יום שבת, 31 במרץ 2012

ריאליטי

התגובה האוטומטית שלי, כשראיתי את ההזמנה לכתוב על הנושא החם החדש – ריאליטי, היתה: "אני לא צופה כמעט בטלביזיה, וגם לא בתוכניות ריאליטי, אז הפעם אני פטור." אבל כשחשבתי על זה עוד כמה שניות הבנתי שזה היה אולי נכון (בערך) עד לפני כשנה וחצי, כשקנינו את הטלביזיה החדשה ומאז אני מוצא את עצמי צופה יותר.
גם עניין הריאליטי לא היה לי לגמרי ברור. אז הצצתי בויקיפדיה ללמוד קצת מה זה בדיוק, מה נכלל ומה לא בסוגה הטלביזיונית הזו. והבנתי שיש כמה סוגים עיקריים, כשהרעיון המרכזי הוא שבעצם לא מדובר על שחקנים אלא על אנשים מן השורה, שנחשפים למצלמה. גם הבנתי שזו התפתחות של כמה סוגות שקיבלו כיוון של ריאליטי: שעשועונים, תוכניות תעודה ועוד.
אם כך, זה לא כזה גרוע בהכרח, כמו שנטיתי לחשוב באופן מיידי ואוטומטי.  כי יש בסוגה המגוונת הזו הרבה תוכניות שאני ממש סולד מהן, אבל יש גם לא מעט כאלה שממש אהבתי ועדיין די אוהב. אז כדי להוציא את הדימוי העצמי שלי חבול פחות, ניסיתי לתת בהם סימנים, כדי להבין מה אני אוהב יותר (ולמה זה איכותי), וממה אני סולד (שזה כמובן זבל מזוקק).
ריאליטי דוקומנטרי
בדומה לתוכניות דוקומנטריות 'רגילות', פה יש חיבור של דוקומנטציה עם חייהם של אנשים רגילים (בערך, כלומר לא שחקנים). בסוגה הזו היו כמה תוכניות שאהבתי למדי: מחוברות, שנתנה לארבע נשים לתעד את חייהן, ודרך התיעוד נחשפנו הצופים להתמודדות עם נושאים שגרתיים שכל אחד מאיתנו מתמדד איתם. מחוברים שבאה אחריה היתה דומה, אם כי את התיעוד הוליכו 4 גברים. ואת מחוברים אהבתי עד מאוד, בעיקר בגלל בחירת הדמויות והנכונות שלהם לחשיפה עצמית שהפכה את התוכנית למרתקת עד מאוד. רך הצגת ההתמודדות קשיים ויומיום ביחסים זוגיים, ילדים, עבודה, דיכאון, יצירתיות, הצלחה, תסכול ומשפחה מורחבת, יכול היה הצופה (ואני גם) לקבל סוג של שיקוף למרכיבים בחייו שנדונו, כל פעם בפרק אחר.
תוכנית לא דומה, אך מרתקת היתה "בטבעת זו" של גלית גוטמן (היה יפה לראות שלדוגמנית יש ראש על הכתפיים), בה היא משוחחת בקצרה עם הפסיכולוג דר' משה אלמגור על היבטים שונים של בעיות בחיי זוגיות, כשלהמחשה מביאה את סיפורן המתועד של כמה זוגות מן הישוב שהתנדבו (כנראה) לעניין. הם התמקדו בנושאים כמו: גידול ילדים, בניית ושיפוץ הבית, עזיבת הילדים את הקן, נאמנות, סקס, המשפחה המורחבת, ועוד נושאים שכל מי שחי בזוגיות מכיר (ברמת כזו או אחרת).
אז נכון שיש בסוגה הזו מרכיב שעלול להיות צהוב, ואולי גם מציצני, אך אלה לא באו לטעמי לידי ביטוי משמעותי בשתי התוכניות. כי הצהוב מחוויר כשהאנשים לא מוכרים, ואם הם כאלה (לפחות עבורי), אני לא חש בצהבהבות ונשאר עם התיעוד האנושי המרתק והמרגש לא אחת.
אבל יש זבל מרוכז גם בסוגה הזו, ודוגמה לכך זו התוכנית שמשודרת מבחוזותינו הנוצצים שמתעדת את משפחת Kardashian, משפחה מאוד עשירה מלוס אנג'לס, של אשת אופנה ובעלה האלוף האולימפי לשעבר, ושלל ילדיהם היפים, מטופשים וריקניים. סלבריטאות במובנה הדוחה ביותר.
הכה את המומחה
בסוגה זו כלולות כל התוכניות שבהן מומחה בתחומו יוצא להעניק מידיעותיו למי שזקוק להם, כשהתהליך מתועד במצלמה ומבליט את התועלת שאותם מקבלי הסיוע זוכים לו, במחיר החשיפה (התורמת לאותו מומחה כמובן). בסוגה זו פגשנו את סופר נני, העוזרת למשפחות שנקלעו למבוך ביחסים עם הילדים; באלון גל, שמסייע למשפחות שאיבדו את המצפן הכלכלי ונקלעו לחובות, לארגן את חייהם מחדש באופן מאוזן (כל עוד התמקד הזה ולא נעשה מומחה לכל); בלוחש לכלבים – סיזאר מילאן, שעושה קסמים בלחנך כלבים להתנהגות נאותה, ואת בעליהם לבסס את מקומו הנכון של הכלב כך שיבטיח אושר ואהבה לכל המשפחה. ויש עוד לא מעט (מסדרי הבתים, מתקן המסעדות וכו'), אבל אלה הדוגמאות שהבאתי.
אני די אוהב את התוכניות האלה, שמאפשרות להתבונן בבעיות של אחרים ולהשליך מהם על עצמינו, אגב למידה של כמה טכניקות ובעיקר – הבנה שניתן לשפר ויש תקווה. רק חשוב (לי) שהרמה המקצועית והרצינות תישמר, אחרת התוכנית מידרדרת ומקלקלת לכל המעורבים. זה מה שקרה לאלון גל, לדעתי, שהפך למומחה לכל, וגרם לסוג של הזנייה של תחום הייעוץ שאותו אני מכיר מקרוב.
תחרויות של כשרונות
לסוגה הזו שייכות כל התוכניות מהסוג של כוכב נולד, רקדן נולד, טבח נולד, מעצב נולד, צלף נולד, שיפוצניק נולד, מנהל נולד (עם דונאלד טראמפ) וכו'. כאן הפורמט לרוב דומה: סידרה שמתחילים בה אוסף של בעלי כישרון בתחום מסויים (אומנותי או מקצועי). דרך סידרה של אתגרים מקצועיים או אומנותיים מתאימים, מנפים כל פעם את זה שהפגין את הביצוע הפחות טוב, עד שנשארים עם האחרון שניצח את כולם לאורך שרשרת האתגרים הללו.
את הסוגה הזו אני לרוב די אוהב. אני אוהב לראות את ההתפתחות המקצועית, את הביצוע של האתגרים, את היצירתיות המופגנת. ותוך כדי נשירת המתמודדים אני לומד על התחום יותר, ומתחיל להבין לבד מתי זה טוב ומתי פחות. ונעזוב כרגע את האלמנט של ההתחברות הרגשית למתמודדים.
תחרויות כלליות
אלו התוכניות שמכניסות קבוצה של מתמודדים לסביבה מוגדרת, כשמופעל תהליך מיון וסינון עד שנשארים עם האחרון, אך ללא מיקוד יכולות ספציפי. בסוגה זו נכללות האח הגדול, הישרדות, היפה והחנון, קחי אותי שרון, ובטח עוד כמה שאני לא מכיר (וטוב שכך).
בניגוד לתחרויות הממוקדות, פה אין יכולת שנבחנת, לא אתגירם אמיתיים ולא כלום של ממש. וכל מה שמניע את אוסף המתמודדים בגן החיות האנושי הזה זו תאוות הפרסום (ואולי הבצע). זה מאוס לטעמי, במקרה הטוב, ולא ראוי מוסרית במקרה הרע. זה צהוב, בוטה, מכוער ברמה האנושית ומציצני באופן מביך. ומשום מה דווקא אלה זוכות לרייטינג גבוה במיוחד (לצערי).
ולסיכום
אני חושב שהקפתי כאן את רוב התוכניות המוכרות לי, אם כי בטח פספסתי גם פה, וחטאתי בשטחיות מסויימת. שהרי אפשר להרחיב בנושא הרבה יותר.
המסקנה אליה אני מגיע מהרשומה הזו מפתיעה גם אותי – תוכניות ריאליטי כשלעצמן אינן גרועות. מה שהופך אותן לכאלה אינו ההיבט הריאליסטי עצמו אלא הכיוון הצהוב והתגרני שאליו חלק מהמפיקים לוקחים את התוכניות. וכן, יש לא מעט חומר טלביזיוני שגורם לי הנאה.
יפה, רק בשביל התובנה הזו היה שווה להתעסק (באריכות) עם הנושא. בהחלט למדתי משהו 

שבת נעימה, מהנה ומוצלחת לכולנו, חברים!

יום חמישי, 29 במרץ 2012

לביבות טונה

 
בימים האחרונים לא יצא לנו לאכול מסודר ממש בבית. הליידי בביקור בארץ, ותנופת בישול גדולה שלי מלפני כמה ימים הצליחה באופן לא מפתיע להזין יותר ממה שצפיתי.
ערב אחד הגיעה הבת והכריזה: "אבא, אולי נכין משהו לארוחת ערב?" באותו יום אני אכלתי משהו לצהריים בחוץ, וכך גם היא. אז לתכנן משהו כבד לא היה לעניין. אבל ארוחת ערב קלילה זה תמיד נחמד, וגם הזדמנות לשבת קצת יחד במסודר. ואם מכינים יחד, אז בכלל זה טוב 
המחשבה הראשונה היתה להכין חביתה. מהסוג הדשן, עסיסי ועשיר שאני מכין לא פעם (ואפילו סיפרתי על זה כאן פעם). אבל לא ממש התחשק לי, כי רק כמה ימים קודם, בערב האחרון של הליידי לפני הנסיעה הכנתי אחת מפוארת, מועשרת בשלל מרכיבים שאני מתקשה לשחזר, אבל בכ"ז נשארה לי מזכרת קטנה:
 
אז נזכרתי שלפני כמה חודשים ראיתי כאן שני מתכונים לקציצות טונה, אצל בתיה דורון ואצל פנינת המטבח. הרעיון המרכזי של להכין מין קציצות כאלה מצא חן בעיני (תודה, חברות), אבל הייתי עצלן לפתוח את המחשב ולחפש. ובכ"ז, הזיכרון של המתכונים ההם היה השראה מצויינת, וממילא רציתי להשתמש במה שיש בבית, וזה לא בהכרח מה שאמצא שם.  
הלביבות:
להלן המתכון (ברמת דיוק מוגבלת, אבל זה לא באמת חשוב):
 קופסה קטנה של טונה לבנה במים
 3 ביצים
 חופן כוסברה (לקצוץ אבל לחלק ל-3)
 רוטב סלסה פיקנטי (קנוי מוכן)
 כ-2 כפות פירורי לחם
 מלח
 שמן זית לטיגון
ובקצרה: מפרקים בקערה את גוש הטונה שסיננו מהמים עם מזלג באופן יסודי, מוסיפים את שלושת הביצים, שתי כפות (בערך) של רוטב הסלסה, קצת מלח, שני שלישים מכמות הכוסברה שנקצצה, פירורי לחם לספיגת חלק מהנוזלים.
מערבבים ומניחים עם כף (כי זה די נוזלי) על מחבת עם שמן הזית לטיגון משני הצדדים (ומי שרוצה יכול על מחבת ללא שמן או כנראה גם ללא טיגון בתנור):
הרוטב:
התבקש לשחזר את הרוטב הנפלא שהכנתי פעם והתאים פה יופי:
בתוך כוס מכניסים (בקירוב): 4 כפות קטשופ, שתי כפיות חומץ בלסמי ואת שארית הכוסברה. מערבבים ומגישים עם הלביבות – חלומי!
ובינתיים קרן ערכה את השולחן, פרסה עגבניות והביאה לשולחן עם רוטב אופציונלי של חזרת, מיונז, וכמה מפרוסות של הלחם מקמח מלא (למדי) שאפיתי כמה ימים קודם, אותן חיממה מעט בטוסטר. ככה נראו הכיכרות:
אחרי שספגנו את עודפי שמן הזית מהטיגון, טרפנו את כל 10 הלביבות האלה בהתלהבות ניכרת, כ"כ מהר שלא הספקתי לצלם את הערימה האטרקטיבית. וטוב שהקפדתי לרשום את מה שהוכנס כדי שאוכל לשחזר כאן, וחשוב יותר - בבית 
אז מוזמנים לנסות בקלות ובכיף. בתאבון!

יום שלישי, 27 במרץ 2012

מוזיאון פטרסן למכוניות

בוגאטי ספורטיבית עתיקה ויפהפיה

על המוזיאון הזה שמעתי כבר די מזמן. היה לי ברור שאת חויית הביקור שם אשמור לביקור של אביב אצלנו. איכשהו, לקח לנו זמן להתארגן לביקור הזה. צריך לצאת בשעה סבירה שבה נתחמק מהפקקים של הבוקר בדרך למרכז LA, ונצליח להתחמק גם מהפקקים בדרך חזרה הביתה. אבל השהתקרב מועד הסיום של הביקור היה ברור שכדאי בכ"ז להתארגן לעניין, וכך עשינו.
אמנם גילינו בעיון מקדים באתר הבית של המוזיאון שבדיוק פיספסנו ביומיים תצוגה מרשימה של מכוניות ספורטיביות מרהיבות, אבל זו לא סיבה לוותר על כל העניין.
קצת רקע על המוזיאון – לוס אנג`לס (למרבה הצער במובנים רבים) מהווה את המכה העולמית של יצרני הרכב. תחבורה ציבורית מוגבלת, שטח עירוני גדול וכוחות פוליטיים דורסניים של בעלי עניין כלכלי הובילו לתלות גדולה ברכב פרטי, אבל גם לפריחה של תרבות מוטורית יחד עם תשתית תחבורתית מפותחת. המוזיאון מביא לקהל הרבה מכוניות בהקשרן התרבותי, כמו גם רקע להתפתחות העיר בכלל ועולם הרכב בפרט.
אז מה היה שם (זהירות, יש הרבה תמונות):
בקומה הראשונה – תצוגה היסטורית מרשימה של מכוניות עבר עם תפאורה יפהפיה שמשחזרת את המראות של LA מהימים המתאימים שלפני יותר מיובל שנים:
 
בקומה השניה – מכוניות מהסרטים:
תצוגה מרשימה של מכוניות זעירות, קטנועים ואופנועים, שרק חלק קטן ממנה הבאתי:
הצצה לתצוגה שנסגרה, ואף החלה להתפנות. רק שהיו שם כמה דברים שלא איפשרו לנו להתעלם מהם:
 
ועוד כמה שהיו מפוזרות סביב ושוות מבט ותמונה, כשלכל אחת סיפור ייחודי המהווה פרק בתולדות המוטוריקה המקומית:
 

אמנם כבר ראיתי מוזיאונים גדולים יותר לענייני רכב ומכוניות, אבל גם זה היה חביב בהחלט. יופי של בילוי בנים. 
שבוע נעים ומוצלח לכולכם, חברים!

ולמי שאפילו השפע המוגזם שהבאתי לא מספיק (כמוני), ורוצה עוד, כולל פרטים ושלטי הסבר - כאן באלבום
ועוד בנושא, במדור מכוניות