יום שני, 29 במרץ 2010

החגים שלי – פסח

התמונה מהרשת
הסידרה שהתחלתי לקראת ראש השנה נכנסה להפסקה ארוכה. על חנוכה לא מצאתי לנכון לכתוב, כי ממילא הוא לא נתפס כחג דתי. כנ"ל ט"ו בשבט. על י"א באדר כתבתי כבר כמה מילים בשנה שעברה, וכנ"ל על פורים, בהקשר שונה של המלכה ושתי. אולי היה נכון לכתוב על החגים האלה, כחלק מהסידרה, אבל לא יצא. אולי בשנה הבאה.
אבל פסח הוא חג אחר. הוא חג גדול. מאד! יש לו היבטים לאומיים, דתיים, מסורתיים ואנושיים מעניינים שנכון לי להתייחס אליהם, כחלק מהסידרה החילונית הזו שבה אני מנסה לבחון מה בחגים נכון עבורי, כיהודי חילוני. כי כחילוני, מדברים אלי דברים שונים, ואם אני רוצה להנחיל משהו לצאצאים, במיוחד אם המשך חיינו הוא לא בארץ מלאת תחושת החג, ראוי שאדגיש להם את התוכן הנכון לי ולהם. לא עם כל ההיבטים של החג, לפחות אלו שבהגדה אני שלם. למשל לא עם שינאת הזרים והשימחה לאידם. אבל יש בכ"ז מספיק מה לקחת מהחג. אז להלן עיקר הדברים, כפי שהם מובנים, הגיוניים ומקובלים עלי:

חג החירות

אולי הערך המסורתי החשוב ביותר של החג הזה, זו החירות. וזו הזדמנות נהדרת לדון בחירותנו. או אולי בהשתעבדויותינו – לממון, לאופנה, למותגים, לביטחון. ומה אנו מוכנים להקריב ומה אנו בפועל מקריבים על מזבחות העבדויות הללו.
וזו הזדמנות נהדרת לדון קצת בהשתעבדות בהא הידיעה – לקריירה, שלמעשה לא שונה מהותית מעבדויות העבר, שבהן אנשים מכרו עצמם לעבדות למעסיק אמיד, בכדי לזכות בביטחון כלכלי.
חבל רק שהמסורת מוציאה שם רע במיוחד לערכי העבודה. כי נראה שמאז הימים ההם העם שלנו לא ממש מעריך ומקדש עבודה בחומר, בלבנים ובכלל כל סוג של עבודה קשה.

חג האביב

תקופת האביב מסמנת צמיחה, פריחה והתחדשות. לא סתם עמים רבים חוגגים משהו בתקופה הזו. זו הזדמנות להתחדש, להתרענן, לנקות מחיינו מה שרובץ עליהם בחומר ורוח, ולהתארגן להמשך רעננים וקלי משקל. לא סתם בולמוס הנקיונות מקושר לחג הזה, ולא כולו שלילי.
זו הזדמנות נהדרת להסתכל סביב בטבע המתפרץ בשיפעת צבעים וריחות, להוקיר את ערכו וליהנות ממנו. בתקווה כמובן שלא ימשיך להיכחד סביב תחת הבולדוזרים תאבי הקרקע שבחסות אותם יזמים המקורבים לשלטון.

הכשרות

בחג הזה, הרבה יותר מחגים אחרים, הופך המזון לעניין מרכזי. לדעתי מרכזי מדי, על חשבון ערכים חשובים הרבה יותר.
ומה לחילוני שכמוני למצוא בעניין? ובכן, לדעתי יש משהו מיוחד במגבלה הזו הנוגעת למרכיב כ"כ בסיסי של התזונה השגרתית שלנו – הלחם. שבוע של התנזרות מלחם מזכיר לנו להעריך את המזון הבסיסי החשוב הזה. ואיזה כיף לחזור אחרי שבוע ללחם הרך, הניחוחי, הדשן. רק בשביל זה שווה לשמור על העניין.
כמובן שאני לא שומר על כל המגבלות האוויליות הקשורות בנושא (כולל אבקת כביסה כשרה לפסח, וחלב כשר שנחלב מפרות שהתנזרו מחמץ). כי הכשרות ההילכתית לא משנה לי מאומה. גם פסטה, אורז ויתר מוצרים חמצים למהדרים מקובלים עלי לגמרי.  ומצד שני אני מתנזר מלחמניות ועוגיות כשרות, כאלה שפילאי הנדסת המזון הצליחו להכשיר הילכתית, אבל מבחינתי מחטיאים את העניין המרכזי עבורי.

המשפחתיות

גם בחג הזה המשפחתיות מקבלת את הבמה המרכזית. כמה חבל שאצלינו המשפחה הרחבה לא חלק מהעניין, אבל בינינו יש לחג חשיבות. של להיפגש, לאכול יחד, לשיר ולשמוח יחד.
אבל זו גם הזדמנות להתקשר למשפחה הרחבה, ולחברים ותיקים (למה לא?) ולשמר קצת מהקשרים שמוזנחים לאורת השנה. יחד עם ראש השנה, זו הזדמנות מצויינת.
אז בהקשר הזה, אאחל לכולנו פה, חברים בבלוגיה לתחביב החברתי המהנה ומחמם הלב:

חג אביב של פריחה וצמיחה

חגיגת חירות ושחרור מכבלי עבדות

והרבה אושר משפחתי משמח


יום ראשון, 28 במרץ 2010

סיכום שבוע 12 – לא פשוט

נראה שהפרוייקט הזה שלקחתי על עצמי, לתעד את האירועים במהלכים שבועיים, לא תמיד פשוט. לא פעם יש הרגשה שאין באמת מה לסכם, שמה שהיה לא יעניין אף אחד, שאת הרוב כבר שכחתי במהלך השיגרתי של האירועים. ובכ"ז, ואולי דווקא בגלל זה, יש חשובות לסיכום הזה. כי השבוע, בסה"כ, היה חיובי ברובו. אז למה קשה להיזכר בכל מה שהיה? אבל הלוואי ותמיד אלו יהיו הקשיים
ובכ"ז, אנסה ואסכם:
משפחה וחברים:
החבר שהגיע מהארץ לבקר את הבן באמת חמוד. ביום שבת שעבר נסענו איתו למרכז המפורסם של הוליווד, ושיחררנו את הצעירים להסתובב בשדירת הכוכבים, במוזיאון השעווה המקומי, במוזיאון ריפלי (כל מיני דברים מוזרים) ומוזיאון גינס.
במקום נקלענו להפגנה אנטי מלחמתית שקוראת ליציאה מעיראק, נסיגה מאפגניסטאן, שלום עולמי ושחרור עזה. כמה שטויות נשמעות וכמה תמימות אווילית יש גם פה. מה הם באמת מבינים כאן, ציבור המפגינים המרחף מעט הזה. להלן כמה תמונות להתרשמות:
אחרי שהשארנו את הצעירים להסתובב לבד, נסענו אנחנו לצ`יינהטאון, דרך כבישים פחות מרכזיים ומפתיעים לטובה. הסתובבנו בחנויות של סינים מקומיים, נהנים לראות מגוון ירקות מוזרים ולא מוכרים, מיני אורז מגוונים, פטריות לא מוכרות (טריות ומיובשות), ועוד שלל דברים מסקרנים. אז ליקטנו כמה: פטריות שטרם הכנו, אורז שחור שבבישול הופך לסגול כהה ומעניין, אורז חום דביק ומתוק שהיה מוצלח ועוד כמה הפתעות. אח"כ אכלנו דים-סאם מעניין עם האוכלוסיה המקומית, והיה מוצלח למדי. אח"כ נסענו איתם למרכז הנוצץ של בברלי הילס (שעליו כבר סיפרתי בעבר). הם התמקדו במה שנוצץ ואני בעצים. בכלל, אחה"צ נעים ומהנה. שוב, רשמים מצולמים:
ומהסיור הנוצץ:
למחרת נסעו הצעירים לטיול גדול בווגאס ובקניונים המעניינים שהאריזונה ויוטה. ציידנו אותם ב-GPS, בטלפון ובאיחולים להנאה שלמה. אבל שקטים לא היינו, כי לא רק שדאגנו, גם קיבלנו לא מעט שיחות של שאלות איך ומה למיניהן. לא פשוטה כנראה הדרך לעצמאות...
על החוויות בקונסוליה, ועל הבשורה המעתיבה אם כי לא מפתיעה בנוגע לבן-שלמה, כבר סיפרתי, אז לא אחזור על הדברים. אבל גם התבשרתי שהאח כבר יותר בסדר, ואפילו עבר סבב שפעת קצר שעברה לו. עברה ישר לאישתו.. אבל סה"כ כל המשפחה בארץ בסדר, בהתחשב באפשרויות.
עבודה
שוב אין מה לדווח. הדברים מתקדמים בערך לפי התוכניות, וזה העיקר כרגע.
לא יודע אם ממש קשור, אבל כיף ממש שהחליפו לשעון קייץ. כי אני מגיע הביתה מהעבודה כשבחוץ עדיין אור. זה אומר נסיעה מול השמש, אבל גם הנאה אמיתית מההרים הירוקים והפריחה שנראית. ובאחד הימים יצא לי גם לעצור ממש לפני הבית ולצלם קצת מהפריחה היפה. זה מה שתפסתי:
בבלוגיה:
חגיגות ה- 400 הסתיימו בחיוך, אבל אחריהם היה מין אנטי קליימקס. אז ניסיתי להשלים קצת פערי קריאה, והודות לרידר זה יותר קל. אבל מאתגר, כי הוא "שוכח" את הרשומות אחרי 30 יום (או 31, לא חישבתי). בכתיבה הייתי צנוע קצת יותר, אבל באמת שלא נכון לבוא בטענות לעצמי. והועידו ה-400. מצאתי כ-8 רשומות שהתחלתי אבל לא יצא לסיים. אולי בהמשך, אם תישרה המוזה. אז את אלו בכ"ז הספקתי לכתוב ולפרסם:
         שלמה בן שלמה – רשומה לזכרו של איש גדול, שהלך לעולמו לפני כמה ימים. ובין שלל אירועי חייו, הספיק גם להשפיע עלי, ולתרום למה ומי שאני היום.
         חוויה ישראלית בקונסוליה – על ההפתעה הנעימה במפגש עם הבירוקרטיה הישראלית, בגירסתה המקומית.     
ובענייני ספרים
מתוך המלאי הגדול של מה שמחכה לי על המדפים, בחרתי בסיפור מרתק על איש מיוחד שניצח את הסרטן שתקף אותו בגיל צעיר. פרטים בהמשך.

השבוע הקרוב זה שבוע של חג הפסח, אז בטח תהיינה חוויות של מפגשים ובילויים חגיגיים מהנים אחרים.
חג חירות אביבי שמח לכולנו.

יום שישי, 26 במרץ 2010

חוויה ישראלית בקונסוליה


ביום שני הייתי אמור להגיע לקונסוליה הישראלית לחתום על כמה ניירות. כהכנה לחוויה, קיבלתי אזהרות על אי הנוחות ובזבוז הזמן המצפה לי. התיאור כלל תהליך מייגע של המתנה ארוכה בתור, יחס ישראלי סטנדרטי של התעלמות/התנשאות רגילה, צפיפות, קולניות, ויכוחים ועצבים.
ההתחלה רק חיזקה את החששות, כשהאישה ניסתה להשיג אותם בטלפון ולא הצליחה. כשבסוף הצליחה, דרך מס` שאיכשהו קיבלנו פעם שעוקף את המענה הקולי הדפוק, וציינה את הבעיה במרכזיה, קיבלה נזיפה מהבחורה שסירבה להתייחס.
תכננו להגיע בשעות הפחות מוקדמות, מתוך הבנה שהעומס המצופה אמור כבר להתפוגג בחלקו, והסיוט יהיה נורא פחות. הפקקים הרגילים של הבוקר הספיקו כבר להתפזר, אז הדרך היתה זריזה יחסית. גם מצאנו בקלות חניה לא רחוק. ואחרי שהפקדנו את התיקים והטלפונים (2$ בחנות ליד שמתפרנסת מזה), עלינו.
בדיקות בטחוניות כמצופה, והפתעה – התור זניח, האווירה נינוחה, הצוות הצעיר מחייך ומסייע. בקיצור – יש מקרים שהחוויה של המפגש עם הנציגות של המוסדות הישראליים גרועה פחות ממה שמצפים.
ובסוף, אחרי שהחמאתי על היחס והתחושה הטובה בהרבה ממה שלה ציפיתי, הבנתי שהקונסול התחלף, ואיתו צוות שלם של העובדים במקום. לכן אולי היה שיפור מימי הסיפורים. בקיצור – מותר ורצוי להגיד גם מילה טובה.

שבת שלום לכולם
ואיחולים להרבה הפתעות חיוביות שכאלה

יום חמישי, 25 במרץ 2010

שלמה בן-שלמה

אתמול, במהלך הנסיעות הרגילות בפקקים של הבוקר באוטוסטרדות הענקיות של LA, ניצלתי כרגיל את הזמן לשיחות לארץ. דרשתי בשלומו של אחי (שאצלו נרשם שיפור בעניין הגב התפוס), והתעניינתי בשלומה של האימא שלי. בין הדיווח על דא לבין עדכון על הא, היא גם סיפרה לי ששלמה בן-שלמה נפטר לפני כמה ימים.
אי אפשר לומר שהבשורה מפתיעה, כי כמה אפשר להיות מופתע כשמישהו בן 94 הולך לעולמו. במיוחד כשלפני חודש קיבלתי עדכון מהאח שלי שביקר אותו בבית חולים וסיפר שהוא כנראה עומד להיפרד מהעולם, וכבר קיבל את המראה המוכר של עיניים עכורות המאפיינות אנשים לקראת סופם. רק שאיכשהו, באופן מפתיע אז הוא חזר לעצמו ואפילו סיפר שהוא חשב שהוא גומר אז, אבל זה לא קרה.
ובכל זאת, הבשורה העציבה אותי. לאיש היתה השפעה לא קטנה על חיי. פגשתי אותו בפעם האחרונה לפני כשלוש וחצי שנים, בחגיגת יום ההולדת 90 שלו. מאז יצא לי להיות בקשר טלפוני איתו כמה פעמים, אבל פחות ממה שהייתי רוצה. אבל השפעתו על חיי גדולה הרבה יותר.
הוא היה זה שעודד אותי לקרוא, תמיד הביא לי ספרים, דחף אותי לעניין, שוחח איתי לא פעם עליהם ועל הרבה דברים שונים. וגם סיפר לי הרבה סיפורים מרתקים על חייו במחתרות, בכלא באריתריאה שם ישב כמה שנים טובות בחסות בריטניה של לפני הקמת המדינה (יחד עם יצחק שמיר ועוד רבים).
היו לו לא מעט מניות בתהליכי ההקמה של מה שמוכר במדינה, וגם הרבה ביקורת על מה שגדל ממנה בהמשך. איכשהו, וזה ממש מצער שלא מצאתי עליו בגוגל איזכורים, ואפילו את התוכנית שבה התארח אצל דן שילון לא מצאתי ביו-טיוב לצרף לכאן. גם התמונות שלנו יחד, מימי הילדות ולאורך השנים נשארו מאופסנות באלבומים שבבית.
איכשהו, הוא היה עבורי מין דמות אב נוספת בילדות המוקדמת. משהו דומה לקשר שהיה לי עם אמי בבגרות, ועליו גם כתבתי לא מזמן. בחו"ל נהוג לקרוא לדמות כזו סנדק, אבל פה זה פחות מקובל.
כתבתי עליו שתי רשומות בעבר, אז לא אכתוב שוב. אבל מי שמעניין לו, מוזמן בהחלט:
ביומולדת ה-90 שלו, כתבתי לו ברכה (אותה הזכרתי ברשומה הראשונה). כמה חבל שאני לא מצליח למצוא אותה.

יהי זכרו של שלמה היקר ברוך.

יום ראשון, 21 במרץ 2010

סיכום שבוע 11 – ללא כותרת

שבוע רגיל וחיובי. אין הרבה מה לספר, אבל בכ"ז, לשם התיעוד, אז הסיכום ממש בקצרה. אבל לפני, חשוב לציין שהשבוע חגגתי (בשקט לעצמי עם האישה) תאריך חשוב – שנתיים למועד הגעתי לכאן לארה"ב. שנתיים של שינוי, קליטה, חוויות ועוד. נראה שמגיע לנושא רשומה עצמאית. נראה..
ולסיכום השבוע:
משפחה:
טוב, כולם בערך בריאים פה. גם זה משהו. אבל דווקא האח בארץ סובל כהוגן מהדיסקים בגב. אז שלחתי לו חיבוקי עידוד בטלפון. לא הרבה אבל בכ"ז..
והיום גם התקשרתי לאבא שלי בבוקר. אבל למרבה המבוכה דווקא אני הערתי אותו משנת הצהריים, כי השעות התבלבלו לי קצת בגלל המעבר לשעון קיץ (שמאפשר יותר טיולים ביותר שעות יום. וגם להגיע באור הביתה שזה כיף גדול).
חברים:
החבר של הבן הגיע לביקור מהארץ. הם מתכננים לטייל לא מעט, שזה אומר לנסוע הרבה. אני לא יכול להגיד שאני רגוע מהעניין. הוא די אסטרונאוט, ואני בהחלט דואג שיסתדר. אני מניח שהסלולרי יהיה פעיל למדי.
חוצמזה, הצליח לנו לבלות השבוע, או יותר מדוייק – בסופ"ש שעבר, בכמה מפגשי חברים ובטיול חברים בנחל (עליו כבר כתבתי שהיה כיף).
עבודה
אין מה לדווח. כי אני סה"כ לא ממש יכול להיכנס כרגע לפרטי הפעילות. הולך מצויין, יש סיפוק, וזה כל מה שצריך.
בבלוגיה:
חוצמזה שחגגתי השבוע את הרשומה ה-400, שבהתחלה לא יכולתי בכלל לדמיין הישג שכזה, השבוע היה צנוע מבחינת הפעילות, עם שלוש רשומות בלבד (בנוסף כמובן לסיכומים השבועיים שלא נחשבים):
          עוד טיול שבת – טיול בנחל מקומי, בחיפוש פרחים ומקומות יפים
          עדיין ירוק – סיור נוסף בגבעות הירוקות שליד הבית
          החיים הסודיים של הדבורים – המלצה על ספר     
ובענייני ספרים
סופסוף סיימתי, כאמור, את החיים הסודיים של הדבורים. עכשיו צריך להחליט מה לבחור מההיצע ההולך ומתגבה על המדפים בהתמדה. נראה.

נראה מה נעשה בסופ"ש, כי האביב מזמין לצאת לטבע.
סוף-שבוע נפלא לכולכם.

החיים הסודיים של הדבורים / סו מונק קיד


302 עמ', הוצאת כנרת 2002, מאנגלית ענבל שגיב
הקדמה
אני לא מתיימר להיות מבקר ספרים רציני. אני משתדל לא לכתוב ביקורת או המלצה על ספר, אלא יותר רשמי קריאה שלי ממנו. לא תמיד זה היה ככה. התחלתי לכתוב המלצות ביקורות וסקירות לפני כ-10 שנים בפורומים של הספרים. ולאט למדתי להיות יותר מודע לחוויה, יותר ממוקד בביקורת. ודווקא לאחרונה אני יותר משחרר, יותר מתמקד בחוויה האישית שבספר.
לכן לא פעם אני מספר על הזווית האישית שלי שגרמה לי ליהנות מספר שלא מעטים קטלו. או מסתייג מספרים שאחרים נשפכו מהם. רק מכיוון שאני קורא להנאה, אני מראש מוטה – אני מתמקד במכוון במה שיכול לגרום לי להנאה, ומגמד את מעט ההיבטים (שלרוב אני מודע להם) שפוגמים. הרי התמקדות בביקורת רק תעמעם לי את זיכרון חוויית הקריאה, ותתן דגש על מה שהיה בו פחות מוצלח. למה לי?
על הספר:
ושוב, מכיוון שדברים על הספר כבר נכתבו (ועל זה ספציפית לא מעט), אביא כהרגלי את תקציר הכריכה האחורית מאתר סימניה:
"הדבורים באו בקיץ של שנת 1964, בקיץ שבו מלאו לי ארבע - עשרה וחיי הסתחררו לתוך מסלול חדש לגמרי, ואני מתכוונת מסלול חדש לגמרי." בקיץ 1964 לילי אוונס מרגישה לכודה כמו הדבורים שתפסה בצנצנת. כבר עשר שנים, מאז מות אמה, שהיא חיה עם אב אכזרי ומנודה מחברת בני גילה. כאשר גזעני העיירה מתקיפים את רוזלין השחורה, הדמות האוהבת היחידה בחייה, לילי מחליטה להוציא את שתיהן לחופשי, והן יוצאות לדרך נדודים. הקיץ הלוהט חושף סודות ואהבות אסורות ומלווה בזמזומן התמידי של הדבורים, הממלאות את הכוורות דבש זהוב. בעוד התנגשויות גזעיות מטלטלות את דרום ארצות הברית, לילי מחפשת אחר זיכרון אמה, כשבידה רק שתי תמונות וזיכרון עמום ומטריד. החיים הסודיים של הדבורים ניחן בתובנה נדירה על החיים, על אימהות ובנות ועל הנשים בחיינו ההופכות להיות דמויות אם. "החיים הסודיים של הדבורים הוא מסוג הרומנים שגורמים לקורא לומר לעצמו: `לעזאזל! אם הילדה הזאת יכלה לעשות את זה, גם אני יכול.`" לוס אנג`לס טיימס "ספר הביכורים הזה, המאוכלס בדמויות אמינות ועמוקות ומונע על ידי עלילה קצבית זורמת, עולה בהרבה על רוב סיפורי ההתבגרות. בשורה התחתונה: שווה המלצה לכל חבריכם." פיפל מגזין
על החוויה:
כמו שכתבתי בהקדמה הארוכה, אני משתדל להתמקד במה שהיה טוב בספר. והיה בו מספיק מזה כדי שיגרום לי להמשיך עד סופו בהנאה ניכרת. היה בו על המתח הבין גזעי בארה"ב של תחילת השיוויון (המדומה), על אלימות במשפחה, על חמלה, על אבא אטום ואלים ובת המבגרת שנגעה לליבי. כן, היו בו היבטים פחות נעימים של דת דביקה, של נצרות מיופיפת, ועוד דברים שאחרים כבר ביקרו, אבל אני משתדל להתעלם מהם כמה שניתן. ואם הצליח לי להתעלם ממה שרצוי להתעלם – דייני.
אז לסיכום:
אני נהניתי ממנו. לא בטוח שהוא מתאים לכל אחד בכל זמן, ורוב הביקורות עליו מוצדקות. אבל לי לא איכפת, כי העיקר מבחינתי שהוא הצליח לגעת בי.

יום שישי, 19 במרץ 2010

עדיין ירוק


היה ברור שאצא שוב לאיזור הירוק השופע שבו בילינו בטיול קצר עם הכלבה ביום ראשון שעבר. הייתי חייב לדעת איך שרד האחו הרענן את הימים החמים ואם הנצו כבר פרחים.
ומכיוון שהרשמים המצולמים מהשבוע הקודם הצליחו להלהיב את היפהפיה הצעירה, היא הצטרפה עם חברה.
המסלול היה דומה, אבל בחרתי איזו הקפה רחבה יותר על הרכס (לקול מחאות על שהגזמתי במסלול), ואחרי היום הקודם בנחל, כולנו היינו די עייפים. אפילו הכלבה העולצת נראתה קצת מותשת בכמה קטעים (למרות שכצפוי היתה האנרגטית ביותר בינינו).
הירוק עדיין היה ירוק, אבל כבר ניראו סימני עייפות, ושיבולי העשב החלו לקבל גוון כהה של הבשלה בקצותיהם. גם עצי האלון הגדולים שבשלכת מראים סימני הנצת עלים. וכבר צריך להיזהר, כי הנחשים מתחילים לצאת מחוריהם, והם די מסוכנים בעונה זו.
חזרנו  כצפוי עם רעבת, ישר למנה דשנה של חומוס חם תוצרת בית שהכנתי באותו בוקר, מעורב בטחינה, בשמן זית, במעט פפריקה, בשום ולימון. ליד חתכנו ערימה הגונה של ירקות טריים פריחים ורעננים, וחיממנו פיתות לניגוב. עונג ישראלי לתיזכורת.
אז להלן אוסף רשמים מצולמים מהחוויה:
שלל תמונות נוף, ירוק מלוא העין
ויותר פרחים נצפו הפעם
שישי שוב נהנית, ולא רק היא
האלונים מתחילים להצמיח עלים
והחומוס שבסוף מהווה סיום ראוי
ומי שממש רוצה עוד – כרגיל באלבום.