יום חמישי, 31 במרץ 2011

זכויות יוצרים


ללא תמונה
ביום חמישי הקודם העלה מוטי, כהרגלו, סיפור מקסים ומענג לשבת. הסיפור הפעם עסק בזהבה, שחומדת את דייסתם היצירתית של בלוגרים אחרים, ומדביקה אותם יחד לרשומה משלה.
מוטי עצמו, כמו גם לא מעט בלוגרים אחרים פה, חוו את התענוג המפוקפק של גניבת חומרים. הם מצאו את החומרים שאותם הם יצרו בכישרון ומאמץ, מפורסמים בזהות אחרת בבלוג אחר. לפעמים תוך נסיון נואל להסוות את המקור. אישית, לא זכיתי לתענוג הזה. לפחות לא גיליתי שמישהו לקח לעצמו מהחומרים שלי. טוב, אני לא נעלב...
אבל הרשומה שלו גרמה לי לחשוב שוב גם על עצמי. מדי פעם אני משתמש בתמונות שונות מהרשת, שמקורן לא תמיד ידוע. אני מקפיד לציין שהתמונה מהרשת, ואינה מקורית. אבל הרשומה גרמה לי לחשוב שוב – האין בכך סוג של גניבת חומרים? האין אני מקל על עצמי ופוטר את עצמי בקלות מוגזמת, כשאני מציין שהצילום משמש לאילוסטרציה אינו שלי, אבל בכ"ז עושה בו שימוש?
אז עשיתי נסיון, והורדתי את הצילום היפה ששימש את הרשומה "בגד כפת" שהיא האחרונה בה עשיתי שימוש שכזה. חיפשתי קצת יותר לעומק את המקור של הצילום, ומצאתי אותו בפליקר של אסנת גנור, שאותה אני לא מכיר (היא סורגת דברים מאוד יפים). שלחתי לה דוא"ל מתנצל, ובקשת רשות להשתמש בצילום שלה ברשומה ההיא. עד יום, בערך שבוע מאז, לא שמעתי ממנה. כמובן שהיא לא חייבת לי תשובה, אבל נראה לי שיש טעם בציון העובדה הזו בדיון כאן.
חוצמזה, רבים מאיתנו עושים שימוש דומה בצילומים לא שלהם – לפעמים הם לקוחים מהויקיפדיה, לפעמים מאתרים המוקדשים לנושא המסויים, לפעמים כחלק מרשומת סקירה לנושא רחב, ולפעמים כמוני, לאילוסטרציה. מה זה אומר עלינו?
אין לי מושג מה החוק אומר, ולא אם זה תקין, אבל אותי זה הטריד, ואשמח להתייחסותכם לנושא. במיוחד חשובה לי התייחסות של הצלמים כאן, שבנושא הזה הנקודה נראית לי עמומה יותר. ומכיוון שגם אני מצלם לפעמים, אני בעצמי לא יודע איך אגיב ומה אחוש אם מישהו ישתמש בצילומים שלי אצלו, והאם אופן השימוש גם חשוב. נראה לי שאזכור המקור מהבלוג שלי היה מספק אותי.
ובמחשבה שלפני פרסום (מסתבר שטוב לחכות לפעמים), העליתי סקר לבחינת העניין, אז אשמח אם תענו. רק שימו לב שהתשובות לא מסודרות בסדר הגיוני אלא אקראי. עוד באג של התפוז, כך מסתבר.

אשמח לתגובותיכם. מעניין איך יהיה כאן הדיון בעניין.
סופ"ש נעים ומוצלח לכולם

פתרון לסוגיה (?)
נראה שיש פתרון חלקי לעניין, כי אם מעלים תמונות שהקישור אליהן הוא לאתר המקורי, הרי בכך לא לוקחים אותן, אלא רק מפרסמים אותן ברבים. במיוחד אם מציינים במפורש שמקורה של התמונה ברשת. הרי זה כמו לייק בפייסבוק, שמעלה לפייסבוק קישור בתוספת תמונה. והשליטה בחומר היא של בעל התמונה, שברצונו יכול להוריד אותה או לעשות בה כרצונו, ואצלי לא נשאר עותק.
באופן דומה, גם הדבקת סרט מיו-טיוב אינה גניבה, שהרי רק מצרפים קישור למקור ששם.
כלומר, הפתרון המוצע:
1. להעלות תמונה רק עם קישור לאתר במקור, ללא העתקה למחשב שלי (ושלכם);
2. לציין את מקורו של הקישור המקורי בקישור מפורש;
3. במידת האפשר ליידע את בעל הזכויות שהתמונה שלו מקושרת אליכם.
מעניין מה דעתכם בעניין עכשיו.
תודה לכולכם על הדיון הפורה (והסוער לעיתים). במיוחד לסיווי שהגדירה את הדברים בצורה שהובילה אותי למחשבה הנ"ל.

ותוספת מאוחרת אף יותר - בעקבות מידע חדש ועדכני בנושא, אני נמנע לחלוטין מלהעלות תמונות שאינן שלי. ומציע לכולם להנוג כך.

יום שני, 28 במרץ 2011

חוף וניס


די מקובל באמריקה לכנות מקומות בשמם של מקומות מהעולם הישן. וכנראה שגם וניס הזכירה לתושבים שהגיעו את מה שחשבו שמזכיר את ונציה הידועה מאיטליה. וניס הוא איזור במערב לוס אנג`לס, שכולל חוף ותעלות מים (שלא ראיתי). החוף מפורסם בזכות האופי הצבעוני והקרנבלי של הטיילת שלאורכו.
כבר יצא לי לבקר בחוף, וגם לצלם בו לא מעט, אבל איכשהו התפספסה לי ההזדמנות להעלות רשומה של רשמים מהמקום. בשבת שעברה בילתה איתנו חברה של הבת. כששאלתי אותן אם ירצו לטייל, ולאיפה, הם החליטו על חוף וניס. ובהתקף של חמלה כלפי הכלבה, לקחנו גם אותה לקרנבל האנושי ששם.
יש שם חנויות אופנה, חנויות מזון ומסעדות, חנויות תיירות, אמני רחוב והמוני דוכנים של שטויות מגוונות. וכן – גם המון חנויות שמוכרות "מריחואנה רפואית" לכל בן 21 ומעלה שרוצה (שהמשמעות זה שהוא כמובן צריך). כמו כן – קרנבל אנושי צבעוני ומגוון ומשעשע, וגם לא מעט כלבים שעשו לשישי את הטיול מעניין הרבה יותר.
אין צורך להגזים במילים, אז במקום – אוסף צילומים מהטיילת ומהחוף עצמו:
על החוף
מראה כללי של הטיילת
מעניין גם לשישי
חבורת מתופפים (זו שעל הטיילת, כי היתה אחת גדולה יותר על החוף)
מהדוכנים והמיצגים
מתאמנים באומנות רחוב
אופניים מעניינים (גבוהים, אובליים ופרווניים)
ועוד צילומים מהביקור הקודם (שמראים שהסגנון דומה בכל השנה)

תודה שאתם פה, ושמח גם לי להיות פה, מדולל, אבל נוכח.
שבוע טוב לכולנו!

יום שבת, 26 במרץ 2011

תמונת מצב

ללא מילים!

אתם בטח יודעים שאני נהנה כאן בבלוגיה – לשתף בחוויות, להחליף רעיונות, להעלות זכרונות ולקרוא רשומות. רק שלאחרונה (שוב) עובר על הבלוגיה גל עכור של תקלות. הודעות לא נשלחות על רשומות, אינספור תקלות עם התגובות, רשומות שמפורסמות לא מוצגות, הכניסה לתפוז בכלל נחסמת ומקבלים דף שגיאה וכד`. וגם את הרשומה הזו לקח לי להעלות יותר משעה והמון נסיונות עד שהצליח.
הייתי מאחל לכולנו "להתראות בבלוגיה החדשה", שמובטחת כבר למעלה משנה. אבל אני לא משוכנע שאני בוטח במהלך שכזה, שיסכן את כל החומרים שלנו שממילא אין אפשרות לגבות אותם כי הגיבוי מזמן לא עובד. טוב שלפחות מח` הפרסום עובדת, ומשדרגת את הפרסומות – עכשיו המעברונים והחלונות הצפים הקטנים מכילים גם אנימציה (שזה בכלל לא קשור, כמובן..). הידד!
אני מניח שהצוות הטכני עושה מה שהוא יכול כדי לטפל בשלל הבעיות. רק שאני כבר לא כ"כ מסתפק במה שהוא יכול. אני משקיע לא מעט בתכנים שאותם אני יוצר, ואם המערכת לא מסוגלת להכיל את העניין, נפגע משמעותית כל הטעם שבלהיות כאן.
אבל אולי מעז ייצא מתוק – כי ממילא אני חייב קצת לווסת את הפעילות הזו שלי. מזמן הגזמתי. רק שעד עכשיו לא הצלחתי לצמצם פעילות באופן מבוקר. אני קורא את כל ההודעות, מגיב כמעט לכולן, לא פעם מגיב על התגובה. ולרוב באופן מושקע ורציני. וקצת קשה לתפקד כך, כשיש גם חיים נוספים בחוץ. את תחביב הקריאה שלי זנחתי כמעט לגמרי. מתקדם עמודים ספורים ביום, ונכנס למיטה בערב עם הלפטופ במקום עם ספר.
אז אולי התקלות הן טריגר טוב לצמצום: צמצום הקריאה, צמצום התגובות, וצמצום העלאת תכנים משלי לכאן. זה לא אישי, ואני מקווה שלא תיפגעו. אנסה להימנע מלהגיב, או לפחות להגיב רק באופן קצר. מעין תענית דיבור, או תענית תגובה. ממילא כרגע קשה לראות את התגובות.
אז איחולים לסופ"ש נעים, ולהמשך פעילות מוצלח. גם בלעדי (ולו חלקית או באופן מוגבל).
ואפילו חסמתי את הרשומה לתגובות, לחסוך לכולנו את התסכול הנלווה.
להתראות בהמשך. פחות, ועדיין...

ובמחשבה נוספת - כדי לחסוך את המסרים האישיים (תודה למי ששלח והיה מודאג עד עכשיו) אני בכ"ז פותח את הרשומה לתגובות.
ומדגיש שוב - אני לא נעלם, רק מדלל קצת נוכחות.

יום שישי, 25 במרץ 2011

בגד כפת

הזכויות לתמונה שמורות לאסנת גנור באמצעות הפליקר
יש פה בקרב קוראי הבלוג מספר לא מבוטל של נשים יקרות העוסקות בסריגה. אני מניח שלא פעם הן הרימו גבה בתמיהה לנוכח הבנה שגיליתי בנבכי המלאכה הזו, מזכיר בהבנה ביטויים רלוונטיים כמו להעלות עיניים, להוריד עיניים, פטנט, דוגמית, קרושה, וכד`. לעיתים אף מתבטא באופן ספציפי, בנוגע לעובי המסרגות , חישוב הדוגמית, ועוד הערות שמרמזות על הבנה בתחום.
ובכן, אנצל את הרשומה הזו לגלות גם מה מקור הידע הזה, שלא כ"כ אופייני לבני מגדרי. העניין פשוט הרבה יותר מכל הספקולציות שאפשר להשתעשע בהן – לאורך כל ילדותי לבשתי סוודרים ואפודות תוצרת מסרגותיה של אימי, סורגת אדוקה בימים ההם. בהמשך גם פתחה חנות צמר, וכשהייתי מגיע לביקורים לשם, קלטתי לא מעט ידע תיאורטי. אין לי כל מיומנות בנושא, אבל בתיאוריה אני די שולט
ובכן, מסתבר שגם עבודה בחנות מזמנת סיטואציות אנושיות מעניינות למדי. וזה נושא הסיפור שאני רוצה לספר (ואין לי מושג למה נזכרתי בו). ובכן, יום אחד חזרה האם מהחנות נרגשת ומשועשעת ובפיה סיפור מעניין. לדבריה, נכנסה בבוקר אישה מבוגרת למדי, בערך בגילאים של 50-60 (זה נחשב אז מבוגר בעינינו). האישה חיטטה במדפים, מנסה להתאים מגוון מעניין של צבעים בירוק ובכתום, ואולי עוד שאינני זוכר. מכיוון שהחנות היתה ריקה למדי באותה השעה, ניסתה אימי לסייע בבחירה של הצבע וסוג החוט המתאים – צמר נקי, סינטטי, מעורב, עבה או דק, וכן הלאה שאלות מקצועיות. אך האישה התפתלה מעט, מתחמקת מלתאר למה הדבר מיועד. מכיוון שהאישה הסתבכה קצת עם הצבעים והסוגים, ומכיוון שההתחמקות יצרה עניין וסקרנות מתבקשים, ניסתה אימי בכ"ז להבין במה מדובר.
בסוף, בלית ברירה, התחילה הגברת לשחרר מידע – "זה בשביל הבן שלי" אמרה, "אני צריכה מין שקית צמר, בערך במידות של 40x40 ס"מ, עם שרוך להידוק הפתח." (משהו הדומה לשקית נעלי ההתעמלות שהיתה לי, כשעדיין לא הרשו לבוא לבי"ס בנעלי התעמלות אפילו שהיה שיעור התעמלות). פה הסקרנות ממש התעוררה, והתבקש להבין לשם מה לו לבן (בן ה-30, כך ציינה) מין שקית שכזו.
ושוב קצת התחמקויות, אבל בסוף הודתה: "קר לו ברגליים, ובלילה הוא שם על עצמו את השקית הזו שלא יהיה לו קר." ועוד הוסיפה, לשאלתה המתחלחלת אך מנומסת של אימי: "הוא מעדיף אחת, הוא רגיל ככה מילדות, והשקית הקודמת שהחזיקה 20 שנה כבר התבלתה. הצבעים חשובים לו. הוא קשור אליה"
אתם מבינים, חברות יקרות, במקום לדאוג שמא הבן המתבגר יכיר לו חו"ח איזו עלמת חן, ויעזוב את האימא היקרה לבד, כמה פשוט וזול הפתרון הזה, להשאיר את הבן קרוב לאימ`לה. הרי ברור שרחוק ככה הוא לא יגיע...

סתם סיפור קטן לבוקר טוב
בתקווה שהבחור לא שבר את השיניים, ושאינו נמנה על קוראי פה
המשך שבוע טוב לכולם

יום שבת, 19 במרץ 2011

לגעת באדמה


הסביבה שלנו מלאה אלונים – עתיקים, גדולים, מרשימים. יש לי סימפטיה מיוחדת לעצי האלון. משהו שקשור במשפחה.
הרשויות מסמנות אותם בתגים, ושומרות עליהם באדיקות מגיזום לא אחראי וכריתה. והם גדלים, ויפים, ומרשימים. Thousand Oaks נקראת העיר הצמודה, וגם השדירה הארוכה שליד ביתינו. אלונים בכל מקום.
והם גדלים, וגדלים, ופושטים פארותיהם לצדדים, למלוא האופק. ומתמתחים ומנסים, עד שמצליחים לגעת באדמה:
 

 לא ברור למה, אבל יש בזה משהו יפה ומקסים, כשהענקים האלה שולחים יד דקיקה, לגעת בעדינות חזרה באדמה. אז בסיבוב האחרון בשטח צילמנו.

שבת שלום לכולם
ופורים שמח

יום רביעי, 16 במרץ 2011

מכתב לחייל

ילד יקר ואהוב שלי,
כרגע בטח גמרת להתחבק עם אימא עם סבא ועם הדוד האהוב. אתה בטח שפוך, כואב, מיוזע ומסריח. אבל אני מניח שהאדרנלין של ההתרגשות מסיום המסע, סיום הטקס וסיום הטירונות, מאפיל עם כל התחושות האלה, ונותן לך הרגשה של היי נהדר.
ועכשיו זה הזמן שלי, לשלוח לך את החיבוק החם שלי, אפילו שרק במכתב. לחבק אותך חזק, בהרבה אהבה, וגם להגיד לך כמה אני גאה בך. אני גאה בהחלטה שלך ללכת בדרך בה האמנת שנכונה לך, להתגבר על הקשיים, על הפחדים והחששות, וכן – גם על ההסתייגות הקטנה שלנו.
כן, נכון שכיבדנו אותך בהחלטתך. אבל לא עודדנו, והיינו פתוחים גם לומר לך את זה. ואתה דבקת בדרכך, ועשית את מה שחשבת לנכון עבורך, והתגייסת למסלול הארוך. ועל כך אני גאה בך כפי שאני מקווה שאתה חש ומבין.
אבל לא רק על זה אני גאה, אני גאה על הרצינות, הבגרות והנחישות שלך בהתמודדות עם הקשיים. קשיים שחלקם נובעים מהיותך חייל בודד, בלי מעגל התמיכה המשפחתי הקרוב, שכ"כ חשוב לכל חייל, והיה חשוב גם לי בזמנו.
לאורך כל התקופה שמיום הגיוס, בכל השיחות שלנו, פשוט התפעמתי מהיכולת שלך להתמודד עם הקשיים באופן מעוררות השתאות. כמובן שיכולתי לדמיין שכך תהיה, עם החכמה, הרגישות ויכולת העמידה שלך. אבל בכל זאת, כשההבטחה מתממשת זו התרגשות מיוחדת.
אז גם אני מתרגש עכשיו, כשאני כותב לך את הדברים (ובחוש מדהים התקשרת ממש באמצע הכתיבה והעצמת את ההתרגשות). גוש המועקה בגרון מציק, והעיניים מצטעפות. בטח אדבר איתך בטלפון עוד מעט, אחרי החיבוקים הנ"ל, ושנינו נזיל דמעות של שמחה על ההישג, וגעגוע כואב על שאני כה רחוק ממך עכשיו, ברגע המרגש הזה. נאלץ להסתפק בתמונות שאימא תצלם (בתקווה שלא יצאו מטושטשות או מוסתרות באצבע) ושיחות טלפון.
אוהב אותך, ילד שלי. אוהב, מתגעגע, ומתפוצץ מגאווה על מי שאתה ומה שאתה.
וחוץ מתמונה, שלי ושל שישי
(לא הכי טובה, אבל זה מה שיצא), שולח לך המון איחולים להצלחה בהמשך המסלול הארוך. שמור על עצמך, ותמשיך לעשות את מה שאתה עושה הכי טוב, ומקווה שנתראה כבר בקרוב.
וכמובן, תהנה מהרגילה, חמוד. הרווחת את החופשה הזו בהרבה מאמץ .

באהבה וגאווה, וחיבוק חזק, אבא.

יום שני, 14 במרץ 2011

בשבחי הפייסבוק

ההתחלה – כיתה א`
כבר נשפכו המון מילים על הפייסבוק, ובטח יישפכו עוד המון. אז גם אני אוסיף כמה, אבל במקום מאמר העיוני שמהגג על מגרעות הרשת, או דווקא יתרונותיה, אספר סיפור אישי קטן. לא משהו עצום, לא הפלתי ממשלה או משטר דיקטטורי, וגם לא גידלתי זן נדיר בחווה הידועה. סתם תרמתי להתרגשות של כמה אנשים. מקווה שזה מספיק ראוי להיות מסופר פה.
העניין התחיל לפי כמה חודשים, באותו ארגז נוסטלגיה שעליו סיפרתי כבר לא מעט פעמים (ובטח כבר נמאס לכם קצת מהעניין). בארגז מצאתי את שלוש התמונות הכיתתיות של א`-ג` שבו למדתי. חשבתי שיהיה נחמד לשתף בהם את שתי החברות שלמדו איתי החל מגן חובה, ועד כיתה ד`, שאחריה עברתי לבי"ס אחר. ג`ודי מצאה אותי עוד קודם ומזי נמצאה בקלות איתה, אבל פרט להן לא ידעתי על אף אחד מהחברים של אז.
אז העליתי את שלושת התמונות לפייסבוק, זו הראשונה, של כיתה א`, ועוד שתיים:
כיתה ב`
 
כיתה ג`
 
מכיוון שזכרתי את הכל השמות (כמעט, למעט טעויות בודדות בשמות המשפחה, או שמה של אחת שנעלמה כבר בתחילת כיתה א`), תייגתי את שמות החברים בתמונות. אבל הסתקרנתי, והתחלתי לחפש את החברים האחרים. ככה מצאתי את שמעון, הניה ויעקב.
ההתרגשות היתה רבה, והתחילו לצוץ עוד שמות של בנות שמן הסתם התחלפו עם הנישואין. זה עורר גל נוסטלגי גדול למדי. עוד ועוד חברים נקראו להצטרף לחגיגה, ועוד תמונות מהתקופה החלו לצוץ.
השיא היה שלשום, כשכ-40 חברה שלמדו יחד בחטיבה נפגשו יחד לכנס מחזור. התמונות שהעלו מעידות על ההתרגשות הגדולה שחוו כולם. וגם לי, למרות שרבים לא הכרתי (כי כאמור עזבתי שם אחרי 4 שנים, והם המשיכו לחטיבה בהרכבים שונים, מתאחדים עם עוד בי"ס), אבל רבים הייתי מזהה בקלות גם היום, ממרחק כל השנים.
היתה התרגשות נחמדה מכאן מרחוק, ושמח שהיתה לי תרומה לעניין.

המשך שבוע רגוע לכולנו
ותקווה לרגיעה גם ביפן, ללא החמרה בנזקים האטומיים.