יום שני, 30 ביולי 2012

אורנה הגדולה

בכיתה ב', עם המורה שרה הקשוחה (והנוראה) שגם לה היה סיפור לא קל
היא היתה אתי מגן חובה ועד כיתה ד`. אורנה הגדולה קראנו לה, כי היתה גדולה. גדולה מדי. היתה לעומתה עוד אורנה, קטנה, חיננית וספורטיבית הרבה יותר, מעין ניגוד עצוב לגודלה שלה. חוץ מבעיית המשקל שלה, שהיתה ברורה לכולנו בכיתה, היא היתה שקטה מאוד, לא הבריקה, לא הצטיינה בכלום, לא בלטה בשום מובן חוץ מגודלה המעציב.
לא הייתי חבר שלה. לא זוכר אם מישהו היה חבר שלה אז. אנחנו הבנים ממילא היינו מרוכזים בעצמנו, או בבנות היותר שוות. לא שלעגנו, אבל לא היינו נחמדים מדי. אני מתקשה לזכור אם מישהי מהבנות היתה חברה שלה. נראה היה שלא ניסתה להתחבב על אף אחד, או לפחות לא קלטנו נסיונות כאלה, כפי שזכור לי היום, ממרחק של יותר מ-40 שנה. מכל הילדים בכיתה, היא בין הבודדים שלא הצלחתי לזכור את שם משפחתה.
מיום שעזבתי את אותו בי"ס, שכחתי אותה לגמרי. כ-15 שנה עברו בשיכחה עד שנזכרתי בה לראשונה. זה היה כשקראתי איזה מאמר שולי באיזה עיתון, אולי אפילו עיתון לאישה, שבו היה איזכור למשהו די איזוטרי (שאני בספק אם הוא מעוגן במציאות), שלאנשים דיכאוניים יש צורת כף רגל משולשת, כזו שהבוהן היא הגדולה ובאופן משמעותי, וממנה בקו נסוג ישר ובזווית חדה למדי, מסודרות לפי הגודל כל יתר האצבעות. מיד קפץ לי לזיכרון מראה רגליה של אורנה במיסדר בוקר בחצר בי"ס בכיתה א`, שמנמנות והמשולשות עד מאוד, מלוכלכות מעט מאבק החצר, דחוסות בסנדל ורוד מעודן (מדי) הקטן עליהן במידה לפחות, מאיימות לפרוץ ממנו בבוהן הגדולה השלוחה קדימה. זה פתאום התחבר לי.
וגם הזיכרון הזה נקבר לכמה עשרות שנים טובות, יחד עם תודעת קיומה של אורנה זו, עד לפני שנה. אז החלה ההתארגנות לכנס המחזור עליו סיפרתי, בעקבות תמונות שהעליתי בפייסבוק (שזו הראשית אחת מהן). כשהתחילו להתברר העובדות לגבי מי נמצא היום ואיפה, הבנתי שהיא נפטרה. "ממשהו שקשור לעודף משקל" כך אמר לי מישהו שידע מעט יותר.
ולי זה צבט בלב. כאב לי על הילדה הדחויה, השמנה יותר מדי (גם אם הרבה פחות ממה שלמרבה הצער רואים שנפוץ היום), שלא ניסתה להתחבר כי כנראה הבינה במוחה הילדותי שאין לה כלים להצליח להתחבב על האחרים. ואולי באמת סבלה מדיכאון, שאיתו חיה כל השנים, מטביעה יגונה באכילה מוגזמת. חשבתי בצער על הוריה, אולי ניצולי שואה, שהילדה האומללה לא הצליחה להביא להם נחת. ברור שחלק מהמחשבות הם מדמיוני שלי, אבל חומרי הגלם לסיפור די מכוונים למשהו לא שמח במיוחד.
אז במסגרת המדור המוזר הזה שלי פה, שבו אני מעלה את זכרם של מי שהכרתי ואינם עוד, מין "אינציקלופדיה של המתים" משלי, אני מקדיש לזכרה את הרשומה הזו. מצטער שלא ידעתי לגלות אז יותר רגישות (מקווה שלמדתי אח"כ), ומקווה שהמודעות החינוכית היום מצליחה לטפל בבעיות שכאלה טוב יותר.
יהי זכרה של אורנה הגדולה ברוך!

יום שישי, 27 ביולי 2012

שוב בווגאס


בחודש שעבר הוזמנו להצטרף לבילוי משפחתי במתכונת מורחבת עם חברים בווגאס. על החלק היותר אקטיבי של הסופ"ש הזה, שהסתיים בכיווצי שרירים לא קלים, כבר כתבתי בנפרד ובהרחבה. אבל חוץ מהעניין הכייפי/כואב הזה, היו עוד כמה חוויות נחמדות ששווה להיזכר ולערוך כאן במסודר, במילים ותמונות.
הדרך
רצינו להימנע מהפקקים של יום שישי, אז תכננו לצאת מוקדם. אבל עיכובים סתמיים גרמו לנו לצאת מאוחר יותר משתכננו. מזל שהתנועה היתה חלקה, והתקדמנו במהירות שמביעת רצון לכיוון ווגאס, מצפים להגיע כבר לפני 12 בצהרים, כך שיספיק לנו לנוח, לבלות קצת בבריכה ואולי יתאפשר לי לסיים משהו שהייתי צריך לעבודה. בחלק האחרון של הדרך, ממש קרוב לגבול נבאדה נעצרה התנועה. הצצות בחמל הניווט של ה-GPS ותוכנות הניווט שבטלפון רמזו כל בעיה ממש בגבול. כחצי שעה זחלנו לאט, כשאני הופך לחוץ מעט כי מיכל הדלק החל להראות סימני מצוקה.
פתאום שמתי לב לעניין משונה – בכיוון הנגדי אין תנועה כלל. המשך הזחילה גילה לנו את מקור הבעיה – משאית גדולה עם נגרר התהפכה בין המסלולים וגרמה לכל הבעיה. הודענו לחברים, שהיו אחרינו כשעה, שצפויים להם עיכובים משמעותיים ושאולי כדאי לחשוב על מסלול חלופי. אבל זה היה מאוחר מדי בשבילם לחפש חלופות. ובקיצור – הם בקושי הגיעו בזמן לארוחת הערב, אחרי שסגרו לגמרי את הכבישים. לפחות הם צילמו את המראה המתסכל:
 
כשאומרים שהכל באמריקה גדול, שוכחים שגם הפקקים, בשהם מגיעים, הם עלולים להגיע בגדול.
המלון
התאכסנו בלוקסור, ששם לחברים יש סידור קבוע ומשתלם. למי שלא מכיר, זה המלון שנבנה בהשראה מצרית, עם עיצוב בצורת פירמידה ענקית, פיסול מצרי, ואפילו ספינכסים גדולים בכניסה הראשית. לא צילמתי אותו הרבה, אלא בכ"ז - תמונה בודדת מבחוץ, ותמונת החדר מבפנים (עם החלון המשופע):
 
מבפנים יש חלל ענק שבתוכו מסעדות, אולמות ומונומנטים שונים. ככה זה נראה מלמטה ומהקומה ה-16 בה שהינו:
 
כדרכי, אני מנסה לבחון את המבנה קצת יותר, אז כשהיה תור למעליות המשופעות (יש 4 שבנויות לתוך כל אחת מ-4 פינות הפירמידה), מצאתי את מדרגות החירום. לא מפתיע, אבל נחמד לראות שאינן בנויות בספירלה רגילה אלא בנויות בשיפוע, כל גרם לצידו של השני. ככה נראו שני גרמי החירום השונים (אחד בנוי אחרת גם לפינה):
 
בהחלט מבנה מרשים מאוד, שנחמד לגלות בו קצת יותר ממה שרואים במבט שטחי.
האגם
כבר הבאתי כמה תמונות מהאגם היפה Lake Mead, שיצר מאחוריו סכר הובר המרשים (שגם עליו קצת סיפרתי). אבל יש לי עוד, אז זה המקום וההזדמנות:
בנמל שבו לקחנו את הסירה ואופנוע הים יש ריכוז גדול של דגים מרשימים. נראו דומים לקרפיונים ולעוד סוג בלתי מזוהה. מרק דגים קראתי לזה, כשהתקבצו להנות ממה שנידב להם ילד אחד
 
מכיוון שהאגם מלאכותי, והמפלס שלו נשלט ע"י סכר (הובר, כאמור), ישנם שינויים במפלס. ובימים אלה הוא נמוך למדי, ונראה שאיבד כ-15 מ` גובה מהשיא. מה שמעניין זה שהסלע נראה בצבע חום כהה, אבל במקום שלעיתים מכוסה במים כאילו נשטפו הסלעים ונותרו לבנים. משונה למדי:
 
 
הדרך חזרה
טוב, חיכינו שהפקקים יתפזרו קצת, אז יצאנו ממש מאוחר ביום ראשון. כמעט ב-6:00 בערב, עם צפי להגיע בסביבות 11 הביתה. הרי למחרת יש עבודה. אבל לא הצלחנו להתחמק לגמרי מהפקקים, שבמצטבר הוסיפו כשעה לנסיעה. לא נורא.


סה"כ כיף של בילוי משפחתי עם חברים.
איחולים לסוף שבוע רגוע, בטוח ומוצלח לכולנו!

יום שלישי, 24 ביולי 2012

הבית המשוגע

 
לפני יותר משנה התחלתי לרכז כאן ברשומות, את החוויות מהטיולים המשפחתיים שלנו לאורך השנים. התחלתי עם הטיול הגדול לתאילנד – 2004. אבל התעייפתי די מהר ולא הצלחתי להביא את עצמי להמשיך בכתיבה. לא ברור לי בכלל למה, אבל ככה זה קרה. ואז גם לא הגעתי לחוויות מהטיול הגדול בוייטנאם שנתיים אח"כ, ב-2006, ולא לזה הגדול אחריו לפאריז (10 ימים של כיף משפחתי).
לא מזמן ראיתי שהר קסמים העלתה בפייסבוק תמונות של בתים משוגעים מהעולם. ממש משוגעים. וכמה ימים אח"כ דליה העלתה רשומה חביבה על גרמי מדרגות נאים. ואלה הזכירו לי בית משוגע אחר שבו ביקרנו בעבר. אז למרות שאני לא מעלה אותו בהקשר הנכון של הטיולים ההם, בכ"ז מתחשק לי להביא את הרשמים ממנו.
אותו בית נמצא בעיר דאלאת שבוויטנאם. עיר הררית ירוקה ונעימה, יפה מאוד, שהיה מענג לבקר בה במיוחד אחרי כמה ימ ים לחים ולוהטים שבדרום המדינה, בדלתא של המאקונג (מקווה באמת לספר גם על זה מתישהו). ובכן, המדריך שקראנו המליץ על הבית הזה כאתר שאסור לפספס, וגם אם לא הבנתי על מה ולמה, הכנסנו אותו לרשימת האתרים לביקור.
בכניסה יש עמדת מכירת כרטיסים לביקור באתר, שמאויישת ע"י זוג מבוגר. משלמים ומקבלים מין דף מידע, ואז גם הבנתי שמוכרת הכרטיסים היא בעצם הארכיטקטית של המבנה הזה. וגם מבינים שהמבנה הוא אמנם אטרקציית תיירות בפני עצמה (כרטיסים וכד`) אבל זה למעשה מין בית מלון, ושיש שם 7 חדרים שמושכרים למעוניינים.
במבט מהיר אפשר להבין למה הבית נקרא כפי שנקרא – הוא לא דומה לשום דבר אחר. הוא לא מציית לכללים ארכיטקטוניים מקובלים הנוגעים לדובה התקרה, לפתחים, למדרגות, לבטיחות, למשטחים (שרובם שם לגמרי עקומים) וגם לא לכללי בטיחות. אבל נזהרים, אז זה בסדר. קצת מזכיר את המבנים של גאודי בברצלונה, אבל מעוות ועקום הרבה יותר.
אז מה עושים שם במבנה? פשוט מסתובבים בתוכו כבמבוך, משתאים, צוחקים, מצלמים ונהנים ממשהו ייחודי שכזה. וגם אני צילמתי. רק שמבט של היום על הצילומים ההם גורם לי למבוכה (או לסיפוק) שי למול התוצאות הצילומיות של היום, אלו של אז נראות ברמה נמוכה הרבה יותר. אבל זה מה שיש לי, אז הנה לקט צילומים:
המבנה בכללי
 
מעברים, גשרים, מדרגות גומחות ופינות
 
החדרים להשכרה ונוספים
 
מכיוון שברור לי שהרושם האמיתי מהמקום לא יכול להיות מושג התמונות, ובטח שלא בתמונות המוגבלות שלי מאז, אז להלן כמה קישורים לעוד תמונות מהמקום. ובאמת מומלץ לראות עוד:

מקווה שהרשומה הזו תחזיר אותי לפרוייקט הזנוח ההוא של סיכום הטיולים.
איחולים לשבוע רגוע, בטוח ומוצלח לכולנו!