יום שני, 30 במרץ 2009

בגידות

לא פעם עולות בבלוגיה רשומות הנוגעות לבגידות – מצד הנבגד ומהצד השני (גברים ונשים). הכוונה  לכאלה בינאישיות, לא בגידה במולדת או בערכים, למי שתהה. מתוארים הכאב, המבוכה, אובדן האמון, הדילמה – למחול או להמשיך, מבוכת המכרים והקרובים ושלל ההיבטים הלא נוחים הקשורים לנושא טעון זה.
ומתעוררת השאלה הפשוטה "בגידה מהי?". ברור שלפתח רומן סודי עם בן המין השני נחשב בד"כ כבגידה בקשר הקיים. אבל יש הרבה וריאציות שונות לעניין:
  • מה עם רומן גלוי? כזה שבן הזוג מודע לו?
  • ויחסים אפלטוניים אבל אינטימיים למדי?
  • ומה עם מגעים דו משמעיים - נשיקות, חיבוקים?
  • ועם אלה הפחות דו משמעיים, אבל שלא מגיעים לאקט מלא?
  • ומה עם מקרים חד פעמיים, כאלה שלא פעם מתייחסים אליהם (בעיקר הצד המבצע) בתור "מה שלא יודעים לא כואב" כאילו לכאלה אין ממילא משמעות?
ואם נרחיב את יריעת ההתייחסות גם לקשרים וירטואליים, אז נוכל לשאול באופן דומה:
  • מה דינם של יחסים חבריים שמתנהלים בדואלים, מסרים, טלפונים ממחשב למחשב?
  • ואם נחמיר, מה טיבם של ~חיבוקים~ ונשיקות ידידותיות שדרך המקלדת?
  • ומתי בדיוק כשקשר ידידותי חביב וחם הופך לטעון רגשית ואפילו מיני במרומז (יותר או פחות), הופך לכזה שהיינו מדביקים עליו את התווית הלא נוחה של בגידה?
לא מזמן עלה הנושא בשיחה ביני לאישה שאיתי. נזכרתי אז שפעם יצא לי לשוחח על כך עם כמה ידידים. אחת מהחבורה העלתה מבחן יפה. לטענתה אז, השאלה שצריכה להישאל הינה פשוטה: "האם היית מספר או חושף את העניין והפרטים בפני בן הזוג?"
כששמעתי את זה לראשונה, נדמה היה לי בתחילה כפשטני למדי. איך זה יכיל את כל ההיבטים המורכבים של מערכות היחסים השונות והמגוונות. אבל ככל שחשבתי על כך יותר, מצאתי שיש היגיון רב באותו מבחן חיסיון.
כי משמעותה של בגידה במערכת יחסים שבה יש מחויבות לא מתבטא במעשה זה או אחר, כי אם באותה פגיעה באמון של הצד השני שממנו מוסתרות אותן עובדות. ומבחן פשוט זה מתגלה כמחמיר למדי בהקשרים האלה.
מה דעתכם?

יום שבת, 28 במרץ 2009

משחקי מין

בגיל 13 בערך קיבלתי במתנה ספר בכריכה צהובה שנקרא חינוך מיני לבני הנעורים, או משהו דומה. העניין כמובן ריתק אותי מאד, וקראתי בו בשקיקה אם כי בהיחבא (לא התחשק לי להסביר).
שם למדתי מושגי יסוד, שמשום מה הייתה לי מחשבה שאני יודע, הבנתי קצת את עולמן של הבנות ועניינן, מעבר למה שהסביר לנו רופא ביה"ס הריאלי בכיתה ו`.
כך קראתי על תהליכי ההתבגרות המינית, מבנה הגוף והשתנותו וכמובן על איברי המין, הגירוי ושלביו, האינטראקציה הזוגית והאי-זוגית (מהמודל הצנוע) ועוד שלל חדשות מרעישות מהסוג הזה.
רק שהיה שם משהו שמאד הטריד אותי. כל הזמן דיברו שם עם כמה חשוב להשקיע תשומת לב ולשחק יחד משחקי מין לפני האקט. ואני, בעולם המושגים המוגבל שלי אז, לא ממש הבנתי. הכרתי משחקי כדור, שולחן, חוץ, גולות ושלל משחקים אחרים. אבל לכל הרוחות, מה זה משחקי מין? אף פעם לא ראיתי כאלה, לא שמעתי על כאלה, לא הבנתי איך משיגים כאלה בכלל.
יום אחד החלטתי לברר קצת יותר את העניין. בדרך מבי"ס בהדר הכרמל, שהיה שכונה שוקקת אז (ואולי נשאר ממנה משהו מעברה היותר זוהר), התעכבתי ונכנסתי לכמה חנויות צעצועים. שוטטתי בין המדפים בחיפוש אחר אותם משחקים, תוהה ומקווה סופסוף להיתקל ולהבין מה לגבי אלה שכ"כ סיקרנו.
כמובן שלא מצאתי כלום. לא זוכר מתי הגיע בדיוק התובנה, מה גרם לי להבין שהישועה כנראה שלא תגיע מחנויות הצעצועים (אלה של המבוגרים עדיין לא היו קיימות אז), אבל החוויה הילדותית המעניינת הזו זכורה לי בבהירות.
אני מניח שילדים בני 13 כיום יודעים קצת יותר. לא ברור כמה זה דווקא טוב, אבל זה מה שזה.
ובבניין ציון ננוחם

מיליון רסיסים קטנים / ג`יימס פריי

למי שלא מכיר, ויתכן שלא מעט לא שמעו, הכי פשוט להתחיל מתקציר הכריכה האחורית (מאתר כנרת/זמורה ביתן/דביר):
תארו לעצמכם שאתם מתעוררים במטוס.
אין לכם מושג מאין הגעתם ולאן מועדות פניכם.
אתם לא זוכרים דבר מאירועי השבועיים האחרונים.
תארו לעצמכם שארבע השיניים הקדמיות שלכם חסרות, האף שלכם שבור, ויש לכם חור בלחי.
תארו לעצמכם שאין לכם ארנק, כסף או עבודה.
תארו לעצמכם שהמשטרה מחפשת אתכם.
מה הייתם עושים?
 
כאשר נכנס למרכז הגמילה בגיל עשרים ושלוש, היו גופו ורוחו של ג`יימס פריי שבורים כמעט ללא תקנה. שתי בררות עמדו בפניו: לחיות או למות. מוקף במטופלים שמצבם כמצבו – ובהם שופט, בריון, אלוף עולם באגרוף וזונה-לשעבר שברירית – ובתוכנית טיפולית להחלמה, נאלץ פריי להיאבק על מציאת הדרך להתעמת עם ההשלכות של אורח חייו עד כה ולהחליט. מה יהיה עתידו, אם יהיה לו עתיד.

על החוויה
הספר מאוד אינטנסיבי. הוא עוסק הרבה ברגשות ותחושות קמאיות: זעם, חרדה, כאב, הזדקקות, השתוקקות. ואת אלה הוא מעביר היטב. התחלחלתי איתו מכאב החוויות שעבר, הצלחתי לחשוש איתו מחששותיו, התחברתי אל האני המתלבט שלו, הצלחתי להבין אותו. וזה לא מובן מאליו בהתחשב במרחק התרבותי והאישי שבינינו.
את זה הוא עשה ע"י כתיבה מאד אישית בגוף ראשון, באופן קיצוני ממש – עם הרבה מהמניירות והאובססיות שהייתי מצפה להן אצל מכור קשה בשלבי הגמילה. הוא חוזר על משפטים, הוא "טוחן" רעיון שמציק לו, הוא לא מרפה. הרעידה הגופנית שלו באה לידי ביטוי ב"רעידה מילולית". מאד ישיר, לא תמיד קל או נוח לקריאה, אבל מעביר היטב את החוויה.
ומחשבות נלוות
המוסד שבו מטופל פריי דוגל בסוג של חזרה בתשובה, על בסיס תיאורית 12 השלבים של הגמילה וארגון האלכוהוליסטים האנונימיים. מה לעשות, אבל פריי העקשן לא מוכן להתפשר ולשחק את המשחק של העמדת הפנים הנכונה. הוא הולך בדרכו ומבין שעבורו הדרך הספציפית הזו לא יעילה ולא נכונה, ולכן אין בה מבחינתו כל טעם. האזהרות של אנשי המוסד ש"אין דרך אחרת" ושגם ככה רק 15% הצלחה יש לתוכנית שלהם, ושזה כשלעצמו מין שיא עולמי. ועולה אצלי המחשבה שאולי 15 האחוזים הם לאלה שבאמת הופכים מאמינים, ולכן מצליחים. כל השאר משחקים לפי הכללים, אבל עמוק בפנים אינם הופכים למאמינים אמיתיים, כך שברגע המבחן כל מגדל העמדת הפנים כושל. ונכון, מי שמאמין כנראה קל לו יותר, אבל אולי צריכים גם תוכניות נכונות לאלו שאינם כאלה.
ועוד דבר שאהבתי – בספר מוזכרת לא פעם, ובהקשר חיובי ומשכנע דווקא, הנטייה המקובלת בעולם המערבי שמקטינה את אחריות הפרט ומלבישה על הסביבה אחריות. תמיד שומעים, בהקשר העברייני (ואצלנו, למצער, גם הביטחוני) אמירות מהסוג "הוא צמח על קרקע שמגדלת עבריינים/טרוריסטים", או "במצוקתם אין להם אלא לבחור בדרך הטרור" וכיו"ב. כמה קל להאשים את המדינה, מערכת החינוך, ההורים, הגנים – את כולם ומלבד שלא יעלה הצורך הנורא של להטיל אחריות על אותו עבריין או טרוריסט.
בספר ג`יימס מסרב להנחות שמציעים לו בלהאשים את הסביבה, ואת ההורים, ואת הקשיים של ילדותו, ואת הגנים הדפוקים שנורא רוצים להוכיח לו שיירש. הוא מתעקש שההחלטות הדפוקות בחיים הם שלו ורק שלו, שהוא אחראי לכל המצב שאליו נקלע ולכ הוא יהיה גם האחראי ליציאה שלו מהמצב ומההתמכרות. העקשנות הזו שלו, מעבר להיותה מכובדת בעיני, מתאימה לדעתי הכללית על הלך הרוח הציבורי שהזכרתי. יותר מדי פעמים מנסים להמעיט מהערך של אחריות אישית והערך של הצורך בלשאת בתוצאות למחדלים האישיים ולבחירות האישיות הנלוזות. במובן הזה – ואפילו רק בזה – הספר עושה שירות נבון ונכון
ועל השערורייה:
הספר זכה להד רב כשהומלץ בחום ע"י אופרה ווינפרי. בהמשך התגלו עובדות שלא היו ממש מדויקות והחל גל שלם של האשמות כלפי פריי, מדוע "פברק פרטים" מעברו למען הספר.
לא ברור לי מה ולמה, ובכלל כמה זה באמת חשוב, אבל ליתר ביטחון הוא מסביר בהקדמה שעיקרי הדברים נכונים ואמיתיים והוא נטל לעצמו חירות מסוימת בלבד, ע"מ להפוך את הספר לקריא ומובן, ולאפשר מידה סבירה של חיסיון מתבקש. מבחינתי זה היה די והותר.
לסיכום
ספר מומלץ בהחלט, ולו בשל ערכו החברתי.

יום רביעי, 25 במרץ 2009

פסיכומטרי

לפני כמה ימים כתבה רחלה-של-הצאט ידידתי, רשימה קצרה שהזכירה שבִיתהּ חווה בימים אלו את התהליך הכואב והארוך הנקרא "הכנה לפסיכומטרי", שכל סטודנט או בוגר מוסדות השכלה בעשרות השנים האחרונות חווה.
כבר שנים שיש לי דעה די מגובשת בנושא, אבל זו הזדמנות לנסח אותה במסודר ולשתף אתכם בדברים.
רקע אישי
אתחיל עם העובדה שצריך היה להיות לי יחס חיובי למדי לכל אותן בחינות. הרי בזכותן הצלחתי להיכנס לטכניון ללימודים. כפי שסיפרו לי אז פקידות מדור הרישום, לולא הציונים המאוד גבוהים באותה הבחינה, לא היה לי סיכוי להתקבל. בימי הלימודים בתיכון הייתי עסוק בעניינים אחרים, ולבגרות התייחסתי כמשהו שצריך רק לעבור. לכן בשקלול הנתונים לקבלתי, נקודת האור החיובית הבולטת שבבחינה זו, הטתה את הכף לכיוון הנכון מבחינתי.
אני זוכר שלצורך אותה הבחינה, העברנו בין החברים את העותק המהוה של הספר האדום לתרגול מיומנויות והיערכות לבחינה, מתוך כוונה שהלם הבחינה לא ישתק את יכולותינו (לאלו שלא היה להם ניסיון במבחנים כגון אלו, או לאלו שחלודה רבה התיישבה על תאי מוחם בשירות צבאי ארוך ובלתי מאתגר אקדמית בעליל).
רקע כללי
מאז שעברתי אני את התהליך, הלך העניין ותפס מימדים אדירים. תעשייה שלמה של "הכנה לפסיכומטרי" צמחה. בהתחלה היה זה בהתפתחותם של מכוני הכנה עצמאיים שצצו כפטריות אחרי הגשם, מבטיחים ציונים מפליגים (או קורס נוסף חינם, ועוד אחד, ועוד כמה שיידרש עד שיצליח המתכונן או שיישבר). בהמשך, כשראו המוסדות האקדמיים כי טוב, גידלו מכוני הכנה מטעמם, מכינים את הסטודנטים לעתיד למבחני המיון שלהם עצמם.
לשם תזכורת, מטרת אותם מבחנים לסייע בידי המוסדות האקדמיים למיין את הסטודנטים לפי מידת התאמתם ללימודים אקדמאיים, כך שקבלתם ללימודים במוסדות שתפוסתם מוגבלת תהיה כזו שתאפשר מראש לנסות ולקבל את אלו שסיכויי הצלחתם גבוהים יותר.
למה זה טוב
ישנה בעיה אמיתי בארץ, שבאופן כללי הינה בעיה טובה – המוני מועמדים טובים מתדפקים על דלתות המכללות והמוסדות האקדמיים, מנסים לרכוש השכלה לרווחתם האישית ולרווחת המשק הישראלי כולו, רק שיכולת ההכלה של המוסדות נמוכה הרבה יותר מהדרישה (כמה חבל). לכן נדרשות מערכות מיון טובות ע"מ לקבל באמת את הטובים ביותר והמתאימים ביותר.
הסתמכות העבר על ציוני בגרות, שרובינו יודעים כמה מוטים היו (כשבתי ספר דאגו להצלחת תלמידיהם בכל מחיר, גם במחיר המוסרי של סיוע בבחינות והעלמת עין מהעתקות), לא היו כצפוי מספיק טובות, ונדרש מנגנון יותר אובייקטיבי, כזה שאי אפשר לטעון לגביו שיש בו אפליה, שמישהו אשם בהטיה וכיו"ב. זה פתר למוסדות חלק מהדילמות והוויכוחים.
אותו מנגנון מנופח גם עזר למוסדות לכסות במעט על גירעונותיהם, כשמוסדות ההכנה האלה מהווים מקור הכנסה לא אכזב. מה רע מבחינתם בקיומה של פרה חולבת כזו, שתעריפיה אינם כפופים לפיקוח, ההוצאות האקדמיות נמוכות כי הקורסים מפוצצים והסגל צעיר וזוטר וזול?
אז למה לא טוב
המטרה המרכזית
קודם כל, נראה שהרעיון המרכזי של כלי מיון אפקטיבי ואובייקטיבי הלך לאיבוד. הרי הבחינות אמורות לשאול הרבה שאלות שמייצגות משהו הקשור לרמת האינטליגנציה. כשמתאמנים על פתרון שאלות כאלה, שוב אין הבחינה מצביעה על אינטליגנציה כי אם על טכניקה נכונה לפתרון שאלות מהסוגים האמורים.
למה הדבר דומה – נניח שהיינו נדרשים לבחון את היכולות הספורטיביות של אדם. לשם כך היו ממציאים סט תרגילים מצומצם לבחינת אותה יכולת. אם אנשים היו מתאמנים על חיזוק השרירים הספציפיים לאותו מבחן, לא היה יותר המבחן מייצג את היכולת כולה, כי אם רק את היכולת המוגבלת להצליח באותו מבחן.
וחזרה לעניינינו – אימון אינטנסיבי בפתרון חידות גיאומטריות (מטריצות למשל) ישפר את היכולת הספציפית הזו, אבל לא יצביע על היכולת האינטליגנטית הכללית.
בנוסף, שוב אין הפילוח הנורמאלי כבעבר של התוצאות. אם פעם היה נניח ממוצע הציונים 550, הרי שהיום הוא 650 (ציון שהיה שייך פעם לעשירון העליון), כך שהרזולוציה האבחונית יוצאת נפגמת.
ובנוסף, גם גדלה מידת חוסר השיוויוניות, שהרי לא כולם יכולים כלכלית לאפשר לעצמם השתתפות באותם קורסים יקרים. כך יוצא שגם האינטיליגנטים והמוכשרים מבין אלו שלא נולדו למשפחות אמידות, מוציאים ציונים "בינוניים" בסטנדרטים של היום, דבר שמקשה עליהם את הקבלה וההשתלבות באותם מסלולים נחשבים ומבוקשים, שלהם הם באמת מתאימים.
ההשלכות
התמונה העכשווית, של עשרות אלפי סטודנטים לעתיד מבזבזים זמן יקר וארוך וכסף רב על לימודים מתישים ואינטנסיביים שאינם מקדמים אותם לשום מקום מלבד אותה הבחינה, היא מעוותת ומטופשת. הרי לאף אחד מאותם מתכוננים לא יועיל לדעת לפתור את אותן חידות צורניות רגע אחרי הבחינה. גם הפרק "העשרה לשונית", יהא שמו אשר יהא, שבמסגרתו משננים המתאמנים שלל מילים "חריגות" ונדירות שבשפתינו, אינו מעשיר את השפה באמת אלא מכשיר את המתאמן לענות על השאלות בסגנון "מהי אלונטית?" וכד`. את הזמן והממון הללו היו יכולים לנתב למשהו יותר מועיל ומעשי, שגם יתרום להצלחה עתידית אמיתית בלימודים. והאבסורד של השתתפות חוזרת בקורסים עד להשגת "700 ומעלה" כמובן שמעצימה את האבסורד.
ונקודה נוספת למחשבה
הבחינות האלה, באופן קיצוני יותר מבחינות בכלל, נותנות דגש על מהירות ביצוע ולא על העמקה. אני מכיר יותר מאדם אחד שהינם מעמיקים, רחבי אופקים ובעלי חשיבה מורכבת ועשירה ברבדים, שהיו מתקשים לעבור בחינות כאלה. הרי אינם זריזים, הם מוצאים היבטים שונים לכל שאלה, ותמיד הבחירה המרובה (שאלון אמריקאי) אינה קולעת באופן מלא וראוי לצרכיהם במתן התשובה.
במצב מעין זה המוסדות מתמלאים בזריזים ויעילים על חשבון אלו המצטיינים בהעמקה וחשיבה מורכבת. מזלנו שבעבר לא היו הבחינות נהוגות, כי לא היה שום סיכוי שיצחק רבין או חיים ברלב (זוכרים כמה איטיים היו?) היו מצליחים לעבור את אותן בחינות, ובטח שלא לטפס כ"כ גבוה במערכת.
ולסיכום
יש המון היבטים שליליים לגולם הענק הזה שנוצר בארץ. היה מוטב למדינה כולה אם היה נמצא לו תחליף הולם ונכון. רק חבל שלא נראה סיכוי באופק שזה יקרה, כי נראה שכולם נהנים מזה, ומפיקים רווחים אדירים מהמערכת המיותרת. כמה חבל שהמדינה כולה וכלל האזרחים יוצאים נפסדים. רק למי באמת איכפת?

יום שלישי, 24 במרץ 2009

שישי נעלמת

קמנו הבוקר ליום התארגנות וסידורים. האימא שלי גמרה לארוז והתכוונו להסיע אותה כולנו לנמל התעופה ולסיים את ביקורה בן ה-3 שבועות ברוטו אצלנו (ועל כך כנראה ברשומה אחרת). ניצלתי את הזמן שבין ההתעוררות לסיום ההתארגנות לסיים את הרשומה על חנות המשומשים המקומית ולהעלותה, ויצאנו בכיוון הנמל.
הדרך הייתה חלקה למדי, והגענו לטרמינל בזמן המיועד – כלומר כל מקדמי הביטחון לא נוצלו. טוב שכך.
נפרדנו על הרציף, והפקדתי את מפתחות הרכב בידי הבן, לעוד תרגול נהיגה מעשית בדרך הארוכה לרישיון המיוחל. דיון קצר אם כדאי לנסוע לאיזה טיול/סיור יומי הסתיים בהחלטה לעיכוב קצר אצל הפרסי להצטיידות מתבקשת, ומשם ישר הביתה ללימוד מתמטיקה עם הבת ורכיבת אחה"צ עם הבן.
כשהגענו, פתחנו את הדלת, והנביחות והקפיצות הפראיות הרגילות לא קיבלו את פנינו. סיור קצר בבית (אולי היא באחד החדרים, סגורה בטעות), הצצה לחצר והעניין התגלה – הבן השאיר בטעות את השערים האחוריים של החצר לא סגורים היטב, והתזזיתית שלנו יצאה לחפש אקשן בחוץ.
הדאגה הראשונית הייתה שנדרסה. היא ממש מטומטמת בכל הנוגע לזהירות בדרכים. לא פעם התחמקה ורצה לצד השני של הכביש, מתעלמת לחלוטין מהמכוניות ומהסיכון הכרוך בנסיעתן המטורפת בכביש.
הבת רצה בשכונה והחלה לקרוא לכלבה בקול. הבן ואני יצאנו לסיבוב באזור, סורקים בעינינו את הסביבה בתקווה לראות סימנים מוכרים. עשינו סיבוב כללי בשכונה, די מתבאסים לחשוב שיש סיכוי שהיא בדיוק נכנסה לתוך החצרות להתעניין באיזה כתם רטוב על המרצפות או להריח גלל טרי של משהו.
כמה דקות אח"כ, קיבלתי שיחה מהאישה שראתה על צג הטלפון שיחה שלא נענתה ממקור לא ברור שרמז על קשר כלשהו לפרשה: הכיתוב היה LA CO ANIMAL. ניסיון לחזור למספר האחרון הזה לא הועיל כי הודעה בישרה שלא ניתן להשלים את השיחה. אבל מכאן הבנו שיש סיכוי שהיא נאספה למקלט העירוני. אז יצאנו לשם, מצוידים בנחישות, בניירת ובדמעות תחנונים, והתקבלנו שם בסבלנות וביחס חם ומסייע. הם לקחו פרטים, התקשרו למפקח שבשטח לברר אם אסף אליו אחת חומה קטנה עם גרביים לבנות, הרגיעו אותנו שאין דיווח על פגיעה כלשהי בכלב, אז בינתיים מצבה בסדר.
הם לא הצליחו לחבר אותנו לאותו טלפון עלום, והנחו אותנו לבדוק באתר האינטרנט שאליו הם מעלים תמונות דיגיטליות של הכלבים שנאספו למקלט, וביקשו שנגיע ביום המחרת לבדוק אצלם אם יש חדש, או לדווח שנמצאה, אם במקרה. עוד יעץ המפקח, בעוד אנו זוכים לליקוקים ברגליים משני זאטוטים כלביים ששוטטו שם, שכדאי להסתובב באזור כי לא פעם השכנים אוספים ושמים שלט קטן בכניסה המכריז על המציאה.
אז זה מה שעשינו כמה דקות ואז נסענו שוב הביתה, רק כדי לקבל שוב, סוף-סוף את השיחה ההיא, שכיוונה אותנו לשכנה, כ-100 מ` מהבית, שאצלה הכלבה מתאכסנת זמנית.
הסתבר שהבת בת ה-13 רכבה על האופניים ואספה את המשוטטת אליה לחצר. כדי שלא תברח הזעיקה את השכן הישראלי שהתקין לה רשת מתכת על השער למנוע את בריחתה של הפרחחית שלנו מהמשמורת. התברר שהאישה יהודיה, עלתה לארץ מארגנטינה ב-1976 לעבור בארץ כיתה א` ולהמשיך בדרך לארה"ב. היא יודעת כמה מילים בעברית אותם למדה מאותו שכן ישראלי. טוב שהצטיידנו בשוקולד ספלנדיד ישראלי לתת לבת, כשי צנוע על טרחתה ויוזמתה. הערב גם הזמינה האישה את הזוג לקפה, אבל זה לא יצא לפועל אלא עוד כמה ימים.
אז רכיבה לא יצאה אתמול. הגשם שירד, הרוח אבל בעיקר חוויית החיפוש המלחיצה הוציאו לנו את האוויר. טוב, אולי מחר. אבל טוב שהכול מסגר באופן משמח וחיובי
 

יום שני, 23 במרץ 2009

במוזיאון גטי

 ביום שבת נסענו סופסוף לבקר במתחם הענק של מוזיאון גטי. אבל אל קיומו של פול גטי נודע לי כבר בערך בשנת 1976. אז, רגע לפני שיצא ספר השיאים המהודר של גינס, קיבלתי לידי ספר שיאים אחר, שריתק אותי שעות רבות. הייתי מוקסם משלל עובדות קיצוניות על החיים של האדם על כדור הארץ, ושיננתי בהתלהבות רבה לא מעט מהעובדות (שחלקם נראו לי בלתי סבירות והתגלו כנכונות, וחלקן נראו כנכונות והתגלו כלא מבוססות בהמשך).
ובכן, אותו גטי, איש שצויר אז באותו ספר כיצור אנושי גרום ומחודד אף, מכוער למדי, היה בימים ההם האיש העשיר בתבל. זוכר שהונו אז הוערך במספר אסטרונומי מרובה אפסים, שנדמה כמשהו (מאותו זיכרון עמום) שבקרבת 54,000,000,000$. לכל הדעות זכום עצום, במיוחד בהתחשב בערך הגבוה יותר אז של המטבע האמור.
ובכן, גטי זה, שעשה את הונו מנפט, ואח"כ התרחב לעסקי הפיננסים, אימץ לעצמו מנהג נחמד – הוא רכש בכמויות יצירות אומנות. כל מה שאהב אסף אליו. וכך צבר שפע אומנותי מכובד משלל תנובתם של אומני אירופה והעולם מהמאות הקודמות והלאה.
משהלך האיש לעולמו, הותיר אחריו צוואה בה הנחה את השארים להקים מוזיאון להציג את שללו המפואר, לתפארת שמו בדורות הבאים.

למרות שלל המבנים שהיו ברשותו, לא נמצא אף לא אחד המתאים להסבה למוזיאון שיאכלס את השפע. אז התארגנו חבר הנאמנים של הקרן שהשאיר לנושא, רכשו הר או שניים, ערכו תחרות בין ארכיטקטים לבניית מתחם ראוי, ובחרו בסוף בארכיטקט מוכר, שברזומה שלו כבר היה תכנון של מוזיאון או שניים.
האיש, שעבר לגור במתחם בכל שנות בתכנון וההקמה (סה"כ 13), חי את המקום והקים קומפלכס לתפארת, שצופה ממעל על העיר לוס אנג`לס מזווית יפה, ומרשים בכל קנה מידה.
למקום מגיעים ביציאה מה-Free Way – 405, חונים בחניון הצמוד שבתשלום, ותמורת 10$ של דמי החניה זוכים ליום ביקור שלם וחינמי לכל בני המשפחה.

למתחם עולים ברכבת קצרה שנוסעת על דופן ההר מעלה. בהגעה מקבלים מפה, ומדריכים רבים מפוזרים בכל מקום. הצטרפנו לסיור שיצא, בו מדריכה חביבה ואנרגטית הסבירה באריכות (יתר) על קורות בניית המתחם ותכנונו.
כך למדנו שבמתחם שולטת זווית של °22.5 שנגזר משני קווי רכס גיאולוגיים של המתחם. עוד למדנו שלשם הקפדה על הבניה בזויות הנ"ל הוקצה מודד אחראי על העניין.

עוד למדנו שיחידת השטח של 3ft x 3 ft המופיעה על הרציפה, על הקירות ובכלל בכל, נובעת הצורך האנושי במרווח – זה המידה המקובלת לתחושת נינוחות בין אנשים העומדים יחד בנינוחות, ללא תחושת צפיפות. ניתן במקום לראות את המידה במופעים רבים (כפי שתיווכחו בתמונות).
בהמשך, כשהתעייפנו מההסברים הארכניים ברוח הקרירה, והצעירים הראו סימנים של אבדן ריכוז וסבלנות, התנתקנו מהסיור ונכנסנו לסייר במתחם. מאות תמונות ופסלים במקום, מציגים בפנינו את טעמו של גטי. לא מת על הטעם שלו, ולא מעט ציורים שלא אהבתי תלויים שם, אבל גם הרבה ציורים יפהפיים של אמנים ידועים כמו דגה, סזאן, רנואר, ואן-גוך, גוגן ורבים אחרים.
אחרי סיור לא קצר באולמות התצוגה יצאנו להתרשם גם מהגנים שבחוץ, נהנים מהפריחה ומהגננות המושקעת, ומהנוף המהמם (אם כי מעט ערפילי) שנשקף מלוס אנג`לס עד האוקיינוס.
אחרי שמיצינו ליום אחד את ההנאה מהמקום, ירדנו ברגל חזרה לחניון, מוותרים על ההמתנה הארוכה לשירותיה של הרכבת הצפופה, ויורדים ברגל בכיף לבחור לעצמינו מסעדה חביבה לסיים בה את הערב (סושייה מקומית שממנה לא הבאנו הפעם עדויות מצולמות).
אז להלן אוסף צילומים נרחב מהמקום וסגנונו, כשפה ושם הסברים קצרים על המקום והתמונה:
גם ההר ממול הוא חלק מהמתחם
המבנים מחופים אריחי אבן של 3x3ft
מודל המתחם מפלדה
ומזרקת מסלעה יפהפיה
וכמה תמונות מתצוגת הציורים שבפנים
והמוכרת של ואן-גוך
ופסל "אפיפיורי" מעניין על הגג
ופסל מוזר נוסף
וקצת מהנופים שממרפסות המבנה
ובדרך למטה לגינה
פסל יפהפה
וקצת ממגוון הגינון במקום
וכמה צמחים ופרחים יפים
עצי מתכת ועליהם מטפסים
בדרך חזרה - תמונות אחרונות
ועוד הרבה התמונות - באלבום

ואולי בכ"ז יש לי קצת אופי

היום בבוקר החלטנו כולנו – האישה, שני הצאצאים והאימא שבביקור, לנסוע לטיול. סנטה ברברה, שהייתה על הכוונת ירדה עקב האפרוריות המאיימת של השמיים. אז ההחלטה נפלה על הקומפלקס הענק של מוזיאון גטי.
כדי לא לחכות לבן שמתארגן באיטיות, יצאנו כולנו לכיוון הספרייה – האישה להחליף ספרים, ואני לחנות בקומה התחתונה עליה סיפרתי. והפעם – מצויד במצלמה.
נכנסתי, ופניתי לשתי העובדות הנכבדות בבקשת רשות לצלם. אז הם הפנו אותי למנהלי החנות. הם כמובן שמחו, ובהתלהבות לא מבוטלת נתנו לי מידע על המקום ופעילותו, שאשמח לשתף בו אתכם:
  • זו אחת מחנויות המשומשים הפעילות באזור, עם פעילות שהסתכמה בשנה הקודמת בקצת פחות ממיליון $$ מכירות;
  • מקור הספרים הוא בעיקר בתרומות – אם מפנים ספריות פרטיות של אנשים שהלכו לעולמם, אוספים תרומות פרטיות שונות של אנשים שעוזבים או מנקים מחסנים וכיו"ב;
  • הם מקבלים כמויות גדולות, מנפים את היותר טובים ואת המהוהים והפגומים מעבירים לגריסה ומחזור;
  • הם הקימו בהתנדבות כמה ספריות השנה בבתי חולים ובמוסד ילדים;
  • הצוות שלהם מונה בעיקר פנסיונרים ופנסיונריות כמו אותן גברות כבודות שעל הקופה;
  • אכן, כמו שהבנתי, החלק האחורי הגדול למדי שמאחור מהווה אזור עבודה למיון ומחסן מילוי לחנות (ואף התלהב מרצוני לצלם שם)
  • הם מוציאים עלון המופץ לחברים (אפשר להירשם), וגם נתן בידי עותק אחד.
אז עשינו סבב צילומים שכולל את מדפי הספרים, קלטות האודיו, מתחם כתבי העט והקומיקס ושולחן עיתונים נחמד שנפרס לתצוגה מתחלפת, שאוכלס הפעם בעותקים של LIFE, רובם בשחור לבן, שלצערי לא התעכבתי לראות ממתי הם, אבל מהמראה הם נראים משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת.
אז לפניכם מקבץ תמונות להתרשמות:
 
וכמה תמונות ממחסן הגיבוי:
לא קניתי לעצמי כלום. נכון יפה? אבל בכ"ז, כשהראיתי לאימא שלי את התכולה, התעכבנו על איזור אלבומי האומנות. מן המדף נשלף אלבום יפה למראה בפורמט רחב וכריכה קשה של אוסף יצירתו של ואן-גוך, שבו חשקה נפשה. אז בתור מתנה צנועה ממני, רכשתי לה אותו ב-5$.  היה נחמד אח"כ לראות גם כמה אורגינלים, קבלו דגימה:

לא הספקתי לדבר עם אותו מנהל שוב, כיוון שנעלם, אבל בפעם הבאה אייעץ לו משהו הקשור בארגון החנות והמחסן. בכ"ז זה חלק מהמקצוע שלי, ובכיף אתן לו עצת חינם שתועיל לו ולפעילות.
ועל החוויות במוזיאון - בהמשך