יום רביעי, 30 ביולי 2014

חמש שנים בלעדיו


היום לפני חמש שנים נפטר החבר האהוב שלי רובן זמיר. רבים פה הכירו אותו מהבלוג האופטימי שלו, אותו פתח כשפרצה אצלו שנית המחלה הארורה. מהבלוג הזה נהנה מאוד, ודרכו קיבל הרבה עידוד והערכה. כאמור, האופטימיות שלו ושל כולנו לא הועילה. למרות התקוות של כולם, כולל הצוות הרפואי הצמוד, הוא נפטר פתאום בבי"ח.

כמה רשומות כתבתי אז – הודעת הפטירה, רשומת פרידה, רשומת ה-30 ורשומה של השנה. את האבל עברתי כאן איתכם, ברשומות הנ"ל של התחנות הקבועות. 

אבל היו עוד שתי תחנות בתהליך. על הראשונה כתבתי רשומה, רק לא הצלחתי לפרסם אותה. ובכן, ב-1010, כשנה וקצת אחרי מותו, הגענו לארץ, והיה ברור לי שבעניין הזה יש לי פרק לא סגור, כי בהלוויה עצמה לא הייתי. אז מובן היה, בשביל עצמי, שאגיע לבקר בקברו. אני לא מבקר בבתי קברות כמעט אף פעם. לרוב, האבן לא מצליחה לייצג לי את היקר שנפטר. ככה לפחות אני נוהג לחשוב, למרות שאיכשהו יש בי ספקות בעניין. אבל בפעם ההיא זה היה אחרת.

בביקור ההוא, אחרי שעדנה (אישתו) ביקרה אותנו בבית שאותו פינינו בחיפה, נסעתי אחריה לבית הקברות. כל הדרך ניקרו בי המחשבות, והצער הלך וגאה יחד עם הגוש המוכר המעיק בגרון. וגם תהיתי איך זה ירגיש לי שם מול הקבר, והאם סופסוף ישתחרר ממני הבכי המשחרר שלא מצא את דרכו החוצה עד אז.

עצרנו שם ברחבה ויצאנו יחד מהרכבים הממוזגים לחום המחריד ששרר באותו אחה"צ. כמה מטרים של הליכה דמומה בין המצבות הצפופות, ואז היא נעצרה. עמדנו יחד, אני מחזיק אותה לידי, מחבק בחום ואז פרץ ממני הבכי – עליו, על החבר שאיבדתי, על המשפחה שהשאיר, בוכה ללא שליטה ומחבק, כאילו שהחיבוק ההוא נועד לפצות במשהו על שלא הייתי שם להיפרד ממנו בזמן, ולא לתמוך בה ובמשפחה כשהיו בתוך האבל הקשה. ככה, שנינו, בבכי מטלטל עמדנו דבוקים בחום הכבד, מנסים להתנחם.

אז גם צילמתי את המצבה, ובמטוס, כשכתבתי את הדברים (וחלק מהטקסט הנ"ל), תכננתי להעלותם פה, ולתאר את האבל המושהה שחיכה בי, טעון למעלה משנה, מחכה לרגע שישתחרר וישחרר אותי קצת מהמועקה. אבל כאמור, לא פרסמתי אז. לא הרגשתי נכון.

בביקור האחרון היה ברור שאפגש עם עדנה. אז בדרך אליה, בהחלטה של רגע, פניתי ימינה ועליתי לבית הקברות של יקנעם. כמה צעדים מהשער, והגעתי למקום. לא, לא חוויתי שוב את אותה סערת הרגשות של הביקור הקודם. חשתי יותר השלמה. אולי זה הזמן שחלף מאז שמרגיע ומחולל אותה. לא יודע. ושוב, גם היה לי ברור בפעם השניה בביקור הזה (עוד אספר על הראשונה) שאני לא זקוק לביקור בקבר להתייחדות עם הזכרנות. רובם איתי כל הזמן: אני חושב עליו בטיולים, בארוחות, בחגים, בחוויות משפחתיות, במקצועיות.. הוא איתי כל הזמן, גם בלי המקום הפיזי שבו נמצאות עצמותיו. הוא חלק ממני וחלק מחיי. הצער על היעדרו איתי ביומיום, בכל אותם אירועים קטנים של החיים שאני חושב עליו, והם רבים, יומיומיים.

אז צילמתי את התמונה שלמעלה וגם מסביב, מתחלחל ממה שכבר הזכירו לי מי ממקורבינו שהיה שם, למראה המצבה שלו, ושל זו שלידו, ואיכשהו אני לא זכרתי מהביקור הקודם:


גם הצצתי סביב, וראיתי עוד עופר, את המצבה של עופר שגיב, העופר השלישי בכיתה שלנו בבי"ס, שידעתי על מותו כבר בכנס המחזור, אבל לא חשבתי שאראה את קיברו. מפתיע. אז גם את זה צילמתי, ככה לעצמי כדי לזכור אותו ולהזכיר אותו כאן.


משם נסעתי לבקר את עדנה ואת יואב. התגעגעתי. היה קצר מדי, אבל זו השלמה נדרשת לשיחות הטלפוניות, והזדמנות להשלים חיבוקים נחוצים שכה חסרים.

והיום בדיוק מציינים 5 שנים. הזמן טס והחיים ממשיכים. וכמו שכתבתי – הוא איתי גם אם איננו.

יהי זכרו של החבר האהוב שלי ברוך.
ויהי זכרו של עופר שגיב ברוך, וגם זכרו של העופר האחר, שלא מוכר לי, שנפטר גם הוא צעיר מדי, ברוך.
no

יום ראשון, 27 ביולי 2014

ברחוב כנרת

התוכנית עם האבא שלי היה לטייל במחוזות ילדותו שברחוב כנרת, יחד איתנו ועם הנכדים, ולשמוע ממנו סיפורי ילדות. אז בסוף הדרך עם האחיינים נפגשנו איתם בהמשך רחוב כנרת, שמהווה סימטה ארוכה.

לכבוד העניין לא רק שהבאתי את המצלמה הקטנה שלי, אלא צירפנו אלינו צלמת מקצועית – את גיסתי, אורית דוב רומאו, שתנציח את היחד הזה שלנו בתמונות. איזה כיף שהפעם יש גם לי צילומים יפים להביא לכאן, יחד עם עיקרי הדברים.

ובכן, טיילנו לאורך הסימטה שהיתה לאבא שלי חצר המשחקים בילדות, ולימים גם אני רצתי לאורכה לא מעט. צילמנו (וכאמור צולמתי שם) לא מעט:

הסימטה עצמה וגם אנחנו

מבני הכביסה הקטנים שבחצרות המוזנחות, ועוד כמה מראות כלליים

המבנים משנות השלושים, בסגנון הבאוהאוס

ביררתי עם אבא מה מצבו, וכמה הוא יכול עוד ללכת. הבנתי שלא הרבה, אבל בכ"ז לחצתי קצת שנעלה במדרגות לבניין שבו התגורר. הבטחתי לתת יד, וככה עשיתי:

עלינו לאט, כל המשלחת, נזכרים בקרולינה השכנה ממול, בהולנדית הזקנה יו (YO, בטח קיצור ליוהאנה) שהתגוררה בקומה למעלה, בשכנה במרפסת ממול שגידלה 300 עציצים מסוג אחד בלבד (משונה), והסברנו לילדים על חלון החלב, ואתו אחד מהסיפור הישן שהתחלתי איתם בכרמל, כשאבא שלי השחיל אותי דרכו. וכמובן שצילמנו, וגם צולמנו (שוב תודה לאורית):

מהנסיון מ-2011 עם אביב, דפקנו על הדלת של הדירה של הסבא והסבתא, אותה דירה שבה גדל האבא מלידתו, ושבה חיו הוריו עד מותם. הופתענו כשפתחה בחורה בת פחות מ-30, שהכניסה בהתרגשות את כולנו פנימה (המשלחת הגדולה כולה). היא סיפרה שנולדה בדירה הזו אליה עברו הוריה ישר אחרי שסבתי עברה לבית אבות. הסתובבנו קצת בדירה, ושיתפנו אותה בזכרונות ילדותנו, ובכלל – היתה התרגשות גדולה. הנה כמה מהתמונות שצילמנו שם, אורית ואני:

יצאנו מהדירה והמשכנו. אבל על זה כבר בהמשך.

סוף שבוע רגוע ובטוח, ותקווה לבשורות טובות לכולנו

יום חמישי, 24 ביולי 2014

הנשיא אובאמה

בעקבות האירועים הקשים בעזה, אני עוקב הרבה יותר אחר התקשורת – גם דרך אתרים ישראלים (בעיקר YNET), גם בפייסבוק, דרך קישורים שאנשים מעלים, וגם בערוצי החדשות האמריקאיים. ושני הערוצים המובילים ברייטינג הפרטי בהיבט הזה אלו רשתות החדשות CNN, ו- Fox News.
ישנם הבדלים בין השתיים המרכזיות הנ"ל – CNN הרבה יותר "נייטרליים" כלומר מנסים להדגיש כל הזמן את הטרגדיה של הצד הפלסטיני, אכן טרגדיה (כי באמת נהרגים ילדים ונשים) אבל יש הרבה בעייתיות בעניין הזה, כפי שכולנו יודעים היטב. ולעומתה – Fox News אוהדת את הקו הישראלי ללא עוררין ובכל היכולת הוורבלית של המגישים השונים. מחמם את הלב לראותם מציגים את העמדה הישראלית כפי שכולנו מכירים אותה, כנלחמים מלחמה צודקת נגד כוחות איסלאמיים ג'יהדיסטים ציניים ואכזריים, שמכוונים לפגוע באוכלוסיה אזרית שלנו, ומשתמשים באוכלוסיה שלהם כמגן אנושי.
הנה דוגמה לדברי פתיחה תומכים ומעודדים, בתוכנית של Mike Huchabee


אבל מה שהכי בולט זו הבקורת חסרת המעצורים כנגד הנשיא אובאמה. בזמן שבכל מקום כמעט בעולם יש משברים בינלאומיים, הוא עסוק השבוע 3 ימים במסע גיוס כספים לקראת הבחירות המתקרבות לבתי הנבחרים, שלאחריהם הוא מתכנן חופשה ארוכה. כאילו שכלום לא נוגע לו. הנה מה שמזכירים בעניין:
  • המלחמה של ישראל בחמס – במקום לצאת בקול ברור ולתמוך בישראל שנלחמת כנגד ארגון טרור המצהיר שהוא שואף להשמדתה, ומכוון לפגיעה באזרחים בפעולות טרור, הוא יוצא בהצהרה אנאמית ש"לישראל יש זכות להגן על עצמה" אבל מבהיר שזה צריך להיות מרוסן. במקביל הוא מעביר תמיכה של 47 מיליון $$ לפלסטינים בעזה (שבגלל הקואליציה בעצם יגיעו לחמאס), נעצרו הטיסות לנתב"ג, מה שלא קרה באפגניסטן ובאוקראינה, ולא במקומות גרועים הרבה יותר, וטוב שהשטות בוטלה מהר. והוא עם קרי לוחצים להגיע להפסקת אש, שמשמעותה המעשית היא הטלת מגבלה על צה"ל בשאיפה להכריע את המלחמה הזו באופן חד משמעי, כפי שנכון מוסרית.
  • מטוס נוסעים אזרחי הופל במזרח אוקראינה, ע"י מערכת נשק רוסית. הרבה מדי טביעות אצבעות רוסיות יש בזירת הפשע הזו. והתגובה האמריקאית אנאמית וחלשלושה. פוטין הוא איש קג"ב קשוח. הוא לא ממצמץ. אמר על העניין אחד הפרשנים (בשחזור עקרוני שלי) – "פוטין הוא מנהיג עם מטרות ברורות ואם הוא מזהה חולשה, הוא פועל בהתאם. ואילו אובאמה הוא עו"ד, שמנסה 'לדבר על זה' ולדון בכך במו"מ..."
  • המורדים בסוריה שבהם תמכה ארה"ב, גדלו והתפתחו למפלצת לק קטנה ששמה דעא"ש (או מה שלא יהיה שמם). והם טובחים בנוצרים שבצפון עיראק באופן גלוי ומזעזע. רצח עם של ממש. ומה שאיפשר את זה זו המדיניות הרכרוכית לאורך שנים, וחוסר התגובה הנוכחי. לא שמעו אותו בכלל מגיב על העניין הזה.
  • יפן החליטה שהגיע הזמן לשנות את ההסכמים מסופה של מלחמת העולם השניה, שהגבילו אותה מלהחזיק צבא. פתאום נזכרו שם שהגיע הזמן להתעצם צבאית. נראה שזה עוד עניין שנולד בצילה של חולשת הממשל האמריקאי, שהרי מול ממשל חזק לא היו מעזים להעלות את העניין. ואולי גם לא חושבים להעלות אותו, מתוך אמון בחוזקה של ארה"ב לסייע במקרה הצורך.
  • בגבול ארה"ב הדרומי, בעיקר בטקסס, יש בעיה הומניטרית חמורה – בחסות יוזמה של הממשל למתן מקלט מדיני לפליטים, התחילה תנועה של פליטים לכאורה – רובם ילדים, חלקם עבריינים צעירים (כולל רוצחים). והכל בניהול הקרטלים של הפשע וסמים ממרכז אמריקה שמנצלים בציניות את אותם ילדים, מתעללים ופוגעים בהם, ולעיתים אף מחסלים אותם. נורא! ואובאמה מואשם שבכוונה הוא מאפשר את ההגירה הבלתי חוקית הזו, מתוך כוונה לשנות דמוגרפית את המדינה, כי רוב המהגרים ההיספאניים שמגיעים מצביעים בסוף (כשניתן להם) לדמוקרטים.
  • לפני יומיים בערך הגיע תאריך היעד שניתן לאיראן בהסכם לביצוע פעולות משמעותיות כחלק מהלחץ לשנות את תוכנית האטום שלהם. הם לא עמדו ביעד. ובמקום להפגין קשיחות, ניתנה להם הארכה של 4 חודשים. מחוכם ממש. הרי היה להם ברור שלא יעמדו ביעד (כי מי שעושה יודע אם יצליח במשימה). אבל זה לא מה שנעשה, וזה מטריד עד מאוד. איכשהו זה נעלם קצת בשלל המשברים, אבל זה בעייתי עד מאוד.
  • חדשות טריות יחסית – פרוייקט הדגל של הממשל היא תוכנית הבריאות של אובאמה. נראה שהמטרה היתה אולי הגיונית, אבל הביצוע נראה כושל למדי. ואתמול היו שתי הכרעות נוגדות בבי"מ בנוגע לחוקיות של התוכנית כולה, ובכלל – יש סיכוי שכל התוכנית העצומה תתרסק. ואפילו בנושא הזה שכ"כ בוער בעצמותיו (היחיד, אולי, שייזקף לזכותו אם יצליח), לא נראה שהוא מגלה מנהיגות.
אבל מעבר לדברים ומעבר לעובדות, משהו נוסף היכה בי – ראיתי כמה קטעים קטנים שבהם אובאמה מגיב לאירועים (המטוס הרוסי, ועוד משהו מקומי יותר). ומה שראיתי על שפת הגוף שלו זו לא נחישות, לא מנהיגות ולא כל רצון לעשות משהו. מה שהוא שידר זה "תעזבו אותי באמאש'כם עם על הבלגנים האלה." כאילו נמאס לו מכל העניינים האלה, כאילו אין לו כח לקבל החלטות, כאילו הוא לא מחובר למה שקורה. ומה שמעניין זה שלא רק אני ראיתי את זה, כי אח"כ גם כמה פרשנים הגיבו לזה. הם הוסיפו שכנראה נוח לו יותר בקמפיינים של גיוס כספים, משהו שהוא טוב בו, מאשר לנהל מדינה, ובטח לא מעצמה.
http://israeliweek.com/wp-content/uploads/%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%90-%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%90-%D7%90%D7%A8%D7%94%D7%91-%D7%91%D7%A8%D7%A7-%D7%90%D7%95%D7%91%D7%9E%D7%94-%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%A1-480_4.jpg

זה מאוד מאוד מטריד, ונראה שאין באמת בממשל מישהו רציני על ההגה. שלא לדבר על העויינות של הממשל הזה לישראל. במיוחד כשכל העולם דווקא רואה את צדקתה של ישראל בסיטואציה הנוכחית.
האומה האמריקאית גדולה וחזקה, וכשהממשל הזה יתחלף יתקנו נזקים. אבל יש נזקים במקומות פחות חזקים שיהיה קשה לתקן. כמו צפון עיראק, אוקראינה, דרום ארה"ב וכמובן ישראל. מזל שיש בוושינגטון מספיק תמיכה בישראל לתקן במשהו את ההתנהלות הנוראה הזו של הממשל. ולפחות בזה אפשר להתנחם.

נקווה לטוב, ולבשורות טובות