יום שישי, 31 בדצמבר 2010

2011 הנכנסת


המציאות בבלוגיה מזמנת מספר הזדמנויות לסיכומי שנה: בראש השנה העברי, בזה הלועזי הקרב ובא, ביומולדת ובבלוגולדת. בשנה שעברה סיכמתי עשור, ברשומה די מרגשת שהעיקרון שלה הוצע ע"י בצלאל. ומכיוון שאני די מנצל את המועדים האחרים, חשבתי לעשות סוג אחר של סיכום. רק ששוב בצלאל העלה רעיון יפה לשרביט שמפתה אותי להרים. ואם היססתי, אז קיבלתי עידוד מכמה חברים פה להרים בעצמי את השרביט, אז קבלו את גירסתי לעניין:
יש שהבלוג מעניק להם פורקן, יש שכותבים לשם הנאה, ויש שאוספים זכרונות דרך המקלדת. האם לדעתך עדיין תכתוב בעוד שנה?
עבורי הבלוג הוא ערוץ יצירתי מרכזי – לתיעוד חוויות החיים, לשיתוף בטיולים, חוויות קריאה, צילום, הגיגים וזכרונות. די ברור לי שהתמכרתי לעונג הזה שעיקרו הוא השיתוף הזה בתוצרי הכתיבה והצילום, וברור שאמשיך בכך גם בשנה הקרובה, וכנראה עוד הרבה יותר.
כל אחד כותב בבלוג שלו בקצב מסוים המתאים לו. בחן את קצת הכתיבה ופרסום הרשומות שלך עד כה. להערכתך, כמה רשומות תפרסם השנה?
הקצב שלי היה גבוה. גבוה מאוד. גבוה מדי! 210 רשומות בשנה זה באמת המון. ואם היה לי יותר זמן, ואם לא הייתי חושש לייגע או לייאש אתכם הקוראים, ייתכן והייתי מעלה עוד. אבל אני מניח שכל מי שנמצא כאן ויש לו בלוג, יודע שזה עניין תובעני, שדוקש הרבה שעות מול המחשב שבאות על חשבון החיים שבחוץ. אני מניח שאצטרך למצוא דרך לרסן את עצמי קצת יותר, לווסת ולהוריד קצב. אולי גם ישתנה קצת המינון של הנושאים, אבל על כך בהמשך הסיכום.
כמה מנויים יתווספו לך? ואולי... ייחסרו?
לכאורה, כנראה יתווספו. כבר היום יש לי סה"כ (כולל הרידר) 176 מנויים. אבל זה לא לגמרי מדוייק, כי אני כמעט בטוח שיש הרבה שרשומים עדיין כמנויים, רק שנטשו את התפוז, או את הדוא"ל הרשום. היו לי לא מעט קוראים שהפסיקו לבקר אצלי. רבים הפסיקו בכלל לתחזק את הבלוג שלהם. ויש לא מעט חברים כאלה, שנוכחותם היתה לי מאוד חשובה בתחילת ימי הבלוג וחסרים לי עכשיו. מצד שני, הכרתי רבים חדשים שנכנסו למעגל חברי בקהילה כאן, ואני מברך על כך, ועל הבמה הזו שמאפשרת את הכיף הזה. אז אני מניח שלא הרבה יתווספו, אלא יותר יתחלפו, עם כל הצער.
מה אנשים שמכירים אותך בחיים נחשפו לבלוג עד כה? האם אתה צופה שהמספר הזה ישתנה ויגדל בשנה הקרובה? למה?
אני כאן בדמותי האמיתית. וזה אומר שמשפחתי הקרובה והמורחבת מבקרת פה. גם חברים מבקרים פה (ולא פעם מבקרים אותי מחוץ למסרים). חוצמזה, לאחרונה התרחב מעגל הפעילות שלי בפייסבוק שדרכו חידשתי קשרים עם חברים מאוד ותיקים (זה כיף גדול), וחלקם מבקרים פה מידי פעם, אז אני מניח שהמגמה תתגבר.
האם יש נושאים שמעולם לא כתבת עליהם עד כה, ולדעתך תכתוב עליהם בשנה הקרובה? אילו הם?
בתור מי שחשוף כאן, אני נאלץ לגלות רגישות בנוגע לתכנים המועלים. כבר קרה שהורדתי רשומה שגרמה לאיזה מתיחות משפחתית (וסליחה למי שאולי זוכר, ושם לב שלא הגבתי). לא הייתי רוצה שזה יקרה שוב. ומעבר לכך, אני באמת כותב כמעט על הכל. אבל כתבתי פעם שהייתי שמח אם הייתי יכול לכתוב גם סיפורים בדיוניים. זה לא שחסרים לי סיפורים מהחיים לכתוב עליהם, אבל נראה לי מאתגר להמריא קצת על כנפי הדמיון. אולי..
לפעמים קורה שעורכי התוכן של תפוז מקדמים רשומות לעמוד הבלוגיה הראשי או לשער תפוז. אולי זה אפילו קרה בבלוג שלך. האם אתה חושב שזה יקרה שוב?
זכיתי כמה פעמים לקידום (15 פעמים, מתוכם 4 תמונות נבחרות). ברוב המקרים יכולתי לנחש שרשומה כלשהי מתאימה לעמוד התפוז. היו כמה שהצטערתי שלא קודמו, כי היו לדעתי חשובות מספיק כדי לזכות לחשיפה מוגברת. אני מקווה לזכות שוב בכבוד הזה. זו דרך נהדרת להגיע לקהלים חדשים, גם אם לפעמים זה חד פעמי. מקווה לשוב ולזכות בכבוד הנדיר של קידום בנוגע לתמונה נבחרת. אני לא מחזיק מעצמי צלם רציני, אפילו שאני לא פעם משתדל. לכן זו התרגשות מיוחדת כשזה קורה.
בינתיים גם לא זכיתי לכתוב (או לצלם) רבי מכר אמיתיים. אנשים מדווחים פה כל רשומות של אלפים רבים של צפיות. נראה שאם לא אצלם איזה סקופ הוליוודי של כריסטינה אגילרה בטופלס בחוף הים של מאליבו (כי לזה דווקא יש לכאורה סיכוי),  או משהו בקנה מידה הזה, הרי שלא אתקרב למספרים הללו. אז אתנחם בלשבור את השיא שעומד על כ-1600 (ומניתוח הכניסות, זה לא בהכרח מהסיבות הנכונות).
בזמן שאתה עונה על השאלות הללו, מה המספר שמחווה מונה הכניסות בתחתית הבלוג שלך? ומה המספר שלדעתך יתנוסס שם בעוד שנה בדיוק?
כרגע (בזמן הכתיבה) 190580. לפני שנה בדיוק היה המספר 85695. כלומר נוספו כ-105000. אבל אני מניח שלא מעט מאלה נוספו בחסות באגים שונים של התפוז. הממוצע של התקופה האחרונה עומד על כ-230 ביום שמשמעותו כ- 84000 בשנה. ויש לי הרגשה שגם זה ירד אם אכן אצליח לרסן את עצמי ולכתוב כאן פחות.

איחולי לכל החברים פה, הרבה הנאה בחברותה היצירתית והאיכותית שלנו, הרבה סיפוק וחדוות עשייה. ותקווה שחברים ותיקים ימצאו את האיזון הנכון ולא ינטשו. חבל לשרוף מהר מדי את כל הדלק היצירתי (יחד עם הקרדיט המשפחתי) ולהשאר מרוקן.
וחוץ מזה, שנה אזרחית טובה ומוצלחת בכל יתר ההיבטים

יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

ענק הברזל

תמונה מפרסומים בנט
עד לפני כמה שנים היינו נוהגים לבלות שבוע בשנה, בקלאב הוטל באילת, בחסות אבא שלי שקנה שם יחידת נופש ולא תמיד ידע מה לעשות איתה. זו היתה אטרקציה נהדרת לילדים, וגם אנחנו לרוב די נהנינו ממנה, למרות הרעש בבריכות האקונומיקה.
ברור שלא הסתפקנו בשהות של מרבץ במלון, והיינו יוצאים לאטרקציות בסביבה – לחי-בר, לתמנע ולעוד מגוון מקומות מעניינים שהסביבה התיירותית מציעה. וכמובן, הסתובבנו במקומות השיגרתיים בסביבת הטיילת ובחופים. וככה גם ראינו את הפרסום לסרט "ענק הברזל" שהוקרן אז בקניון מול-הים.
כרגיל, כולם במשפחה מאוד שאננים, ואני הייתי זה שממריץ את החברה לצאת מוקדם לסרט, כדי שלא תהיינה בכיות שמסתירים להם והחוויה תתחרבן (בכ"ז, הם היו בני 9 ו-6 בערך), במיוחד בסרט ללא מקומות מסומנים. קנינו כרטיסים ונכנסנו. די הפתיע שהאווירה באולם כ"כ שונה מזו שבחוץ. בחוץ רועש מאלפי תיירים ישראליים וקולניים, ובפנים זה פשוט אי של שקט. האולם היה ריק לגמרי. קיבלנו הקרנה פרטית ומפתיעה רק לעצמינו.
מהסרט עצמו נהנינו מאוד מאוד. וזו כמובן הזדמנות לכל מי שמחפש דרכים לבדר את הקטנים – מרגש, מותח, אפל קצת ומאוד אחר. איזה טעם של סרטי האנימציה הישנים. מוזר היה לנו שכ"כ מעט הגיעו, וחבל שכזה סרט מקסים לא זכה להצלחה הולמת. בהמשך נהנינו ממנו מאוד בעשרות צפיות חוזקות בוידאו.
למחרת בילינו את הבוקר בחוף הנסיכה – שחיה, חיטוט באבנים מעניינות ויפות ויתר ענייני חוף שכאלה. ברגע מסויים הסתכלתי לעבר הקטנים ואמרתי להם בשקט: "נחמד פה, במיוחד כשענק הברזל שומר עלינו." הקטנים כבר הכירו אז את האבא שלהם, ונטייתו לפלוט שטויות משונות. אבל בכ"ז, הם לא ממש הבינו עד שסימנתי להם בתנועת סנטר עדינה לכיוון ההר שמעל. ובאמת, רחוק על קו הרכס נראה ענק ברזל, עומד ומחזיק בשלל חוטי חשמל.
ואם אתם תוהים למה נזכרתי עכשיו בחוויה ההיא מלפני כעשור, אז זה קשור לדואל שקיבלתי, שמכיל קישורית (מילה נחמדה ללינק, נכון?) לאתר של מיזם ארכיטקטוני מאיסלנד. ובכן, החברה שם הלכו על הרעיון בגדול. וזה פשוט מקסים בעיני – מה שאפשר להסתיר בטבע ממעשה האדם זה מבורך. מה שאי אפשר, לפחות לעשותו יפה ומעניין עיצובית. וזה בדיוק זה. אז כמובן שאתם מוזמנים לעיין בעצמכם באותו אתר, אבל כדי שלא תתעצלו, להלן קדימון לעורר את התיאבון:
 

המשך שבוע מוצלח לכולכם

יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

סיכום שבוע 52 – רטוב

תחילת הקריירה – שיעור בצילום מהסבא האהוב ביערות הכרמל

כללי

מה כבר אפשר לספר על שבוע שבו ירד גשם במשך 5 ימים ללא הפסקה? הרי לא יוצאים מהבית אם אין סיבה מיוחדת. ופרט לחובות המיידיות, רוב הזמן באמת עבר בבית.
ומה בכ"ז? ובכן, יש קצת (בגיזרת הפנאי והעניינים הכלליים):
קודם כל, האבא מתאושש. אמנם יש בעתיד הקרוב ניתוח מתוכנן, אבל העניינים כבר בשליטה. גם הבן ממשיך בטירונות, ונראה שחוץ מעייפות מתבקשת הוא בסדר.
פעילות נמרצת נרשמת בזירת הנוסטלגיה הפרטית בפייסבוק. העליתי כמה תמונות מהיסודי, וכמה חברים מימים רחוקים אותרו, ולא מעט שטף נוסטלגי עבר על סביבותינו. מוזר לתקשר עם חברים שלא תיקשרנו כ-35 שנה. מה שנחמד זה שלא פעם התיקשורת זורמת בקלילות מפתיעה. מעניין..
וגם הפאזל ההוא שעליו סיפרתי התקדם יפה, והיום הושלם. כמה חבל שגילינו שחסר חלק אחד. מוזר איך ומתי נעלם. בכלל, ההנאה מפאזלים היא פאזל בעצמה. חשבתי על זה לא מעט, ויש סיכוי שאכתוב על העניין קצת בהמשך.

בבלוגיה:

שני שרביטים מסתובבים בימים אלה בבלוגיה שלנו – בלוג הסטייל, וחגיגות המזל טוב לתפוז. איכשהו, אין לי כח וחשק להעלות רשומות בעניין. אש מנצל את הבמה של הרשומה השבועית זו לאיחולי מזל טוב לתפוז, ומזל טוב לכולנו שיש לנו את הפלטפורמה, ואת כולנו פה. זה באמת תופעה שמפתיעה אותי ומשמחת. מאחל כמובן לכולנו עוד הרבה שנות יצירה ואחווה, ולתפוז שילך וישתפר וימשיך ויהווה לנו מסגרת פעילות.
אני העליתי שלוש רשומות משלי (ללא שרביט):
  • פרק הסיום של הטיול שלנו, שכלל רשמים וצילומים מהעיר הקטנה והיפה פרסקוט שבאריזונה.
  • המילה – על המנהג הנורא של מילת בנות, והמנהג הנורא קצת פחות של מילת בנים. איכשהו, נראה שלנו קל לקבל את זה בשלל טיעוני סרק (בריאות, אסתטיקה והיגיינה), שלולא זה היה מוטבע בנו כ"כ חזק, והיה נניח מסופר על שבט נידח שקוצץ לבניו את האיבר ההוא, היינו בטוח מתחלחלים מהזוועה. אבל כשזה קרוב זה איכשהו עובר. רשומה חשובה, שחבל שלא זכתה לקידום.
  • ביגלה – עצה קטנה למניעת בחילות, כשבדרך סיפור אישי בנוגע. במחשבה נוספת – אולי הייתי צריך לתת לרשומה שם חביב יותר "גברת עם סלים"

בענייני ספרים

כן, עוד כמה עמודים התקדמתי עם דיואי. אבל לעומת זאת צומצם הפער של קריאה בבלוגיה. בטח הרגשתם.

חוצמזה, אני מתלבט איך להמשיך ברשומה מורכבת הנוגעת במדינה, בחיים מחוץ לארץ, ובעתיד המדאיג. עוד אני מתלבט, ועלתה רשומה חשובה בבלוג של הסופר המוערך – אמנון שמוש. אז ממליץ לכולכם.


שבוע נעים לכולם, ואיחולים לעוד גשמי ברכה.

יום שישי, 24 בדצמבר 2010

ביגלה

התמונה מהרשת, להמחשה
לא יודע מתי יצא לכם לנסוע באוטובוס, אבל אני מניח שהתהליך מוכר לכם: עולים לאוטובוס וסורקים זריז את היושבים. אם יש ספסל פנוי בוחרים בו כמובן, ומתיישבים לרוב קרוב לחלון. אם האוטובוס מלא למדי, סורקים בזריזות את כל המושבים הפנויים, לבחור את המועמד הראוי ביותר להתיישב לידו, כך שיהיה הכי פחות צפוף ואולי גם נחמד לפטפט קצת (ואולי יותר).
בתקופת השירות הצבאי, כמו חיילים רבים גם לי יצא לנסוע לא מעט באוטובוסים. באחת מהנסיעות עליתי והתמזל מזלי למצוא אוטובוס ריק למדי. אז כמובן שהתמקמתי באחד הספסלים הריקים ועברתי לנמנום אופייני או משהו בלתי חשוב מעין זה. רק שהמצב הנחמד לא ארך זמן רב מדי, והאוטובוס הלך והתמלא. באחת התחנות עלתה אישה, שלשם הנימוס אכנה אותה "עבת גוף", אוחזת כמה תיקים ושקיות. גם היא עשתה את תהליך הסריקה האמור, ובאופן די הגיוני עבורה בחרה לשבת ליד החייל הצנום והצעיר. תרגילי הסחה לא עובדים בסיטואציה הזו. היא נדחקה למושב שליידי, מאכלסת כאחד וחצי מושבים רשמיים וגולשת למעבר עם יתרת גופה, מותירה לי בקושי חצי כיסא כשהיא דוחסת אותי בגופה הגדול והרך לכיוון דופן האוטובוס.
מכיוון שנינוחות כבר לא היתה לי, ניסיתי קצת לחשוב על האישה. תהיתי איך הגיעה למימדים הללו. ובכן, עברו פחות משתי דקות, והתחלתי לקבל הבהרה לתהיותיי. האישה רשרשה בשפעת שקיותיה, דולה משם שקית ביגלה (עגולים במלח) ונשנשה מהם להנאתה. כעבור כמה דקות של נשנוש כאלה, מאסה בהם, סגרה את השקית בקוויצ`ווץ` הפתח ותחבה אותה חזרה לתיק. עוד כמה דקות עוברות, והיא חסרת מנוחה. אז שלפה מהתיק (שוב רשרוש ונבירה) שקית אחרת, עם ביגלה אחרים (שמיניות עם שומשום), ועם אלה נהנתה עוד כמה ק"מ. אבל גם בהם מאסה ושוב סגרה. ושוב התהליך חזר על עצמו (ביגלה מקלונים דקים).
נראה שקיבלתי איזו תשובה לתהיות ההן. אבל לא מזמן הבנתי שאולי שגיתי אז בפרשנות בנוגע לאותה אישה. יצא שטיילנו עם חברים בסביבה. האישה התלוננה על בחילות, ואז אשתי שלי, הליידי D סיפרה לה שגם חברה אחרת היתה סובלת בעבר מבעיה דומה. וההיא גילתה, כך שחה אשתי, שנשנוש של משהו יבש מקל על תחושת הבחילה. ובאמת, גם אצלינו בבית היינו נוהגים לצאת תמיד עם שקית ביגלה באוטו, להקל על הבחילה וכאב הראש של הילדה, אם התלוננה. רק שאני לא קלטתי ולא קישרתי.
אז לידיעתכם, אם אתם בסובלים מבחילות בנסיעות, הדרך לסייע להפגת התחושה הוא בנשנוש משהו יבש, בכמויות קטנות – נניח ביגלה או קורנפלקס. לא ניסית בעצמי (מנשנש תדיר, בשביל הכיף), אבל נראה שזה עובד. אבל אם במקרה אתם גם סובלים מתופעת הלוואי השכיחה ותופחים במימדים, אנא התחשבו בחיילים המסכנים ומצאו חלופות סבירות יותר לתחבורה.

רק בריאות לכולנו
ואיחולים לסוף שבוע טוב ושבת שלום

יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

המילה

תמונה להמחשה
לאחרונה עלו לבלוגיה שתי רשומות המלצה לסרט "פרח המדבר", של אנימו ושל לין. הסרט מספר את סיפורה המזעזע של דוגמנית סומאלית שעברה את הטקס הנורא של מילת בנות.
בסרט ישנם קטעים לא קלים לצפיה, כך הזהירו ידידותיי. וכך גם בפרומו שהעלו אצלן. לכן ויתרתי על הצפיה בפרומו, ומכיוון שאני ממילא מהקהל המשוכנע, לא היה נגרע מאומה מעוצמת המסר והמאבק החשוב גם בלי שאצפה בו בעצמי. זה פשוט כואב לי "למטה" לצפות בזוועות כאלה.
אבל לא על זה רציתי לכתוב כאן. רציתי להרחיב קצת את הדיון על העניין, שהתחיל בתגובות שלי והתכתובת ההדדית בתגובות. ניסיתי להבין קצת מה עובר בראשון של האימהות של אותן בנות, אלו שבעצמן עברו את הסבל. למה הן מוכנות לעולל את הזוועה גם לבנותיהן שלהן. אני מניח שאין כאן סוג של סאדיזם המוני. אז בטח יש משהו אחר.
אני משוכנע שהן בטוחות שהם עושות את המעשה הנכון – לעמן (או שבטן) וגם לבנות. כי הרי הם עצמן עברו את זה, וזה לא כ"כ נורא (עובדה ששרדו); כי זו מסורת בת דורות רבים שראוי לכבד, וטוב לאישה שככה נעשה לה. ייתכן בהחלט שהן משוכנעות שככה ייקל על הנערה למצוא לה שידוך ראוי והולם ובכך להבטיח את עתידה ומעמדה (ואולי גם להבטיח את מעמד ההורים גם).
לצערינו, למרות החוקים האוסרים על העניין, ולמרות שעלה קול מחאה עולמי בגנות המעשה הברברי, המנהג הנוראי ממשיך. נקווה שאיכשהו הקידמה תגיע גם אליהם בסוף, ויהיה סוף לזה. אבל אני רוצה לנצל את הדיון הזה ולהרחיב אותו קצת. ובכן, יש איזה שבט שעושה את אותו הדבר לבנים. טוב, לא בדיוק אותו הדבר – קצת פחות כואב, ובגיל צעיר יותר, וממילא זה שונה פיזיולוגית, אבל העיקרון דומה ועומד על העניין של פגיעה פיזית באיברי המין של הילד/תינוק.
מכיוון שהשבט הנידח הזה תופס את עצמו כנאור, הוא גיבה את מנהגו הנלוז במחקרים שלכאורה מראים שנזר הבריאה היה זקוק לשפצור נוסף שמליוני שנות אבולוציה לא הצליחו להגיע אליו. הוא שכנע את עצמו במחקרים סטטיסטיים (שכולנו יודעים שיכולים להוכיח בקלות כל טענה, כי הרי רוב המשתנים לא מבודדים החוצה מהמחקר) שזה טוב יותר למניעת סרטן הרחם לנשים, שזה היגייני יותר ובכלל – ככה ראוי היה לברוא אותנו בני האדם מלכתחילה, אבל זה שתכנן פיספס קצת, אז ראוי לשפר.
ומכיוון שאני מניח שרובכם מבינים ומכירים קצת את השבט הנידח הזה, אני מציע לעצור לרגע, ולשאול את השאלות המתבקשות – האם באמת ההיגיינה דורשת את העניין? הרי מיליארדים בעולם חיים טוב כמו שנולדו.
ואם תשאלו למה אני עשיתי זאת לצאצא הזיכרי היחיד שלי, אז אומר בכנות, שיש כאן עניין של לחץ משפחתי (בטח כמו על אלה באפריקה), וסוג של לחץ חברתי שלא לעשותו חריג בקרב בני גילו (אולי גם זה שיקול שם באפריקה). כי מכיוון שלי ברור שאין כאן שום ציווי אלוהי, אלו הסיבות היחידות, כמה מביך.
ככל הנראה, לו הייתי נדרש לעניין היום, הייתי מסרב להטיל מום בתינוק שהיה נולד לי, וחוסך ממנו את הכאב הזה, ואולי את הטראומה שאנו נוטים להכחיש בטענה שממילא הם בקושי מרגישים.
ושוב, זה לא כמו מילת הנשים שמסוכנת ממש, ומונעת סיכוי סביר להנאה מינית בהמשך החיים, אבל יש מספיק עדויות שמלמדות שמילת הבנים פוגעת בהנאה המינית לשני הצדדים. והיא גרועה אמנם פחות, אבל עדיין.
תודה על הקשב והסבלנות
והמשך שבוע נהדר לכולם
וכמה קישורים שמצאתי בנושא לאחר כתיבת הדברים:
עמותה להפצת מסר הימנעות
דעת רופא
עוד מידע באתר "חופש"

יום שני, 20 בדצמבר 2010

תחנת ביניים – פרסקוט, והביתה

הדרך הביתה ארוכה מאוד. והיה ברור שצריך לישון בלילה איפשהו. אז היה לנו ברור שפרסקוט, העיר היפהפיה שבה בילינו לילה בערך לפני שנה, היא האופציה המועדפת. העיר היפה הזו מצאה חן בעינינו שנה שעברה, בכמה שעות בודדות בהן בילינו בה בלילה חורפי ומושלג, נהנים ממסעדה מקומית ומתרשמים מסגנונה המסורתי והמורשת שיש בה.
הגענו בערך ב-8:00 בערב של חג מתן תודה. כבר בכניסה נתקלנו שוב באופו עמק קטן וצבעוני המלא פסלי תאורה לכריסטמס. אז נכנסנו לטור המכוניות הזוחלות במסלול, מנסים להבין אם שודרגה במשהו התצוגה מהשנה הקודמת (כן, אם כי במעט יחסית). אז צילמנו בסיבוב כמה תמונות:
אח"כ עברנו בסופר מקומי, מהעסקים המעטים שנראו פתוחים בערב החג, לחדש את מלאי הנשנשת לאוטו ולחדר. ומשם למלון שבו התאכסנו בשנה שעברה, שם זכרו אותנו (לפי הרישום) ונתנו לנו תעריף מועדף של לקוחות חוזרים.
התארגנות קצרה בחדר, ויציאה לחפש משהו לאכול. אבל זה לא פשוט – הכל כמעט סגור בגלל ערב החג. כי מי שיכול נמצא בבית, חוגג עם המשפחה. משוטטים ועוברים ליד כמה חנויות רשת, סביבם מתגודדים אנשים. תפסנו, זה ערב ה- Black Friday, החנויות ייפתחו מוקדם במבצעי מכירות, והמטורפים האלה כבר מתכוננים לעוט על המציאות. בינתיים הם מסתופפים יחד בקור. אבל אין לנו מה לאכול, וזה מעצבן. בקזינו מקומי יש אפשרות לקנות משהו לאכול, סטנדרטי ולא רע. בפנים שלל דמויות שמצאו את עצמן לבד בחג, מחפשות לא להיות לבד, אז כמה מפלרטטים אחד עם השני. אחרים מרוכזים במכונות המזל, מקווים להפיג את בדידותם עם קולות המכונות. אני בורח החוצה מפאת העשן (אני רגיש לטבק), אבל כמה מנות טובות בכ"ז מגיעות עם הליידי, ואת ארוחת הערב (המבורגר וצ`יפס סתמיים) אנחנו אוכלים בחדר.
בבוקר, שמש חמימה מקבלת את פנינו. אז יורדים למרכז העיירה, לסיור באיזור העתיר והמעניין יותר. וגם מצלמים לא מעט. אז להלן עיקר הדיווחים:
סביב בית המשפט המחוזי - מרכז העיר
רישום נקודת בתולדות העיר לאורך השנים
 
חנות חפצים ממקורות אינדיאניים וממורשת המערב
 
בחנות המפעל של ביח"ר לנרות
כמה בתים יפים וצבעונים במקבץ אומנותי
 
מבית המושל לשעבר של אריזונה, שמשומר ומאורגן כמוזאון יפה, להנצחת פועלם של כמה מושלים ולקישור לתרבות שבט היוופארי שהיה באיזור (וצאצאיו עדיין, חלקם משמרים את מסורות העבר)
בקניון הקטן של פעם, ששימר את הסגנון מלפני 100 שנה, וברחוב סביבו
 
 לאחר כמה שעות של שוטטות במרכז העיר, יצאנו לדרך הארוכה (מאוד) הביתה, לאסוף את שישי מהחברים ולנוח היטב בסופ"ש נינוח ורגוע.

תמונות נוספות מהקטע הזה בטיול - כרגיל באלבום
ומפת היום - כאן
ועוד על העיר, מויקיפדיה -
פה