יום שישי, 29 ביוני 2012

התכווצות

הפעם הראשונה היתה בחופשת חנוכה של כיתה ד`. התקבצנו כל ילדי השכונה המשועממים ב"רחבה" של רחוב הירוק וחיפשנו מה לעשות. מישהו אמר שראה בדרך שני מזרונים זרוקים. זה הספיק. אספנו אותם, אחד של קש עטוף ודחוס בבד מפוספס בגוון כחול, ואחד של קפיצים, שבד בלוי עטף אותי, מאפשר לראות מבעד לחורים את המבנה, גררנו אותם לרחבה שליד דלת הכניסה לגן רחל, שהיה בקומה אחת מתחת למפלס הכביש.
הנחנו את זה עם הקפיצים על הקרקע בסמוך לעץ האיזדרכת הצעיר, ואת זה עם הקש עליו. טיפסנו על קיר האבנים עד למדרגה שבגובה של כ-2 מ`, וקפצנו. היה כיף. אז טיפסנו שוב וקפצנו שוב. ושוב.. אח"כ, אחרי כמה עשרות קפיצות העזנו לקפות ממפלס המדרכה (בטח בגובה של כ-2.60). ככה מהבוקר עד הערב, מטפסים במהירות ויעילות, וקופצים על המזרונים שמרככים את החבטה. הפסקנו בחושך, ואחרי עוד כמה השתהויות מתבקשות עלינו חזרה הביתה.
בבוקר ניסיתי לקום מהמיטה, אבל הגוף לא נענה. הכל כאב והיה נוקשה כפי שלא הכרתי מעודי. אבל בחופשה לא מוותרים, אז אחרי התארגנות מתבקשת בבית, זחלנו (אחי ואני) על התחת את כל 4 הקומות, ואח"כ כמו קשישים בהליכה מגומגמת לאורך השביל עד לרחבה, מתקשים אפילו לקרוא בקול לחברים האחרים. לאט לאט החלו גם הם להגיע, גם בזחילה. החלטנו לשחק כדורגל כדי להשתחרר. זה עלה לי בשן שבורה, כשאחי איחר להזיז את הרגל, ואני איחרתי לבלום את הנפילה.
הפעם השניה היתה הערך בגיל 27. נרשמנו יחד (הליידי ואני) למכון כושר, ושמחים וצוהלים התחלנו בתוכנית אימונים. "זה ממש קל" הכריזה הליידי, תוך הנפת משקלים במחזורי הנפה מרובים. וגם לי היה קל. ניסיתי להיזהר ולא להגזים וגם להזהיר אותה. בבוקר התקשיתי לנשום, להשתעל ואפילו לצחוק בקול על מצבנו העגום. היא בקושי חרחרה. ולא אספר מה היה בהמשך, אבל זה לא עבר קל על שנינו (בעיקר עליה, אבל אני מנוע מלתאר מחשש לשלום בית).
הפעם השלישית היתה בשבת האחרונה. כבר לפני הנסיעה המשותפת לווגאס עם החברים המקסימים מארווין, הודיע לי ערן שהוא הזמין לנו סירה גדולה ואופנוע ים, לבילוי יום על אגם מיד, זה שנוצר על נהר הקולורדו מסכר הובר הענק. התרגשתי משמחה, אחרי החוויות הנהדרות שהיו לנו מפעילות דומה, לא מזמן בחופי מכסיקו.
הייתי הראשון לצאת על הג`ט סקי, נהנה לפתח מהירות מרשימה בסיבובים סביב הסירה האיטית לכאורה. אח"כ לקחתי בתורנות כמה מהצעירים איתי (אלו שאין להם רשיון לנהוג לבד, או שלא הביאו אותו איתם בטעות). אחרי כשעה של שעשועים כייפיים כאלה, התחלפנו, ואז הרגשתי את לאות האיברים שהזכירה לי שהפעילות הזו לא בדיוק קלילה.
כעבור כמעט שעה התעייף גם ערן מלהשתולל על הכלי הזריז (בעצמו, ועם טרמפיסטים צעירים), התחלפנו שוב. ועוד שעה של קפיצות ושיט נמרץ ורטוב למדי, כשמתחילים להרגיש את הרוח המתרוממת, אבל גם מעיזים להאיץ קצת יותר (מהירות מרשימה של כ-80 קמ"ש נרשמה לרגע, לפני שהפחד האיט חזרה למהירויות שפויות יותר). אני ויתרתי על הכובע, כי ברור שהיה עף לי שם, וגם את משקפי השמש הקרבתי לאליו של האגם, כשאחד הצעירים הפך אותי באחד הסיבובים (ולא בפעם הראשונה). מזל שתרסיס ההגנה התגלה יעיל יחסית.
מול הסכר הגדול שחינו קצת, וגם התחלפנו שוב. ומשם המשכנו לשיט צפונה, כשהגלים מאחור מורגשים פחות, וערן נעלם לנו קצת. פגשנו בו שוב בחוף הצפוני. אבל אז התבררה בעיה קטנה. כמו בחוף המזרחי של הכנרת, הרוחות הרימו גלים גבוהים למדי וחדים מבחינת צטורה, שלעיתים הגיעו לגובה של מעל למטר. ערן כבר היה תשוש למדי, ואני ירדתי לכלי להחזיר אותו לנמל.
התברר שזה לא פשוט בכלל להטיס את הכלי הקטנטן הזה, לא מול הגלים ולא כשהם מגיעים בזווית או מהצד. אז לקחתי כיוון מול הגלים, בתקווה שיקטנו ככל שאתקדם. אבל זה היה מאבק רציני, כי כמות השפריצים לפנים היא כזו שחייבה אותי לעצום עיניים לשניות ארוכות. פשוט לא ניתן לראות כדימה כשעל שבריר שניה מוטחת לפנים כמות של דלי מים.
הטכניקה הנכונה, כך הבנתי לבד (אין לי מושג ממש, כי כאמור אני לא ממש מנוסה) היא להתרומם מעט ממצב ישיבה ולטוס במהירות גבוהה כך שבעצם קופצים על קצוות הגלים ולא יורגים ביניהם. אבל זה ממש מעייף, וכאמור לא רואים כלום. אז ככה נלחמתי במשך כשעה, עד שהגעתי לנוח במקום בלי גלים בחסות האיים הקטנים שעל האגם, מותש למדי ומבין פתאום שהקור שחשתי מדומה (בגלל המים המתיזים), כי האויר היה חם עד מאוד (מעל 42 מעלות בצל, שכאמור לא זמין על כלי שכזה).
חוץ ממני, גם לחברה על הסירה לא היה קל, וגם הם חטפו התזות וקושי לא קל להתקדם כך במים הסוערים, וגם הם שבו לנמל די מותשים. ואם אשוב לנושא הרשומה, לא ממש יכולתי ללכת ביומיים שלאחר מכן. כל שריר ידוע או פחות סיפר לי בכל צעד/שיעול/צחוק על קיומו. ואפילו עכשיו, 5 ימים אחרי, עוד מורגשות הזרועות, הישבן כואב קצת והירכיים נוקשות.
אבל היה כיף, וכבר מפנטז על הפעם הבאה. וכדי שתשתכנעו שהיה כיף, הנה עוד כמה תמונות להמחשת החוויה:

סופ"ש נעים ומהנה, ושבת שלום לכולנו

יום שבת, 23 ביוני 2012

נוכחות נפקדת

פרח לשבת
בשבוע וחצי האחרונים אני לא ממש כאן. בקושי קורא רשומות שלכם (ורשימת ההמתנה הולכת ומתארכת במהירות מרשימה). גם עונה ממש לאט לתגובותיכם אצלי ברשומות הקודמות, אלה שהעליתי המרווחים לא אופייניים בזמן האחרון.
זה לא שאני לא פה, כי אני מציץ מדי פעם (כלומר כמה פעמים ביום), בעיקר בסלולארי. וגם כשאני מגיב, זה לא פעם בסלולארי, באופן איטי ומעצבן למדי, אבל מתעקש בכ"ז. אבל זה לא מה שאני רגיל, ולא מה שאתם רגילים ממני.
אין כאן סימנים של אובדן עניין, ולא חוסר רצון. פשוט מסיבות טובות עד מאוד אין לי כ"כ זמן. כי עומס עבודה עבורי זה עניין מבורך עד מאוד. וכשיש קצת זמן פנוי, אני בד"כ די עייף, וכבר די מאוחר בערב, במיוחד כשצריך להשכים ב-5:00 לנסיעות ארוכות. אבל, כאמור, כמובן אין תלונות.
חשבתי לנצל את הסופש"ים להשלמת פערים, אבל גם זה לא ממש יוצא. כי חברים ארגנו לנו בילוי סופ"ש מהנה במיוחד. עכשיו אני כותב אליכם מהקומה ה-16 של מלון לוקסור בלאס ווגאס, אחרי ארוחה דשנה ומשובחת. ומחר התוכנית היא לבלות בשיט, לשחות ולהשתעשע על אופנוע ים על אגם מיד הסמוך והיפה, זה שסכר הובר הענק יצר על נהר הקולורדו. בטח יהיו הרבה חוויות ותמונות יפות מהכיף הזה, אבל אין לי מושג מתי יהיה לי זמן לשתף בהם כאן. ועוד מחכים בתור טיולים אחרים וצילומים יפים אחרים שהולכים ומתיישנים, שגם עליהם לא הספקתי לכתוב.
וגם הסופ"ש הבא לא יאפשר כנראה להשלים פערים. כי ככל הנראה שאבלה עם אשתי בנסיעת עסקים בסן פרנסיסקו (היא תהיה עסוקה בעסקיה, ואני אבלה ואשמש כנהג). וגם מהביקור הזה בטח יהיו רשמים, צילומים ומה לספר, ובטח לא אמצא לזה זמן ואתבאס קצת.
אז מקווה שלא נעלבתם מחוסר תגובתי הרגילה לרשומותיכם. מקווה להשלים את הקריאה בהמשך, וגם להצליח לחזור לשגרה של חיים ביחד עם פעילות מהנה כאן.
ובינתיים, אנצל את ההזדמנות להשלמת חוב קטנטן. אני מניח שאתם זוכרים את פרחי המרשמלו הלבנים, קטנים וחביבים שצילמתי (ושעננת זיהתה כנראה בצדק כשייכים למשפחת הזיפניים). ובכן, ראיתי את תהליך ההמשך של ההתפתחות שלהם, מהגירסה הניצנית שאותה הבאתי, כשהם מתחילים להיפתח, וממשיכים והופכים בסוף לפקעת שערות קוצנית, זיפית, חומה ולא חינניות במיוחד שאני די מכיר. אז להלן צילום השלבים, מלבד השלב היבש וחסר החן שאותו טרם יצא לי לצלם:
ניצני המרשמלו
סימני פתיחה ראשוניים
פתיחה מלאה, רגע לפני שמתייבשים והופכים חומים, כקוצים סתמיים

חופשת קיץ בטוחה ומהנה לתיכוניסטים, וקיץ נסבל לכולנו

יום שלישי, 19 ביוני 2012

טקס הסיום

רגע לפני היציאה לטקס
ועוד אחת, עם לורה:
ברחוב שלנו כבר נתפסו כבר רוב החניות ע"י אורחים שבאו לטקס, ללוות את הבוגרים שלהם. מכיוון שאנחנו רק צריכים לעבור את הכביש (וללכת כ-5 דקות בתחום ביה"ס, עד למגרש), יכולנו לצאת ממש מאוחר. אבל המשמעות היא שנאלצנו לוותר על מקום ישיבה ביציע המרכזי שמול החברה. ובבחירה בין לעמוד כל הטקס בשורה הראשונה, לבין ישיבה ביציע צדדי, העדפנו לעמוד.
רמת הארגון מעוררת קינאה ממש. כמה יפה מסודר הכל. בשמים חג מטוס קל, גורר אחריו שלט פרסומת מהסוג שנהוג לראות בסביבתנו, אבל רחש הקהל והמבטים של רבים בכיוונו נתנו להבין שזה משהו אחר. אכן, הכיתוב בשלט שאותו גרר המטוס היה (בתרגום חפשי) – "איחולים לכל חברי. ברוחי אתכם דן בכר", שגרם לכולם צביטה. כזכור (כתבתי על זה כאן ו-כאן), דן היה בן המחזור שבאוקטובר האחרון התאבד בקפיצה לתהום ברכב אותו נהג.
 
הטקס התחיל בכניסה מאורגנת של כל התלמידים. המון תלמידים. ובהמשך – נאומים של נציגי התלמידים, של כמה מאנשי החינוך של המחוז (דיברו דווקא לעניין), קטע נגינה ושירה, ושירת ההמנון האמריקאי. בהמשך, העברת מדליות מהמצטיינים הבוגרים, למצטיינים הצעירים יותר (נותנים עידוד בכל לצעירים להמשיך ולהצטיין). ומכאן עברו לחלק הארוך – מתן התעודות. ארוך עד מאוד..
התחילות לפי סדר האותיות, ואנחנו מחכים בסבלנות, עוקבים אחרי הקריאה, ואני מנסה להעריך כמה זמן הכל ייקח (סה"כ שעתיים, להקראת כל 600 השמות). באייפון של החברות שבאו לעודד העלו בשידור חי שתי חברות מהארץ, שקמו מוקדם בבוקר (החל מ- 5:00) וחיכו איתנו בסבלנות על שהגיע תורה של הנסיכה לבית D, שאז כולנו צרחנו לעידוד. ואני גם צילמתי מרחוק:
 
בהמשך, והיה כאמור המשך ארוך, יכולתי להתמקד בשמות. ואז לזהות המון ישראלים שסיימו איתה ואפילו לא הכרתי (עדי, ירון ועוד שמות כאלה, מרמזים בבירור על הרקע), וגם עוד המון יהודים. גם ניסיתי למדוד זמנים לקצב ההקראה, ולנסות לחשב כמה זמן נותר. ובינתיים, לנסות לזהות מי מהתלמידים לא זוכה להרבה קריאות עידוד מהקהל, ולתרום לו את קולי שלי.
כשהסתיים, והוענקו התעודות גם לתלמידים המצטיינים (שאיכלסו כל הטקס את השורות הקדמיות, מעוטרים בצעיפים בצבע מעט שונה ובולט), הסתדרו מאות התלמידים במעגל גדול סביב המגרש הענק, ובהינתן האות, הכובעים הכחולים התעופפות באוויר למול מופע זיקוקים חביב:
 
ואח"כ, יחד עם כל הקהל, החברים והחברות הפרטיות, פרצנו לדשא לתת חיבוקים חמים מקרוב, ושוב לצלם:
חוץ מלצלם ולחבק, גם נתנו לבוגרת הטריה את הבגדים החלופיים שהבאנו לה מהבית, להחליף באלגנטיות מתחת לגלימה הגדולה, היישר לכוננות למסיבה הגדולה, אליהם נסעו התלמידים יחד. זה אורגם להם בסוג של הפתעה, כך שלא ידעו לאן. את הטלפונים השאירו להורים, וכמובן שהקפידו שלא יהיו משקאות (כך הבנו, כי הם ילדים טובים שמצייתים לחוק שאוסר שתיה מתחת לגיל 21). בבוקר מאוחר מצאנו אותה עם שיער ורוד על הכרית ושביעות רצון מהאקשן שהיה להם.

בצעירותי לא אהבתי טקסים. זה תמיד היה נראה לי די למלאכותי. אבל ברור לי שזה מאוד חשוב, ומסייע לקבע חוויות מיוחדות באופן חזק ומרגש יותר. ואין ספק שהאמריקאים יודעים איך לערוך טקסים באופן מכובד ומרשים.

המשך שבוע טוב לכולנו, חברים!
ונחמד שהתפוז סופסוף זמין ומאפשר לי להעלות את הרשומה, אחרי הרבה שעות של בעיות..:D

יום חמישי, 14 ביוני 2012

סיום מרגש

קרן, ילדתי האהובה והמוצלחת
את כבר מתארגנת עכשיו לקראת יציאה לביה"ס, ואני מנסה לארגן את המחשבות למכתב מסודר. מכתב שאתן לך אחרי ההמתנה, והצילומים והחיבוקים וההתרגשות שתגיע לשיאה בסיום הטכס הזה של התיכון. סיום י"ב. וואו, חתיכת פרק!
את בתוך הרגע המרגש, ואני מגלגל בזיכרון את כל המסלול החינוכי שלך במערכות השונות, ואיפה ואיך הייתי אני לצידך לאורך הדרך.
הגן הראשון שאליו הלכת היה של דבורה, שכנתנו בקומה מלמעלה. איכשהו קיווינו שעל האפרוח הקטן שלנו היא תשגיח קצת יותר. קטנינה קראתי לך, כי לקח לך שנים לצמצם את פער הגדילה שהחסירו 6 שבועות של הריון שהסתיים מוקדם מדי. ובאמת היית פיצית שם בגן (ולאורך השנים, ועד היום).
בשנה שאח"כ בילית במעון היום של נעמ"ת במת"מ, שם עבדתי. היינו נוסעים יחד בהסעות, הייתי מוריד אותך ואת אביב בגנים השונים וממשיך ליום עבודה. אז גם הבנתי את העיקרון הפשוט, שכדי להשגיח שתזכי למעט יותר מהמערכות האלה, רצוי להורה להיות יותר מעורב. אז הפכתי לאיש הועד המרכזי שם בגן, דואג לתשלומים למורים המשלימים (ריתמיקה ובעלי חיים), לתוספת התקציבית לציוד הגן ולמתנות לצוות בחגים. ככה היה לי ברור שאיכשהו ישגיחו עלייך שם טיפה יותר.
אחרי שנה שוב העברנו אותך. אבל הפעם בידיעה שאת הטוב ביותר תקבלי אצל ציפי. כ"כ נהנית שם, למדת והתפתחת נפלא, תחת עינה המשגיחה והמכוונת של ציפי. הרבה נחת היתה לנו ולך בגן הזה בו בילית שנתיים. לי היה ברור ששנת גן נוספת תועיל גם לך, כמו שהועילה לאחיך וגם לי בעבר.
את הלקח של מעורבות לקחתי הלאה לבי"ס נופים, מבין שחברות בועד הכיתה זו דרך נהדרת לוודא שיתיחסו אלייך כנדרש, בהתחשב בליקוי הלמידה שכבר היינו מודעים אליו. הדלת להנהלה פתוחה יותר כשאתה נושא בתפקיד שכזה. גם הקפדתי לצאת איתך לטיולים, משגיח עלייך כמה שהיה לך נוח שאשגיח, ומתמלא נחת מדרכך המיוחדת לרכוש חברים ולהיות אהודה ומקובלת. ככה טיילנו לא מעט, ביערות הכרמל, בציפורי כשההנאה שלי לא פחותה במאומה מהנאתך שלך J
לקראת החטיבה ניסינו למצוא לך מסגרת לימודים תומכת וטובה, כזו שתצליח לגרום לך לימוד תוך הנאה. זה לא היה פשוט. משם מה התחושה היתה כאילו בוחנים אותך (ואותנו) לכניסה לאוניברסיטה. כמה טוב שמצאנו לך את ביה"ס הפתוח. שנתיים של הנאה אמיתית היו לך שם. כיף!!
בסוף כיתה ח` עברנו לכאן, לארה"ב. היה ברור שלא יהיה לך קל במהלך הזה. שפה זרה, חברים חדשים וגעגועים לחברים ששם, שהשארת בארץ להנות שנה נוספת בביה"ס הפתוח (מקנאה ומבואסת בגלוי). אבל כח הרצון האופייני שלך, הסבלנות וההתמדה השתלמו. התערית פה חברתית באופן נפלא, רוכשת חברות וחברים חדשים, ומשתלטת יפה על השפה. וביה"ס הנפלא הזה, שיכול לעורר קינאה בלב כל הורה ישראלי על מעגלי התמיכה, הרצינות וההשקעה בתלמידים, מהווה מסגרת נהדרת עבורך. תומך, מעשיר ומסייע כמה שרק ניתן. ומעבר לזה, מהווה מסגרת שמטפחת את היצירתיות שלך, שתוצריה מפארים את ביתנו.
לא היה לך קל בבי"ס, קרן. אבל התמודדותך עם הליקוי ראויה להערכה אמיתית. נאלצת לעבוד הרבה יותר מתלמידים אחרים, כשלאורך השנים עברו בביתנו מצעד של מורים פרטיים. אבל אני יכול לראות כמה זה תרם לך, כי פיתחת יכולת אישית להתמיד ולהשקיע שגורמת לי לקנאה כל פעם מחדש. באיזה שקט נפשי וסבלנות את מבצעת את מטלותייך וחובותייך. תענוג לראות!
אז היום את מסיימת את בי"ס. המסגרת הארוכה ביותר בחיים של רוב האנשים היום. בטח תתגעגעי (תוכלי לעבור את הכביש ולומר שלום), בטח עוד יהיו עוד מסגרות. אבל המשמעותית הזו שמלווה אותך כל-כך הרבה שנים בדרך הארוכה של ההתבגרות, תמיד יהיה לה מקום חם ומיוחד בליבך. כמה טוב שלמרות ריבוי התחנות, היתה לך דרך מוצלחת.
מאחל לך, כמובן, הרבה הצלחה בהמשך
ולמרות שאת יודעת, אני תמיד שמח לשוב ולהגיד לך:
גאה בך, ואוהב אותך מאוד!
אבא

יום שלישי, 12 ביוני 2012

פרוייקט הסיפור ש(כמעט) אינו נגמר

להלן קישורים לפרקים הקודמים:

פרק ט"ז

כשראתה דניאלה את דמותה של מיכל מבעד לחלונות הגדולים הפונים למדרכה, צועדת לכיוון הכניסה, קיפלה בזריזות את ערימת הניירות בהם עיינה אך קודם, והטמינה אותם בתיקה הגדול המהוה מדי שעל הספסל המרופד, בירכתי בית הקפה אותו בחרה. "עדיף להתחיל את המפגש באופן נקי" חשבה.
"הי מיכל!" הכריזה בחיוך קורן לקראתה, כשקמה להעניק לה חיבוק חברי חם. "כ"כ שמחה שבאת. את נראית נהדר!" המשיכה בלבביות ובשמחה כנה, מרגישה שוב כמה זוהרת מיכל לידה.
אחרי שהזמינו את ארוחת הבוקר העשירה (סלטים, מיץ תפוזים לדניאלה, אשכוליות למיכל, חביתת פטריות לדניאלה, תרד וגבינה למיכל), התפנו לשיחה של השלמת מידע הדדי הכרחי, לאחר יותר מדי חודשים שלא נפגשו.
"לא טוב מדי" ענתה דניאלה לשאלה השגרתית. "שי ועדי בסדר, אם כי לא קל עם תאומים. אבל עם אופל יש משהו שמטריד. הרופאים לא יודעים מה יש לה, אבל חוזרים וטוענים שזה כנראה כלום. רק שאני לא רגועה." הוסיפה את המובן מאליו. "כבר שבוע היא בבית, מזל שהיא כבר יודעת לקרוא, אז לא מפספסת יותר מדי ממה שלומדים בכיתה א`. טוב לפחות שדוד בבית, אם כי הוא ממש לא במצב טוב." מצאה לנכון למלא במידע שגרתי, מעט מהפער שמרחק הזמן יצר. "סיפרתי לך, ששוב איבד את מקום העבודה, נכון?" שאלה/ציינה, אף שלא התכוונה להיכנס לזה. "במקום לנער את עצמו ולחזור לחיפוש עבודה, הוא מתחזק לי, נכנס יותר ויותר לריטואלים המוכרים של בי"כ, שבת ותפילות, שאין סיכוי שישפרו במשהו את החיים שלו ושלנו." איכשהו הכל יוצא ממנה בקלות עם מיכל. ממש בלי שליטה.
"כבר שכחתי איזה כיף זה לשבת עם חברה טובה לבראנץ`" ניסתה דניאלה להחזיר את השיחה לנתיב קליל יותר, אבל תחושה עגמומית שרתה עליה כשהזכירה את דוד. זה לא רק שאיבד שוב את העבודה, אלא הסיבה שבגללה זה קרה. כי במחסן איבדו את הסבלנות לאיחורים הקבועים שלו, שגרמו לא פעם לאיחורים ביציאת המשאיות לשטח. אבל מה שהכי ציער זה שאפילו לא היה גלוי לשוחח איתה על זה.
"איך עם דוד?" שאלה מיכל, ממש קוראת את מחשבותיה, תוך אכילה מתענגת. "לא משהו, כפי שאת יכולה להבין. וזה לא רק העניין של אבטלה" ציינה בקול נמוך. "לא פשוט לנו כבר לא מעט זמן. איכשהו כנראה צדקת אז, כשאמרת לי שיהיה לי קשה עם בחור פשוט ולא משכיל כמוהו." העיזה להרחיב בנושא. ממילא לא יכולה היתה להסתיר כלום ממיכל, אז פשוט הפסיקה לנסות. "את צדקת אז, אבל אני העדפתי לא לשמוע ולא לראות, והעדפתי להתרחק, מטומטמת שכמוני", אמרה, מעודדת מהמבט המכיל של מיכל.
אחרי עוד כמה מילים בנושא, העדיפה דניאלה להניח את העניין בצד לחזור לעניינים כלליים – עבודה, ילדים, חברים (בעיקר של מיכל, כי לה תמיד יש מה לספר בד"כ בנושא). איכשהו חשה לא נוח לקטר על העניין של דוד יותר מדי. לא לשם כך הזמינה את מיכל לארוחה הזו. וכך התגלגלה השיחה תוך כדי אכילה, עם חיוכים, צחוקים משותפים כמו פעם ותחושה חיובית של התקרבות מחדש.
כשהמתינו לקינוחים (הפוך עם קרואסון שקדים לדניאלה, אספרסו כפול עם עוגיות חמאה למיכל), הישירה דניאלה מבט והעיזה לגשת לנושא העיקרי. "טוב, יש משהו נוסף שעודד אותי להזמין אותך לארוחה הזו בטעם של פעם. זוכרת שלפני שנים ניסית לעודד אותי לכתוב?" שאלה. "אז בהקשר הזה אני צריכה עצה והכוונה." הבהירה, לאחר שהיה ברור שמיכל אכן זוכרת, פתחה את התיק, שלפה את הצרור, מקפידה שאף לא אחד מ-15 הפרקים ישמט, והגישה את הצרור המקומט מעט למיכל.
לקח למיכל כמעט חצי שעה לקרוא את הכל, כשדניאלה מקפידה לא להפריע לשקט המרוכז של מיכל, שניכר היטב על פניה, מזמינה בינתיים סיבוב נוסף של קפה לעצמה ולמיכל, מתעלמת בכוונה מנקיפות המצפון בנוגע לחשבון שיגיע בסוף.
"כל הכבוד!" אמרה כשהניחה בצד את הדף האחרון והישירה מבט לעיניה הממתינות בציפיה של דניאלה. "נראה שלקחת את העניין ברצינות" הוסיפה, משדרת הערכה במבטה. "אבל אני לא הולכת לעשות לך את החיים קלים. כי נראה שיש כאן חומר גלם ממש לא רע, אבל הוא עדיין גולמי בעיני." המשיכה בטון מקצועי מעט, שגרם לדניאלה מין כיווץ קל של אכזבה.
"קודם כל, זה די נועז שנכנסת לסיפור הזה עם המוסד. זה אולי דומה במשהו למשרד הביטחון "שלך", אבל שווה לחקור קצת כדי לתת יותר אמינות. יש בינתיים כמה חורים משמעותיים לדעתי". ציינה, מבלי להיכנס לפרטים.
"ויותר חשוב, ספרי לי קצת על הדמויות" ביקשה. "ספרי על דנה ומיכל, גרסיאלה, גדי" מחייכת מהשימוש הברור בשמות המוכרים, מרפה מעט את המתח הקצרצר שהחל להיבנות. "מה עוד את יכולה לספר לי עליהן?" שאלה. "טוב, ברור לך שהרגשתי שלא פיתחת אותן יותר." הבהירה מיכל בידענות. "גם אם את בהתחלה, יש חשיבות להבנה כוללת של הדמויות, כי כך כל מה שקורה להן נראה אמין יותר. זה מתחבר למאפייניה של אותה דמות, הרקע שלה, ובחירותיה...", מצאה עצמה מיכל מרצה, ושינתה את הטון.
"תראי, בניגוד אלייך, לקורא לא ברור לאן הדברים הולכים. אז כל בעיה בקוהרנטיות מקלקלת את החוויה" ניסתה לרכך, כשהיא מנסה לעלעל שוב בדוגמאות אבל מניחה לעניין, כי לא רצתה להגביר את המבוכה.
"כל המהלך הזה של הכתיבה היה חוויה די סוערת", הסבירה דניאלה. "בהתחלה לקחתי את זה כתרגיל כתיבה בפורום כתיבה יוצרת בתפוז, מכירה? אבל מצאתי את עצמי שוקעת לתוכו יותר ויותר, מוציאה על הדמויות את האגרסיות שלי, התסכולים, השאיפות הכמוסות והפחדים. אני לא יכולה לשתף בזה אף אחד חוץ ממך. את הרי יודעת איך דוד היה מגיב על  כל העניין הזה." מצאה עצמה שוב מגיעה אל היחסים הטעונים שבבית.
"איכשהו, היצירה הזו שהתחילה לי טוב, פתאום נתקעה לי" הסבירה בטון שהסגיר שוב עד כמה העניין מהווה עבורה יותר מתרגיל כתיבה סתמי. "אני לא יודעת אם המצברוח השפוף נובע מהתקיעה בכתיבה, או שהכתיבה נתקעה בגלל המצברוח." מלמלה לעצמה בשקט, לשאלתה של מיכל.
"טוב, עכשיו לא תתחמקי. מי זה גדי הזה, ומה יש לך איתו?" שאלה מיכל בחיוך, מרמזת שוב שממנה לא מסתירים כלום, וגם היא מודעת לכוחה זה על דניאלה.
סומק מיידי הלהיט את לחייה של דניאלה, ניצנוץ שובב נדלק בעיניה וחיוך נבוך של הקלה וריגוש הבהיר את מה שיש להבהיר עוד לפני המילים. "זה לא גדי, זה גדעון. זה בינינו, מיכל, כן?!" הבהירה את המובן מאליו, רק ליתר ביטחון. "הוא חדש במדור שלנו, גבוה, נאה למדי. מהמגזר שלי." הוסיפה בהתרגשות. נראה לי שהוא נשוי, אבל לא העזתי לשאול, לא אותו ולא בכח אדם, כמובן."
"מה קורה ביניכם, דניאלה, מה קורה לך?" שאלה בטון שקט מעט יותר, ממתיק סוד, לא מנסה אפילו להסתיר את החיוך.
"לא קורה כלום" הבהירה דניאלה מיד. "כלומר לא קרה כלום. בערך..."


מקווה שתאהבו את הכיוון החדש, הריאליסטי יותר, שאליו לקחתי את הסיפור. בהצלחה לבלונדי69 עם ההמשך.



להלן קישורים לבלוגים של הבאים בתור, כולל תוספת אחרונה חדשה. בהצלחה לכל הממשיכים J
FingertIps
mazi77
אורי החמודה
בן טל-שחר
רינה17
davidgilmor1
באמריקה
מנורה
עינבלית
 ESenJi
אוה מריה

יום ראשון, 10 ביוני 2012

SATWIWA

שבט ה- Chumash התגורר בעבר בכל הסביבה של האיזור המערבי של הרי סנטה מוניקה, וזה אומר המון קמ"ר. ליד המקום שבו טיילנו - Rancho Sierra Vista, היה כפר בשם Satwiwa, שמשמעותו התמוהה מעט – "הבלופים". וכאן יש סגירת מעגל משונה לשאלתה של צלמת טבע, בנוגע ל- Point Mugu, שכפי שגילתה לנו שבניב ניגרי משמעות המילה היא "טיפש" או טמבל. משונה.
מכל מקום, היה איש בעל חזון, שהחליט להקים במקום מרכז מורשת אינדיאני שמשמר ומטפח את תרבות שבט ה-Chumash האמור. במקום יש פעילויות תרבותיות לאורך השנה, כפי שכתוב בקובץ באתר שלהם.
מכיוון שמלבד שרותים, לא ממש יכולנו לעמוד על טיב תכולתו של המרכז הזה, נהנינו ממה שיש בחוץ. וזה גם שווה, כפי שראיתם בקצרה ברשומה הקודמת, ופה המקום להרחיב.
בתרבות האינדיאנית יש משמעות גדלה לחיבור לטבע ולסביבה. כחברה שהתבססה לא מעט על לקט, לצמחים בסביבה היתה משמעות גדולה עבורם. אני מניח שחלק לא קטן מהסגולות שייחסו לצמחים אותם מצאו הינן אמיתיות, אבל בטוח שיש גם לא מעט אמונות טפלות המעורבות בעניין. מכל מקום, סביב המבנה של מרכז התרבות הזה, בדומה למרכזים אחרים בהם נתקלתי, ישנו גן שבו אוסף מגוון של צמחים שיש להם משמעות שונה – רפואית ותזונתית. מה שיפה זה שלכל צמח ניתן שלט קטן שמתאר את הצמח ואת סגולותיו. אז נהנינו לשוטט שם קצת וללקט לנו תמונות וידיעות שככל הנראה את רובן נשכח. ככה זה נראה מקרוב:
וגם זה:
כבר הזכרתי את המבנה האינדיאני המעניין שיש שם, שנראה כמיועד למפגשים מסורתיים של Pow-Wow. אז הנה עוד כמה תמונות של מבנה הענפים הזה, כשלידו מעגל ישיבה פתוח ובמרכזו סידור למדורה, כנדרש לאותם טקסים:
 
מכיוון שראינו כמה איזכורים לצמחי המרווה (Sage באנגלית), בין שלטי הגן שלמעל, היינו יותר ערניים למצור בשטח פרחים שנראו כשייכים למשפחה (חלק בוודאות, חלק בסימן שאלה), אז כמובן שצילמתי:

לא מפתיע, אבל יש לי עוד 
איחולים לשבוע מהנה ומוצלח לכולנו, חברים!

וכמה קישורים: