יום חמישי, 27 בספטמבר 2012

לאורך החוף

 
די מהר גיליתי שהמנכ"ל של החברה שאיתם אני עובד הוא שכן שלי, אז מתבקש היה שנתאם יחד את הנסיעות הלוך וחזור בימי הפעילות שלי שם. גם חוסך בהוצאות דלק, גם מאפשר נסיעה בנתיבי הנת"ץ (שפתוחים לכל רכב שמסיע לפחות שני אנשים), וכמובן מאפשר לנו לשוחח בנחת כשעתיים וחצי נוספות בכל יום שכזה, על הפרוייקט ובכלל. ומכיוון שהאיש נחמד מאוד, אז זה בהחלט כיף.
לפני כל נסיעה חזרה אנחנו מתעדכנים במצב התנועה, לבחור לנו את מסלול הנסיעה היעיל יותר מבחינת התנועה, שכידוע מאוד צפופה באיזור LA בשעות העומס. ואיכשהו יוצא שלרוב אנו בוחרים במסלול הארוך יותר אך היפה הרבה יותר, שעובר דרך הקטע של כביש מס`-1 המוכר, לאורך החוף שבין סנטה מוניקה למאליבו ובהמשך חוצים דרך ההרים לישוב הקטן והיפה שלנו.
באחת הנסיעות האחרונות שוחחנו על צילום. הוא סיפר שהוא רוצה להירשם לקורס צילום, וחשבנו יחד על קורסים קצרים שנערכים במכללה קרובה, ושכל פעילות כזו מובילה בסוף לשיפור באיכות הצילום (גם אם זו לא המסגרת הכי מתאימה) וכמובן גם הנאה. שיתפתי אותו בתובנה שלי, שכשיש מצלמה מוכוונים יותר לצילום, וגם רואים יותר. ולהמחשה, הצבעתי מהחלון על מקבצי צמחיה פורחים, שבאור השמש הנוטה למערב נראו זוהרים במיוחד, כנוצות אור יפהפיות. אבל המצלמה היתה בתיק שבמושב האחורי, וממילא לא היה הגיוני לעצור ולצלם, אפילו שהחשק התעורר.
עברו לא מעט ימים של נסיעות משותפות, ומן הסתם לא יצא לי לצלם את היופי הזה. כבר חששתי שאפספס את הפריחה המיוחדת הזו, אבל בימים שלא נסעתי לכיוון לא היה לי חשק לנסוע במיוחד. אבל לפני כמה ימים התעורר איזה אילוץ שבמסגרתו יצא שנסענו בנפרד. אז בדרך חזרה נסעתי נינוח יותר, עוצר מדי פעם ומצלם. ולהלן הלקט שנקלט בנסיעה הזו הביתה:
צוקי הכורכר התלולים של סנטה מוניקה, המתרוממים בחדות מעל הכביש, כפי שצולמו מחלון הגג הנפתח שלי (כמה נחמד שיש כזה), כשהתנועה נעצרה. הפעם דווקא הייתי מרוצה שהיו קצת פקקים.
 
אותם פרחי קנה שאני כמובן לא מזהה, שגדלים במקבצים, לעיתים לא קטנים, לצידי הדרך:
 
וככה הם נראים מקרוב, כשעצרתי להקדיש להם תשומת לב:
 
וגם קיקיון שפירותיו רעילים, אבל יפים:
כמה תמונות ממעבר ההרים. לא הכי טובות שאפשר, כי זוית השמש היקשתה. אבל כבר הזכרתי, אז אביא כמה מהם. אשתדל פעם הבאה לצלם שם יותר, כי הנוף באמת מהמם:
 

חג סוכות מהנה ושמח לכולנו

יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

OTD - ההמשך

 
ביום ראשון העליתי את הרשומה הראשונה, בה סיפרתי איך שינוי הפוקוס של החברה הוביל לשיפור משמעותי בביצועים, בהיבט של עמידה בלו"ז האספקות. עיקר השיפור, כאמור, היה במיקוד שונה של המחלקות השונות לטיפול בבעיה, ובהשקעה ממוקדת של שעות נוספות. אבל שם סיפרתי שהשיפור נתקע ברמה נמוכה מהיעד, וגם שעות נוספות לא הצליחו להמשיך ולשפר, ונדרשה כבר פעילות אחרת שתתמקד בשיפור התהליכים. ועל הפעילות הזו, שהתרחשה כבר ביום שני, אני מתכוון לספר פה.
ובכן, קצת רקע על החברה – כפי שניתן לראות מהתמונה (אם תגדילו), החברה מתמקדת באספקת בדים מעוצבים לכל רחבי ארה"ב, וגם לא מעט בעולם בכלל. העיצוב נעשה כאן, כשכל רבעון מוצעים לשוק כ- 500-700 דגמים עונתיים (מרהיבים ממש), שמתווספים לעוד כמה מאות דגמים בסיסיים קבועים. הייצור מבוצע כולו במדינות מזרח אסיה, ומגיע לשטח המפעל בגלילים גדולים. חלק קטן מהגלילים נמכרים כפי שהם ללקוחות, אך רוב בגלילים האלה נחתכים ומגולגלים למנות קטנות יותר (על לוח), כ-10 יחידות מכל גליל גדול. מכיוון שלא הגיוני לחתוך ולגלגל רק חלק מהגליל (בינתיים, אולי ישתנה בעתיד), אז אם יש הזמנה לכמה גלילים קטנים, נשארים עם העודפים. אז למעשה יש שני מחסנים – מחסן לגלילים הגדולים ומחסן גדול של עודפי גלילים קטנים. הזמנות שמתקבלות במחסן להכנה למשלוח, מועברות לצוותי ליקוט שמלקטים אותן יחד, מעבירים לאריזה ויוצאים ללקוחות.
כאמור, ביום שני אספנו את צוות התפעול לבחון ולשפר את תהליך ההכנה למשלוח, כי היה ברור שהאיחורים כיום נובעים מהתהליך עצמו, וכדי להימנע מהן (ולאפשר בהמשך קיצור הזמן המובטח למשלוח מ-7 ימים כל הדרך ליומיים עתידיים) מצריכה שינוי בשיטת העבודה. אז יחד מיפינו את התהליך באופן פרטני יותר, כדי לזהות את הבעיות וההזדמנויות לשיפור, כמתואר:
  • הזמנות למשלוח מתקבלות במשרד המחסן, שם הן מרוכזות למקבצים גדולים שמיועדים להקל על צוותי הליקוט, כדי שלא יצטרכו ללכת במיוחד עבור כל הזמנה למדפים, אלא לרכז יחד כמה הזמנות להליכה אחת של חיפוש.
  • מקבצים כאלה מוכנים ומחולקים לצוותים (יש חמישה צוותים של 4 אנשים), כך שכל צוות מתרכז במקבץ שקיבל, אבל מחכים לו כבר בתור עוד כ-4 מקבצים שהגיעו מאוחר יותר. הם מקפידים על FIFO, כלומר מטפלים בהזמנות בסדר שהתקבלו, כך שהראשונות מטופלות תחילה.
  • שלושה אנשים בצוות הולכים ללקט את הגלילים (הגדולים והקטנים), וגם דואגים לגלילים שנדרש לחתוך, כי אין מספיק חתוכים מראש.
  • כשסיימו ללקט הם מביאים את כל מה שליקטו לראש הצוות, שמפזר את הלקט להזמנות השונות, ובינתיים החברים מתחילים ללקט את המקבץ הבא.
  • כשראש הצוות מסיים להכין את כל ההזמנות (במסודר על העגלה), הוא מעביר אותה לצוות האורזים, שם אחרי המתנה בתור הם נארזים ונשלחים.
הסיבה העיקרית לאי היעילות ולאיחורים הוא המלאי בתהליך – (WIP-Work In Process) הנובע מאותם מקבצים (Batches בלשון המקצועית) שלכאורה אמורים לייעל, אבל גורמים לאי יעילות רבה. כמו כן, ישנם כמה גורמים שמייצרים עיכובים נוספים ועוד אי יעילויות, כפי שכולנו הבנו, כשמיפינו ובהמשך הלכנו לצפות בדברים בשטח. זה בא לידי ביטוי בשני מובנים עיקריים:
  1. הדפסת המקבצים מראש גורמת לשתי תופעות עיקריות:
  • בגלל שלא כל צוות מהיר באותה מידה, ולא כל הזמנה זהה, קורה לא אחת שמקבצים נתקעים בתור האיטי (נתתי את דוגמת הקופות בסופר), כשבפועל הזמנות מאוחרות יותר מטופלות קודם.
  • מכיוון שזמן הטיפול בכל מקבת כזה אורך בממוצע כיום וחצי, הרי שעד שמגיע זמן הטיפול מצב המלאי לא מעודכן בתדפיסים, מה שגורם למלקטים לחפש את התוצרת הרבה יותר זמן, ולא פעם מסתבר שהיא נלקחה כבר ע"י צוות אחר חהזמנה אחרת, ואז צריך לדאוג לחיתוך גלילים גדולים חדשים, מה שמעכב מאוד את הסיום ומשבש את העבודה.
     2. בכל מקבץ שכזה יש כ-250 פריטים, שגורמים לכמה בעיות נוספות:
  • כאמור, לוקח להם לסיים מקבץ שכזה כיום וחצי. אז ברור שחלק מההזמנות (מתוך חמשת המקבצים) יסתיימו מעבר ל-7 ימים המוקצבים ויאחרו.
  • העגלה שעליה מלקטים הופכת כבדה, וכמו שקורה גם לי בסופר, היא כבר לא ניידת בקלות, אז בפועל החברה מתרוצצים הרבה יותר, מהמדפים לעגלה שנשארת במקום מרכזי. ככה זה נראה:
  • כשראש הצוות מתחיל להכין את ההזמנות מהלקט הגדול, זה כמו להרכיב פאזל של 250 חלקים, כשחלקם תקוע באופן לא נוח בתחתית העגלה, מה שמאט מאוד את עבודת הכנת ההזמנות.
  • מכיוון שהמקבצים גדולים, הם חוסמים את שטח העבודה וקשה לתמרן בשטח והכל צפוף מאוד (ולא יעיל כמובן), כפי שניתן לראות בתמונות.
  • לא רק שלוקח הרבה זמן לסדר את הלקט להזמנות, הן מועברות יחד לאריזה שבסמוך, וושוב לוקח המון זמן להעביר את כל הערימה הגדולה דרך עמדת האריזה (שוב בעיה של זמן וצפיפות).
אחרי שנפקחו עיניהם של כולם לאי היעילות הזו, כולל למנהל המחסן (שבעבר התקשה להשלים עם המחשבה שהתהליכים שפיתח יכולים עוד להתייעל, ועכשיו התלהב ממש), נפנינו לפתרונות, שבאופן מפתיע פשוטים וקלילים ליישום. הם כמובן רק התחנה הראשונה בייעול התהליך כולו, אבל נכון לבצע את הייעול הזה בשלבים:
  • לא יודפסו עוד מקבצים רבים ולא יחולקו. כשצוות מסיים, נציג שלו ניגש לפקידה האחראית (שהיתה חלק מצוות השיפור), שמכינה במקום מקבץ טרי ועדכני שמטופל מיידית.
  • המקבצים יוקטנו לכחצי – כלומר ל-120 פריטים בלבד (ובהמשך כמובן עוד), מה שיאפשר ייעול העבודה והורדת כמות המלאי בתהליך לחצי ממה שהיום, וזרימה מהירה כפליים ויותר של ההזמנות על הרצפה.
  • על מקבצי הליקוט יצויין המלאי הזמין של גלילים קטנים, כך שהצוות ידע מראש (כאמור המידע עדכני וטרי) אם נדרש לחתוך עוד גליל גדול להזמנה ויתארגן בהתאם.
  • כשראש הצוות מסיים להכין הזמנה מתוך הלקט, הוא מעביר אותה מיידית לאריזה, ולא ממתין לסיים את כל המקבץ. זה יקטין אף יותר את זמני ההמתנה.
  • KPI – עד היום לא היה לצוותים מושג על התפוקה שלהם. אז יותקן לוח חודשי, וכל יום תצויין עליו התפוקה היומית של כל צוות, למתן משוב וליצירת אווירה תחרותית חיובית כשבהמשך יחולקו תמריצים קטנים לצוותים המצטיינים תקופתית.
כך נראה הלוח עליו פיתחנו את הפתרונות, והקצינו משימות לביצוע לשם יישום:
 
היום (שלישי) היתה הדרכה לכל צוותי הליקוט, כשנאספו כל המקבצים הישנים שהוכנו כך שלכל צוות נשאר מקבץ אחד. בינתיים יתחילו להחליף את המקבצים הקודמים שהוכנו, שמכילים מידע לא עדכני וכאמור גדולים הרבה מדי, במקבצים קטנים ועדכניים, לפי השיטה שנקבעה. כולנו בטוחים שהשיפור יהיה ניכר (כולל העובדים שבפניהם הוצגה השיטה החדשה). מבטיח לעדכן על כך בהמשך.

המשך שבוע מוצלח לכולנו
וחג סוכות שמח

יום שני, 24 בספטמבר 2012

OTD

 
כל טירון בצה"ל לומד דרך הרגליים את המשמעות הכואבת של עמידה בזמנים. רק שכמאמר הקלישאה, מה שכל טירון מתחיל ללמוד, אירגונים רבים כבר שכחו. והשיכחה הזו עולה להם הרבה – באובדן לקוחות, במכירות בעייתיות, בנסיונות יקרים לפצות על הנזק והתסכול וכן הלאה. לכן בכל פעילות ייעוץ, אחד מהיעדים שנקבעים זה להגיע ל-OTD (On Time Delivery) ברמה של לפחות 95%.
אחד הצעדים הראשונים שאני עושה זה להגביר את המודעות לעניין. וגם הפעם, בפרוייקט הנוכחי, ניצלתי את הפגישה הפורמלית הראשונה בפורום מורחב, ואת המבוכה של אלה שכצפוי איחרו, וסיפרתי לנוכחים שיש מתאם לא מפתיע בין הנטיה לאחר לישיבות פנים ארגוניות ולאחר ללקוחות. כי כשזה `בסדר` לאחר, אז מאחרים. לרוב, המידע הזה שנראה כמובן מאליו, משאיר את רוב הנוכחים עם פיות פעורים.
אבל כמובן שמודעות ראשונית כזו לא מקדמת בהרבה את השיפור. אז במסגרת פעילות סטנדרתית של קביעת מדדים ויעדים, מה שמכונה KPI (Key Performance Indicators) שעליהם ארחיב בהזדמנות, קבענו גם את המדד ל-OTD. יש כמה שיטות למדוד את זה, אבל החלטנו שמה שמתאים לארגון הספציפי הנוכחי הוא אחוז ההזמנות הנשלחות בזמן (כפי שהובטח בעת ההזמנה).
היתה לי כמובן הרגשה לא טובה בתחילה בנוגע לביצועים בנושא, ולא עברו ימים רבים ומדידה ראשונה של אותו OTD הבהירה לכולם כמה חמור המצב, כי 16% זה גרוע מאוד. בכל קנה מידה. ובנוסף, לא ממש ניתן לעשות הרבה עם מדד שכ"כ רחוק מהיעד, כי לא מקבלים אינדיקציה על הפעילויות והתוצאות מהן. במיוחד במדד תוצאתי, שמייצג את כלל התהליכים (ואי היעילויות) שבמערכת.
אז הגדרנו מדד זמני אחר – ימי איחור (Days Late Count) שסוכם את כל ימי האיחור הכוללים של כל ההזמנות המאחרות. כלומר הזמנה שמאחרת חודש תוסיף 30 יום איחור לסה"כ. בנוסף, כמדד משני מסתכלים גם על מספר ההזמנות המאחרות, כדי לוודא ששני המספרים האמורים יורדים. כמו כן נקבע כי בכל יום ייצא דוח שיעדכן על המצב היומי של ימי האיחור ושל מס` ההזמנות שאספקתן מתאחרת. לקח שבוע לרכז את הנתונים ולארגן את הדוח הזה, שכשהופץ ביום הראשון די הימם את כולם – הסתבר שיש במערכת כמעט 2500 הזמנות פתוחות שהיו צריכות להישלח, וימי האיחור הכוללים הגיעו למעל 45000.
מכאן התחילו מספר פעולות ממוקדות לשיפור. צוות התפעול קיבל הנחייה לרכז מאמצים, ולטפל בהזמנות לפי סדר עדיפות שלפי דוח ההזמנות המאחרות, כשהדגש הוא קודם על אלה שמאחרות הכי הרבה (היו כמה שהיו תקועות חודשים רבים). בנוסף התגלה שהזמנות רבות נמצאות בסטטוס של מאחרות, כשלמעשה לא ניתן כלל לשלוח אותן, שהרי יש עניין כזה או אחר למול הלקוחות. אז צוות המכירות קיבל הנחיה לרכז מאמץ וליצור קשר עם הלקוחות כדי להסדיר את מה שנדרש, כולל למשל ביטול הזמנות שמישהו שכח לבטל. עוד גילינו שברירת המחדל במחשב היא שהיום המובטח הוא יום לאחר ההזמנה, כך שלא מתאפשר טיפול סביר בהזמנה והיא עוברת לסטטוס `מאחרת` כבר למחרת. אז גם בזה טופל, כשנקבע שלהזמנות רגילות ינתנו 7 ימים למשלוח (ובעתיד נדאג גם את זה לשפר).
עברו חודשיים, ובכל יום מימי העבודה בשבוע מתפרסם בצהריים הדו"ח האמור שמעדכן על השיפור בנתונים. הדו"ח האחרון מיום שישי מציין כי ישנן כעת 132 הזמנות מאחרות, ו-701 ימי איחור סה"כ. גם מדד ה-OTD עומד כעת על כ-70%. זה אמנם שיפור דרמטי לעומת מה שהיה קודם, וניכר שכל מי שחשוף לנתונים ולמשמעויות (כולל הלקוחות) חשים בשיפור. אבל זה לא מספיק, ולאחרונה המספרים די תקועים ולא יורדים עוד. עד עכשיו השיפור הושג בעיקר ע"י הפניית תשומת לב ניהולית ומתן סדרי עדיפויות, אבל עכשיו כבר נדרש לעשות יותר. ואת זה מתחילים כבר מחר (יום שני). בהמשך אספר מה היה בפעילות ועל עוד שיפורים שנעשו, מתוך הבנה שזה עשוי לעניין אתכם הקוראים.

שבוע טוב לכולנו
ואיחולים ליום כיפורים רגוע

יום רביעי, 19 בספטמבר 2012

שרביט סיכום השנה בבלוגיה

מוטי ידידי, המכונה במחוזותינו motior, יזם שרביט סיכום השנה בבלוגיה. הוא גם חשב עלי בשרביט הזה, וזו בכלל מחמאה  אני אוהב שרביטים בכלל. במיוחד שרביטים שנותנים לי הזדמנויות לסיכומים. והפעם זה מתאים לי במיוחד, כי הכי קל לצאת מבצורת כתיבה (גם אם מטפטפת בה מדי פעם רשומה) בעזרת שרביט שמכוון את הכתיבה בשאלות מובנות.
אז להלן שלי:
1)   כולנו רוצים שהבלוג שלנו יצליח. מהי הרשומה המצליחה ביותר שלכם השנה (קישור בבקשה) ומדוע אתם רואים בה את הרשומה המצליחה ביותר?
יש כמה פרמטרים המגדירים רשומה מצליחה – מס` כניסות, מס` תגובות, בולים, וגם תחושה אישית של רשומה מצליחה. מראש השנה שעבר פרסמתי 144 רשומות. יבול נאה למדי. מבין הרשומות יש כמה בולטות במיוחד, ודי קשה לבחור. חוצמזה, הרי רק לפני כמה ימים העליתי רשומת "מיטב הלהיטים" שבה קישרתי לכל הרשומות שנדמה לי שהן הטובות ביותר שלי. ובכ"ז, זו שהכי מייצגת אותי השנה (ואולי בכלל) היא "מעביר את זה הלאה". היא זכתה לחשיפה נאה וגם לבול העורך, וגם קישרתי אליה לא פעם, כולל לפני כמה ימים, אבל לציין אותה שוב בהקשר הזה ממש מתבקש מבחינתי.
2)   לפעמים אנחנו חושבים שהרשומה שכתבנו לא רק ראויה לבחירת העורך אלא גם לפרס פוליצר (או ספיר, או תעודת הוקרה) ומתאכזבים לגלות שהרשומה המדהימה נעלמה לה בתהום הנשיה. איזה רשומה השנה איכזבה אתכם בצורה כזו?
השנה לא זכיתי בפוליצר, וגם לא בפרס ספיר, ובטח שלא בנובל (ואם להודות על האמת, גם לא ציפיתי). ובכ"ז, מדיניות הבולים החדשה של עורכי התוכן בתפוז זיכתה אותי בלא מעט בולים מסוגים שונים – 40 בולים סה"כ. אין מה לבוא בטענות. אמנם לפעמים מפתיע שמשהו אחד נבחר ואחר שנראה ראוי למדי דווקא לא (כמו זו על פגישה המפתיעה עם חברת הילדות, ברשומה על המעגלים המשיקים), אבל בגדול, לא יכול לבוא בטענות שרשומות שלי לא זוכות לחשיפה ולתגובות מקהל הקוראים. אז תודה לכולכם על התגובות שמחממות את ליבי.
3)   בהסתכלות לאחור, עם יד על הלב, האם פרסמתם השנה רשומה שלא הייתה צריכה להתפרסם? אם כן - מהי ולמה? אם לא- ברכותיי.
אין רשומות שאני מצטער שפרסנתי. אמנם היתה רשומה אחת שבגלל תוכנה הנפיץ סגרתי לתגובות, ובהמשך הורדתי לגמרי מפרסום. בדיעבד, לא מצטער כלל שהעליתי אותה, כי התובנות ממנה היו כאלה שהביאו אותי לכמה תובנות חשובות על עצמי והעולם סביב. ורק בשביל זה היה שווה את הטלטלה כולה. והתובנות האלה רוכזו ברשומה שהתחרתה על המקום בשאלה הראשונה.
4)   השנה ספגה הבלוגיה של תפוז מכה קשה בכך ש________________  (השלמ/י את החסר)
מעבר לצרות הרגילות שהבלוגיה ספגה בשנה, כשמעט לפני ראש השנה `שידרגו` את מערכת המסרים, ולפני שגמרו לתקן את הבאגים (עד היום לא סיימו), שידרגו וניטרלו את כל הבלוגיה לכחודש ימים של תיקונים מגומגמים, היו מכות קשות הרבה יותר – מותו של הבלוגר המקסים בני תמרי בחודש פברואר, ואחריו מותה של הבלוגרית האהובה גיטה יפה. כואב לאבד חברים, ונראה שהקשרים פה אנושיים וחמים גם אם הם לא פעם מוגבלים לתקשורת דרך המסך והמקלדת.
5)   מנהג הגויים הוא לקבוע החלטות לשינוי לשנה החדשה. איזה דברים תרצו לשנות בבלוג שלכם השנה?
השנה חוויתי לראשונה כתיבה מסוג אחר – בדיונית. זה היה במסגרת הפרוייקט הנהדר של מוטי על הסיפור שאינו נגמר. לא כל החברים אהבו את התרומה שלי לסיפור, אבל אני מאוד אהבתי לכתוב אותה. נכון שאני מתמקד פה בבלוג בחוויות אמיתיות מחיי שלי, אבל הייתי רוצה אולי לנסות ולכתוב קצת יותר סיפורים בדיוניים. אולי..
6)   מנהג היהודים הוא לבקש סליחה ממי שפגעתם בו בשנה שעברה. האם יש איזה בקשת סליחה הקשורה לבלוג שלכם?
אני משתדל לכבד את האנשים שאיתם אני בא במגע. אבל אני מניח שייתכן שיש חברים שמוצאים לפעמים את תגובותי כפוגעות, אז מהם אבקש סליחה. אבקש סליחה גם מכל החברים שאני מוציא להם את העיניים בצילומים מהנופים היפהפיים של סביבת מגורי. מבטיח להשתדל להמשיך בכך . וכמובן שאני מודע להנאה שתגובות מסבות לנו הבלוגרים, למרות שאני משתדל שלא, קורה שאני מפספס רשומות של חברים פה, או שמפאת חוסר זמן אני לא מצליח לענות.  וגם על זה מגיעה סליחה.
7)   בעוד שנה, בראש השנה תשע"ד (בהנחה שנשרוד את סוף העולם הקרוב) מה תרצו לומר שקרה בבלוג שלכם במהלך השנה שחלפה?
אני מקווה שאוכל להתבונן לאחור ולראות פעילות רציפה כאן. זה בכלל לא מובן מאליו שאצליח להמשיך לכתוב, ואיכשהו לאחרונה הספקות מתרבים, כשיש לא מעט תקופות שאני מרגיש תקוע בכתיבה. אז מקווה שתקופות אלה לא יהיו החלק המרכזי של השנה, ושההנאה וחדוות היצירה יחזרו למסלול הרגיל והפורה.

וכרגיל – ולפי החוקים, מעביר את השרביט לחמש (ואחת בונוס) בלוגריות מבין החברות הרבות שלי כאן ופעילות לפחות שנה (וניסחתי במקור בלשון זכר אבל מתבקש לתקן ספציפית):
אנימו – בתקווה לסייע לצאת מהבצורת
הר קסמים – פשוט כי אני אוהב
שיק – לנחיתה נעימה חזרה לפעילות פה
ריש עלום השם – בתקווה לראותו כאן יותר
nogamoon – כי מתחשק לי לקרוא את הסיכום הזה שלה
Orelie – כי תפור עליה שרביט כזה


שנה טובה ופוריה לכולנו
של הרבה בריאות, הנאה, וחדוות יצירה

יום שני, 17 בספטמבר 2012

קצרים לחגים

 משהו מוזר קורה לי בימים האחרונים – אין לי כוח לכתוב, לבשל, לקרוא, לטייל, ליזום.. אולי גם החום שעובר על הסביבה שלנו, אולי מין עייפות כללית של סוף הקיץ. גל לכתוב רשומת ברכה לשנה החדשה לא הצלחתי. היה נראה לי לא ראוי לפרסום וקלישאי.
אז במקום רשומה פרטנית לכל אחד מהנושאים שברשימה הארוכה הממתינים להתייחסות, אנצל את הפורמט הזה של הקצרים. הפעם לא לסיכום חדשי כמקובל אלא לדברים הקטנים האחרים, אלה שלא מצליחים להתרומם אצלי בראש לרשומה עצמאית, אבל ראוי להזכירם.
עבודה
הסיפור פה על הפאניקה הוא רק אחד מאוסף אירועים יומיים כאלה, שכל אחד מהם הוא שיפור מקומי של תהליך כלשהו, אבל יחד מהיים תוכנית כללית לשיפור כלל התהליכים בחברה. ואין שבוע שבו לא מסתיימת פעילות אחת שכזו (או שתיים) שאני מניח שכשיהיה כוח אכתוב גם עליהן. מקווה שזה יעניין לכם, אבל לי זה מאוד מעניין.
קאקורו
את הסודוקו כולם מכירים ואין צורך להציג. אני די אוהב את השעשוע הזה של המספרים והוא ליווה אותי בלא מעט שעות של מדיטציה במשפרים – מין בהייה של חשיבה שטחית וממוקדת כפי שניתן להבין על העניין. לא מזמן פתחתי את העיתון וגיליתי בו משהו דומה אבל שונה – מין תשבץ מספרים אחר. חצי דקה של להבין על מה ולמה ונשאבתי לתוך העניין. ככה זה נראה:
בכל שורה או עמודה מצויין בקצה הסכום, ויש לשבץ מספרים בתאים כך שלא תהיה חזרה על אותו המספר. אז בדרך האלימינציה מגיעים בסוף למספרים הנכונים. אז הורדתי לסמארטפון אפליקציה של כזה, ומאז אני מבלה איתה, כשאין כוח לקרוא בבלוגיה, לכתוב, לקרוא ספר, וטייל ושאר העניינים היותר משמעותיים. וכאמור, טוב שהמשחק ישנו, כי זה קורה הרבה לאחרונה שאני נזקק לו.
חיבוק
העולם שאליו אני חשוף הפך למחבק הרבה יותר. חוויתי סימנים של זה כבר לפני כמה שנים בארץ, אבל נראה שהמגמה מתרחבת. בפעם הראשונה שנתקלתי בזה פה בארה"ב היתה עם נהגת השאטל שלקחה אותי למלון בנסיעת עסקים. גם כתבתי על זה כאן. ומאז קיבלתי הרבה חיבוקים, מחברים כמובן, אבל גם מלקוחות מרוצים והעובדים שלהם. יש משהו אנושי וחם בזה, שעוזר לשבור מחיצות ולנטרל עוינות.
לא מזמן יצא לי לשוחח על זה עם חתולי8. ואיכשהו העליתי שאלה משונה – איך מרגישים חיבוק? אם אגע עם היד ברגל, אני אמור להרגיש את המגע ברגל וגם ביד. אבל משונה שאני חש את זה יותר ברגל (שבה נוגעים) מאשר ביד (שאיתה נוגעים). משונה אבל ככה. ובחיבוק זה משונה גם, כי מוקד התודעה לא מחולק שווה. אני מרגיש את המגם בעיקר בחזה ובידיים שלי הטופחות על הגב. פחות בטפיחה על גבי שלי. מעניין איך זה אצלכם (מוזמנים לנסות בהנאה ולכתוב בתגובה). סתם הגיג חביב 
שוב בחוף
ביום רביעי שעבר חזרה הבת מהביקור הארוך (מדי) בארץ. הייתי אמור לאסוף אותה מנמל התעופה בערך ב- 7:30 בערב. זה הסתדר לי לא רע, כי אני עובד לא רחוק, והייתי צריך לשרוף בהמתנה רק כשעתיים וחצי. אז כשנסעתי לכיוון לאחר העבודה, עשיתי הארכה קטנה להציץ שוב בחוף מנהטן היפהפה בו ביקרנו רק כמה ימים קודם גם גל. אז גם עצרתי להסתובב קצת ברגל ולצלם עוד קצת:
לוחות זיכרון על המזח
וכשהגענו הביתה (מאוחר למדי, כי עכבו אותה בהליכי ההגירה כצפוי), מצאנו על הדלת הפתעה שהכינו החברות, שקפצו עליה מהחושך בחיבוקים לקבלת פנים חמה ואוהבת:
איחולים לשנה החדשה
כמתבקש, בפתח השנה החדשה ראוי לאחל לעצמנו ולכולם:
שנה טובה לכולנו
שנה של בריאות תקינה
של ביטחון ורגיעה
של יציבות כלכלית והצלחה
של אחווה, חיבה ואהבה
וגם של מימוש וחדוות יצירה
ובקיצור – שנה שפוייה