יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

עוברים דירה

אחרי הכנות לא מעטות, עיכובים מעצבנים, עבודה קשה והרבה בלגן, מחר בבוקר אנחנו עוברים לבית החדש. מעבר דירה רביעי בפחות מ-5 שנים (כולל המעבר הגדול מהארץ). וסופסוף לבית משלנו, שבו כנראה נגור תקופה יותר ארוכה. חצי מהתכולה כבר שם, כי ניצלנו את יתרון המרחק הקצר, ובכל ביקור העברנו קצת מהתכולה. זה מקל באמת על המעבר עצמו, אבל מאריך את התקופה המשובשת, כשכל פעם תוהים איפה נמצא פריט מסויים, ומסתבר שכבר עבר.
הבית עכשיו מלא בארגזים של ספרים, כלי בית ושמונצעס לרוב. מחר על הבוקר ניסע לקחת בשכירות יומית משאית להובלה, נשכור שני סבלים כדי שלא ייתפס הגב (מה לעשות, אני כבר לא מיומן בסחיבות. וטוב שכך!), ונעביר את התכולה הנותרת לחלק מהבית שכבר מוכן.
לצערי, בגלל עיכובים שנבעו מתיקונים בקונסטרוקציה, שאותם היה קשה לתכנן במדוייק, חצי מהבית עדיין יהיה מחר ללא ריצוף. זה אומר שנצטרך לצופף את התכולה בחצי הפנוי ולהעבירה אח"כ למיקום הנכון. מזל שהחצי מספיק גדול לבלוע את התכולה, בתוספת למה שרכשנו לקראת המעבר.
בהמשך אני מניח שאביא תמונות, כשהבית יהיה ייצוגי מספיק. אז במקום, אספר (ואוסיף צילומים), על העצים שמול הכניסה, אלה שבשטח של השכנים ממול. ובכן, ביום ראשון הגיע גל לבקר. תוך כדי התלהבות מעצי הדולב היפים ןהאדומים שבסביבה, הבחנתי לראשונה בעצים האמורים, שעומדים כרגע בפריחה. הגזע האדום מרמז שהם קרובים של הקטלב הישראלי המוכר. הפריחה נראית כצרורות פעמונים מקסימים, מזכירים את העגילים של אותה לריסה מלפני שתי רשומות. ותוך כדי צילום הבחנתי בפירות כתומים יפים. טעמתי, אבל היה מגעיל. אולי לא בשל עדיין.
אז קבלו כמה תמונות מהיופי שהזדמן (וטוב שיש מצלמה בטלפון):
 
כעבור כמה דקות של צילומים יצאה מהבית אישה צעירה למדי, מטוייחת בהגזמה נוראית, שהצליחה די טוב להסתיר מה שנראה כיופי טבעי. היא היתה קצת יותר מנומסת, אז נמנעה מלשאול במפגיע "מה בדיוק אתם עושים כאן!?", כי בכ"ז העצים הנ"ל גדלים בשטח שלה, שפתוח לכביש באופן שלא מצריך כניסה לחצר שלה כדי לצלם. כשהבינה שאנו השכנים החדשים, התרככה די מהר, ואחרי כמה מילות נימוס סתמיות נפרדנו. בכלל, כל שכן בו אנחנו נתקלים מגיב בחמימות נעימה. נחמד ביותר 
ועכשיו אני נפרד (אחרי העלאת הרשומה), ומנתק את חיבורי האינטרנט. מקווה שכבר מחר יחובר הכל כמתוכנן, ואוכל לשוב לכאן ואולי גם להתחיל להשלים פערים, כי הצטברו לי כבר הרבה רשומות שלכן שטרם הספקתי לקרוא.

סוף שבוע טוב, מהנה ומוצלח לכולנו


יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

סתיו

עונת הסתיו היפה והנעימה כבר נמצאת בשליש האחרון שלה, אבל פה בקליפורניה החמימה, עדיין נראים מראות סתוויים אופיניים, בגוונים של חום, אדמדם וצהבהב, בצבעים חמימים ורכים.
לרוב אין לי זמן לצלם, כי בימים האחרונים אני די עסוק בהכנות למעבר הדירה הקרב (ביום חמישי הקרוב). זה לא אומר שלא יוצא להבחין ביופי, אבל פחות מזדמן לצלם. ובכ"ז, מדי פעם אני מצליח לחטוף כמה תמונות מקומיות, חלקן בזכות מצלמת הטלפון הזמינה תמיד, גם כשלא יוצא לקחת את המצלמה הטובה יותר. אז הנה אוסף של כמה מהמראות של התקופה, אצלנו בסביבה:
פטריות שצצו בדשא אחר הגשם
כמה עצי דולב מקומיים, ליד חנות הפרקטים, בגוונים של אדום וצהבהב
עוד כמה עצים בצבעים אופייניים
 
בשכונה ה-`קיבוצית` שלנו, שבקרוב תהיה לשעבר
 
מקווה בקרוב לצלם גם מהסביבה הקרובה לבית החדש. מאוד יפה שם (כפי שיכול להעיד גל, שביקר אותנו שם היום).

שבוע טוב, שקט ומוצלח לכולם
ואיחולי הצלחה מיוחדים לאביב שלנו, שמקבל ביום שני מחזור ראשון (ואחרון שלו) של טירונים

יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

לריסה הנוצצת

לפני המון שנים, עוד לפני שהתחתנתי עם הליידי, היינו יוצאים לבלות בחבורה די גדולה של חברים שהיו מהצד שלי עוד מהימים שלפני היכרותנו. אתם בטח מכירים את זה, שיש בחבורה כזו גרעין קבוע של חברים יותר קרובים, ומדי פעם מצטרפים לחבורה חברים חדשים שמישהו מזמין.
ערב שישי אחד הגיע לראשונה זוג מעניין. הבחור נראה היה כבחור פשוט, תימני מתולתל וחביב. הגברת ששמה (הבדוי) היה לריסה, היתה אקזמפלר מעניין, ששווה לספר עליו קצת (ובשביל זה יש את הרשומה הזו).
אי אפשר היה להתעלם מהמראה שלה. על ראשה הזדהרה רעמה בסגנון פארה פוסט (ז"ל), כזו שיצאה מהאופנה רק כעשור קודם. סביב עיניה הברקות (והיפות כשלעצמן) היה מעין עיגול גדול וירוק בשלל גוונים של צללית בוהקת, מודגשת בעיפרון שחור (עבה במיוחד, שנמשח (ונמשך) די רחוק לכיוון הרכות. מאוזניה התנדנדו מעדנות שנדלירים העשויים צרור חרוזים ירוקים-שקופים כאמרלדים, כמיטב האופנה המוסדבאית של ימי ברז`נייב, כעשור (לפחות) קודם. על גופה עטתה שמלה צמודה, מבד במרקם עשיר כבד של ריפודי ספות, ירוקה (כמובן) בגוון התואם במדוייק את צבע השנדלירים הנ"ל. פרק ידה היה מעוטר בליפופים רבים של שרשרת תואמת באופן מושלם לאותם עגילים. את החבילה הירקרקה –זוהרת הזו השלימו נעליים גבוהות עקב, בצבע ירוק תואם באופן מושלם, שנראו כתפורות משאריות של הבד של אותה השימלה.
החלפנו, הליידי (לעתיד) ואני, מבטים רבי משמעות, החנקנו גיחוך קל, הפטרנו כמה מילות נימוס בכיוונה של הזוהרת, ועברנו להתמקד בעניינים אחרים באותו אירוע חברתי צנוע. לא הרגשנו צורך מיוחד לנסות ולהתקרב אליה.
עבר שבוע (או אולי יותר) ושוב יצאנו לבלות באותה מסגרת חברתית, ושוב גם היא הוזמנה. הפעם היא הגיע בחליפה נמרית של שמלה מפוספסת, נעליים מפוספסות, צללית ענקית בגוונים עינבריים, ושנדלירים הולמים בצבעים דבשיים מתאימים. כולה ביטחון עצמי מקפצץ, חיוכים ענקיים בשיניים זוהרות ואודם זוהר לא פחות (שהפעם היה מעט חום-זהוב יותר בגווניו). שוב מופע מרשים של פאר האופנה המוסקבאית מהימים שהזכרתי (או כך זה היה נדמה). כבר הכרנו קצת, אז היינו פחות בהלם, והיה נדמה שהבחורה באמת אינטיליגנטית למדי. אבל בכ"ז תפסנו מרחק, לא התחשק לנו להתפס כקרובים מדי לאותו מופע אופנתי.
איכשהו הפסקנו לראות אותה באירועים בהמשך. לא זוכר אם אנחנו שינינו את הרגלי הבילוי שלנו או שמשהו קרה שם בינה לבין אותו תימני, אבל מאז היא לא נראתה באותו חוג חברתי. כעבור די הרבה זמן, שנים כנראה, מודיעה לי יום אחד אשתי (כי כבר התקדמנו גם אנחנו בביסוס יחסינו), שראתה את אותה לריסה במסדרונות האוניברסיטה, צועדת נמרצות על עקבים גבוהים ודקיקים כהרגלה, מקפיצה מעדנות את רעמת הפלטינה שעל ראשה. התעניינות קצרה עם סטודנטית נוספת הבהירה שהגברת הזוהרת הינה סטודנטית לתואר גבוה במסלול נחשב ונחשק, ונהנית ממעמד מכובד השמור לסטודנטים מצטיינים.
אני זוכר היטב שציינו בינינו אז שזה לא מפתיע לגביה, שהרי היתה לנו התרשמות חיובית למדי בנוגע אליה, שנראתה לנו די אינטיליגנטית. אבל עצם ציון העובדה הזו לגביה, הבליט באופן מביך את היחס המסתייג שלנו כלפיה, ששפטנו אותה אז בשיפוט מהיר, כמישהי שלא היינו רוצים להתקרב אליה יותר מדי.
אני מניח שלא הייתי נזכר בה, לולא הדרכה שעברתי בחברה איתם אני עובד, הנוגעת להטרדה מינית (ואיך ראוי להתנהג כדי להימנע ממנה). אחד האמירות של זה שהדריך נגעה לאופן הלבוש של אנשים, והצורך להתעלם מהעניין. "אפילו אם המנכ"ל יגיע בוקר אחד עם שמלה", כך אמר וחייך (וגם הבהיר שזה מן הסתם כמובן לא יקרה), "אין להתייחס לאופן שבו הוא לבוש."
וכאן עולות לי כמה תהיות – מי שמתלבש כך (כמו הזוהרת, או איזה מנכ"ל בשמלה), הרי יש בכך סוג של אמירה. האם ראוי ונכון להתעלם (בהנחה ואין היבטים תעסוקתיים)? ואולי דווקא יש חשיבות להתייחסות ללבוש ולשיפוט מהיר, שהרי מה שמישהו לובש הוא חלק מהאמירה שלו לגבי עצמו. כי לריסה הזוהרת רצתה לומר שהיא גאה במורשתה הרוסית, גאה ומרוצה מאופן שבו היא נראית (נוצצת ופרובוקטיבית במידה) ואולי עוד כמה אמירות שאני מפספס. ואולי זה גם אומר עליה שאינה קשובה לרוח התקופה, ואינה מתאימה את עצמה למה שמקובל (לטוב או לרע). מה שבטוח, זה לא היה לבוש מטעמי נוחות, הגם שלבוש לנוחות זו גם אמירה.
אז לא בטוח מה יש לי להגיד פה, מלבד לשתף במחשבות, בזכרון הזה, בתהיות, ואולי ליצור איזה דיון מעניין על אופנה, והדרך השיפוטית הבוחנת לגביה.
סופ"ש מהנה, רגוע ומוצלח לכולנו


יום שני, 19 בנובמבר 2012

גיזום

ההכנות של הבית החדש למעבר מהוות הזדמנות לטפל במגוון עניינים שמצריכים טיפול. בגדול, אני מאוד אוהב עצים, אבל בקרבת הבית צמחו 3 עצים ששלחו שורשים שמסכנים את היסודות ואת משטחי הבטון של השבילים. אז תאמנו לכרות אותם ביום שבת. יצא שהבוקר היה גשום במיוחד, באופן די נדיר בסביבה שלנו.
ב-8:00 בבוקר, בגשם טורדני, התייצבו צוות של כ-5 עובדים וציוד הנדסי מתאים לביצוע העבודה. אני הצטיידתי במעיל ומצלמה, כי הייתי חייב להשגיח עליהם וגם להנחותם. כמה נחמד שחבר הילדות שלי – אדי, שהגיע לאזור שלנו לענייני עבודה, בא לבקר, וחוץ מהכיף של הביחד אירח לי לחברה. אז צילמתי את חזית הבית לפני, וככה נראתה, כשהצוות עושה הכנות:
 
הראשון שהורד היה עץ הפלפל שליד החניה. ובהמשך הורידו שניים משורת עצי הקליסטמון, המכונים עצי `מברשות הבקבוקים` שצמחו בפינה וחסמו את הגישה למונה הגז, מעבר לזה ששלחו שורשים מאיימים. וככה נראה צילום אחרי (שצולם כבר היום):
 
בשטח החצר מאחור צמח עץ גדול למדי, שחסם חלק ניכר מהשטח, וגם הוא שלח שורשים מאיימים. אז למרבה הצער, גם גורלו נקבע באופן דומה. הנה, ככה נראה הבחור בחלק התחתון:
 
אז איך מורידים כזה עץ גדול, מבלי לסכן את המבנה והגדר סביב? פשוט – בשלבים. אחד העובדים מרכיב על רגליו מעין דורבנות שננעצים בעץ ומאפשרים טיפוס בטוח. האיש מטפס בהדרגה על העץ, מוריד בדרכו מעלה ענפים מפריעים, כשהוא דואג להיות קשור בחבל ביטחון. הענפים המורדים הינם בגודל צנוע למדי, כך שהם נופלים קרוב לגזע, ובמקרה הצורך, נקשר לענף חבל, ואחד הסייענים שלמטה מכוון את כיוון הנפילה של הענף. ואז בשלבים, מלמעלה למטה, קוצצים קטעים. הנה כמה תמונות מהמהלך כולו:
 
מסורי השרשרת משאירים תמיד גדם בולט מעל הקרקע. כדי להבטיח שלא יפריע ולא יצמח שוב, ישנה מכונה שבקדמתה מין דיסקה בקוטר של כ-30 ס"מ, אליה מחוברות שיניים גדולות. השיניים האלה מכרסמות את הגדם לעומק של כ-10 ס"מ מתחת לקרקע. ככה זה נראה:
 
את הענפים והגזעים מזינים למכונה אימתנית ורועשת, שגורסת באופן מרשים גם את הגזעים, ויורקת אותם לתא המטען הפתוח של המשאית שאליה היא מחוברת. ככה:
הגזעים היותר גדולים נקצצים לפיסות לא גדולות ומסודרים בצד. הם יתייבשו במהלך השנה וישמשו בחורף הבא להסקה באח הביתית:
 
נראה שבעל הבית הקודם גם פינטז על הפעלת האח. אז הוא אסף בולי עץ ואגר אותם בחצר. אבל לאורך שנים הם הפכו למזון לטרמיטים, שהפכו אותם לתחרה תלת מימדית. אז כחלק מהניקוי, גם הם הוזנו למכונת הגריסה. אחד מהם נפל על הרצפה, והתפרק לערימת שבבים, משאיר את הטרמיטים החיוורים חשופים לאור (ולמצלמה):
וככה נראתה החצר האחורית היום, אחרי הניקוי:
 
בקרוב נסדר את השטח, ואת אובדנם של העצים האלה נמתיק בנטיעתם של עצים אחרים, במיקומים טובים, ועם פירות אכילים. 

שבוע טוב, שקט ובטוח לכולם