שנפלו לחיכי. וזה בדיוק מה שעשינו. אמנם בדקתי חלופות לטיסות לאתרים שונים בארה"ב, ובסוף חזרנו לבחירה החביבה עלינו ברוב המקרים – נסיעה ארוכה במרחבים הבלתי נגמרים של היבשת. ומכיוון שבצפון קליפורניה טרם ביקרנו, ומכיוון שיש בסביבה הזו המון מקומות מדהימים לטייל בהם, סגרנו על העניין.
בדקנו את רשימת הפארקים הלאומיים של ארה"ב, את הדרכים הנופיות השוות ביותר בקליפורניה ובאורגון, ויצאנו צפונה. ביום שני בחמש בערב, אחרי ששריינו לנו מקום לינה. המטרה המרכזית היתה להתקרב צפונה ו-3 שעות נהיגה בהחלט קירבו אותנו ליעד – פארק היוסמיטי. כבר היינו בפארק הזה, אבל היה מקום לביקור נוסף.
ומכיוון שעל הביקור ביוסמיטי, ועל יתר האתרים אכתוב כבר במסודר, ובטח אביא לכאן רשומות עמוסות בתמונות, אז זה רק טיזר. ומקווה שייפתח לכם התיאבון (ותחליטו לבקר גם אתם בסביבה, ואצלנו). עכשיו אני יכול לסכם שהשבוע היה מאתגר למדי, כי לא פשוט לנהוג כ-3900 ק"מ (ה-GPS ומד הק"מ באוטו לא מסכימים לגמרי). אבל בשביל ההבנה, היינו ב: פארק יוסמיטי, אגם טאהו, השמורה הוולקנית לאסן, שמורת אגם המכתש (Crater), פורטלנד והצצה לסקרמנטו.
ותודה חשובה – את אביגיל מהר המלכים אני מכיר כבר שנים רבות, החל מהיכרות וירטואלית פה בתפוז, והיכרות אישית בהמשך. כשהבנו שנזדמן לסביבת החוף המערבי, ממש התבקש שנארגל ביקור הדדי. אז את חלקנו בהדדיות הזו מימשנו, והתקבלנו בלבביות מקסימה וחמה לאירוח של כ-3 ימים אצלם בסביבת פורטלנד. היה כיף לטייל קצת יחד, ובעיקר לבלות יחד עם משפחתם המקסימה. אז גם פה – תודה גדולה, חברים. היה כיף יחד, ומקווה לאירוח נוסף גם אצלנו, בהזדמנות קרובה.
ובכן, קבלו לקט קצר של תמונות להעטיר קצת ירוק ומים עם הארץ החמה והצמאה, ולעורר תאבון לרשומות הבאות:
 

המשך שבוע טוב, חברים
ופירוט נוסף – בעוד כמה ימים, וגם למאמץ המרוכז של השלמת הפערים

יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

Lady D


לאישה שאיתי:

בלימודים ובהתפתחות
בקשיים ובהסתגלות
בחדוות גידול הילדים
להיות צעירים מקסימים ומבטיחים

בטיולים הרבים בכל העולם
באירופה, ארה"ב, תאילנד וויינטנאם
בשלל חוויות בפסגות ההצלחה
וגם בנפילות לתהומות, והתאוששות חזרה
בהרפתקה הגדולה
של ההגירה לארה"ב
עם כל הקשיים
שבתוך הקסם הרב

וגם בבלוג הזה שכאן
שגוזל ממני לא מעט זמן
שלא פעם חושף וגורם מבוכה
שאת מתקשה להבין לשם מה, ומאיפה זה בא

בתמיכה, שיתוף והרבה אהבה
לאורך (והיום זה רשמי) 25 שנה
תודה גדולה, אשתי היקרה
וביחד בשיתוף, לחצי היובל הבא
בהרבה הרבה אהבה והערכה


ולכבוד העניין יצאנו כהרגלנו לטיול ארוך יחד, אז הנגישות שלי כאן מוגבלת.
אנא קבלו זאת בהבנה, ומבטיח שאחזור עם חוויות להשלים את כל הפערים.

יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

ג`אז בגני העולם

המצב הביטחוני בארץ מעורער שוב, מתסכל ועצוב, ופוגע בתקוות שהמחאה החברתית עוררה. ואצלינו, מלבד הדאגה ליקרים בארץ, מנסים לחיות כרגיל. כבר כחודשיים לא יצאנו לטיולים ארוכים, כי אי אפשר להרחיק כשצריך לחזור בזמן לצאת עם שישי. אז הסתפקנו באטרקציות היותר קרובות למקום מגורינו, ולמזלנו יש גם כאלה כמו שכבר הספקתם להתרשם. וככה היה בשבת הקודמת, כפי שכבר אספר.
ובכן, בחיפוש באתרים המוכרים גיליתי שבגני העולם (שעליהם סיפרתי פעם) יש קונצרטים פתוחים לציבור בימי שבת של חודש אוגוסט. אז יצאנו בכיוון, מתעכבים בקומפלכס הגדול לאומנויות הבמה שנמצא בסמוך, לרכוש כרטיסים לקונצרט של גיטרות קלאסיות.
וכמו ייקים טובים, הגענו למתחם הגנים בזמן (עם כמה דקות עודף, לשם הנימוס). פרשנו את הסדין על הדשא הרענן, התבאסנו שאין לנו כיסאות נוחים יותר, והנחנו ראש על הדשא (או עלי). ומכיוון שחיכינו, השתעשעתי קצת עם המצלמה. המשכתי להשתעתע איתה גם בהמשך, לאורך ההופעה:
להקת הנגנים
מבט על הקהל
 
ועל העצים בשמש הנוטה
 

סה"כ בילוי נחמד ורגוע לאחה"צ של סוף שבוע.
איחולים לשקט וביטחון לכולנו.

יום שבת, 20 באוגוסט 2011

עלים

וכאן התמונה בגודל מלא
ועוד שתיים להדגשה:
 
כשבאים לתאר תענוגות פיזיים במילים, ישנו תמיד סוג של קושי – איך להעביר את תחושת העונג למי שלא מכיר את החוויה כלל. איך למשל הייתם מתארים את תחושת העונג בנגיסה בפיתה ממולאת בכדורי פלאפל חמים, טריים ונימוחים, עטופים בטחינה חמצמצה וסלט, למי שמימיו לא טעם את העונג הזה? או להבדיל, איך תתארו למי שלא זכה עדיין, את תחושת הצמרור המענגת והמרטיטה של אורגזמה טובה?
באופן דומה, אני חש מוגבל קצת במילים, כשאני מנסה כאן לתאר את העונג האינפנטילי הנפלא המתרכז בשניה קצרה, כשהנעל פוגשת בעלה פריך במיוחד שמונח על המדרכה, ומייצרת את הקול המתרסק הנעים הזה, ואת התחושה המדגדגת הנעימה של הפיכת העלה לאוסף יבש של פירורי עלה בלתי חשובים יותר? הרי מי שלא מכיר את העונג הזה, לא יצליח לדמיין מה בכלל מענג בחוויה המטופשת הזו. אבל למי שכן מכיר את זה, אני משוכנע שנמרח לו על פניו חיוך אווילי של השתתפות, וזכרונם של אירועים רבים שכאלה עולה עכשיו בדמיונו.
את העונג הזה גיליתי ממש מזמן, כבר בילדות המוקדמת. אני מתקשה להיזכר מתי זה התגלה לי, אבל זכורים לי בפרטי פרטים עלים רבים שזכו לתשומת ליבי ולנחת נעלי הקטנה כל פעם שהייתי חוזר ברגל הביתה מבי"ס. שהרי בדרך אליו, הלחות הגבוהה היתה מנטרלת כל סיכוי להתענגות כזו של בוקר.
בכלל, נדרשים תנאים מאוד מיוחדים כדי שהעונג הזה יתחולל. קודם כל, רק עלים שעל המדרכה או על משטח קשה מספקים את התענוג. צריך קונטרא טובה כדי שגלי הקול בתדר גבוה יגרמו לאותו רטט נעים שהאוזן רוצה, והרגל מתאווה. אבל חשוב מזה – אותה תכונה חמקמקה של פריכות. על העלה להיות יבש במיוחד, ובעל איזה מבנה מרחבי שיעניק לו עובי על המדרכה. בתהליך הייבוש עליו להתכדרר ולהתעגל, שאחרת ישכב אדיש על המדרכה ולא יתחולל הפלא.
הרבה עלים נבחנו והכזיבו. העלים הנהדרים העבים של פיקוס השדרות שריפדו את רוב בדרך לא היו מתייבשים באופן מושלם, ותמיד נשארו גמישים ומאכזבים. העלים של האיזדרכת, הזית ועוד עצי שדרה היו פשוט קטנים מדי ולא מעניינים. אבל היו כמה שסיפקו את ההנאה והיוו נקודות שיא קטנות להנעים את הדרך הארוכה והמשעממת.
כמה נחמד היה לגלות במקרה, כשהבת היתה ממש קטנה והלכתי איתה יד ביד, שהיא מותחת את צעדיה ומשתדלת לדרוך על העלים בדרך, כשהחיוך מבהיר שהיא בהחלט מבינה עונג מהו. כמה שנים עברו, ואיכשהו הנושא לא עלה, ויום אחד היא מודיעה לי שמצאה בחצר עץ נפלא, שמרפד את כל סביבותיו בעלים משובחים עד מאוד, או בלשונה אב "המון עלים קריספיים". והיא לגמרי צדקה – העץ היה עץ תאנה, ובשעות החמות היבשות של הצהריים, בימי הסתיו החמים של השלכת שלו, עליו הם עונג עילאי. עליו מתכווצים כאגרוף קמוץ בהתיבשותם, מעניקים מהלך ארוך ומענג של התפצפצות נפלאה.
לאחרונה יצא לי להתענג על וריאציה מקומית מעניינת – אתם בטח זוכרים את העצים הרבים שאותם אני מצלם כאן בסביבת מגוריי. ובכן, עצי האקליפטוס נוטים להשיר חלקים מקליפתם. זה כבד יחסית לעלים, ולרוב חלקי הקליפות נשברים במפגשם האלים עם השביל. אבל לעיתים לחות הלילה מגמישה אותם וחלקם שורדים את המפגש, ואח"כ החום הקייצי והלחות המאוד נמוכה שבסביבותינו (לא פעם פחות מ-30%) הופכת אותם בשעות אחה"צ למעדנים של ממש לסוליות הנעליים הכמהות.
ביום רביעי, כשיצאתי בצהריים לאסוף את הבת מנמל התעופה, נתקלתי באיזו קליפה מבטיחה. כמעט והתפתיתי לעונג הרגעי הזה, אבל אז חשבתי שיהיה נחמד לצלם (ואולי לשתף פה בעניין). אז הנחתי אותה בצד. כשחזרנו, עדיין עם המזוודות, אספתי אותו מהפינה המוגנת שליד עמוד התאורה לצילום בשמש הנוטה. היא מיד חייכה והבינה בדיוק מה מדובר. אז צילמתי את היפיוף הקטן הזה:
 
אחרי הצילום, שברתי לשניים, ושנינו יחד התענגנו, כל אחד על החלק שלו, צוחקים מהעניין הזה כבעלי נסיון ושותפים לעונג. וזו תמונת האחרי:

שבוע טוב, חברים
ועוד הרבה תענוגות קטנות לכולנו,

וכמובן, תנחומים לכל הנפגעים באירועים האחרונים

יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

ניירת


ברשומה הקודמת בנושא, ניסיתי להתאים את השיטה העסקית, המוכרת כ- S5 לסדר ארגון ונקיון בסביבת העבודה, לסביבה הביתית. זה לא התאמה מיידית, שהרי הבית שלנו אינו מקום פונקציונלי כמקום העבודה, אלא מהווה מענה כולל לשלל צרכים רגשיים. אבל נראה לי שבכ"ז הצלחתי ליצור סוג של התאמה, כך שגם בלגניסטים מועדים (כמוני וכמו עוד כמה שהתוודו פומבית) יצליחו לממש בבית.
עניין הניירת הוא סיוט שלי. "צריך למיין ולסדר את ערימת הניירת" זה אחד המשפטים שעושים לי ממש רע. במיוחד כאן בארה"ב, כשרק לעיין באיזה נייר ולהבין שהוא מיותר לגמרי או חשוב מאוד, לוקח המון זמן. אבל גם בארץ מפציצים אותך בערימות של ניירת, כשכל שנה כל קופות הגמל למשל עוברות 7 ידיים, ושולחות דוח נפרד על כל אחת בכל מעבר שכזה.
טוב, מה לעשות וגם את העניין המעיק הזה של הניירת צריך להסדיר, אנסה להתאים את השיטה האמורה גם לנושא הכאוב הזה של הניירת.
עיקרון ראשון שכדאי לאמץ – מינימום התעסקות עם כל נייר. זה אומר שמרגע שנפתחה המעטפה והאוצר הטורדני נגלה לעין, רצוי לטפל בו באופן מלא ככל האפשר: לשלם, לכתוב תגובה, להתקשר לברר, או רק להעביר הלאה לתיוק, שזה מה שיבוא עכשיו.
עיקרון שני – הוראות קבע. נכון שבארץ זה עולה עמלה (כצפוי), וגם לא פעם זה לא פשוט לבטל כשרוצים, אבי יש לזה כמה יתרונות: ככה לא שוכחים לשלם, לא משלמים קנסות ומשלמים תמיד במועד האחרון האפשרי. זו דרך מצויינתלהוריד את העומס הכללי של הניירת לטיפול.
והשאר, ממליץ לחלק לקטיגוריות השונות, ולהפריד למגשיות/סלסילות/מגירות/תיקיות:
  לטיפול – סלסלה בה אוגרים מה שטרם נגענו. שם גם נשאיר מה שהתחלנו לטפל בו, אך לא הצלחנו לסיים. ולצערי, יש לא מעט שקשה לסיים את הטיפול בהם בנסיון ראשון. גם מה שדחינו כי היה קשה להחליט (הצעה מפתה לביטוח העציצים כנגד סופות טרופיות), יש להשאיר שם בערימה. האחרונים ממילא יתישנו ויעופו לפח מעצמם אם לא נצליח ליזום בעצמנו את הצעד ההחלטי.
יש כמובן את עניין תאריכי היעד לטיפול, ומי שמסודר במיוחד ימיין את המטלות הללו לפי סדר כלשהו (השבוע, בשבוע הבא, החודש ואח"כ..). אישית, זה נראה לי מסורבל, ועדיך לסיים ולהיפטר.
עוד נקודה חשובה – סגרתם איזה עניין בטלפון, חשוב לרשום תאריך, שעה ושם הנציג שמולו התבצע הטיפול. זה יכול לעזור, ובארץ (כשהבלגן חוגג ותמיד מתכחשים לסיכומים) זה חשוב במיוחד.
  למעקב – אז טיפלנו, שלחנו, תיאמנו וארגנו, אבל אמחנו לא לגמרי שקטים, ורוצים לוודא או לעקוב אחר העניין. מומלץ מדי פעם לעבור על הרשימה ואת מה שאפשר להעביר הלאה, במערכת העיכול הביתית לניירת שאני מנסה להגדיר פה.
  לתיוק – כאן יש שתי קטיגוריות עיקריות (שוב, כמה מתישות החלוקות): הדברים החשובים שנדרשים להם לאחר זמן (ביטוחים, ניירת רכישת הרכב והדירה, חוזים וכד`) – את אתה יש לשמור במסודר, בתיקים מסודרים ונגישים לשליפה בעת הצורף. אין מנוס מארכיון מסודר לאלה; האחרים – כל המיותרים הללו שהחוק מחייב לשמור אפילו שאין באמת צורך בהם (קנסות שלצערנו נאלצנו לשלם, חשבונות שוטפים, קבלות ועד בית וכד`) – באלה הסיכוי שאי פעם נציץ הוא זניח. אותם כדאי לשמור ביחד בתפזור, ללא מיון או איזו טירחה מיוחדת. המהדרין יכולים להפריד לנושאים, אם ממש מתחשק. בסוף השנה להכניס לשקין ולציין עליה 2011. כעבור 7 שנים אפשר לזרוק את כל השקית המאוסה.
  לפח – יש לקדש את הקטיגוריה הזו. לטפח אותה ולהשתדל כמה שיותר שהניירת תגיע אליה. מה שאפשר כמובן. וברוב הנאה, אחת לשבוע לפנות את המטען הטורדני הזה בחיוך ניכר ומשוחרר.

זו היתה הפנטזיה שלי לאיך נכון לעשות זאת. לצערי אני פחות מאורגן ממה שאני כותב. אבל זה הכיוון שאליו אני שואף בעניין הזה וסה"כ, זה באמת לא כ"כ נורא.
אשמח לשמוע את דעתכם, הצעותכם, דרככם לטפל במטען הבירוקרטי המעיק, וכל הערה והארה שמתחשק לכם.
ועל קישוטים, קשקושים, מזכרות ושאר עניינים – האמת היא שכנוסטלגיקן אני מתקשה להיפרד מכאלה, אז לא בטוח שיש לי עצות כלשהן. אבל אחשוב, אולי יש משהו שאפשר לרכז ולנסח כשיטה ישימה. נראה..
סופ"ש מהנה לכולכם.

בלגן, סדר, ארגון, S5, ניירת, בירוקרטיה, תיוק

יום שלישי, 16 באוגוסט 2011

חומוס


למאכל המוכר הזה, העשוי מגרגרים טחונים למשחה יש כח משיכה כמעט מאגי בקרב ישראלים רבים. אני מכיר כמה שלא מעבירים את השבוע בשלום ללא צלחת שכזו (כולל התפאורה המתבקשת של החמוצים, הפיתות והבירה).
אישית, אני לא מהמכורים כלל. אני חי יפה למדי גם ללא המאכל המוכר הזה גם חודשים רבים, וחסרונו לרוב לא מורגש באמת. ובכל זאת, כשמזדמנת אפשרות אני בהחלט נהנה ממנו, אם הוא טוב כמובן. וגם בביקור האחרון בארץ יצא לי פעם אחת להתענג עם מנה טובה שהזכירה לי את הכיף הזה.
בסביבת מגירנו יש כמה מסעדות שמתמחות במתן מענה לקהילה הישראלית הגדולה שמתגעגעת לטעמים מהבית. לי מוכר אישית החומוס-בר, שבאמת מספק חוויית טעמים ישראלית טובה, של לאפות טריות הנאפות במקום ומוגשות לוהטות, עם כמה מטבלים, חמוצים ומגוון אופציות המבוססות על החומוס המוכר. התפריט כמובן מגוון ועשיר יותר, אבל זה לא מעניין כרגע.
אבל גם לי פתאום התחשק חומוס שכזה. אולי בגלל שראיתי שקית גרגרים אצל הפרסי המקומי. אז לקחתי אותה הביתה. ואחרי כמה שבועות שהפנטזיה המתינה באדישות מנומנמת, אספתי מרץ מספיק להכין את החגיגה הזו. זה באמת פשוט הרבה יותר משנדמה, וכדאי לנסות.
זו לא חגיגה ספונטאנית. היא מתחילה בהשריית הגרגרים לכ-12 שעות בקערה גדולה מספיק, להכיל את ה-900 גר` (בערך, כי זה שני פאונד), שתופחים יותר מפי שניים. מדי פעם החלפתי את המים, כמו שכתוב בהמלצות שמעולם לא הבנתי. אחרי ההתפחה במים הם גדולים וריחניים ומוכנים לבישול.
אני יודע שיש מי שמתנגדים לסירי לחץ. לא ברור לי למה, כי כיום הם לגמרי בטוחים. אז מי שרוצה, יכול כמובן להחליף את הבישול לסיר רגיל רק זה לוקח הרבה יותר זמן וצריך לדגום מדי פעם כדי לדעת אם מוכן. בסיר הלחץ מכניסים את הגרגרים המסוננים ושטופים, מכוסים בכ-3 ס"מ מים מעל המפלס. מבשלים כ-30 דקות מרגע שנבנה הלחץ (כששומעים את ה-פססס החזק). זה מספיק כדי לרכך אותם מאוד ולהפוך את מי הבישול לסמיכים ומלאי ניחוח חומוס.
מכיוון שהכמות מאוד גדולה, הפרשתי להקפאה בערך חצי, לסיבוב הבא. כלומר בקלות אפשר להסתפק בחצי ק"ג חומוס יבש, שהופך בסוף ליותר מק"ג שלם אחרי ההכנה. מהכמות המותרת מפרישים כמה חופנים לקישוט המנה אח"כ (כפי שרואים בתמונה). וכאן מתחילה ההכנה:
לתוך הסיר עם הגרגרים ומי הבישול מכניסים:
·         בערך כוס טחינה גולמית
·         מיץ מחצי לימון
·         מלח לפי הטעם
טוחנים את הכל לעיסה במיקסר. אני מעדיף את הידני (זה שהראה כמו מקל ארוך ומעובה) כי זה נותן לי שליטה טובה על המרקם והאחידות). מתקנים תיבול לפי הטעם (עוד לימון ומלח אם רוצים). אם סמיך מדי, אפשר להוסיף מים רתוחים.
מעבירים לצלחת גדולה מספיק, יוצרים שקערורית במרכז שלתוכה מזרזפים מעט שמן זית, חופן מהגרגרים ומעט פפריקה מעל (אם רוצים). ומתענגים בניגוב דשן עם פיתות טריות.

מענג ושווה את הטירחה המועטה
ועל סיפור הפיתות הטריות - בנפרד

יום שבת, 13 באוגוסט 2011

טלפון חרום

תמונה  מפה (רק לקישוט הרשומה)
ישנו היבט מוזר קצת ביחסים שאנו מפתחים פה עם החברים בבלוגיה – התחושה היא של סוג של היכרות ולעיתים חברות די קרובה, אבל לפעמים האנונימיות מונעת פריצה אל מחוץ למסגרת הוירטואלית. אמנם יש פה לא מעט חברים שיצא להם להיפגש, וגם לי יצא להכיר כמה מכם אישית ומקרוב ונהניתי מהמפגש עד מאוד, כפי שכבר סיפרתי, אבל יש חברים פה ששומרים על פרטיותם ואין לנו מושג עליהם במציאות.
זה בסדר לגמרי, אבל יש לי עם זה איזו בעיה קטנה. לפני כמה חודשים נפטר הדר גרד ז"ל, בלוגר אהוד ומוכר פה ע"י רבים גם מחוץ לבלוגיה. רק שלקח זמן עד שגילינו את העובדה המצערת. ופתאום נעשיתי מודע יותר להיעלמותם המסתורית של כמה מהבלוגרים, וחושש פתאום לגורלם. הרי אם היה קורה להם משהו רע, לא היה לנו כל מושג על כך, והיינו נשארים עם התהיות והדאגה. ואכן קרה שבלוגרים אהודים נעלמו לתקופת מה, ולא ענו גם למסרים מודאגים שהשארתי להם. בבירור אצל בצלאל הבנתי שאין אפשרות לאתר אותם.
אז פניתי לבצלאל בנסיון להרים יוזמה תפוזית כללית בבלוגיה – שבפניה רחבה ופומבית ירכז את הטלפונים של כולם לחרום, וישמור את המספרים בהנהלת התפוז רק למקרה של חשש כמו שתיארתי. אבל הבנתי שאין מצב ליוזמה כללית שכזו. אז התחלתי לאט בעצמי, אוסף טלפונים של חברים תוך הבטחה שלא להטריד אף אחד אלא רק במקרה של היעלמות חשודה (אלא אם ירצה לשוחח איתי).
אבל נראה לי שכדאי למסד את היוזמה. אז אני מציע לכל אחד פה לשלוח לי במסר את מס` הטלפון שלו. מבטיח לשמור עליו חסוי ולא להעבירו לאף אחד. מבטיח גם להתקשר רק במקרה של היעלמות פתאומית וחשודה ולא בעניין אחר ללא אישור מראש. מקווה שכולנו נמשיך פה בבריאות תמידית ובהנאה, אבל אם משהו יקרה (וסטטיסטית עלול לקרות, נניח אישפוז מהיר כמו ניתוח תוספתן שעבר גם עלי לפני שנים), או אז אתקשר לברר, ובאישורכם אעביר הודעה מסודרת ליתר החברים המודאגים.

איחולי בריאות לכולנו
ותודה על שיתוף הפעולה

יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

פסטיבל סלסה

מבט כללי
בשבת הקודמת חיפשנו קצת אקשן. לא אנרגטי יותר מדי אבל משהו נחמד לבלות בו כמה שעות. עיון ברשימת האטרקציות גילה לנו שבעיר לא רחוקה, אוקסנארד, יש פסטיבל סלסה. נראה מבטיח, אז ברור שנסענו.
מזג האויר בסביבה שלנו היה חמים ונעים. אבל אוקסנארד נמצאת נמוך יותר, אבל קרוב יותר לאוקיינוס, כך שבריזה קלילה ונעימה נשבה, מקררת את כל הסביבה בסוג של מיזוג אוויר נפלא. וכפי הנראה מצפיפות החניה, לא היינו יחידים שם. אבל לא נורא, והרי פסטיבל בלא אנשים זה לא ממש עניין כייפי.
הפסטיבל מוקם בגן שבמרכז העיר. לא עצום מימדים, אבל לא קטן בכלל. הנה כמה תמונות כלליות מהאירוע, להעביר את התחושה הכללית:
 
ולהלן עיקרי הדברים שהיו שם, כלומר אלה שמשכו את תשומת ליבנו:
הרבה דוכנים של רטבי סלסה מגוונים, מעניינים ומסקרנים. טעימות חופשי
 
אטרקציה מלהיבה שממנה נהנינו במיוחד – תמורת 5$ מקבלים שקית של טורטייה צ`יפס ותלושים ל-20 גביעוני סלסה לטעימות, ממבחר עצום שמוגש באוהל ייעודי. אני לא מתמודד בקלות עם חריף, וזה היה די גבולי עבורי, אבל טעים וכייפי
 
רחבת הריקודים: להקה מנגנת ושרה שירים מקסיקניים נוטפים, והקהל מתמוגג ומצטרף לריקודים
דוכן במיטב האופנה האחרונה – מגוון סוגים שונים של חומץ בלסמי. לא טעמתי (לא מת על זה ככה), אבל צילמתי
 
תיקים, כובעים, אביזרי אופנה, ושלל עניינים שמעניינים בעיקר לנשים
 
דוכן תיקים מיוחדים, התפורים מצמיגים ופנימיות אופניים. לא בטוח כמה זה עמיד, או שימושי (ריח הגומי עולה באפי ר מלחשוב על זה), אבל בהחלט מקורי
 
דוכני עציצים – מגוון קקטוסים נחמד ומעוצב, וכמובן – עציצי פלפל חריף
 
וגם הם היו שם - שורת אופנועים נוצצים שמעוררים חשק לצאת לתור את המרחבים
 

אנחנו נהנינו, מקווה שגם אתם כאן איתי
סופ"ש מהנה לכולכם