יום שישי, 30 במאי 2008

ויסקי של חרובים / יהודית רונן

 
עם עובד, 1999.

כבר גיליתי לכם שההתחברות לספר היתה איטית עבורי. גם גיליתי בהמשך שאני מאד לא מצטער על שלא נטשתי.

אז ככה, הספר מספר את סיפורו של מקום, ישוב כפרי באזור השרון, אי-שם בדרך שבין חדרה לנתניה, בשנים שבין 1958 (עשור למדינה), ל- 1971 בערך.

סיפורו של מקום כזה הוא בעיקר סיפוריהם של התושבים שבו, אוסף המורכב בעיקרו מניצולים שהגיעו מ-"שם", מצולקים ופגועים, המנסים לשקם את חייהם בעמל חקלאי, קצת תגבורת של "פרענקים" שמוסיפים צבע והרבה טעם לחייהם של לא מעט מהדמויות.
ובגלריית הדמויות מככבים פוזננסקי ההולל, איש ההסתדרות, שיודע לדבר יפה על עמל אך לבצע הרבה פחות; ביטרמן המריר והמרושע, שיודע תמיד להעיר הערות ארסיות. מין טיפוס הורס במקום בונה; רחל, ה"פרענקינה" שהתגלגלה למקום בעקבות נישואיה, והושארה לבד עם שני ילדיה להתמודד עם החיים אחרי שבעלה הפך חלל; יש את בטי, שבשאיפתה לביטחון כלכלי נשאבת לעסקים ומזניחה את צאצאיה.
וזו רק רשימה חלקית. כך מתנהל היישוב, בתערובת רגשות של אהבות, שנאות, קנאות, רישעויות, אטימויות…

הספר עוקב אחר האירועים, ובעיקר הלך הרוח בישוב הכ"כ אופייני הזה, כראי המדינה כולה. דעיכת אידיאל העבודה, תפישת הזרות התמוהה של העיר, צלקות השואה, השכול.

אוסף הדמויות צורך זמן היכרות. מי עם מי, מי היה עם מי, מה קשור למה וכד´. בערך בעמוד 50 הצטברו לי מספיק חלקי פאזל לייצר תמונה ברורה, שאתה אמשיך לעקוב אחר האירועים.

זהו רומן הביכורים של הסופרת וככזה אינו נטול פגמים. קול המספר יוצא מפיה של ילדה ביישוב אך לפרקים ארוכים מאד, וללא התראה, את קולה מחליף מספר יודע כל שבאופן טבעי, יודע הרבה יותר מאותה ילדה.
עוד צרם לי השימוש המוגזם ב- "חוחן הקינרס הארגמני", צמח נפוץ כנראה, שאיזכורו יחד עם עוד צמחים מוזרי שם בהחלט מוסיף לתיאורי האחו והנוף, אך בפעם השמינית… סר חינו במקצת.

בסיכומו של עניין, ספר טוב וראוי בהחלט. הנאה אמיתית.

היסטוריה אינטימית של האנושות / תיאודור זלדין

-איך רכשו אנשים מסוימים חסינות בפני הבדידות?
-איך הומצאו צורות חדשות של אהבה?
-מדוע הייתה יותר התקדמות בבישול מאשר במין?
-איך הפך הכבוד נחשק יותר מהכוח?
-איך השתחררו בני האדם מהפחד בכך שמצאו להם פחדים חדשים?
-מדוע הידידות בין גברים לבין נשים שברירית כל כך?

לא התאפקתי וציטטתי את השאלות הפותחות את התקציר שעל הכריכה האחורית.

הספר, שניתן לשייכו לספרי המדע הפופולארי, עוסק באינטימיות במובנה הרחב. ביחסים בין אנשים שונים בעבודה, במשפחה, בין עמים, בין רעיונות וכד´.

כל אחד מ- 25 הפרקים בספר פותח בשאלה כדוגמת השאלות שציטטתי למעלה. לאחר שאלת הפתיחה, ממשיך זלדין בסיפור אישי בן ימינו, שבמרכזו אישה, צרפתייה בד"כ, שדרך סיפורה האישי מודגם הנושא של הפרק. בהמשך הוא מפתח את הנושא בסקירה היסטורית הנוגעת להיבטים של אותו נושא מן העבר, ומסכם ישר לתוך השאלה הבאה שעולה באופן מתבקש.

לדוגמה, הפרק הראשון פותח בשאלה "איך בני האדם איבדו שוב ושוב את התקווה, ואיך אוששו אותם מפגשים חדשים וזוג משקפיים".
לאחר מכן הוא מביא את סיפורה של ז´ולייט, עוזרת בית בת חמישים ואחת, שמעידה על עצמה ש- "חיי הם כישלון". ז´ולייט עובדת שעות רבות כל יום, בחריצות יתירה, מתפרנסת בצנעה כצפוי ובסוג של חוסר שביעות רצון מעורב בהשלמה.
דרך סיפורה זלדין מפתח את נושא העבדות בעולם, מימי קדם ועד ימינו, כשאנשים מקריבים חלקים לא מבוטלים מחירותם בעבור הביטחון שבלהיות עבד/שכיר/סריס. לטענתו, הפחד כמעט תמיד היה חזק מהרצון לחירות.

באופן כללי, טענתו של זלדין היא שמוח האדם כבול בהתנהגויות שמקורותיהן העתיקים אבדו מזמן. שהמוח הוא מקלט לרעיונות ממאות רבות של ההתפתחות האנושית.

הספר נראה מבטיח, נוגע בנושאים מרתקים בנסיון להבין אותנו, בני האדם.
איכשהו, לגבי הוא היה מייגע.
בהסבריו המקיפים ועשירים בדוגמאות חשתי לעיתים קרובות כי המיקוד מתעמעם. שהסיפורים לא מכוונים למתן תשובה לשאלה אותה הוא מעלה.
אולי זה אני, שצלחתי את הספר בקצב זחילה מתסכל, שמנע ממני את יצירת הרצף המתבקש בין השאלה לתשובה הפתלתלה? ייתכן ומהירי קריאה ממני יהנו יותר? אני קראתי ובסוף אני חש שאמור היה להיות לספר פוטנציאל גדול ממה שאני חש היום, כחודש מסיומו, כאילו כל תשובה משמעותית לחיים לא ממש קיבלתי. שכמעט לא נשאר לי ממנו כלום.

ולמה כמעט?
לקראת סיומו של הספר התלהט דיון רווי יצרים הנוגע להתבטאויותיו של אחד מאיתנו, שהיו, בדרך ניסוח של כמה מאיתנו, הומופוביים, או ברוח ניסוחו, מתנגדים להומוסכסואליות מטעמי דת.
הבחור חטף שטיפה, ומאז נעלם מהפורום. ואני חשתי מאד לא בנוח עם ההתנפלות הזו עליו.
הרי הליברליזם מושתת בין היתר על אמירתו של וולטייר (אם אינני טועה) שבבסיסה הצורך לכבד את דעתו של אדם, וזכותו להביע אותה, גם אם אנו מתנגדים לה נמרצות.
ומכאן לבעיה הקשה של איך להפריד בין האיש לדעותיו. כיצד ליישב בין הזילזול שאנו חשים לנוכח דעות כלשהן עם הצורך לכבד את זכותו של פלוני להחזיק באותן דעות?

וכאן הקשר לספר, שדן בהשתלשלות רעיונות אנושיים במהלך ההיסטוריה (ומכאן גם ביחסיות לאמת). ביניהם גם בהתייחסות להומוסקסואליות. אז בהיסטוריה חוו האנשים מגוון גדול מאד של דעות בעניין זה.
אנו, שמעצם טיבו של ציר הזמן, חיים נכון להיום בתקופה המפותחת ביותר, רואים גם את דעותינו כמפותחות ביותר. כל מי שמחזיק בדעות מיושנות יותר שוגה בגדול והאמת כולה שלנו? אז קצת ענווה לא תזיק. הרי בעוד X שנים אולי אנו בדעותינו ניראה מיושנים?

אז רק כדוגמה מטעמי, ואל תיסקלו אותי באופן אוטומטי, אבל בואו נניח שבעוד חמישים שנה, יגלו שגן כלשהו אחראי על תופעת ההומוסקסואליזם, ואם האם ההרה את בנה המועד תיקח גלולה כלשהי, היא תבטיח שבנה יהיה סטרייט כשר למהדרין. האם אתם חושבים שזה יהיה לא מוסרי? ואולי אלו, ילידי 2020, יחשבו אותנו לחשוכים, שבמקום למצוא פתרון לבעיה הסתתרו מאחורי מתן לגיטימציה לתופעה תוך התעלמות מן הקשיים העוברים על אותם הומוסקסואלים.

אז זו תזה דמיונית לחלוטין כמובן, אבל ייתכן ואפשרית, לא? לכן קצת היסוס וספק בדעות נחרצות, מכל סוג שהוא לא יכולה להזיק.

ובמשפט אחד: ספר חכם, מרחיב דעת, לא ממש ממוקד ולעיתים משעמם, אך עדיין בהחלט שווה את הטירחה.

סודות ההצפנה / סיימון סינג


אחרי שהתפנה מכתיבת ספרו המוצלח אודות "המשפט האחרון של פרמה" וראה כי טוב, ויש פרנסה טובה מכתיבת ספרי מד"פ, התפנה הדוקטור לפיסיקה לסקור את אחד הנושאים העתיקים והמרתקים - צפנים וקודים.

מימי ערש התרבות האנושית, היה עניין לבני אדם לשמור סודות, להעביר סודות להסתיר מידע.

לפיכך התפתחו שיטות הסתרה והצפנה , כך שרק למורשים יהיה המידע נגיש.

אלא שמידע, במיוחד סודי, מעורר סקרנות ורצון לחשיפה.

כך התפתחו במהלך ההיסטוריה צפנים, וזמן מה אחריהם שיטות פיצוח לאותם צפנים. החל מצפני החלפת אותיות, דרך צופן האניגמה מימי מלה"ע-2 ועד ימינו, עם הצפנים הממוחשבים.

סיפור פיתוח הצפנים השונים ומאבקי הפיצוח המרתקים בידי גאוני לשון ומתמטיקה מוגשים באופן ברור, נפלא ומלהיב לקורא.

במקביל, כחלק מפיצוח צפנים מביא סינג גם את סיפורי פיצוח כתב החרטומים המצרי וכתב לינארי B מכרתים, שהשתמשו בשיטות דומות, לפיצוח חידות ארכיאולוגיות.

הספר קל ומהיר וסוחף. בנקודות המצריכות הרחבה, למי שמעוניין, הוא מרחיב בנספחים ומספק גם רשימה בבליוגרפית ארוכה למתעניינים הכבדים.

עוד מספק סינג 10 כתבים מוצפנים, ברמות הצפנה שונות, עבור המכורים ממש.


לסיכום, כ-500 עמ` שחלפו ביעף. ממליץ בחום.

המפתח / טניזקי ג`ונאיצ`ירו

המפתח – ג`ונאיצ`ירו טניזקי - 1956
הוצ` כתר, 2004, 182 עמ`

בגיל 56, לאחר יותר מעשרים שנות נישואין, מחליט הפרופסור לכתוב ביומנו ללא מעצורים, ולהתייחס לחיי המין שלו עם אשתו, איקוקו.
החלטה זו אינה מקרית. בגילו ובמצבו הבריאותי המתרופף, הביצועים כבר אינם בסטנדרט אותו דורשת איקוקו, אשתו הצעירה ממנו בכ-10 שנים.

בערך באותו הזמן, מתחילה איקוקו לכתוב גם היא יומן אישי. כמובן שגם היא מתייחסת לנושא זה, ההופך די מרכזי בחייהם, לאחר התבגרותה של בתם היחידה.

אלא שהיומנים האישיים, אינם כה אישיים ופרטיים. כל אחד משוכנע שהשני מציץ וקורא ביומנו, ולכן מנצל את כתיבתו ה-"אישית" כדי להעביר מסרים לשני, וכן למניפולציות הדדיות.

העניין מסתבך כאשר לביתם מוזמן קימורה,  החתן פוטנציאלי לבתם טושיקו, שמוצא עניין רב יותר דווקא באמא.

הספר, המוגש כקטעי יומן של השניים, מספר את הסיפור משני הצדדים האמורים, אבל כמובן שתחת מגבלות הסינון והמניפולציות שהם מפעילים דרך השימוש ביומנים אלה.

הספר נבלע בקלות. נגיסות קריאה קצרצרות של 3-2 עמ` ולעיתים פחות, במין דיאלוג קטעים לסירוגין מיומנה של איקוקו ושל בעלה הפרופסור. מאד קריא וקולח, ועם הרבה מרווח בין השורות לפרשנות אישית של העלילה, שמתבהרת קצת יותר בסוף (או אולי לא כ"כ?).

גם אחרית דבר המצוינת של המתרגם דורון ב. כהן, עוזרת לבאר חלקים עמומים בספר ולהרחיב על מכלול יצירתו של טניזקי.

ואי אפשר להתעלם מהעטיפה המדהימה (עדה רוטנברג). אין לי ספק שחלק מהצלחת הספר הזה תהיה בזכות הצילום הנפלא. בערימת הספרים שבדוכנים ובחנויות, כוח המשיכה של צילום עירום זה, שמסתיר יותר ממגלה, מושך את העין ואת תשומת הלב. מה גם שההקשר שלו לעלילה נפלא בעיני.

לסיכום – מיוחד, מעניין ומומלץ.

אורז / סו טונג


וו לונג הצעיר היתום, מתפלח לרכבת משא ועושה את דרכו אל העיר הגדולה על גבי ערימת פחם בימי החורף הקפואים של תחילת המאה הקודמת (משהו בסביבות שנת 1900).

מרגע שברח מכפרו בצפון סין, מוכה העוני וזרוע הרס השיטפון הגדול, שהפיל חללים רבים, לא בא לפיו כל מזון, למעט כמה גרגרי אורז שפרנסו אותו 3 ימים בדרך.

עם ירידתו בקפיצה מהרכבת הוא נתקל לראשונה במוות, שמזעזע אותו עמוקות ובריצת בהלה הוא מגיע, מורעב, למזח הנמל. שם הוא זוכה לטעימה קטנטנה של בשר חזיר ולמנה גדולה קצת יותר של השפלה, מחברי כנופיית המזח שבהם נתקל.

איכשהו הוא מתגלגל לפתחה של חנות האורז המקומית. שם בעל החנות, המזהה אצלו פוטנציאל לכוח עבודה חזק וזול, ואולי גם מעט חמלה, מזמין אותו לעבוד בחנות, בתמורה לארוחות אורז קבועות בלבד.

ניצוצות חמלה אלה גוועים די מהר ומכאן שוב אין בספר כל סימן לרגש אנושי חיובי.

שנאה, קנאה, תאוות בצע, קמצנות, אכזריות, ניצול, עלבון, ערמה, נקמנות ואולי איזה רגש שלילי נוסף ששכחתי הם השולטים בעלילה.

והמעשים בהתאם. אכזריות, רצח,  השפלה, תככים, הולכת שולל והרבה צורות של התעללות פיסית ומילולית, מפעילים את הדמויות.

כשברקע, נוכח האורז. האורז כמזון, כסמל לשפע, כמושא לכמיהה, כתעודת ביטוח וכמוות.

יש משהו מהפנט בספר, שלמרות האמור לעיל, ואני משוכנע שלא מייצג את סין האמיתית, לא נתן לי להניח את הספר מידי. העלילה סוחפת, מסקרנת, דוחה אבל מרתקת.

לכן, ברגשות מעורבים - מומלץ

ספר האלף-בית / דן צלקה

סופר דן צלקה הלך בקייץ 2005 לעולמו. בצירוף מקרים מוזר, התחלתי ממש באותו יום את ספרו האוטוביוגרפי הנ"ל, עליו גם זכה לפרס ספיר.

על הספר:
צלקה נמנע מלכתוב אוטוביוגרפיה סדורה. כזו עם התחלה, אמצע.... כזו עם סדר כרונולוגי.
במקום, הוא אסף כ-70 קטעים קצרים, כ"א בן כ-2-3 עמ` ובהם סיפורים אישיים ממהלך חייו. ההנחה היא שהאוסף המגוון יתאר היטב את חייו.
לכל קטע נתן שם, וסידר אותם לפי סדר א-ב. מכאן שמו של הספר. אגב, את הרעיון גנב במודע מספר דומה של צ`סלב מילוש, והוא מכריז על כך בגלוי כבר ב- "במקום הקדמה".

על הקטעים:
בקטעים כתב על אהבותיו, היכרויותיו עם אנשי תרבות, עם בני משפחתו, חוויות ילדותו, הגיגים וכד`.
העניין הוא שהאנשים אותם הכיר הם אנשי תרבות מגוונים, חוויותיו רחבות יריעה מן הבחינה האומנותית, ניסיונו כ"כ עשיר שגורם לי להוריק מקנאה על צרות אופקי.
קצת לגרות את הסקרנות:
על אמיר גלבוע המשורר, על דודו זלמן המהמר,  על אברהם חלפי, על יפהפיות (והשפעתן המשתקת עליו), מנדולינה, נדיבות, נקמה, טיול בהודו, נעליים צבאיות...

יותר מכל צלקה מצטייר כאיש תרבות אירופה הקלאסית, רחב אופקים, ידען, סקרן, ואם כל זאת צנוע.

ספר נפלא, שגורם לצביטה כפולה בלב, על הקסם בחייו ועל סיומם. אני כבר רץ לקרא עוד מספריו, וכנראה לקנות את הספר.

ולמי שלא הבין, קסום ומומלץ בחום.

ציטוט לדוגמה, מהקטע על רומן רולאן:
"לפעמים אני חוש בלקרא שוב את `ז`אן קריסטוף`, אבל אין לי אומץ. אולי יום אחד אתקל באיזו מהדורה מפתה? הייתי רוצה לשוב ולהיות נער כדי לקרוא ספרים מסוימים."
ועוד הערה קטנה, בד"כ אני לא ממש מתייחס לכריכות. הספר הזה יצא, משום מה, בשתי כריכות. לא זוכר את האחת אבל השניה שבידי מכניסה היטב לאוירת אירופה הקלאסית

רצח בקריאה ראשונה / אדיבה גפן

זמורה ביתן, 1996, 295 עמ`

גם לקלילון מגיע ביקורת לא?

הגעתי אליו אחרי משברון קריאה קצר, כתוצאה מ-"ספר האלף-בית" המשובח. בד"כ קלילונים מחזירים אותי לקריאה.

קצת על העלילה – במאי בתיאטרון באר-שבע נרצח יום לפני תחילת החזרות להצגה חדשה. באופן טבעי, מכניס האירוע הרבה בלגן בין כל המעורבים, כאשר החשד עובר כל פעם למישהו אחר. אורית טנא, עוזרת הבמאי שנרצח, היא זו שמוצאת את הגופה והיא זו שמספרת לנו על כל ההתרחשויות. כולל התרחשויות פרטיות בחייה, עם מחזר חדש, שני ילדיה, הגרוש ואשתו, החתולים והכלבים, הוריה ושלל החברים והשכנים בעיר הדרומית. בין היתר, אורית מנהלת מיני חקירה עצמאית בפרשה.

הספר כתוב בהומור באמת חמוד. אבל הומור זה כמו תוסף לדלק - משפר ביצועים, מוסיף אנרגיה, אבל לא יכול להוות תחליף לדלק עצמו ולסחוב את הספר קדימה.
העלילה בלתי סבירה בעליל. המשטרה מתנהלת במין נמנום מעצבן, מפספסים ממצאים שבמקרה גיבורתנו עולה עליהם. אבל היא לא מגלה למשטרה אלא מנסה להסתיר, ממניעים בלתי סבירים.

גם האורך מוגזם לדעתי. קלילון כזה, שמונע בעיקר על ההומור, לא יכול לסחוב 300 עמ`. הנחמדות יכולה להחזיק לא יותר מ-200 עמ`. מעבר לזה זה ממש מוגזם.

אז רק אם אתם מוכרחים מן קלילון במשקל נוצה, שהעלילה לא ממש חשובה והומור הקליל זה מה שאתם זקוקים לו, אז בבקשה.

שיער צבוע אדום / מורסלאס קוסטאס

 

487 עמ`, הוצאת ידיעות אחרונות - 1999

רצינאס, המכונה לואיס, הוא טיפוס פרוע, חסר עכבות, מחפש הרפתקאות תמידי ובלתי מתפשר. מין גיבור ספרי קומיקס, חי בטירוף בחיפוש ואיסוף חוויות. והוא ממש מצליח בזה. נשים, חברים גברים, היכרויות מרתקות, תחומי עיסוק. אם הרוויח כמה דרכמות, יבזבז אותן מיד על חבריו.
הוא יודע לשבות את בני שיחו בקסמו, ותוך דקות מספרים לו כל מה שידעו ומה שאפילו לא היה להם מושג שיש בהם.
אם מסלול חייו של אדם היה מסומן במעין גיר וירטואלי, כמאמר מפקדו וחברו מהצבא, לואיס, חי 60% מהזמן מחוץ לקווים.

רק שמסלול חייו הפרוע לא פעם פוגע בסביבתו. כמו נהג פרוע, שדופק את מכוניתו שלו אך משאיר סימני הרס גם על כל סביבותיו.

את סיפורו של לואיס החל מהשירות הצבאי, מספר לנו חברו מנולופולוס. טיפוס הרבה יותר שמרן, הססן וחששן, כזה שמפספס כל הזמן הזדמנויות. שלמרות חוסר רצונו מתיישר לפי רצונותיה הבורגניים של אמאל`ה.

הסיפור עוקב אחר יחסיהם של השניים ושל יתר החברה שלהם מימי תום מלה"ע-2, ביוון המצולקת, דרך התקופות השחורות של רדיפת הקומוניסטים, החרמתם ובמקרים רבים גם חיסולם הפיסי של רבים. החבורה הצעירה והחתרנית במקצת, הולכת ומיישרת קו עם השלטונות, מתברגנת, ומסתאבת. החברה מחפשים לשמור על התחת שלהם, ולואיס הבלתי מתפשר הופך למנודה, ללא רצוי. מין מראה שמדגישה בפניהם את הסיאובם.

הספר כתוב בצבעים עזים. עם הרבה הומור בתיאור חייהם רווי הדם, יזע, זרע ודמעות. כאלה של צחוק וכאלה של עצב. כמו אוכל יווני טוב, בטעמים בסיסיים, עזים, פיקנטיים ומענגים.
ספר נפלא. מומלץ בחום.

זהו ספרו הראשון של מורסלאס, איש תיאטרון. מקווה שיהיו עוד.

ועוד מחמאה קטנה. בספר מככבים כ-60 דמויות בעלות שמות יווניים מסובכים ודומים. אז כדי להקל על קוראים כמוני, יש בתחילת הספר מקרא שמות הכולל תיאור בכמה מילים של כל דמות. בלעדיו לא הייתי שורד. חבל שעוד ספרים לא מאמצים את הפטנט.

יום חמישי, 29 במאי 2008

נפלאות התבונה / נאסר סילביה

 

 עמ`, הוצ` פרוזה 1998

מותר האדם מן הבהמה הוא בתכולת הקופסה שבין שתי האוזניים.
לפיכך, גאונים, אנשים שתכולה זו איכותית במיוחד, מסקרנים במיוחד. אם עשו שימוש מעניין ביכולותיהם, ואם סיפור חייהם חריג, הם מסקרנים אף יותר.

אז למי שבמקרה לא שמע, להלן עיקרי הדברים.
הספר מספר את סיפורו של ג`ון נאש, גאון מתמטיקה. הספר מתחיל בתיאור ילדותם של הוריו, ילדותו שלו, התפתחותו המתמטית והחברתית (המוגבלת), הישגיו בתחומי מתמטיקה שונים, נפילתו כקורבן למחלת הסכיזופרניה, תקופת הדשדוש במחלה, החלמתו המפתיעה והתהילה לה זכה כשזכה בפרס נובל לכלכלה על תרומותיו בתחום תורת המשחקים (שמאז ניתן לראשונה, זכו בו גם שני ישראלים).

מכיוון שהספר זכה לעיבוד בגרסה הוליוודית מוצלחת למדי. כצפוי, הגרסה הספרותית רחבה ומעמיקה הרבה יותר. ראוי לציין מס` הבדלים בין הגרסאות, המהווים הצדקה (?) לקריאתו.

1.    בסרט מוצג נאש כאיש חברה חביב, אם כי קצת מסורבל. במציאות היה נאש אפילו קצת פחות נחמד. עם הרבה מניירות של אגו מנופח, תאוות פרסום והוקרה ונטייה לגמד בהישגי עמיתיו.
2.    בסרט, הפרשיות המשפחתיות מפושטות לסיפור נישואיו והולדת בנו. בספר יש פירוט רב יותר לפרשיות האהבה שלו עם גברים ונשים, הולדת בנו הראשון אליו הוא לא ממש טורח להתייחס כראוי ועוד.
3.    סיפור המחלה מתואר כראוי בסרט, עם הפשטות סבירות.

כמה מילים כביקורת על הספר:
- בספר מסוג זה, המהווה "פרוזה מדעית", יש מקום להרחבות נוספות בתחומי תגליותיו המתמטיות. ולו רק כנספחים בסוף. מידת הפירוט לדעתי לא מספקת.
- לדעתי הספר לוקה בפירוט יתר של עלילות חייו של נאש` כולל גלישה לאירועים צדדיים בחייהם של אנשים שונים. הוריו ואחותו לדוגמה. ארכנות מוגזמת שלא תורמת להבנת דמותו. בקיצור, צמצום לא היה מזיק.
- אהבתי את ההבחנה בין מתמטיקאים שונים: הטיפוס התאורטיקן, זה שממציא תחומים ורעיונות; ופותר הבעיות, זה שמתמודד עם בעיות. זה נכון, בווריאציות שונות גם לחיים. נאש, אגב, הוא מהסוג השני.

בקיצור, שווה קריאה.

הנמלים / ברנאר ורבר

רובנו מכירים נמלים, אם בכלל, מהצד האחורי של מיכל תרסיס K-300, כשהללו צועדות בטור מסודר הישר לעבר ארגז הלחם שעל השיש.

בעניין הזה, מצבי שונה במעט. בתור ילד, כשעוד התייחסתי ברצינות לדברי במבוגרים, לקחתי את הפתגם הידוע קצת רחוק מדי, מתוך תקווה לשפר במשהו את דרכיי. הייתי יוצא אל החצר ומתבונן שעות בקן הרוחש. טוב כמה אפשר סתם להתבונן? אז ארגנתי קצת אקשן. הייתי מאכיל אותן מיני זירעונים שלקחתי מהבית (בורגול, אורז, סומסום וכד`); מלקט זירעונים אחרים מהגינה ועורם להן באיזור הפתח; תפסתי להן חגבים וזבובים והנחתי להן לטרוף, מרותק לפעולה המתואמת של הציד; יזמתי קרבות בין נמלי הקש החומות הגדולות לנמלים הקטנות הצהבהבות האלימות; השתנתי להן על הקן, צופה בפעולת הפינוי ההמוני של הגלמים והרימות. גם ניסויים רציניים יותר ערכתי: בדקתי כמה זמן שהיה בפריזר לא מאפשר להן לחזור לפעילות; בניתי צנטריפוגה מקיט מכנו, לסחרר במהירויות גבוהות קורבנות תמימים ולבחון את ההשפעה עליהן; בדקתי כמה זמן חיה נמלה ללא הבטן השחורה (די הרבה) וללא ראש (הרבה פחות).
בקיצור, הנמלים היו חלק לא קטן מילדותי החקרנית.

לכן, לאחר שקראתי את הביקורות, קפצתי בשמחה על הספר.

לספר סיפור מסגרת אנושי, החיוני לבניית עלילה סבירה. כמה אפשר לכתוב רק על נמלים?! אבל הבעיה היא בסבירותו הבלתי אפשרית. סיפורי היעלמות בלתי סבירים, במיוחד לאור ההסבר הקלוש שמגיע בסוף הספר. אבל זה לא העיקר. העיקר בספר הוא הנמלים, וכאן עושה ורבר עבודה יפה. הוא מפתח מודל תקשורת נמלי, שפה נמלית ותיאורים נמליים מצוינים, דרכם הוא מתאר נהדר את חיי הקן והפרטים בו.

יצא לי כבר לקרא סיפורים מנקודות מבט לא אנושיות. שימפנזים (סטיבן ג`. גולד), דגים (נדמה לי שגרוסמן), שמעתי על כלבים (הדיה?). על נמלים עוד לא שמעתי. ועוד ללא האנשה דיסנית מופרכת.
טוב, כאן מתחילה הביקורת. העסק מצויין עד שוורבר נסחף קצת, ומפתח חיל תותחנים נמלי, שיריון נמלי, גם את הפלנקס (מימי היוונים) מסתבר שהנמלים כבר המציאו. ואפילו את השב"כ...

הספר זוכה אצלי במקום ראשון במצעד הספרים הביזאריים. במובן החיובי כמובן. כל זכות קיומו הוא בעולם הנמלי המרתק אותו בנה. ואני סולח לו על כל המגרעות. רק הישגו זה מצדיק מבחינתי קריאה.

והערה קטנה וקטנונית נוספת – יש טעויות עריכה שממש מעצבנות אותי. בספר הזה יש לא מעט. לדוגמה, מהזיכרון: כשרעבים, מתנפלים על אוכל ברעבתנות, לא בראוותנות. במיוחד אם אתם נמלים הטורפות חילזון .

ולקריאה נוספת – מי שמתעניין בנמלים ימצא בספר "אתה בטח מיתלוצץ, מיסטר פיינמן" פרק קצר ומקסים אודות הנמלים הפרטיות שלו, וסקרנותו לגביהן. כ"כ הזדהיתי. בכלל מומלץ בחום.

האישה הכי יפה בעיר / צ`ארלס בוקובסקי



זהו אוסף של 30 סיפורים קצרים מהשנים 1967-1983.

רוב הסיפורים כתובים כסיפורים בעלי אופי אוטוביוגרפי, מחיי הביבים של הסופר.

המון אלימות, הימורים, מחסור תמידי במזומנים, שתייה בכמויות מסחריות, גודש בתיאורים ז` ו-כ` וחסרון מוחלט של אהבה ורגש.

מה אומר, ספר רע לתפארת. איכשהו, מושך לקריאה, אם כי חוזר על עצמו. אבל לא אתקרב אל בוקובסקי יותר. ממש לא מיועד לבעלי קיבה שאינה מנירוסטה. ספר מבחיל.

דונה פלור ושני בעליה / אמאדו ז`ורז`

 

זהירות  לרגישים לספויילרים (למרות שלא ממש חשוב בספר הזה)

קודם כל, תקציר העלילה  (למי שלא מכיר):
בעיר סלוודור באהיה בברזיל, במזיגת תרבותית של מסורות נוצריות, אינדיאניות ואפריקאיות, מתבגרת בצנעה פלור, צעירת בנותיה של רוזילדה המכשפה הטורדנית והאיומה.
פלור בנוסף להיותה יפהפייה וחיננית, ניחנה בכישרון טבעי לבישול ומגע תיבולי מכשף, ועד מהרה יוצא שמה כמומחית בתחום. מומחיות זו היא מנצלת לפתיחת בית ספר צנוע לאמנות הבישול לפי מיטב מסורת באהיה, ובו לומדות נשות העיר, מכל השכבות והמעמדות החברתיים.

בהיותה מודעת לאיכות סחורה השידוכית שבידיה, תכננה רוזילדה לביתהּ נישואין בדרוג גבוה, שיבטיחו לפלור חיי עושר, ומעמד חברתי משודרג לאם.
אלא שלפלור היו תוכניות אחרות, או יותר מדויק, ללא כל תוכניות נכבשה בקסמיו של ואדיניו, נער השעשועים ההולל הפרוע ורב הקסם, ואיבדה לטובתו את תומתה המקודשת.
באופן די מפתיע, ניאות ואדיניו ללא היסוס לממש את חובתו המוסרית ולשאת את פלור לאישה, דבר ששיפר באופן משמעותי את תזרים המזומנים שלו לצורך הימוריו, וסיפק לו שפע הזדמנויות בדמותן של תלמידות ביה"ס לבישול. במקביל לא זונח ואדיניו את תפקידו בחיי האישות ומלמד את פלור כמה הלכות ממנעמי חיים.

אבל ערב אחד בעיצומו של הקרנבל, אבל כבד נפל על בתי הבושת ומאורות ההימורים. כשהוא מחופש לנערה באהיאנית, צנח ואדיניו ברחוב ומת.

פלור ההמומה והאבלה, כואבת את הסתלקותו יחד עם אנחת רווחה חרישית (בעיקר של הקרובים) על הסתלקותו של הפגע. פלור כמעט מצליחה להתרגל לשגרה המבורכת שסטטוס האלמנה אירגן לה אולם חסרונו של גבר בחייה הופף את קרביה ומשבש קשות את שלוות נפשה.

למזלה, מתאהב בה הרוקח השכונתי המכובד, דר` תאודורו, הרווק בן ה-40, רב הכבוד וההדר. הוא מחזר אחריה בנימוס רב, כיאה למעמדו, ובתיווכן הנמרץ של כל השכנות והידידות מגיעה עת החתונה.
פלור מתרגלת לחיי הרווחה, הכבוד והסדר הקפדני וגם לסגנונו הרומנטי המתחשב והסדור. עד שהדברים משתבשים פתאום בחייה ובחיי עוד דמויות בעיר...

פעם ציין מישהו בהקשר שאינו זכור לי את הקשקשת הדרום אמריקאית.  הנהנתי בסוג של הסכמה. המון מלל. ברם, אולם...
אילו תיאורים מרהיבים, דמויות ססגוניות ומלאות אנרגיה, ניחוחות המזון גורמים להזיל ריר, צבעוניות עשירה, צחוק פרוע, חן. בקיצור, מופע מולטימדיה ספרותי, לכל החושים – מגרה את בלוטות הטעם (ניתן ממש לחוש בעונג ה-"מוקקה סרטנים"...), הנחיריים מתרחבים עקב הגירוי המתמיד של בלוטות הריח, חוש המישוש ממש מתעורר למגע הירכיים השחומים של המולאטיות העסיסיות, נגינת הכלים במגוון סגנונות..

איזה עונג של ספר.  הלוואי והיו עוד הרבה מהזן המענג הזה. מומלץ בחום רב (שלא לומר בלהט).

טלגו / אלכסאקיס ואסיליס

 

130 עמ`, הוצאת ידיעות אחרונות, 1997
תרגום מיוונית-אמיר צוקרמן, 2001

שמו של הספר מלווה אותי ברשימה עוד מהימים העליזים של IOL, כשהרשימה הייתה קצרה בהרבה.
כשראיתי אותו במשומשים של "יודן" בחיפה, במחיר אטרקטיבי, לא היססתי.

ומכיוון שרובכם כנראה לא מכירים להלן תקציר העלילה (כפי שנכתב מצוין על הכריכה האחורית, וכל הזכויות שמורות):
"טלגו הוא סיפור אהבה, אהבתם של אֶלֶני, בחורה מאתונה, רקדנית, נשואה, אמא לבן, ושל גריגוריס, יווני החי בפריז, מרצה לכלכלה, שלא התאהב בה כמו שהיא התאהבה בו... סיפור של חודשיים וחצי של אהבה עזה ופשוטה, המסופר בפיה של אלני, בגוף ראשון, וסוד יופיו הוא במבט הרגיש ובתיאור העדין והמדויק, החל בהתאהבות המפתיעה בטברנה באתונה, הציפייה, המכתבים והשיחות מפריז, הפגישה בברצלונה והימים יחד, ועד הפרידה, הקץ והייסורים, וכתיבת הסיפור והחזרה לחיים..."

יש קסם בקריאת סיפור אהבה פשוט. כזה שכביכול נולד מכלום. שהמאוהבים כלל לא מודעים לאפשרותו מראש, לא מבינים מאיפה צץ, ורק בדיעבד ניתן אולי לשחזר את המצב הנפשי שהוליך אליו. סיפור שבהחלט יכול להתרחש בבניין המגורים בו אתם גרים. אפילו לכם, כשמנגנוני ההגנה רדומים.

במובן מסוים הזכיר לי את "ההפוגה" של מריו בנדטי. גם מצוין.

130 עמודים בפונט גדול, מרווחים ומאפשרים קריאה נינוחה.  
מומלץ בחום.

הר אדוני / ארי דה-לוקה



ספרון קצרצר של 144 עמ` מאד מרווחים, רק כמה שורות לדף=כחצי עמוד, שניתן אם רוצים היו לדחוס לכ-80 עמ` מכסימום.
על עלילת הספר כתבו כאן מספיק, אז אין טעם לחזור. אתייחס לשאר:
די צדק מי שהגדירו כלירי, חצי שירה (ראה לעי"ל).
הספר בנוי כיומן אישי של נער צעיר, לפני גיל 13 ועל סף תחילת ההתבגרות. לכן גם המבנה שכל דף מכיל קטע כתיבה נראה נכון. נכון גם מבחינת אורך הריכוז בכתיבה שהיינו מצפים מבן הגיל הזה.

דה-לוקה מצליח היטב להיכנס לנפשו של הנער. זוית הראיה אוטנטית, השפה תואמת את היוכלת המצופה (למעט נפילות זניחות לשפה מעט גבוהה מדי) מהנער.

ספויילרים:
עניין שהפריע לי, כפי שכבר ציינה סיון, הוא עניין הקשר המיני בין הנער לשכנתו. הרקע המיני שלה אמור להיות מלווה בתחושות טראומטיות שלא ממש מובילות לקשר הרומנטי מיני בוסרי ביניהם. גם הגיל שלהם לא ממש תואם את המתואר.

מאד נהניתי מהספר. נכון שבתחשיב של מילים לשקל הוא כנראה מאד יקר. טוב, ספרות אינה בצל בשוק, עם תעריף ליחידה, כי אז לשירה לא היה זכות קיום בכלל. טוב, אז בדיוק בשביל זה יש ספריות. קונים רק אם ממש רוצים.
ולסיכום -  רגיש, עדין, אוטנטי, כואב במידה, תמים במידה.
מומלץ.

יום שלישי, 27 במאי 2008

שחקנית הגו / סה שאן

 

ספריית פועלים, 215 עמ`, מצרפתית - משה מרון, 2001)

סיימתי עכשיו את הספר. חוויה נהדרת (הסיום) שלדאבוני נבצר ממני לחוות לאחרונה בתדירות שבה הייתי מורגל.

קצת על הספר: ב-1931 הצבא היפני פולש לסין דרך מנצ`וריה הצפונית. נערה מנצ`ורית, על סף הבגרות, שחקנית גו מופלאה, הנוהגת לשחק בגן העיר. שם פוגשת שחקן גו סיני צעיר ושתקן, שהינו למעשה קצין יפני מתחזה לסיני, מרגל המנסה לגלות מידע על כוחות התנגדות לכיבוש שבתוך האוכלוסיה.
דרך המשחק השתקני לומדים השניים להכיר מעט אחד את השני, באופן מיוחד, וגם להימשך הדדית.
אלא שנסיבות חייהם בתקופת מלחמה, אינם סביבה הולמת לקשר אישי.

הספר התאים לי נהדר:

* הסיפור כתוב נהדר - קולח, מסקרן, סוחף ומרגש.

* מאד אוהב סיפורים על מקומות רחוקים, אנשים זרים, תרבויות שונות. הצצת היכרות לעולם אחר. כמו שאהבתי את רודף העפיפונים, למרות מגרעותיו, אבהתי את זה (גם, למרות מגרעותיו המינוריות)

* יש לי פינה חמה בלב למשחק הגו, אליו התודעתי לראשונה בספר שיבומי/טרווניאן. בניגוד למשחקים יותר מערביים, כדוגמת השח-מט, בהם לוגיקה צרופה היא מתכון להצלחה, משחק הגו הוא כנראה הרבה יותר משחק של האונה הימנית. תחושות היריב, תצורות המשחק, הדינמיקה... בתחילה אפילו לא יכולתי לדמיין איך נראה משחק כזה, שאינו לוגי. לכן ההפתעה והסקרנות הגדולה.

*  הפורמט: פרקים קצרצרים של עמוד וחצי, הכתובים לסירוגין מזוית ראיה שונה. פעם של הקצין היפני, פעם של הנערה. מאד הקל עלי את הקריאה (ע"ע השרשור על גודל הלגימות בספרים)

לסיכום: כיף של ספר. מומלץ

סיפור חיים / אהרן אפלפלד



וידוי קטן כפתיח – לולא חבר טוב שדחף לי כמעט בכוח את הספר ליד, לא הייתי קורא אותו. הדימוי (הנכון) של אפלפלד כסופר שואה, יחד עם דבריו של דוסטו, שדימה אותו לנגן הפורט על מיתר יחיד, לא יצרו אצלי כל משיכה לקרא משהו משלו.
הספר אכן עוסק בשואה. אבל ממש לא רק, או לא בדיוק. הפרקים הראשונים מספרים את סיפורו של ילד ממשפחה אירופית מתבוללת, המיטלטל עד להצלה לאורך המלחמה ומוראות השואה. אלא שאותו ילד הוא הסופר עצמו הדולה פרקים כאובים אוטוביוגרפיים מעברו הוא. בהמשך, סיפור עלייתו לארץ, ניסיונותיו להשתלב, להתפתח כסופר, להתערות בחברה וכו` עד ימינו.

אפלפלד אולי פורט על מיתר יחיד, אבל לא שמעתי את כל הרפרטואר, כך שלדידי אין כל חזרה מעיקה. גם התייחסותו לכתיבתו שלו מבהירה משהו לגבי הטענה, שהרי הוא כותב ממאגר החומרים האישי שלו, ואלו כאמור נטועים חזק בתקופה הטראומטית ההיא.

בנוסף, אולי אני קצת מיושן, אבל מידה ראויה של ענווה מוצאת אצלי אוזן קשבת ומידה רבה של פרגון וכבוד. בניגוד ללהג הראוותני בו נגועים רבים מן הספרים בהם אני נתקל, דווקא צנעה מהווה משב רוח מרענן.
ואכן, בצנעה, בטון מינורי, במידה של ביקורתיות עדינה, חמלה וקבלה עצמית הוא מתייחס לעצמו, לסובבים אותו ולניצולים האחרים, שגם הם לא פעם נגועים בקטנוניות וביתר מידות אנושיות שאינן דווקא ראויות לשבח.

כל אלה גרמו לי הנאה רבה, הצפה של רגשות חמלה ורצון לחבק. לא רבים הספרים שנוגעים כך. זה בפירוש הצליח.

מומלץ בחום, למי שלא מחפש ספר אקשן.

יום ראשון, 25 במאי 2008

עץ הבגידה / קרונין ארצ`יבלד ג`וזף

מכיוון שהסיכוי שתגיעו לקרא את הספר קטן מקלוש, אני מרשה לעצמי לא להיזהר מספויילרים.
דיוויד מוריי, יתום די מסכן מסקוטלנד, מפלס את דרכו בעוני ובקושי. בעזרת כישרון לא מועט ללימודים ולהתחבבות על אנשים, הוא לומד רפואה ומסיים בהצטיינות.

ממש לקראת סיום לימודיו, הוא נפצע קלילות בתאונת אופנוע וזוכה לטיפול מסור מידי מרי, צעירה כפרית. מכאן העניינים מתגלגלים מהר, ודייויד מצליח לתלוש את מרי ברגע האחרון מידי ארוסה היבשושי, תוך גרימת סקנדל לא קטן, ולהבטיח לה חיי אושר לאחר נישואיהם.

אלא שמחלה משבשת להם את התוכניות \, ודיוויד ממיר משרה נאה בעבודה זמנית לצרכי החלמה, על סיפון אוניה המפליגה להודו.

התוכניות משתבשות כאשר הוא נפגש על הסיפון עם זוג עשיר ומלא קסם מעסקי התרופות וביתם המנוסה והצעירה.
טוב, החרי הצעה שלא ניתן לסרב לה, הוא נשאר להינשא לדוריס, וזונח את מרי הממתינה ללא אות והודעה.

הסתבר שהקפריזות מהן סבלה דוריס היו הקדמה למחלת נפש אמיתית, ממנה השתחררה שנים רבות אח"כ בדרכה לנצח.

דיוויד, עתה שותף מלא לעסקים ועשיר מאד, פורש וחי חיי רווחה ושיעמום בעיירה על שפת אגם בשוויץ. אלא שחיי שיעמום אלה מובילים אותו לנסות ולכפר על חטאי עבר, בנסיעה לסקוטלנד להעטיר מטובו על מרי הזנוחה. אלא ש"כשהאדם מתכנן תוכניות, אלוהים צוחק" כמאמר התפגם היידישאי, הנסיבות מזמנות לא הזדמנות שונה לכפרה, וגם אהבה חדשה.

רק שמי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה, והטרגדיה תופסת מקום מרכזי.


הספר מונח על מדפי עוד מימי הנעורים הרחוקים. אין לי מושג איך הגיע לשם, אבל הוא הוותיק שבממתינים.
קשה לי להמליץ עליו. הוא לא מספיק טוב אבל ממש לא רע. סיפק לי קריאה זורמת, מסוקרנת ודי מהנה. טמן לי מלכודות ספקולציה ותיעתע לא מעט. במובן זה הצליח להיות מסקרן ומותח.

דמיאן / הסה הרמן

 

185 ע"מ, הוצאת שוקן
1919, מגרמנית-דב קווסטלר

היו ימים, טרם המצאת הניו-אייג`, אפילו לפני שפאולו קואלו נולד, בהם בני נוער תוהים ומחפשי דרך נאלצו להתמודד עם חומר משובח קצת יותר. מזל שהרמן הסה היה בסביבה לספק את הסחורה.

הסה בספריו עסוק בחיפוש המשמעות לחייו של האדם, דרך חוויות רוחניות פנימיות ומעשים בסביבת חייו.

קצת עלילה: אל אמיל סינקלייר אנו מתוודעים בערך בהיותו ילד טוב ברלין בן 10 – צייתן, תלמיד טוב למדי, דתי במידה. הישטתות ילדותית מסבכת אותו בפרשיה מאיימת הגורמת זעזוע מתמשך ביסודות חייו התמימים. המושיע מתגלם במקס דמיאן, נער בוגר אך מעט הנתפס כסמל הידע, הסקרנות, המחשבה המעמיקה וכו`, ומהר מאד הוא נשבה בקסמו. המשך התבגרותו של אמיל עובר עליו בחיפוש מתמיד אחר דרכו הנכונה, כשרחוק ברקע ידידו הצופה דמיאן, המסייע לו במישרין (מעט) ובעקיפין (מעט יותר) לפלס דרכו בסבך החיים.

דמיאן אינו שונה מבחינת המסגרת מספריו האחרים של הסה שקראתי. סיפור החיפוש מעט שונה, הגילויים שונים קצת, הסביבה שונה אך במעט.
ובכל זאת, הספר ריגש אותי בראשונה מאד. בהיותי בן 18 בערך.
ומה בקריאה שנייה – הספר חביב, קצת לא מתאים למישהו בגילי שהסיר מחייו חלק מסימני השאלה של נעוריו, אבל עדיין ראוי.
הקסם מבחינתי היה שונה.  מכיוון שכ"כ ריגש אותי בעבר, הייתה הקריאה עבורי מפגש מחודש עם עצמי כנער. עם מחשבותיי מאז, רגשותיי מאז, טרדותיי.
אותה תקופת נעורים שבה קשר שהיה לי עם חבר – חברות נפש קרובה – היווה עבורי מוקד חיבור רגשי חזק במיוחד (ונחמה של אחרי החברה הרצינית הראשונה). אותו קשר חזק עם החבר ההוא קיבל שיקוף מעצים ע"י הקשר בין סינקלייר לדמיאן.

הספר החזיר אותי אחורה לתחושת החברות העזה, זו שאופיינית לבני נוער ופחות לבוגרים. גם למעט געגועים לאותו חבר, שכבר 20 שנה לא ראיתי.
 
 
בקיצור, אם אהבתם את ספריו של קואלו וסגנונו אז מומלץ ביותר. הרבה יותר. לאחרים מומלץ בעיקר כחוויה נוסטלגית.

בחזרה לטיטניק / אליעזר יערי

 זמורה ביתן, 1989, 198 עמ`
זהו אוסף של 9 סיפורים קצרים, השואבים את חומריהם  מהמציאות הישראלית של שנות ה-70 (בד"כ)

הסיפורים ריאליסטיים בחריפות, כאילו התבונן יערי במציאות שכולנו מכירים ורגילים בה. הייחוד הוא שהוא עושה זאת בזכוכית מגדלת, ובכך מאיר זוויות אנושיות לגמרי באור מיוחד. כך מתאפשר להתבונן בחיינו ברזולוציה לא שגרתית.

"את השערים פותחים במחצית" על מציאות ירושלמית בימי המנדט, על צדדים מכוערים בה, שנהוג לשכוח;
"טיסה 016" על ניצולי השואה ופערי הדורות
"בין שתים לארבע" מתבונן במציאות ירושלמית בעיני ילד
"כפר נ." על מלחמת יוה"כ כפי שעולה מסיפורו של פצוע הכותב דוקטורט בארה"ב
"מיתה יפה" על טרגדיה צדדית ומקרית במותו של אברהם בימי מלחמת יוה"כ
"היום יומולדת" סיפור אפוקליפטי קטן ורומזני על יחסינו המורכבים עם שכנינו
"המתנה" שמקבלת רות (ואולי ממש לוקחת) משליח של חברתה מהצבא
"יום ראשון, שמונה ועשרה" העוסק במהות היותנו הורים וילדים בו זמנית, דרך סיפורו של מר מרגליות ואביו החולה
"בחזרה לטיטניק" סיפור טיסת בוקר שגרתית של הצוות האירובטי המתכונן למסדר כנפיים.

(הסיכום עבורי, לשם קיבוע בזיכרון)

הסיפור האחרון, שתרם את שמו לקובץ כולו הוא היוצא מן הכלל, בהיותו תערובת הזויה/בדיונית עם מציאות טייסית ריאליסטית מאד. פחות אהבתי אותר, אבל מאד אהבתי בו את התיאורים הטכניים ספציפיים שמאד מזוהים עם טייסים (יערי עצמו טייס קרב). זה אחד הסיפורים היחידים שמתארים מה קורה במנוע סילון כשהמצערת נדחפה, את זרימת הנוזל ההידראולי בשסתומים עד לפתיחתם של כני הנסע (הגלגלים).

זהו ספרו הראשון של אליעזר יערי, הכתב מערוץ 1, שנעלם לי עם הערוץ כולו. לאחרונה הוציא לאור רומן שלם. עכשיו אני בטוח שאחפש אותו.

לסיכום - ממליץ

החדווה שבגילוי דברים / ריצ`ארד פיינמן

 

טוב, ישנם אלמנטים בהמלצה שלקחתי לעצמי חופש פרשני לגביהם (בהיבט הכרונולוגי), אז אם יש לכם הארות מחכימות – בכיף.

בשנת 1985, 3 שנים לפני מותו, הוציא פיינמן לאור את "אתה בטח מתלוצץ, מיסטר פיינמן", ספרו האוטוביוגרפי ש-"נכתב" בסדרת שיחות מוקלטת עם חבר.
הספר מקסים ומהווה הצצה נדירה למוחו וחייו של מדען מרתק, ססגוני, משעשע ומקסים.
שלוש שנים אח"כ, כבר לא היה כאן ליהנות מההצלחה ולתת לנו עוד מהחומר המשובח שיש בסיפור חייו ובתוככי מוחו הקודח.

קרוביו ומוקירי זכרו הבינו שבמורשתו יש את המשהו הנפלא שרבים מאיתנו מאד אוהבים וליקטו אוסף מכתביו, הרצאותיו, מכתמיו ועוד חומרים שהשאיר אחריו, ערכו והוציאו לאור ב-1999 בספר זה.

בספר הקדמה מאת פרימן דייסון, תלמידו, עמיתו וחברו של פיינמן, חתן נובל בעצמו, ולכל פרק מלווה הקדמה קצרה של העורך.

למי שקרא את הראשון (ויש עוד, שלא יצא לי לקרוא) ונשאר עם טעם של עוד, הספר הזה בפירוש נותן מענה. יש קצת חזרה על דברים מספרו הראשון, כמה סיפורים שכבר מוכרים, ואין בו את ההפתעה המרנינה והראשונית. ובכל זאת, ממש ממש מומלץ. במיוחד אם היה צמוד אליו תג של 20 ₪ בחסות סלקום. מי שרכש, הרוויח כיף גדול.
ותוספרת קטנה ומאוחרת - בימים אלה אני מתגורר בקליפורניה, בינתיים במקום זמני את מחפש מיקום קבוע. שיטוט בסביבה הביא אותי לפסדינה, מקום מגוריו של פיינמן, והרבה רגשות חמים הציפו אותי כלפי המקום בגלל הקישור הזה. מוזר קצת, אבל בכ"ז עשה לי משהו.

אנגליה אנגליה / ג`וליאן בארנס



הוצ` זמורה ביתן, 1998,  281 עמ`
תרגום – תמר עמית, 2000

קראתי כבר כמה ספרים של בארנס: "מעבר לתעלה" המוצלח, "ללטוש עיניים לשמש" טוב למדי, "הדורבן" המעולה, "מדברים על זה" ואחריו "באהבה וכו`" הטובים למדי.
בכולם ניכר כישרון כתיבה, הומור חד ושנון וחדוות ההצלפה. לכן לקחתי את הספר כמעין פיצוי עגמומי על נטישות קודמות.

גילוי נאות – לא סיימתי. התייאשתי אחרי 160 עמ`. למי שזה מפריע, מוזמן להתעלם מהמשך דברי.

על הספר – מיליארדר מפוקפק ואקסצנטרי הוגה/הוזה מיזם מגלומני של מעין "מיני אנגליה" שיהווה מוקד ותחליף למקור בעיני תיירים עשירים ממזרח ומערב כאחד. כולל פרלמנט, בית מלוכה, מנצ`סטר יונייטד, רובין הוד, ועוד אלמנטים אנגליים חיוניים.
לצורך כך הוא מגייס צוות צעיר של אומרי הן וציניקנית בתפקיד, מרתה,  שתפקידה הוא מעין איפכא מיסתברא.

פרט לדמותה של מרתה, היחידה עם איזשהו נפח אנושי, כל היתר מאוזכרים ברדידות בלבד. שטוחים וללא עניין. הרומן שלה עם אחד העובדים הוא הדבר היחיד שמעניין, וגם הוא לא מספיק לצבור נפח, כי צריך גם להקדיש אי אלו עמודים לתיאור המיזם.
בכריכה האחורית מובטח המשך אירועים מסקרן, אבל כבר איבדתי חשק.

בקיצור – הומור יש דווקא, אבל מסתבר שזה ממש לא מספיק לי. מבחינתי בזבוז זמן.

ספר חיי / מימון שלמה

 

הוצאת מסדה, 1949
תרגום מגרמנית י.ל. ברוך

שלמה מימון לא האריך ימים יותר מדי. הוא נולד בליטא ב-1753, גדל בפולין כבן למשפחה אמידה הנמצאת בתהליך ירידה מנכסיה, עבר נדודים רבים בכל רחבי אירופה, התרועע עם מלומדים רבים מבני התקופה, ביניהם מנדלסון וקאנט, יצר, לימד, כתב, התווכח ובעיקר חיפש אחר האמת שלו תוך לימוד מעמיק בתחומי הידע הרבים, עד שנפטר ב-1800 מסיבות שלא צוינו.

הוא למד לימודי יהדות (מקרא, תלמוד קבלה וכל יתר ה-"חבילה" היהודית של הזמן ההוא), הוסמך לרבנות, למד שפות, מתמטיקה, פיסיקה, פילוסופיה, רפואה פסיכולוגיה וכל מה שעניין אותו.
מקצוע מפרנס לא למד. לכן נסמך על שולחנם של יהודים אמידים יותר או פחות, ששכרו אותו בתור מלמד לילדיהם או סתם כשותף לשיחה וגירוי אינטלקטואלי.

הוא קרא תיגר על מוסד הרבנות השמרן, על היהודים הנבערים ועל כל מי שהיה בסביבה ראוי לביקורת.

הספר הינו אוטוביוגרפיה שלו שתורגמה מגרמנית, מימי ילדותו, נעוריו, בחרותו והתפתחותו כבוגר חובב דעת ופילוסוף רב תחומי שהשפיע לא מעט על התפתחות הפילוסופיה באותה תקופה (כפי שהעידו עליו אחרים, כמצוין בהקדמה הארוכה.
את השם מימון אימץ לו לאות הערכה על דמותו של הרמב"ם אותו העריך מאד, ממנו הושפע רבות ולו הקדיש פרקים שלמים מחייו לביאור תורתו.
הספר מחולק ל-3 חלקים:
•    הקדמה ארוכה של פ. לחובר, מעין ביוגרפיה מבארת לדמותו, הכוללת מידע רב שמימון עצמו לא פירט.
•    סיפור חייו, כולל פרקים קצרים בהם נסחף להגיגים פילוסופיים רלוונטיים לפרק. ניתן לדלג. תאמינו.
•    נספחים שעיקרם העמקה נוספת בדיונים פילוסופיים שעלו והוזכרו בסיפור חייו.

מימון, שחתר כל חייו לגילוי האמת, היה אדם מרוכז מאד בעצמו. הוא נסמך תמיד על שולחנות של אחרים, זנח את משפחתו (אשתו שלה הושא בגיל 11 ובנו דוד + אחרים שלא ברור לי אם וכמה) והסתובב בעולם בלי להתייחס לקשיים שלהם, ובלי ציון כלשהו לגביהם במשך שנים רבות.
גם עם משפחתו הגרעינית שנותרה – אביו ואחיו לא מצוין ששמר על קשר.
אלו סיבות מספיקות לא לחבב את האיש, אבל הרבה הומור, סקרנות, תמימות, וברק מצליחים לגרום לי לחבב אותו מאד למרות מגבלותיו.
כמו-כן, יש בספר הצצה מעניינת לחיים שלפני 250 שנה באירופה. מעניין כשלעצמו.

מימון הינו דמות ייחודית בהיסטוריה היהודית וספר זה של תולדות חייו הינו ספר ייחודי ומרתק. הוא הוזכר כאן בפורום לפני כמה שנים. מאז רשמתי לפני את שמו אבל לא הצלחתי לשים ידי עליו עד עכשיו.
אם תצליחו אתם לשים ידיכם עליו, אל תהססו. חווית קריאה מיוחדת ומהנה במיוחד.

הערה: הספר מהספריה, אז אין צילום של כריכה אחורית, אבל ציור דמותו מבפנים גם טוב. ובנוסף, יכולתי להסיר דאגה מליבי - הספר עבר חיטוי במרץ 1962.

להוביל ולנצח / ג`ק וולץ`



הוצאת משותפת - מטר והמי"ל, 2006
תרגום מאנגלית – ברוך קורות

וולץ` היה המנכ"ל ויו"ר ג`נרל אלקטריק (GE) במשך 20 שנה, משנת 1980. בשנים אלה הפך את החברה לגדולה ביותר בעולם, עם נכסים בשווי מאות מיליארדי דולרים.

זהו ספרו השני של וולץ`, אותו כתב יחד עם סוזי וולץ`. הקשר ביניהם לא ברור. רק מוזכר שג`ק היה נשוי פעמיים, ופעמיים לא ממש הצליח לו.
ספרו הראשון היה אוטוביוגרפי במהותו, בו סיפר על עצמו וקורותיו. לא קראתי, אבל אני מניח שהיה ערוך באיזה סדר כרונולוגי.

הספר הזה לא ערוך כסיפור חיים. זהו חתך רוחב לפי נושאים מתחום הניהול והעסקים, אותו גיבש במהלך כמה שנים של מתן הרצאות, פורומים של שאלות ותשובות וכד`.

קצת פירוט על התוכן: בספר 4+1 שערים עיקריים הנוגעים בהיבטים ניהוליים:
1.מתחת לכל זה – השער העוסק בתרבות הארגונית. מחולק ל-4 פרקים שבהם דיון מפורט על: משימה וערכים – על הקשר בין חזון, ערכים ומשימות; גילוי לב – על הערך החשוב של יושרה ויושר; בידול – על מדיניות תגמול המזהה ביצועים ומתגמלת בהתאם (או מפטרת); האפשרות להתבטא – על הצורך והזכות של כל אחד להתבטא ולזכות בכבוד.

2.החברה שלכם – על מנהיגות, קליטת עובדים, ניהול אנשים, פיטורים (כשצריך), שינוי בארגונים, ניהול משברים.

3.על תחרות ומתחרים – על אסטרטגיה, תקצוב, צמיחה אורגנית, מיזוגים ורכישות, שיטת "שש סיגמא" לאיכות ושיפור ביצועים.

4.הקריירה שלכם – המשרה המתאימה ואיך למצוא אותה, קידום, אנשים קשים והתמודדות איתם (בעיקר עם בוסים איומים), איזון בין עבודה ליתר מרכיבי החיים

5.אחד נוסף – קשירת קצוות ומענה על שאלות חשובות שלא מצאו מענה בפרקים הקודמים.

מבחינת הסגנון הספר כתוב בגוף ראשון (כמובן), משובץ בשפע אנקדוטות מעניינות, קטעים הומוריסטיים ודוגמאות התאימות לתזה הנדונה.
בכל פרק יש בתחילתו מעין תקציר שלאחריו בא פירוט של כל תת פרק וסעיף. כמעט בכל עמוד נמצאת מסגרת עם ציטוט קצרצר של דבר חכמה עיקרי מתוך הטקסט. כך אפשר לעיין בספר מבלי לקרוא, להיזכר בנקודות משמעותיות בקלות ולהקל על הניווט.

לסיכום – ספר מרתק, מרחיב דעת, מלא לקחים גם למי שאינו קשור בכל נימיו לתחום הניהול, ובגדול – מומלץ ביותר.

עוד על הספר - בתקציר של הוצאת מטר

חצאית וכינור / אגולף טריסטן

 

הוצאת זמורה ביתן, 188 עמ`, 2002

רקע:
זה ספרו השני של אגולף, ומסתבר שלא האחרון. הוא הספיק לכתוב עוד אחד לפני ששם קץ לחייו בגיל 33.

ספרו הראשון, אדון החצר, שבה את ליבי. מלא כאב, זוועת הביבים של אמריקה, ביקורת על כל מה שזז – כנסייה, איגודים, מערכת החינוך, הקפיטליזם ועוד.
חזק כמו אגרוף בבטן, מזעזע, הומור שחור כהה, ציניות. ספר מדהים ומצוין.

אז עם ציפיות גבוהות הגעתי לספרו השני.
הספר מספר על צעיר, בן תערובת גזעית (שחור+אסייתי), בן לחייל אמריקאי ואמא זונה קוריאנית, שננטש בילדותו וגדל באינספור משפחות אומנות ומוסדות. רק שהבחור כנראה די מבריק, מנגן בכינור. איכשהו, הוא נוטש את הכינור וחובר לקבוצת אנרכיסטים, משלים הכנסה בלכידת עכברושים בתעלות הביוב של עיר אמריקאית אלימה ודוחה (בולטימור?). יוצא לו להכיר עיתונאית צרפתייה יפהפייה, מה שלא ממש מצליח להוציא אותו מהביבים ומהאטרף האנרכיסטי.

הספר אנרכיסטי בהגזמה. תיאורי הגועל למיניו, האלימות, ההרס וחוסר התוחלת שבקיום מוגזמים.
נראה שזה דגלון נוסף, כמה מדרגות נמוך יותר בדרך למטה אל הטירוף והאבדון האישי.
אם באדון החצר, היה איזה היגיון בזוועה, בספר הזה אין. הכתיבה קופצנית ומוטרפת, תיאורי הג`יפה פלסטיים יותר, אין התעכבות אפילו מינימאלית להסביר מניעים, רקע, סיבה ומסובב.

קשה לי להמליץ על הספר בפני עצמו. לא מהנה, לא נעים לקריאה. חדשני אולי ברמת הגועל שהוא מעביר בתיאוריו, אבל זו ממש לא סיבה מספקת לקרוא.
סיבה יחידה לקריאה, מבחינתי, זה להבחין, כמה חבל שמאוחר, במסלול ההתדרדרות האישי של אגולף. כישרון לא מבוטל שהפסיק לכתוב.

יונה ונער / מאיר שלו - אוסף רשמים מתפעם


איזה כיף היה לקרוא את הספר הנפלא הזה. כמה חיוכים העלה על פני, כמה ריצות למטבח לנישנוש קטן, כמה ארוטיות מרומזת ומחממת, כמה חן, רגישות, קסם, ישראליות אותנטית, חום אנושי.

יש כבר כמה ביקורות אוהדות, אז אצטמצם ואסביר מה היה כה כובש בספר הזה, שהחזיר לי את האמון בשלו כסופר אהוב עלי מאד מאד.

אז בעצם ממה כ"כ נהניתי? אני חושב, שבאופן כללי, ובקצרה אפשר לומר שהיכולת הדי נדירה של שלו למקם את ספריו על סולם של BE-DO במקום טוב הקרוב ל-DO. הרבה רגשות, אבל עולם המעש מקבל ביטוי מרתק ומאד מוחשי, במעשיות יומיומית שמתוארת. דוגמאות?
•    השלבים המעשיים המפורטים של ניקוי השובך. ממש ניתן לראות את העבודה מתבצעת;
•    שלבי האימון המדויקים בהפיכת יונה ליונת דואר מיומנת;
•    שלבי השיפוץ הכ"כ מוחשיים, על אוסף האנשים המומחים העושים במלאכה;
•    ועוד: הכנות מזון, סידור האוטו, טיפול בשתילים...

בכלל, לשלו יש משיכה, בכל ספריו, לאנשי מעשה: סתתים, בנאים, רפתנים, אופים, שיפוצניקים, חקלאים. מכיוון שיש לי משיכה אישית לבעלי מלאכה (אני יכול להתבונן שעות בסנדלר, נגר, מכונאי, מנתח, דפס, בנאי ועוד. שעות רבות ביליתי בילדותי בצפייה בבעלי מקצוע, אחרי שהשקעתי תשומת לב בהתיידדות עימם תוך גיוס חן ילדותי ומתק שפתיים), נפלאה בעיניי היכולת הציורית שלו לתאר את פעולותיהם.

אחרי הספר הזה שלו, נראה לי שבכ"ז אתן סיכוי לפונטנלה, אחרי האכזבה הכללית מהאין-סיפור של בביתו במדבר.

כיף של ספר. מומלץ בחום רב.

סוף הדרך - האופרה הצפה . בארת ג`ון



"סוף הדרך" + "האופרה הצפה" הינם צמד רומנים שיצאו בכריכה משותפת. יש ביניהם קשר סגנוני ורעיוני לא מבוטל אך לא ממשי ברמת העלילה. כל אחד עומד בפני עצמו כסיפור עלילתי עצמאי.

הראשון שנכתב הינו "האופרה הצפה, כשבארת` היה בסה"כ בן 24, בתחילת 1955. סוף הדרך נכתב עוד באותה שנה, ונתפס כבן זוגו הספרותי.

לא הייתי טורח לכתוב המלצה נוספת, לולא התרשמותי שאין לספר מספיק אוהדים מושבעים כמוני, והגיע הזמן לתקן את העוול. ויפה שעה אחת קודם.
בתקווה לפתות אתכם לנסות, וגם לא להתייאש כי הספר לא ממש קל.

סןף הדרך
על הספר (ומי שרגיש לספויילרים, מוזמן לעצור כאן. אני ממשיך):
משפט הפתיחה של הספר הוא: "במובן מסוים, אני ג`ייקוב הורנר." אכן, הדמות הראשית, ג`ייק, הינו רק במובן מסוים הוא עצמו. הוא יכול, ואכן עוטה על עצמו שלל מסכות, במסגרת הטיפול אותו הוא מקבל המכונה "מיתותראפיה", שמשמעו שאדם מביים לעצמו את חייו, בונה לעצמו מיתוסים וחי לפיהם.
את הטיפול הוא מתחיל לאחר פגישה עם רופא מפוקפק, המחלץ אותו ממצב של שיתוק אליו נקלע על ספסל בתחנה מרכזית, לאחר שלא היה יכול להחליט לאן כדאי לו לנסוע לטייל, בכוונה לבזבז יום מחייו ועשרים דולר מכיסו.

לאור עצתו של הדוקטור לג`ייק למצוא לעמו עיסוק קרייריסטי, הוא פונה למכללה למורים ביישוב נידח, ומתקבל כמרצה לדקדוק נורמאטיבי. הוא מכיר את ג`ו, טיפוס הפוך ממנו לחלוטין: ממוקד, תכליתי, ערכי, ורציונאלי עד זרא, והם נמשכים אחד לשני כשני קטבי מגנט. רק שבכך לא נגמר הסיפור, כי בין אותם קטבי מגנט נמצאת רני, אשתו של ג`ו, שנדחפת לתוך הזירה במין תהליך גרוטסקי של ניסוי. רק שניסויים בבני אדם מסוכנים, והטרגדיה בפתח.

העלילה המעניינת לכשעצמה, הינה כיסוי לאוסף רעיונות פראי ומסקרן, ועטופים בסגנון הומוריסטי וגרוטסקי לתפארת.
הספר ממוקם על סולם ה- BE-DO די עמוק בצד ה- BE, מה שעלול להקשות על חובבי האקשן. אבל הקושי לא גדול מדי והקריאה כ"כ מהנה ומתגמלת שממש כדאי לרוץ ולחפש.

האופרה הצפה:
הוצאת הספריה החדשה, 1955, 206 עמ`
מאנגלית – יהודית דורף

זוהי המלצת המשך לחציו הראשון למעשה של הספר של בארת`, אותו כתב בשנת 1955 בגיל 24 בלבד.
רק בשביל הישג זה, היה ראוי להזכירו כתופעה ספרותית נדירה. אבל יש בו הרבה יותר. הרבה הרבה יותר! הומור מושחז, תובנות רעננות, עומק מפתיע. ספר שיכול להזין בשפע את שרשור "ציטוט השבוע" שלנו לאורך זמן. (על חשבון זמן איכות עם אשתי, ואולי כאמצעי התחמקות מבילוי עם...[התוספת הינה באדיבות העורכת האינטרסנטית האישית שלי, ל.ד. שאיימה עלי באם אעז למחוק]).

על העלילה: טוד, עו"ד מבריק, מתאר בפרוטרוט לקורא, בגוף שני, כפנייה אישית, יום מיוחד שבו כמעט ושם קץ לחייו. לשם מתן הסבר מפורט על מניעיו, הוא מנסה לנתח את קורות חייו עד לאותו יום, מתוך כוונה לעמוד במדויק, במחקרו על חייו, על הגורמים שהביאוהו עד להתרחשויות של אותו יום.

פירוט העלילה, כולל יחסים מורכבים עם עמיתיו, אביו, חבריו השונים ובמיוחד זוג חברים שהחליטו לצרפו לשלישיה רומנטית בסידור מיני בינו לבין אשתו של החבר.

סיפור העלילה עצמו לא רומז על שפע ההברקות המדהימות, ההומור וההנאה הצרופה שבקריאת הספר.
נכון, יש לו כמה מגרעות זניחות, אבל הספר כ"כ נפלא שממש נסלח (בכ"ז בארת` היה בן 24).

והרהור תהייה עלה בי – הייתכן שהתרגום טוב מהמקור? כי משחקי המילים, השפה הרהוטה וחידודי הלשון כ"כ מרשימים שממש מסקרן לי להתרשם מהמקור באנגלית.
ואם לא הובן – צרור שבחים ענק למתרגמת.

אם רמזתי שלהמלצה הלוהטת ל-"סוף הדרך" יהיה המשך חם אף יותר, הרי שזו בדיוק הכוונה.

רוצו לקרא! ויפה שעה אחת קודם.

The Art of War / Sun Tzu



במקורותינו ידועה האמרה "בתחבולות תעשה לך מלחמה".
סון טסו לקח את העיקרון הבסיסי המוכר הזה, והפך אותו למשנה סדורה, אותה פרש על 83 עמודים קטנים, המוגשים באנגלית ממש לא קשה.

הוא חילק את הרעיון לתחומים שונים, הגדיר טקטיקות, כללים מנחים לאסטרטגיה, הנחיות שימוש בכוח, באנשים, בקרקע, במז"א ועוד מרכיבים כדי לנסח מסמך מאורגן באופן מתודולוגי יפה שעיקרו: כך תנהג בכדי לנצח מלחמות.

הוא לא שוכח להתייחס ליריבים, לצד המפסיד ולגורם האנושי הלוחם לצידך ומתחתיך בכדי להבטיח ניצחון בכל קרב. לחילופין, לדעת מתי כדאי להימנע מקרב ולסגת.

הייחוד הוא שאת כל האמור לעיל כתב לפני כ-2500 שנה, בערך בתקופתו של קונפוציוס, מה שהופך את העדכניות שבו לעניין לא מבוטל.

ולגבי האנגלית – נדיר שאני קורא שלא בעברית טקסט ספרותי. אלא שמיאוס ממתרגמים הביא אותי להחלטה לעשות מאמץ ולקרוא באנגלית כל מה שנכתב במקור באנגלית.
אלא שדווקא ספר זה, שעליו שמעתי לפני שנים, נכתב בסינית דווקא. לא נורא, ספר כזה, קליל בסה"כ הוא הזדמנות נוחה להתחיל.

בקיצור – ממש מומלץ. יש בו הרבה קסם.

יום שישי, 23 במאי 2008

פרא אציל / דודו בוסי



פורסם לראשונה ברחבי התפוז ב- 04/08/07
סיימתי את הספר ממש עכשיו, במרתון קריאה תזזיתי שכמוהו מזמן לא חוויתי. כך שזו לא ממש המלצה מסודרת. יותר דומה לשטף כתיבה לשיתופכם ברגשותי.

הספר עוסק בנער משכונת הארגזים, שמשפחתו התפוררה, שסביבת חייו אלימה ומפוררת, שסובל בעצמו ממלחמה אבודה בעודף משקל, ושסובל ממגוון התעללויות ומניפולציות בכלל לא עדינות.

הספר הכתוב בהומור, בשפה הרחוקה מהתייפייפות ובכנות אותנטית ראויה לציון, מצליח לסחוף, לרגש, להעציב ולעורר המון אמפטיה. וזאת מבלי להשתמש בטריקים ספרותיים נלוזים.

גם הקטע הרע של אמצע הספר (שמי שמכיר - מבין, ומי שלא - שיקרא) מאד קשור לקונטקסט, מאד אמין ומאד מחובר לסביבה ולהשתלשלות. ולכן מקומו בספר ממש חשוב ואין הרגשה של מניפולציה על הקורא.

בקיצור - יופי של ספר. מהראשון שלו נהניתי מאד. מזה אף יותר - יותר עמוק, יותר רגיש, יותר כואב, ובכלל - הרבה יותר.

ונראה שבכ"ז נסחפתי לכתוב סוג של המלצה כמעט מסודרת. אז תסתפקו בזאת ולכו לקרוא. לא קל אבל מענג.

סוחר הקפה / דיוויד ליס



הוצאת מודן, 2006, 330 עמ`.
מאנגלית – ליטל ידין

רקע
הספר הגיע אלי במסגרת מבצע סלקום מלפני שנה.
לא הייתי אוסף אותו אלמלא הצורך להשלים חמישיה, וההבטחה השגרתית לספר מלא הומור ודמיון על רקע אמסטרדם של המאה ה-17.

העלילה
הבורסה באמסטרדם מאוכלסת בצפיפות באוסף דמויות אופורטוניסטיות, כאלה המבקשים להתעשר. ומהר. הם לא בוחלים ברמאויות, תככים, הונאות ואינסוף קומבינציות כלכליות שהיו מובילות אותם ישר לכלא בימינו אנו.
ישנה קבוצה דומיננטית בנוף האנושי – היהודים. בעיר זו הם זוכים לחופש יחסי לעסוק בעיניניהם הדתיים והעסקיים. לכן נוהרים לשם יהודים רבים מכל אירופה, ובמיוחד מספרד ופורטוגל שיד האינקויזיציה אילצה אותם להסתיר יהדותם.
הקהילה היהודית מנוהלת ביד רמה ע"י הועדה, שתחת מעטה של דאגה לשלום הציבור היהודי, מטילה חרמות, מפרנסת תככים.
הספר סובב סביב דמותו של מיגל ליאנזו, אלמן שרמנטי, מאנוסי פורטוגל שהתגלגל עם משפחת אחיו לאמסטרדם, הסתבך בעסקים ומנסה להשתקם.
לא אגלה כמה זה מצליח, אבל סופם של תככים ליצר מעגלי הרס ואומללות. וכאלה יש שם לא מעט.

לסיכום
הספר לא בדיוק מקיים את המובטח בכריכה האחורית (הומור זוכרים?) אבל לא רע. מאפשר הצצה מעניינת לתקופה וסביבה מרתקים היסטורית, ועבודת התחקיר נראית נאמנה מספיק כדי להאמין באמיתות רוח הדברים. ובקיצור – נהניתי.

חצי הגבר הוא אישה / ג`אנג שיאנליאנג

על הספר בקצרה (מהמאחורה) - גבר רואה אישה רוחצת בנחל. מבעד לשיחים הוא צופה בה, מוקסם מיופייה, מרותק לתנועות גופה ולמשחקי האור - צל על עירומה הבוהק. האישה מגלה אותו, מביטה בו ונעלמת. הוא מתאהב. היא הופכת למושא חלומותיו, למשאת נפש. כעבור שנים מספר הם נפגשים שוב, באקראי. הם נישאים, בונים בית, אולם אהבתם אינה ניתנת למימוש. הגבר - חצי גבר. אימפוטנט. גבר אחר, חזק, בעל עמדה, פולש לחייהם. הקנאה מכלה גם את המעט שהצליחו לקיים. החלום פג, האהבה מתה, הנישואין נידונו לכישלון, וכל שנותר הוא הטעם המר, הצורב, של הריקנות, התפלות וחוסר האונים המוחלט. חצי הגבר הוא אישה. סיפור אהבה. רומן חברתי בעל עוצמה נדירה. הגבר והאישה, שניהם אסירים פוליטיים שנדונו ל"תיקון באמצאות עבודה", במחנות - הכפייה שהקימו השלטונות בעת המהפכה התרבותית בסין. זהו סיפור אירוני וטרגי על דיכוי, השפלה, סירוס של הנפש, הרוח והגוף תחת עריצותו של משטר שהבטיח שגשוג וקדמה והפך לסיוט ולטראומה לעם שלם.

ורשמיי שלי – הספר כתוב טוב. בקווים עדינים, בנגיעות רכות. רק שהתוכן מאד קשה. חוץ מהמציאות הקשה בסין, שרומסת את האדם, את כבודו, את זכותו לחיים הוגנים בעלי ערך מינימלי. חוץ מהנ"ל המאד משמעותי, הספר נתן לי שוב הצצה לחיים של עם ענק שמוכר לנו די מעט. והצצה זו לא עושה חסד רב עם "האופי הסיני העממי" שמצטייר – אנשים קשים, עולמות ריגשיים אכזריים, קשיחות לא נעימה, חמלה מועטת. בנוסף מסתמנת מין ילדותיות, הן ביחסים בין המינים, יחסים עם המוסדות ובין האנשים, שלא פעם הזכירו לי נוער בצופים.

ולסיכום – ספר ראוי לקריאה, בד"כ קולח ומעניין, לעיתים מתסכל ומעצבן (בעיקר העלילה). לא גורם לחיבה רבה מדי לבני העם הזה. מתחבר לי עם "אורז" הסיפור הקשה עליו כתבתי ביקורת שבמאמרים, ועם חוויות מטיילים על סוג של קושי באינטראקציה עם הסינים.

פוגל דוד / נוכח הים



נוכח שלל הביקורות החיוביות עד נלהבות שפורסמו במקומותינו, לקחתי ליד את הספרון הקטן בהתרגשות. ציפיתי לחווית קריאה נעימה, קצרה ונינוחה. סה"כ, 96 עמודים מרווחים נראים כמשימה קלילה למיטיבי קרוא.
אז זהו. שלא!
סיפור העלילה עצמו יפה, רגיש וחושני, עליו נכתב לא מעט.
אבל למי שפספס:
מדובר בזוג צעיר היוצא לנופש ים-תיכוני בעיירת חוף צרפתית ונינוחה. איתם מבלים שלל דמויות ציוריות מפזורת אירופה. החום וההפקרות מולידים הזדמנויות חושניות ורגשיות שהזוג לא ממש מצליח לעמוד מנגד, דבר המוביל למשבר.

אז הסיפור יפה. אבל, שני דברים העיבו על ההנאה:
1- (והפחות חשוב) - פוגל מעמיס על הקורא שלל דמויות שכל חטאן שעברו בסביבה. וכבר זוכות לאזכור, כזה שלא תורם במאומה לעלילה. אבל לך תזכור את מפל הדמויות הניתך על ראשך בכמה עמודים. וגם שמותיהם לא ממש ידידותיים למשתמש (לאצי, זיזי, זזט...).

2- השפה העברית שבה הוא עושה שימוש, אמנם ציורית, והעשירה אצלי את מילון המילים המשונות והחריגות, אבל זה די מאוס. לשם מה כל הטיות המילים והפעלים המוזרים, לשם מה השימוש במילים שמזמן נכחדו מהמילון העברי, שלא נדבר על שימושיות.
ולטובתכם, ריכזתי כמה אקזמפלרים ברשימה למטה. אני מניח שעיון קצר בדוגמאות יבהיר את הכוונה היטב.

בקיצור - מבחינתי לא היה שווה את הקריאה.

והציטוטים:
(מי שרוצה להשתתף ב"חידון" הנפרד, רצוי שידלג על ההמשך בשלב זה).

1.    פניה הצפוּדים קטנים היו תחת מגבעת-התבן רחבת השוליים.
2.    זבובים גדולים עטו אל דג זערורי, מוטל ליד הסירה הקרובה, המשׁוּיה מן המים.
3.    שָׁשַׁר-השפתיים של זוזי בהיר יותר מדי. אינו מתלכד עם שזף העור. (9)
4.    ...בעקבותיו באה ידידתו, אירופית, בגלימת-בוקר מפורחת ציצים ענקיים מצבע התירס, ועל תסרוקתה שֶׁנֶץ כחול.
5.    בארט נתרומם וישב. ספג באֲלוּנְטית חזהו ושוקיו המיוזעים, המקועקעים על-ידי החצץ.
6.    המתורגמן של חברת "קוק" לבוש היה במין טרזנות, לפי העונה. שערו השחור, הנוצץ משומן, דבוק היה לקרקף כאִספּלָנית, פניו הנפוחים חלקלקים.
7.    הוא חי בָּדוּל מהם, כמנודה.
8.    זו, יפהפייה כּוֹפרית בת שש-עשרה, שגוף לה מוצק ומפוטם...
9.    - יש להרהר בדבר - נתלוצץ בארט מאוּנס.
10.    בגינה כיבסה מאדאם ברמון לבנים כתמיד ברַהַט שליד הבאר...
11.    ...וזה מכשכש בזנבו וממצמץ בעיניים המלופלפות.
12.    אכן, מי תיכֵּן לב אנוש
13.    ...מיושבת רוָחוֹת על כיסא ליד פתח ביתה...
14.    סטפאנו, שהיה מסב בחוג משפחתו לשולחן שבחוץ, נִשבֶּה לקערה ענקית של מקרוני...
15.    אגס החשמל היחידי שלו חלק מאורו המועב גם למרפסת המסוככת שמִפָּנים.
16.    על שכמה תלוי היה ברפיון בּוּרנַס צמר אדום.
17.    פניה הסגלגלים, בם נתקררו כבר קרני השמש, דמו לפרי בשל, מפוקס כקטיפה, וביטוי נרגע נמתח עליהם.
18.    חדל לך מדברי הֲבַאי כאלה!
19.    אחר-כך הופיע על הכביש רוכל הגלידה עם קרון-היד שלו והכריז בקול מוּתָך על סחורתו
20.    לבנוניתן הובלטה ביתר עוז על-ידי גון הברונזה של העור ועל-ידי הכּישוּת השחרחורת שבזוויות הפה, שהוסיפה לה חן לא-יתואר. (36)
21.    גוץ, מרובע, חסון כּכֹרֶת, עמד לפניה... (39)
22.    לאורכו, על כביש האספלט הממורק, טסו מכוניות ישר והפוך, אגב טוּטים נזעמים.
23.    מרפסת הקזינו המפוּלשה היתה מלאה עד אפס מקום. (40)
24.    לאחר שכילתה לשתות את קפה-הקרח, העבירה יתד-הכַּרמיל על שפתיה, והציתה סיגרטה. (40)
25.    מוכנית שלפה מחריטהּ יתד-הכַּרמיל וראי לצבוע מחדש שפתיה. (71)
26.    הציג עצמו בשם ארווין קראפט ממינכן, שופט-חוקר שפירש, משום שאומנות זו של גילוי פשעי זולתו אינה לפי רוחו. (42)
27.    ...על רוּכסי ההרים... (43)
28.    חייה שטפו בנחת, מלאים וזכים, בלי הזדעזעויות יתרות העלולות למַטמֵט שיווי-המשקל הפנימי. (47)
29.    מעולם לא העז איש למשוך אותי בחוטמי. וכולם צחקו למִשבַּתי. (51)
30.    בדמיונו ניצנץ ביעף, כמשל גרוטסקי לרעיון זה, שולחן הפוך, כְּרָעיו אל-על, שהשינוי עושהו מגוחך... (53)
31.    ישבה מול קראפט באלכסון, בשמלה אמוצה כעין הפלדה וכיפה מאותו צבע. (54)
32.    בקצה השני של החורשה, שנסתיימה בפתיעוּת במדרון תלול ביותר. (55)
33.    מרסל הפכה פניה והציצה בה בנֶכֶר, כנשלפה מחלום. (58)
34.    הפונדקאי, בשרוולי כותונת מופשלים, מזוּין היה שפם מחודד, ותִלְתּוּל על הסנטר ששייר עליו פִּיף שיער ארוך להתגנדרות. (59)
35.    אחר קראה בקול פגום, מיובש, שהִידֵד עד לכאן: מר-טי-נו... (73)
36.    בארט שׂחק רְוָחוֹת בהושיטו לו את ידו. (74)
37.    העיפה עין על השער התרוֹג, דיפדפה רגע והחזירה אותו למקומו. (75)
38.    נדמה לו שפניה שוּפוּ קצת. (75)
39.    פרש אל המכונית. אחר תקע שתיים שלוש תקיעות, פָּתַת טרטור והפליג מבלי הפוך ראשו. (78)
40.    מתחת לשולחן שֶׁחָנו אצלו העלתה חביונה קטנה, פתוחה משני צדדיה, והניחה אותה על-גבי קטע שטיח אדום מחוּק, שפרש האב על הרצפה. מקופלת לשניים, רגליה מול פניה, דחקה עצמה דרך החביונה המפולשת, הנה ושוב. (84)
41.    "אין זה לָאצִי", פילח את בארט רעיון הֲבַאי. (89)
42.    הדממה הצפינה אותם בקרבהּ. ואלמלא המזוודות באמצע החדר, שהכריזו על הרס ודאי של אורח-חיים רגיל וקבוע, אפשר היה לחשוב שכלום לא נשתנה, שערב זה, הממזג דִממתו עם שני בני אדם מַחֲשים, לא נִפלֶה במאום מערבים כיוצא בו שקדמוהו בחדר זה או בחדר אחר. (91)
43.    בבית-הקפה שליד מעון היפני ישבו אחר-כך לבדם על המרפסת המסוככת, המוּעבה, המיוּתֶשֶׁת, שעל כתליה העשויים רשת חוטים... (91)

נראה שהרעיון הובן.

אלוהי הדברים הקטנים / ארונדהטי רוי

זמורה ביתן, 1998, 301 עמ`. מאנגלית-צילה אלעזר

זו לא בדיוק המלצה, כי אני לא לגמרי מגובש בעניינו. אהבתי והתקשיתי בו זמנית.

לא אאריך בעניין התוכן. יש ברשת מספיק, וכתב יפה גם חסינטו במאמרים, וגם כאן תקציר יפה.
אז מה יש בו:
- יש בו הרבה עלילה: על הודו רבת הצבעים, המעמדות, העוני; על ילדים ועולמם העשיר, טרגדיות של אהבה ותמימות.  בקיצור – לא חסר אקשן
- יש בו גם הרבה תיאורים: צבע, ריחות, טעמים, אנשים, תרבות, רגשות (משלל סוגים). והכול בתיאור חי, רענן ומוחשי עד מאד
- יש גם שפה עשירה: שלל ביטויים מקסימים, חדות אבחנה וחדות תיאור, משחקי מילים מרנינים.

אם ככה, הכול נשמע מצוין. אבל – יש אבל.
חיבתה של רוי לדברים הקטנים, כפי שמעיד שם הספר, ממש לא מקילה על הקורא. מרוב פרטים קטנים, קטנטנים, התמונה הכללית הולכת קצת לאיבוד. כמו לנסות לראות את העולם תוך התבוננות בזכוכית מגדלת- העולם קסום אך שלל הפרטים מטביע.
עוד מגרעה (שגם אליה התייחס חסינטו) – יותר מידי משחקי דפוס: פונטים משתנים, הדגשות, משחקי ניקוד, ועוד פרטים שמעבר לטקסט, מקשים על הקריאה.

הספר ממש לא מתמסר. הוא מציף (בניגוד למצליל) ומפריע לשקיעה נינוחה ומענגת בעולם המתואר של הודו. כל כמה שורות בעט אותי החוצה והריכוז אבד.

לא מצטער שסיימתי, אבל לא כדאי לנסות ללא ההכנה הנפשית המתאימה.

יום רביעי, 21 במאי 2008

השקר הכפול / יעקב מישורי

 
135 עמ`, הוצאת שבא, 1991

על הספר –
רציתי לחסוך מעצמי טרחה. אז חיפשתי ברשת את תוכן הכריכה האחורית. לא מצאתי.
כן מצאתי באתר OPINION תקציר לספר אחר: "חיוכים תעלולים ושיעולים בפילהרמונית" שמספר קצת על יעקב מישורי – מיהו, מה עשה ומה נושא כתיבתו. אז בבקשה:

"
יעקב מישורי, נגן קרן ראשי בתזמורת הפילהרמונית, ומי שהיה 18 שנים חבר הנהלתה ודוברה, מביא בספר זה אוסף של חוויות משעשעות שקרו לאורך ההיסטוריה המפוארת של התזמורת משנת 1936.

אנו פוגשים אמנים דגולים כמיטרופולוס, מולינארי, ברנשטיין, קובליק, ברבירולי, דוראטי, מהטה, אבאדו, מאזל, שטרן, מנוחין ורבים אחרים בסיטואציות ובקוריוזים מעלי חיוך, וכן אנו ``משתתפים`` בתעלולים מוסיקליים של נגני התזמורת על בימת הקונצרטים בזמן החזרות, ואפילו בעת המופעים עצמם.

יעקב מישורי מלמד באקדמיה למוסיקה שליד אוניברסיטת תל-אביב, עורך ומגיש את תוכנית הרדיו ``קלאסי בכיף`` בגלי צה``ל, הוא הוציא לאור שני ספרים: ``השקר הכפול`` ובו סיפורים משעשעים מימי נערותו בתל-אביב הקטנה ומתקופת לימודיו בהולנד ובאחרונה, בהוצאת ``רותם``, ספר ילדים בשם ``התזמורת`` עם איורים של דני קרמן, המתאר בהומור את כלי התזמורת. בנוסף לכך מפרסם מאמרים בנושאי חינוך, מוסיקה ותרבות בכתבי-עת שונים בארץ ובעולם.
"

אתם שואלים למה הבאתי תקציר של ספר אחר? כי זה די תואם גם את הספר שקראתי, וייתכן שגם את שאר ספריו.

דעתי האישית
אם אתם מצפים, לאחר קריאת הטקסט שלעיל לחוויותיו החביבות של ילד טוב ירושלים, שגדל בת"א, האזין לסימפוניות של בראהמס ושוברט ברדיו, התאמן יפה בכלי נגינתו, הכין ש"ב, וגם השתובב לו בקלילות בין חבריו – אתם ממש לא טועים.

לבחור יש חוש הומור – לפחות כזה שייתכן והיה נחמד לשבת איתו בארוחת יום שישי, לאחר סיום המזמורים המתבקשים (למי שלוקח חלק בחוויות כאלה). הומור שעיקרו סיפור בדיחות חביבות, שעצם אזכורן כיום באופן פרטני בספר, לאחר שצברו וותק מוגזם הוא בבחינת התעלקות מאוסה על הקורא (לדוגמה: פסנתר אפשר להפיל, אבל פיל אי-אפשר לפסנתר...). הוא באמת נחמד. רק שהוא כ"כ ניסה להיות ילד טוב, שזה קצת... מעצבן.

גם שפתו קצת לא מעודכנת. לא מוכרחים לדבוק בשפה של שנות ה-50 בספר שנכתב ב-1991, אגב איזכורים של טלגרמה, ועוד מילים שיצאו מהלקסיקון לפני הרבה שנים. גם כאשר הוא מתייחס לזמננו, לדוגמה: "... כזו שהיינו מכנים היום "חתיכה משגעת"" זה נראה כמו סבאל`ה שנורא מתאמץ להישמע עדכני וצעיר.

לא שרדתי את כל הספר הקצר הזה. נמאס לי כבר בעמוד 105. ייתכן שחלק מהקוראים ימצאו בו עניין. אני מצאתי אותו חביב לעיתים, טרחני ברוב הזמן.

``היביסקוס סגול`` ו-``תורת עץ הרעל``

קראתי לא נורא מזמן את שני הספרים ומשניהם נהניתי מאד.  לא כתבתי על כל אחד בנפרד כיוון שגם על היביסקוס סגולוגם על תורת עץ הרעל  יש מאמרי ביקורת רבים מפורטים ומשבחים במיוחד, אז למה לטרוח. לכן גם לא אתעכב יותר מדי על תיאורי העלילה. 
 
מכיוון שקווי דמיון רבים עוברים בין הספרים, נראה לי לנסות להשוות ביניהם, להציג את הדמיון ולחדד את ההבדלים. הדמיון העיקרי הוא בשלד העלילה – אב נוצרי "נאור" ופנאטי שמתעקש בכוחנות על ערכי הנצרות ומקריב את משפחתו על מזבח הקנאות הדתית. הדבר מוביל, כצפי לטרגדיות שלא אפרט את טיבן, אם כי ישנם הבדלים במהותן ובאופיין של הטרגדיות. בהיביסקוס סגול, האב הינו איש עמיד, במעמד מקומי נכבד במיוחד, אך קיצוניותו הדתית מקבלת מאפיינים אלימים בתוך המשפחה. בתורת עץ הרעל האב הינו מטיף הנשלח לשליחות בקונגו לגאול את הילידים מגיהינום הצפוי להם בעולם הבא, ואל הגיהינום הפרטי בעולם הזה הוא גורר את אשתו הפסיבית וארבע בנותיו, תוך התעלמות מכל מה שעומד בדרכו, בין אם אלו בני המקום או בני משפחתו.

שני הספרים מתרחשים במרכז אפריקה השחורה – היביסקוס סגול בניגריה שבשלטון עצמי רעוע למדי ודי מושחת, תורת עץ הרעל בקונגו של תחילת שנות ה-60, במעבר הטראומטי משלטון קולוניאליסטי בלגי לעצמאות רווית דם ושחיתות.


שני הסיפורים מובאים בפיהן של בנות. קמבילי בת ה-15, הנערה מהיביסקוס סגול היא המספרת היחידה. בתורת עץ הרעל עיקר הסיפור מובא מפיהן של 5 בנות משפחת פרייס – האימא (שבקושי נשמעת וגם דבריה סתומים לעיתים) ומקולן הצלול והשונה במובהק של 4 הבנות. קמבילי בת המקום, אפריקאית לגמרי, אם כי די מנותקת מרוח אפריקה בחינוכה, עושרה והבועה שבה היא נשמרת. 4 בנות משפחת פרייס הגיעו כאמור מארה"ב, לבנות בנוף שחור וזר.  


זירת ההתרחשות היביסקוס סגול מצומצם ואישי יותר בהיקפו מתמקד בעיקר במשפחה הקרובה של קמבילי, הרי שתורת עץ הרעל הינו ספר רחב יריעה בהרבה. אם בהיביסקוס סגול, האווירה הפוליטית משפיעה באופן כואב אך מינורי על הדמויות, הרי שבתורת עץ הרעל ההתרחשויות הפוליטיות הדרמטיות מהות נדבך משמעותי מאד בספר והביקורת בכל מי שמגיע לו, כולל המערב הנאור היא מיסודותיו של הספר, בעיקר בחלקו השני.

כאמור, משני הספרים מאד נהניתי, אך טוב שהתחלתי מהיביסקוס סגול הקטן ומצומצם יותר. אני מניח שאם הייתי קורא בסדר הפוך הייתה נפגמת הנאתי ממנו, כיוון שהיה נחווה כעומד בצילו של תורת עץ הרעל הטוב והגדול ממנו.


אם יש לכם זמן ורגש חם כלפי היבשת השחורה והמנוצלת, קיראו את שניהם, ובסדר שציינתי (היביסקוס קודם). אם יש בכוונתכם להסתפק באחד בלבד, קחו את תורת עץ הרעל הטוב, הרחב והחזק יותר.