לפני כמה ימים העליתי כאן רשומה די טעונה, העוסקת בבלגן. גם התוודיתי שלמרות שאני עוסק גם בעזרה לסדר מפעלים וחברות, אני אישית נמצא במאבק התמיד בנטייתי הטבעית להיות בלגניסט. למרות שאני די מצליח להיות מסודר למדי, אין לי שיטה סדורה, כמו זו שלפיה אני מייעץ ומיישם בתעשיה ובמשרדים.
מחלק מהתגובות למדתי שאני לא היחיד המתמודד עם הצורך להיות מסודר, ועם הקושי לבצע את זה. קושי שמשתלב עם הקושי לזרוק דברים שאולי יהיו שימושיים או בעלי ערך סנטימנטלי בעוד שנים (וכבר הכרתם את האוסף הקטן שלי). אז חשבתי שיכול להיות מעניין ושומושי להסב את השיטה המתאימה לסביבת העבודה, כך שתתאים גם למסגרת החיים הפרטית, השונה משמעותית ממקום העבודה.
ובכן, נתחיל ברקע כללי: השיטה שעובדת נכון לסדר סביבת עבודה, נקראת S5. ועיקריה:
Sort – מיין. יש להפריד בין מה שדרש ומה שלא. להיפטר ממה שלא נחוץ, לשמור כמובן מה שנחוץ, ולבודד את מה שבספק לבדיקה מאוחרת יותר.
Set In Order – למה שהחלטנו לשמור יש למצוא מקום מתאים, כזה שלוקח בחשבון את מקום השימוש ותדירות השימוש.
Shine – פשוט לנקות.
Standardize – יש לקבוע סטנדרטים לשימור ההישג ולשיפור מתמיד – לו"ז, תחומי אחריות, ובעיקר הגדרה של נוהל יומי לתחזוקה
Sustain – הטמעה מסודרת, בדיקה תקופתית ויתר האמצעים לקיבוע הנוהל כך שיהפוך להרגל.
במקום העבודה יש לכך חשובות רבה, שכן הבטיחות, היעילות והאיכות (כלומר הטעויות) קשורים קשר ישיר לרמת הסדר והארגון בסביבת העבודה. אבל בבית זה אחרת. בבית אנחנו שומרים מה שנוגע ברגשות שלנו, ואינו בהכרח יעיל והגיוני. אנחנו מרגישים שם כמו בבית – שזה אומר שמשטר מקצועי לא ממש תופס. ואנחנו לא צריכים לתת דין וחשבון לבוס שדורש לשמר רמת S5 גבוהה, אלא אולי נוטים לתת לעצמינו הנחות ולוותר כשעייפים, מבואסים, משועממים או שמתחשק לנו משהו אחר חוץ מלסדר. אז נראה מה ניתן ואיך ניתן לשנות את הנ"ל להתאמה לחיים פרטיים במסגרת אישית ומשפחתית.
Sort – גם אם יש לנו בית גדול למדי, המאפשר אגירה סבירה של מה שיקר לנו, הרי מתישהו צריך להתרענן, לפנות מקום לדברים חדשים: בגדים, נעליים, כלי מיטה, ציוד מטבח וכן הלאה. כי לשמר את כל שלושת הסטים של הפונדו שקיבלנו לחתונה מהדודות הכבודות והחברות (ז"ל) של הסבתא זה לא הגיוני, אפילו שכולם במצב ממש חדש (הרי לא הכנו פונדו אפילו פעם אחת בחיינו). אז נראה לי שלשיטה המקובלת של המיון צריך להוסיף טוויסט מיוחד, כך שתתאים לנטייתנו לשמר מזכרות, קישוטים ואלמנטים נוסטלגיים, נעליים מכוערות שקנינו במבצע בשוק של איסטנבול וכיו"ב שטויות.
מציע למיין נושא נושא (בגדים, כלים וכיו"ב), כל פעם בנפרד באופן דומה לזה התעשייתי. יש למיין כל אחד מהפריטים לאחת מהקטגוריות הבאות:
זבל – מה שלא ניתן לעשות בו שימוש, וככל הנראה לאף אחד אחר בעולם המוכר לא יהיה הפריט מועיל. זה כולל מה שהחליד, שנקרע, טוסטר שהתקלקל וכבר יש חדש במקומו, חולצה עם חור במיקום אסטרטגי וכד`. מהערימה הזו יש להיפטר לאלתר.
למסירה – דברים שעבורנו כבר לא יהיה שימוש בהם, אבל אולי מישהו בכ"ז עשוי למצוא בהם איזה שימוש. לדוגמה: דברים תקינים שלא השתמשנו בהם שנים, הפריט השלישי והרביעי בסדרה שגם ככה לא השתמשנו אפילו באחד, חלקי חילוף למיקסר ששבק חיים ונזרק מזמן, נעלי העקב שאף פעם לא ביו נוחות באמת וכד`. את הערימה הזו יש למסור בהקדם האפשרי, ואם לא – להניח ליד פחי הזבל כדי שמישהו אחר כבר ידאג לאמץ.
בספק – דברים שאולי יימצא להם שימוש בכ"ז בעתיד, או שקשה לנו להיפרד (דודה שרה עלולה להיעלב אם תדע שככה עשינו למחזיק המפיות הפרחוני שלה, או זוג קבקבי העץ שקנינו ממש במבצע בשוק באיסטנבול). את הערימה הזו נשמור, אך בנפרד משאר הדברים. אלו דברים מועמדים לסילוק, רק שאנחנו לא באמת בטוחים לגביהם. קשה להיפרד, אז עדיין שומרים, אבל יודעים (בסתר) שיומם יגיע.
לשמור – כל הדברים ששרדו את המיון, ולגביהם אנחנו ממש בטוחים שבלעדיהם חיינו אינם חיים.
Set In Order – אחרי שמצאנו מקום לתקוע את הערימה של הפריטים שבודדנו בקטיגוריה "בספק", ואף סימנו את הערימה (ארגז) בצבע ברור ומנענו זליגה בלתי מבוקרת שלהם חזרה ליומיום שלנו (רק כמובן מה שממש באמת צריך, ובטעות התחמק לערימה ההיא), ניתן לעבור לפרק הבא: איפה להניח מה.
שני קריטריונים מרכזיים מכוונים אותנו בעניין – תדירות השימוש, וריכוז נושאים. יש היגיון לרכז יחד קטיגוריות זהות – (נעליים, מגפיים, סנדלים, קבקבים) x (שחור, חום, זמש, עור, בד...) (ולא רמזתי כלום); סירים, מחבתות, קלחות, סכו"ם, כוסות, ספלים, גביעי יין...; שמיכות, סדינים, ציפות, ציפיות, מגיני מיטה... באופן הזה קל לראות אם יש לנו כפילות מוגזמת מאותו פריט ולהעביר לערימה של "בספק".
והקריטריון השני – תדירות שימוש – מה שמשרת ביומיום זמין ונגיש, מה שפעם בשבוע בארון מזווה או גבוה בארון (כלי מיטה, סרוויס לפסח, ציוד הדייג המחליד...), ומה שלעיתים רחוקות יותר בבוידעם או במחסן.
העיקרון המנחה כאן - קל למצוא, קל לקחת וקל להחזיר. ולשם כך יש עזרים: ארגזים, חוצצים, מפרידים, סימונים בתגיות, בצבע, במדבקות וכד'.
Shine – פשוט לנקות. כל מה שמרוקנים לצורך המיון, לנצל ולנקות ביסודיות. זו הזדמנות גם לעטוף מגירות, לזרוק ארגזים בלויים ולהחליף בטריים שאותם ליקטתם מבעוד מועד בכלוב המחזור של הסופר הקרוב, וכן הלאה.
Standardize – זה החלק ששונה באופן הבולט ביותר ממה שקורה במגזר התעסוקתי. בבית אין מדרג ניהולי (רשמי), אין הנחיות מנהלים (נניח), ולרוב נושאי האחריות הביתיים הם הגורם הנפוץ ביותר לוויכוחים ומריבות משפחתיים. ובכ"ז, זה המקום להגיע להסכמה על מה מי עושה מה ובאיזו תדירות. וזו גם ההזדמנות לשתף את הילדים באופן רשמי במטלות הבית, כשותפים למגורים ולחיים יחד. כמובן שעם הזמן אפשר לעדכן את הרשימה, לשנות תפקידים ותדירויות.
ובכן, מה שנדרש זה להכין טבלה שבה מרוכזות כל המטלות הביתיות השגרתיות, באיזה תדירות מבוצעות ומי אחראי עליהן (אפשר להניס גם אלמנטים של תורנות).
זו ההזדמנות להסכים להקצות נניח 10 דקות לארגון הבית ברמה היומית, כך שכלים לא ישארו מפוזרים בבית, הכביסה תונח בסלים, העיתונים ייאספו והבית יקבל צורה לפני ההתקפלות לשינה. או כמובן כל סידור סביר אחר.
Sustain – פה פשוט צריך לבצע לפי המוסכם, תוך עידוד הדדי, הנאה וצחוק משותף, ואפילו לחגוג את העניין מדי פעם ביחד באופן רשמי.
זה דומה למכון כושר - גם אם עשינו מנוי, קנינו אביזרים (וחולצה אופנתית שתבליט מה שצריך), ואפילו התחלנו להתאמן במרץ - אם לא מתמידים, זה נמוג. יש להפוך את העניין להרגל. לאט בהתמדה ובשיתוף פעולה.
אין לי מושג איך זה עשוי לעבוד בבית, באופן סדור. אבל משהו דומה הרי יש ממילא בכל בית (כולל אצלי), אז למה לא למסד את זה, להוסיף מרכיבים והיבטים חסרים, ובעיקר – לעשות את זה בשיתוף פעולה ותקשורת בין כולם. הסכמה על מה זורקים (את של השני כמובן...), איך שומרים ומאחסנים, ומי עושה מה צריכה להיות בהחלטה משותפת.
ולגבי מיון וטיפול בניירת, שזה הנושא שאישית קשה לי ביותר איתו, וכן הטיפול הקשה בנושא של המזכרות והקישוטים - ברשומה נפרדת (כי גם ככה זה יצא ארוך מדי).
שיהיה לכולכם בהנאה, בקלות וללא ייסורי מצפון 
סופ"ש מוצלח ונעים
