יום שבת, 31 בינואר 2009

רכבת לילה לפאריס

זה קצת ארוך, אז מקווה שלא תתיאשו בדרך.
בסוף הקיץ של שנת 1990, לקראת ראש השנה, נגמרה לי קצת לפני הזמן עבודת הקיץ הסטודנטיאלית. בספונטניות, תוך 3 ימים היינו על מטוס לפאריס, מצוידים בכרטיס חופשי-חדשי לרכבות בכל אירופה. כשקנינו את הכרטיס נאלצנו, בתור זקנים שעברו את גיל 26, להוסיף לכל כרטיס רכבות כזה 150$, שהיוו סכום לא מבוטל בטיול מאותגר תקציבית שכזה. היתרון, שאז טרם הבנו עד כמה גדול הוא עתיד להיות, היה שהכרטיס היה עבור מחלקה ראשונה.
בקיצור, טיילנו בדילוגים בין ערי אירופה השונות, מנצלים את רכבות הלילה לשינה – חוסכים כסף על מלונות וזמן טיול נטו. הולכים לישון בעיר אחת ומתעוררים באחרת.  עברנו בספרד (במדריר, גרנדה, קורדובה, אלחסיירס-בניסיון לעבור גם למרוקו, ברצלונה), בשוויץ (בז`נבה ליום בלבד), באיטליה (רומה, נאפולי והסביבה, ונציה, פירנצה) ומשם לגיחה ליום בווינה. משם תכננו לחזור לפאריס כי ערימת הכביסה גבהה, היינו צריכים בית וביתה של הדודה היה בסיס היציאה. גם ביקור של יום בתערוכת פריס למכוניות היה בתכנון.
כרגיל, כל היום הסתובבנו, כשהתוכנית הייתה לעלות על הרכבת לנסיעת לילה שמגיעה בבוקר לציריך, ומשם הלאה ישירות לפאריז. בערב, עלינו כמתוכנן על הרכבת מתוך תקווה למצוא תא ריק למדי, להשכיב את בכיסאות וללכת לישון עד הבוקר. אבל הרכבת הייתה מלאה למדי, וכל התאים היו מאוישים כמעט במלואם. אז נכנסנו לתא, התיישבנו בשקט. ונחנו. כעבור דקה נכנס לתא בחור שנראה די צעיר, שחרחר, עם שפם שחור ומתיישב מולנו. האישה עושה לי סימן קטן – הוא בטח משלנו. אין סימנים מזהים מובהקים אבל הוא בפירוש נראה מזרח תיכוני.
לא התכוונו לדבר (היינו די מסויגים מלהתחבר עם ישראלים בטיול), אבל לא עברו כמה דקות והתנהלה בינינו שיחה שוטפת. הבחור סיפר שבעברו למד תעשייה וניהול, אבל שינה תחום, ולאחר כמה שנות לימוד בתדמור הוא עובד כשף במוסד יהודי בציריך. עוד סיפר שנסע לווינה לקנות מתנות לאחיינים לקראת נסיעה לארץ, כי המחירים בווינה זולים בהרבה, ועוד מיני עניינים של שיחה, שקלחה בנעימות.
לא עבר זמן רב, והבחור הכריז שהוא רעב, ולמזלנו קרון האוכל ברכבת הוא מהונגריה אז המטבח טוב ובכלל כדאי. מכיוון שחיינו על תקציב שהספיק בקושי לסנדביצ`ים מפרודוקטים שנקנו בסופר, הודענו שאנחנו לא בעניין. הוא התעקש ממש, והכריז (בהתעקשות) שהוא מזמין אותנו. האמת, גם הרעב די הציק, ובסוף הלכנו על זה מתוך הבנה שלא נותנים לו לשלם עלינו, ומכסימום – נצא בנזק כספי (מתוך הבנה ותפיסה שהמסעדות האלה יקרות למדי). התיישבנו, הזמנו בצמצום, והבחור לידינו צוהל – מזמין יין, ועוד מנות לכולם, ודוחה כל ניסיון ריסון מצידנו, כי הרי הוא משלם..
האמת – האוכל היה נפלא, והתיישב טוב בבטן הריקה. גם היין שחרר את הלשון והאווירה הייתה כייפית. נגמרה הארוחה, וקמים, וחשבון לא מגיע. שאלתי אותו איפה משלמים, והסתבר שהוא כבר סגר חשבון. מחאות של מבוכה מצידנו לא עזרו, וגם כל ניסיון להעביר אליו כמה שטרות נדחה בתקיפות ובנימה של עלבון. טוב, יש דברים שלא נכון ממש לריב עליהם. לא נורא, וסה"כ נהנינו מאד. גם האווירה הייתה באמת כייפית, השיחה והצחוקים קלחו, ונוצרה כימיה חיובית ממש.
חזרנו לקרון, שוחחנו עוד על לימודים, ומשפחה, ועל לחיות בחו"ל, על הטיול המופרע שלנו ועוד מיני שיחות חביבות. השעה נעשתה מאוחרת, ואז הבחור מודיע, שלמעשה אין לו כרטיס למחלקה ראשונה, אז את הלילה הוא הולך להעביר בקרון אחר, אבל אם לא איכפת לנו, הוא ישאיר אצלנו את התיק הגדול שאין לו כוח לסחוב, זה שמכיל שוקולדים, צעצועים ומתנות לאחיינים..
הנהנו בהסכמה, אבל מייד כשהלך הסתכלנו במבטים ברורים אחד לשני – כנראה שכאן טמון העוקץ. טוב, אם שואלים אותנו של מי התיק אז הוא לא שלנו אלא של מישהו שעבר לקרון אחר וכנראה שכח..
בבוקר, הבחור חוזר בחיוך לקחת את התיק, מספר על הלילה שעבר בקרון צפוף קצת יותר. כשירדנו בציריך מהרכבת, מתכננים את המשך הנסיעה, הוא הזמין אותנו אליו הביתה. אחרי התרגיל עם התיק בלילה, די לא רצינו, והבהרנו שאנחנו בדרך להמשך. הוא התעקש ממש, ואמר שהוא גר ממש קרוב, ויהיה כיף לשתות קפה יחד. וזו גם הזדמנות שלנו לראות קצת את ציריך. הרגשנו שהבחור ממש נעלב ולא היינו בטוחים שמגיע לו, אז נסענו איתו הביתה (שוב, על חשבונו, כי בכלל לא היו לנו פרנקים שוויצריים, כי לא התכוונו בכלל לשהות שם).
הגענו, הוא העלה אותנו לקומה אחרונה של בית שנראה כמו משהו שיכול להיות מוסד יהודי, הכניס אותנו לבית, העמיד מים לקפה, ופתח את התיקים.
אתם בטח כבר מנחשים מה היה בהם, אבל אנחנו היינו מתוחים למדי. מתוך התיק הוא הוציא ערימות של צעצועים, שוקולדים ושאר מתנות לילדים. היינו קצת בהלם – הבחור כל הזמן דיבר אמת. הוא פתאום קלט את המבט שלנו, ואמר בהבנה "אוי, בטח חשדתם שזה מי יודע מה" וכמובן שלא הכחשנו.
אח"כ התגלגלה השיחה הלאה, נגעה במפתיע במקומות רגישים והיה מדהים.
המשכנו בטיול עם עיכוב קטן בדרך לפאריז. זכינו בהצצה קצרה בציריך, ואח"כ גם בלוצרן היפהפייה והמשכנו בטיול התזזיתי שלא בו ממוקד הסיפור.
מאז, ע` ואנחנו חברים. לא בקשר רצוף, אבל תמיד נהנים להיפגש ולשוחח. אחרי הטיול, כשהגיע לארץ לתת את המתנות התארחתי בבית הוריו במושב דתי, היינו אצלו בביקור לא קצר וזכינו לאירוח מכל הלב, הוא גם ביקר בביתנו לא פעם. בקיצור – התפתחה ידידות מעניינת ומיוחדת (למי שעד עכשיו לא הבין, אז זו עוד רשומה בסדרת "החברים שלי").
לפעמים, כשפתוחים מספיק, יש סיכוי לפגוש אנשים מעניינים וקשרים מיוחדים גם באמצע הדרך.




יום שישי, 30 בינואר 2009

המורשת המוזרה של קלינטון


בטח אתם זוכרים את הקטע שקלינטון מגיב להאשמות לגבי העניין שלו ושל מוניקה לווינסקי, וטוען "לא עשיתי סקס עם הגברת ההיא" או משהו בסגנון.
ובכן, יש לי שני נערים מתבגרים בבית, ואני קצת שומע מה הולך כאן בעניינים האלה שבין הצעירים. מסתבר שישנה תופעה מעניינת, שלדידי היא מוזרה: הצעירים לא מתייחסים למין אוראלי (של בנות עבור הבנים) כפעילות מינית ממש. משהו כמו: "בא לך? טוב, נו, אבל מהר, כי מחכים לי..."
זה מתרחש לאו דווקא בין חברים זוגיים (boy and girl friends), אלא באופן די כללי וגורף. במסיבות ובפעילויות חברתיות. אפילו לא נראה להם שזה מין משהו של פעילות מינית אינטימית שעושים כחלק מיחסים מיניים. זה גם לא קשור ישירות למתירנות מינית, שנפוצה פה לעיתים בצורה דוחה של זילות העניין. אלא סתם, ככה, כאילו כלום.
חיזוק לעניין קיבלתי גם בתוכנית רדיו שעסקה בעניין. הם דנו בתופעה (וכך הבנתי שתפוצתה רחבה), בדרכים החינוכיות למנוע אותה ובהשלכותיה.
ואני, שכל נשיקה חדשה עם מישהי נחוותה אצלי כאירוע בעל משמעות (ואני חושב שהן כולן זכורות לי עד היום בפרטים) מרגיש מוזר בעניין. אולי גם אצלי היה מין פספוס, אבל בטוח שהדור הנוכחי והרגליו האמורים, מפספס  כנראה לא מעט.
אני לא צדקן, ולא ארכי שמרן. לדעתי, יש דברים שלא כדאי לחכות איתם עד לקבלת ברכתו של רב או כומר, אבל זה באמת שנראה מוגזם.
מה דעתכם?
ושתי הערות לסיום:
  1. לא בטוח שהמורשת התחילה בקלינטון, אבל מה איכפת לי, זה מצא חן בעיני בתור פתיח;
  2. גם הצעירים שלי (לא הבן ובטח לא הבת היותר צעירה) לא נראים כמתלהבים מהעניין, כל אחד מסיבותיו.

יום רביעי, 28 בינואר 2009

גלריית הפסלים בסנטה-ברברה

לפני שבוע טיילנו לסנטה-ברברה, וגם שיתפתי אתכם ברשמים והמראות.
גם הזכרתי שנכנסנו לחנות תכשיטים יפהפה, שמלבד תכשיטים הציגה מבחר פסלי אבן מזימבבואה שמשכו את ליבי. אחרי ששאלתי רשות מהגברת שעבדה במקום (שלפי ההתלהבות, נראתה כבעלת החנות/גלריה) צילמתי בהתלהבות את הפסלים הרבים.
הבנתי ממנה, שחוץ מלהתפרנס ממסחר בתכשיטים ופסלים, הם תורמים למען האומנים בזימבבואה.
הבטחתי לה לעשות להם פרסומת בקרב מאות אלפי קוראי העברית שנוהרים אלי לכאן לבלוג, לקבל המלצות לחנויות פסלים לרוב..
אבל ברצינות, אם אתם מזדמנים, תנו הצצה. כדאי:

ולרשמים המצולמים:

מהכניסה, הגוף הצורני היפה שבאבן ירוקה

חלון הראווה במבט מבפנים










מתחבא בפינה


אני אהבתי, מקווה שגם אתם

לחיות את המוות / ג`אנג שיאנליאנג


ספריית מעריב, 1991, מאנגלית - מיכל קירזנר אפלבוים
לא קל לי לכתוב את הסקירה. משהו במבנה של הספר לא מזמין אותי לכתוב ביקורת רגילה בסגנון: מה היה-איך כתוב-מה עשה לי. הוא קופץ בזמנים, טעון מאד מבחינה אנושית, מודע לכתיבה של עצמו באופן מלא לחלוטין כך שנקרא כאוטוביוגרפיה (למרות שאני לא בטוח שהיא כזו מבחינה עובדתית).
זהו ספרו השלישי של הסופר הזה שאני קורא, והוא מרגיש הכי בשל ומפוכח משלושתם.
הספר הראשון שלו שקראתי, עץ המשי, מכיל שלושה סיפורים, כשזה הנושא את שם הספר הוא הארוך והמשמעותי מכולם. בספר מתוארים מקרוב החיים האומללים של יושבי מחנות העבודה לחינוך מחדש בסין. הספר תמים למדי, לא מעז למתוח ביקורת על הממסד אלא רק נענע בפניו.
השני, חצי גבר הוא אישה, שוב על המחנות בהן בילה הסופר, אבל התחושה העוברת היא של גישה יותר קשה ופחות מנומסת כלפי עוולות השלטון.
הספר הנוכחי, מתייחס לשלטון הסיני, ולתרבות הסינית בביקורת בלתי מצונזרת בעליל (טוב, כמעט). הוא לא מתבייש להלעיג על העם, על הזילות בחיי אדם, על הטמטום השלטוני ועיוורון ההמונים, ועל כל הרעות החולות של המערכות בסין. והכול תוך תיאור חוויותיו המחרידות בתהליכי החינוך מחדש, אליו נשלח בעוון קשרים משפחתיים מפוקפקים או משהו מעין זה.
מוטיב בולט בספר הוא המוות – הסופר מתאר שלל אירועים בהם היה על סף המוות ואיכשהו ניצל. במיוחד מושם דגש על הינצלותו המוזרה מהוצאה להורג, שרירותית כשלעצמה. רק שאותו מוות נוכח, ההופך למעין מצב קיומי יומיומי, קונה לו מקום תודעתי שמשבש את כל חייו שבשנים מאוחרות יותר. הטראומה מעוותת את תמונת החיים שאחרי האירוע.
הספר בנוי כאוסף קטעים המתקַשרים יחד לשלל חוויות הסופר.  לא פשוט לקריאה אבל גם לא קשה לעקוב. כ"כ שונה בכל זמן, שאי אפשר להתבלבל.
לסיכום (בכ"ז, הרי אי אפשר בלי)
הספר קשה בתכנים, קשה בפיכחון המזעזע שלו, קשה לכל חובב התרבות הסינית. הוא מעלה סימני שאלה לא מעטים על מהותו של העם הזה.
בהחלט שווה ומומלץ לקריאה.

יום שני, 26 בינואר 2009

ה-"ספרייה" של גני הנטינגטון

מפתיע כמה אני מצליח למצות מבילוי של כמה שעות בגנים, יפים ככל שיהיו. כנראה שחומר הגלם האמיתי לרשומות נמצא אצלי בראש, והטריגר הפעם היה הגנים.
ובכ"ז, כבוד מיוחד יש לטריגר הנוכחי. ה-"ספרייה", שהינה בעצם תצוגה של ספרים עתיקים, מרתקת ויפהפייה, וכחובב ספרים אך טבעי לי לחוות אותה בעצמה רבה, ולתת לה במה ראויה כאן.
בעבר, כקורא רציני מתחיל, התרכזתי בעלילה בלבד. נהניתי-יופי, לא נהניתי-עברתי הלאה. אח"כ, עם ההתבססות בתחביב, התחלתי להתעניין יותר, בתקופה, בסופר, ברקע, במתרגם וכו`. ספרים עתיקים ומהדורות ישנות ומיוחדות אף פעם לא היו לי זמינים, אז לא גיליתי עניין בהם. גם לא ידעתי שירגשו אותי כשאתקל בהם.
עם השנים והעמקת העניין בספרים, התחלתי מוצא עניין גם בדברים הקשורים אליהם: מהדורות מיוחדות, תרגומים נדירים, כתבי יד. בהצצה בכתבי יד ישנה אצלי מין תחושה של אותנטיות, שאם אתבונן בכתב ידו של הסופר, בהערות העריכה שלו כך אדע ואבין יותר את הספר. גם מהדורות עתיקות יוצרות אצלי התרגשות. משהו ששרד יפה את מבחן השנים, אבל גם הצצה לעידן ספרותי אחר.
ועם הרקע הזה, היה לי ברור שבסוף הסיבוב בגנים היפים, גולת הכותרת מבחינתי תהיה הספרייה. הסיבוב הארוך הביא אותי אל הכניסה האחורית. בכניסה ניתן להיכנס לחלק של הספרות או של המדע. אז קודם הספרות – ימינה.
בכניסה מקדם אותי שלט שמבהיר – נא לא לצלם!!! אבל לא נראה היה לי להתאפק, אז שאלתי את המשגיחה וקיבלתי אישור לצלם ללא פלש. וזה די קשה, כי כל התצוגה די אפלולית, אז זה מסביר קצת מאיכותם הירודה של הצילומים. היתר בגלל יכולות צילומיות מוגבלות שלי, אבל זה מה שאיתו הגעתי.
סדר התצוגה, בגלל שנכנסתי מאחור, הולך לאחור בהיסטוריה – מספרות המאה ה-20 (שבה התצוגה מכילה כתבי יד מוארים יותר), ספרות המאה ה-19, אחורה ל-18 וכך, עד לימי הביניים. לכל ספר או מוצג אחר, מצורף כרטיס שמתאר ומסביר את טיבו. אז קבלו דגימה מורחבת מהחלק הזה:
מספרות המאה ה-20, כתבי יד וספרים בשלבי עריכה של ג`ק לונדון (מרטין עדן, שכ"כ אהבתי והשפיע עלי רבות):
 
של צ`ארלס בוקובסקי (שחלק אהבתי, ואחרים פחות):
 
מספרות המאה ה-19:
יבול ספרותי של סוף ימי הביניים:
כתב יד של התנ"ך על קלף מאמצע המאה ה-13 :
ספר תווים שלא מצליח לזכור או לזהות מה ומי:


סיפורי קנטרברי של צ`וסר בגירסה מהודרת מ-1810:

ספר של פרנסיס ביקון מ-1640:



המלט של שייקספיר בהדפסה מ-1623:
תנך מהמאה ה-17 (1613) של המלך ג`יימס:
וגולת הכותרת של עולם הדפוס - תנ"ך גוטנברג מ-1455:
מהדורה גרמנית להודעה של קולומבוס על גילוי אמריקה:

מהדורה ראשונה של מסעות גוליבר של סוויפט מ-1726:

מבט כללי על התצוגה:
הכרך הראשון של הפרסום שנחשב לפרסום המדעי הראשון של ה- Royal Society of London, 1665:

יש עוד המון תמונות, אבל גם ככה הגזמתי.. 
מכאן נכנסתי לתצוגה של הספרות המדעית. כאן יש חלוקה בגדול ל-3 מתחמים – ספרי אסטרונומיה ופיזיקה, ובאולם אחר - ספרי ביולוגיה ורפואה, מאוירים לתפארת, כמיטב מסורת המאות הקודמות, מחזירים לי לזיכרון המוני ציורים מוכרים (חלקם זיהיתי) שמילאו את ילדותי בשעות רבות של עיון מהופנט באינציקלופדיה תרבות המאוירת הזכורה לטוב.
אז קבלו גם כאן דגימה מפורטת ועשירה של צילומי הפריטים היפים, שאילולא מגבלות זמן הייתי מבלה שם שעות רבות:
מבחר הספרות האסטרונומית הקדומה במבט כללי:
ספר מהמאה ה- 13 - תלמי (Ptolemy) ומשנתו הגיאוצנטרית ששרדה עידנים
ספר של טיכו בראהה:
ספר יפהפה של פטרוס אפיאנוס (שאת משנתו אני לא מכיר):
משנת אריסטו במהדורה מ-1495:
והגירסה של קופרניקוס, ההליוצנטרית, מ-1543:

והפיתוחים של קפלר מ-1609:

והספר של גלילאו מ-1632, שיצא להגנת גירסתו של קופרניקוס ושילם על כך ביוקר:
ספרו המדהים של ניוטון מ-1687, ששינה את עולם הפיזיקה לשנים רבות:
מכתב של איינשטיין מ-1913, שנתיים לפני פרסום היחסות הכללית, בנוגע למדידות שיאששו את התיאוריה. יפה לראות שלא היסס לשתף עמיתים בהגיגיו ומחשבותיו עוד לפני שפורסמו:
רשימות נתונים ממצפה הכוכבים ווילסון (כאן בקליפורניה) אותם ערך אדווין האבל ב-1923:
ולסיום, אוסף ספרי מתמטיקה, מכניקה, רפואה וביולוגיה:
גם בחלק הזה יש עוד המון תמונות, אבל עכשיו באמת הגזמתי.