יום שני, 30 ביוני 2008

בחיל ורעדה / אמילי נות`ומב

ובאנגלית – Fear and Trembling / Ameli Nothomb
133 עמ`

על המחברת
אמילי נות`ומב, סופרת ידועה ומוערכת שכמה מספריה תורגמו לעברית, נולדה ביפן בשנת 1968 (בערך, חשבון פשוט שלי ע"ס העובדות בספר), למשפחה ממוצר בלגי. את ילדותה המוקדמת בילתה ביפן והתאהבה בארץ השמש העולה. אח"כ נדדה עם משפחתה בעוד מקומות, לא קראתי בדיוק איפה ואיך וזה גם פחות חשוב כרגע, אבל פינה חמה מאד נשארה בה לארץ זו. היא דוברת יפנית באופן שוטף וקוראת את כתב הסימנים.
זה הרקע לבחירתה לשוב ליפן בתחילת חייה הבוגרים, בגיל 22, ולנסות להשתלב בחיים היפניים כבת המקום. ועל כך בדיוק הסיפור, הראשון שכתבה.

על הספר
הספר מסופר כסיפור אישי של אמילי עצמה, וחוויותיה.  נפתח ביומה הראשון בעבודה של אמילי בחברה למסחר בינלאומי כעובדת זוטרה לחלוטין ובתפקיד שמהותו לא ברורה גם לה. במהלך כל השנה הראשונה והיחידה במקום מתוארים האירועים הקשים שהיא עוברת, כסדרת התעללויות מצד הממונים עליה אותם היא חווה. התהליך הדרגתי שעובר עליה, מצעירה תמימה ואוהבת יפן דרך ההתפכחות מהאשליות ואבחנה בכל הליקויים והפגמים בחברה היפנית שבאים לידי ביטוי ברור וכואב במה שעובר עליה.

הלם התרבות מתואר היטב – לא מספיק לדעת את השפה. הקודים ההתנהגותיים, המפתחות הרגשיים לשמחה, עצב, תסכול, נימוס, חדווה וחמלה שונים לחלוטין מכל מה שהיא תופסת. היא מנסה להיות חביבה וחוטפת על הראש. היא מנסה ליזום דברים לטובת החברה בה היא עובדת ונבעטת בגסות. היא מנסה לחמול על עמיתים ברגעיהם הקשים ונענית בתגובות שעל סף האלימות.

איכשהו, באמצעות סתגלנות של צעירים, איפוק מרשים ולא מעט הומור, היא שורדת את השנה הראשונה והיחידה במקום, כשאני מתקשה להבין איך היא לא בועטת בכל הסובבים אותה הדורשים בדיוק את זה. כנראה שהרצון לשחק עפ"י הכללים היה חזק בכ"ז.
במחשבה שנייה – הספר כולו הוא מין בעיטה חזקה באחוריהם של היפנים כולם, ואנשי יומימוטו בפרט, אם יצליחו להבין ולחוס את עצמת הבעיטה ממקומם האתנוצנטרי המוגבל.

על הקריאה
הספר כתוב טוב, הוא מצליח לתאר היטב את העולם היפני המוזר שאותו הכרתי במעומעם בעיקר מספרה של שפרה הורן – חוויה יפנית, רק מקרוב ואישי הרבה יותר.
היה לי קשה לפעמים להאמין לה ביכולת לצחוק על האירועים בזמן אמת. ייתכן שבזמן אמת היא צחקה הרבה פחות, ותיקנה לעצמה את הזיכרון והחוויות בדיעבד כחלק מההתמודדות עם עגמת הנפש.
טוב שלא ניסיתי לקרוא את הספר קודם, לפני נסיעתי לארה"ב. כשניתחתי מראש, עוד בארץ, את הקשיים שאני צופה לחוות, היה ברור לי שהקשיים היותר קשים הם בגישור על פני פערים תרבותיים. מה שבארץ נחשב לנימוס מתחייב עשוי להתפרש כריחוק/חולשה/גסות, הומור יכול להתפרש כזלזול וכיו"ב. בספר הזה הבעיה מודגשת ומועצמת בהקצנה.

ועל הקריאה באנגלית
לא ארחיב יותר מדי. יש הרבה מה לומר ולחשוב בנושא, אבל זו הייתה טעות. עד שרכשתי והתחלתי לקרוא היה נדמה לי שהספר נכתב במקור באנגלית, ושמה של הסופרת אמילי. גם נות`ומב נשמע לי בריטי. בפועל קראתי תרגום ושברתי עליו את השיניים והציפורניים בהקלדה, חיפוש ורישום אינספור המילים שלא הכרתי. סה"כ 228 מילים חדשות, שאת חלקם חיפשתי במילון פעמיים כי לא זכרתי את המופע הקודם שלהן, לעיתים בהטיה שונה קצת. זה ממש הקשה על זרימת הקריאה, כשלעיתים היו עמודים שבהם נאלצתי להשתמש במילון עד 7 פעמים.

ציטוט מאפיין (תרגום חפשי שלי מעמ` 66):
"
יש להעריץ את האישה היפנית על זה שאינה מתאבדת. החברה כוללה זוממת כנגדה מינקות, מוחה נשטף ביסודיות ובהתמדה עד שנקבעות בו האמיתות הברורות:
אם הגעת לגים 25 וטרם התחתנת, יש לך סיבה טובה להתבייש; אם את צוחקת את נראית לא מכובדת; אם פנייך מסגירים את רגשותייך,  את נראית גסת רוח; אם את מזכירה ולו ברמז את קיומה של איזושהי שערה בגוף, את דוחה; אם בן מנשק אותך על הלחי בפומבי, את זונה; אם את נהנית מאכילה, את חזירה; אם את נהנית משינה, את לא טובה יותר מפרה; וכן הלאה.
האמירות הללו היו יכולות להיחשב כאנקדוטות בלבד, אלמלא היו נלקחות ללב כ"כ ברצינות.
"

לסיכום, ספר מומלץ.

מהכריכה האחורית, בכמה וריאציות תרגומיות:

יום שבת, 28 ביוני 2008

כישלון קטן ומביך


לפני כשבועיים, לאחר שהוזמנתי לארוחה מקסימה בבית חברים חדשים מהאזור, עצר אותי מחסום משטרתי בדרך הביתה.
הציצו לי לאותו עם פנס גדול ומאיים וביקשו לראות את הרישיון. הראיתי את הישראלי הבינלאומי, זה שבצד החיוור יש פרטים באנגלית לכל דורש.
נרמזתי לעצור בצד, שם הייתה היערכות משטרתית בקנה מידה גדודי. שוב הסתכלו בניירת, קראו למישהו יותר בכיר שתיחקר אותי לגבי שהותי במדינה: כמה זמן מהנחיתה, לשם מה באתי וכו`. אז הוא ממש הרגיע אותי ואמר לי שהפעם הוא לא יוריד אותי מהכביש ויאפשר לי לנסוע הביתה, אבל אני עבריין מקומי, כי לא דאגתי להוציא רישיון נהיגה מקומי.
האמת, שמעתי מן שמועות מאד מעורפלות בנושא, שלא ייחסתי להן חשיבות. הייתה לי הבנת תמימה שהרשיון תופס. בגדול. אף אחד לא אמר שום דבר ספציפי: לא תושבי המקום איתם אני עובד, לא אנשים שפגשתי, לא בסוכנות ההשכרה שיכולתי לצפות מהם לאיזה מידע בנושא כשצילמו את הרישיון הישראלי שלי. נראה לכולם שהדבר מובן מעצמו.

אחרי המקרה הבנתי את הרמז, ולאחר בירור קצר והמתנה לפנאי מסוים ביום השישי הבא, ניגשתי למשרדי DMV, הלא הוא משרד התחבורה המקומי.
נעמדתי בתור ראשון לדלפק המודיעין/מיון/ניתוב, שנתנו לי טופס למלא (לא היה לי מושג מה הגובה שלי בפיטים ואינצ`ים ומה משקלי בפאונדים), אחריו חלון נוסף לתשלום וצילום רישיון ישראלי ודרכון, ושוב תור שבסיומו דלפק אחר לצילום ומתן טביעת אצבעות, ואחריו לקצה המסדרון לגברת חביבה שיושבת ושואלת אותי עם אני מעדיף את הטופס באנגלית או אולי בשפה שלי. הבנתי שאני נדרש לעבור במקום מבחן תיאוריה.
לא העזתי לקחת טופס באנגלית בלי מילון נגיש, אז לקחתי טופס מתורגם וניגשתי לענות.

טוב, זה היה די מביך, עניתי ברצף על כל השאלות שלגביהן חשבתי שהייתי בטוח, כולל התמרורים. אח"כ ספרתי ומצאתי שלא עניתי על 9 שאלות (מותר 6 שגיאות מכסימום).
לא היה לי מושג למשל:
·        מהו טופס SR1  והאם מגישים אותו בהעברת בעלות, במקרה תאונה או בשינוי צבע (כנראה שלא)
·        על מה מקבלים מאסר 1/2 שנה: נסיעה ללא רשיונות, הפקרת חיית מחמד באוטוסטראדה או בתאונת פגע וברח
·        מהו אחוז האלכוהול המותר בדם?
·        לפני קו עצירה עוצרים: על הקו, 1 פיט לפניו, 3 פיט לפניו

הציטוטים הללו היו מהזיכרון כמובן, אבל העניין מובן.
כמו כן היו בעיות תרגום – לדוגמה: הכרב בא ממול ומאותת לפנות שמאלה. מה לעשות? לא ברור מהשאלה אם זה שמאלה שלו או לשמאל שלי.

טוב, מביך להודות, אבל נכשלתי (8 טעויות) אז נתנו לי לעיין בטעויות, ללמוד מהן ולגשת שוב. את החלק עם התמרורים עברתי כצפוי ללא טעויות. נחמה קטנה שפטרה אותי מלענות שוב על עוד תמרורים. אז למדתי. וניגשתי. ושוב שאלות מביכות אבל שונות. אז מביך עוד יותר, אבל שוב נכשלתי (גבולי, 7 טעויות, אחרות כמובן).
לא ממש תירוץ, אבל עם כאב הראש שהיה לי באותו יום, ועם מבוכה ניכרת, הלכתי לנוח בבית.

אחרי שבוע התייצבתי שוב. שוב תור ארוך ומאד זריז, שוב מבחן, הפעם עברתי,כי למדתי קצת מאיזו חוברת שחולקה שם.
עכשיו צריך לעבור גם מבחן נהיגה מעשי. לא נורא, אני מניח שזה לא יהיה בתרגום בעייתי, וגם שאלות תמוהות לא תהיינה.


יום רביעי, 25 ביוני 2008

משלוחה אחרונה

זהו, חייב להיגמל. זה יותר מדי לא הגיוני מכדי להמשיך בקצב הזה.
מז שהגעתי לארה"ב, הצטרפו לספריה התופחת לא פחות מ- 40 ספרים חדשים, רובם באנגלית, מתוכם קראתי כבר אחד (!) והשני בשלבי קריאה.
גם ה ביקור הקצר בארץ לא עבר ללא נזקים – 6 ספרים נוספו, עליהם כבר סיפרתי לכם נפרד.
מה שמערער לי את הביטחון זה שאני לא ממש סגור על קריאה באנגלית. זה רחוק מלהיות זורם וחלק עדיין. הרבה שימוש במילון, כשיסודיות יתר שלי שבגללה אני רושם כל פירוש למילה "קשה" בשוליים, ואח"כ אוסף לקובץ אקסל ייעודי, מפריעות לזרימה ומאטות את הקריאה האיטית ממילא עוד הרבה יותר.
גם המשלוח האחרון נולד בחטא הפיתוי למחירים המצחיקים, כשנציגים מאד ותיקים מרשימת הקריאה שלי זכו להזדמנות להיכנס הביתה. הוותיק כבר ממתין יותר מ-20 שנה.
  
אז לסיכום, זה מה שנרכש או הגיע במשלוחים האחרונים:
בראשון כאן:
Uhlman Fred
Reunion
Nothomb Amelie
Fear and Trembling

בשני:
Forrest Carter
The Education of Little Tree
DeMille Nelson
The Charm School
Highsmith Patricia
Edith`s Diary

בשלישי:
Harris Marvin
Kanibals and Kings
Brodrick William
The 6th Lamentation
Harington Donald
When Angels Rest
Atkinson Kate
Case historie
Cooke Alistair
America

ברביעי:
DeBernieres Luis
The War of Don Emmanuel`s Nether Parts
Berendt John
The City of Falling Angela
SHEEHAN JAMES
THE MAYER OF LEXINGTON AVENUE

בחמישי:
Jung Chang
Wild Swans

בשישי:
Brown Tom
The Tracker
King Stephen
The Green Mile
King Stephen
On Writing
Jay Mcinerney
New American Voices

בשביעי:
Mohsin Hamid
The RELUCTANT FUNDAMENTALIST
  Leavitt David
The Lost Language of Cranes
Clare Sambrook
Hide and Seek
Feynman Richard
What Do You Care What Other People Think ?
Hanff Helene
84 Charing Cross Road
Sambrook Clare
Hide and Seek
Smith Alexander McCall
The No. 1 Ladies` Detective Agency
Tash Aw
The Harmony silk Factory

ובאחרון, שנאסף היום בערב ממשרד הקומפלקס:
Davies Paul
The Last Three Minutes
Herr Michael
Dispatches
Waugh Evelyn
The Loved One
Franzen Jonathan
The Corrections
Kuhn Thomas
The Structure of Scientific Revolutions
Coren Stanley
The Left-Hander Syndrome
Shteyngart Gary
Absurdistan


אז עכשיו בגמילה. בינתיים אין ייסורים ויש בשפע מה לקרוא. מבטיח לא להטריד בקרוב עם משלוחות נוספות, רק תחזיקו לי אצבעות.
יום נעים

יום שני, 23 ביוני 2008

מחברת המילים הקשות / שלומית אברמסון

 
317 עמ`, מודן – 2007

לספר מגיעה המלצה. לא ארחיב ואפרט על העלילה, כי כבר יש כמה איזכורים כמו כאן, אז מי שרוצה לדעת על מה מדובר מוזמן לעיין.

ועל הספר – במרכז הספר מחברת של מילים קשות שאותן אוספת נעמי, הילדה השותקת. אבל חוץ ממנה ומשתיקותיה, הספר עוסק באנשים שלרובם המילים קשות להן:
לונה היפה שמתביישת ברי"ש המתגלגלת שקיבלה מהשפה היוונית כשעלתה מרודוס, ולכן לא אומרת את מה שצריך ומתי שצריך;
ניסים  שגמגומו מגלגל אותו מהלך חייו במסלול רצוף קשיים;
אסתריקה הסבתא שאומרת את מה שלא צריך ואח"כ משתתקת;
סולומון הסבא שמשתתק מוקדם מדי עקב המעבר המוקדם לעולם הבא
אוטו מיכאליס שצריך להגיד כמה מילים להשתיק את אשתו ונמנע
אלזה שמדברת הרבה יותר מדי, ומזל שלא השתיקו אותה, כי כ"כ אהבתי את דמותה הייקית, שתואמת את הסטריאוטיפ הנכון במדויק
וכמובן נעמי, הילדה השותקת שהמילים מתקשות לצאת לה מהפה

ומעבר לעלילה עצמה, איזה יופי של תיאור המדינה הצעירה בתקופת לידתה, מהמילים האופייניות לתקופה, המוצרים, הנוף האנושי המקסים והאוטנטי, הנוף הגיאוגרפי (שדווקא הוא פחות דיבר אלי כי פחות מוכר), הכלכלה, הפוליטיקה, הלכי הרוח, משחקי הילדים...
בקיצור – תמונה מדויקת של התקופה דרך סיפור אנושי רגיש, כואב וחם.

יופי של ספר, עונג.

יום שבת, 21 ביוני 2008

עדכון מהיום (210608)

http://blog.tapuz.co.il/oferD/images/463981_44.JPG
רציתי לכתוב לכם איזה יום מקסים היה לי היום, כמה סיפוק ותחושת הישג, אבל יוצא לי קצת אחרת בינתיים.

העניין התחיל עוד בבוקר, או אפילו אתמול בלילה. ב-0100 בלילה בעצם, שאז הצלחתי להירדם סוף-סוף. הייתי עסוק בלכתוב לכם, ואח"כ בלקרוא את ההתחלה של "מחברת המילים הקשות" שהצליח לגנוב לי שעות שינה יקרות. לכן בבוקר התעוררתי בקושי בדקה ה-90, מזדרז לבלוע מנת קורנפלקס וקפה ולנסוע לעבודה. לא הספקתי להיכנס לתפוז לבדיקת סטאטוס ההודעות שהעליתי.

היום עבר מהר, כולל לחץ מקומי וזמני בדיוק בצהריים, מה שגרם לי לפספס את הארוחה. כך שבסוף היום נשארו שתי אפשרויות: להיכנס למזללה או מסעדה מקומית, או להכין משהו בבית. מכיוון שנמאס לי לאכול לבד במסעדות, ומזללות מזנון מהיר מזמן לא גורמות לי הנאה, אם אי פעם, נכנסתי לסופר המקומי רעב.
מכירים את תהליך הקניה כשרעבים? כל דבר נראה טעים, בדיוק מה שמתחשק. מדמיינים את ההכנה של הדבר הזה, את ההנאה מהדבר ההוא, כמה שהירק המוזר למראה והלא מוכר יכול להיות טעים ובדיוק מתחשק לנסות תבשיל קסווה (אין לי מושג מה בדיוק עושים עם זה, אבל בדיוק נזכרתי בספר שתיאר תבשיל מקומי איפשהו באפריקה, והזיכרון היה הממש טעים).

בסוף יצאתי עם פלח אדום של בשר (למחר) פיסת סלמון אדמדמה (לעכשיו), כמה ירקות יקרים אש ואקזוטיים (עגבניה ואבוקדו, מכירים?) ועוד כמה קשקושים לא חיוניים.

עם המטען הזה נכנסתי בסערה הביתה, התפשטתי, לפחות עד שהמזגן יתחיל להשפיע, סידרתי את הקניות והסתערתי בזריזות על הכנת סלט אימתני של חסה, גזר, עגבניות, פטריות, גבינה מגוררת, זרעי דלעת מקולפים (גרעינים לבנים ששבט מקסיקנים קילף בשבילי וארז בשקיק), ומלמעלה רוטב חמצמץ.

כשהיה מוכן, חתכתי לשניים את גוש הסלמון שהיה גדול מדי וישר למחבט עם כמה טיפות שמן זית.
כשהיה כבר על הצלחת הזלפתי מן רוטב סלסה מקומי וחריף, פתחתי בירה, צילמתי בשבילכם, והתענגתי.
היה שווה את הטרחה ואת הויתור על המזון המהיר.

ועל חוויות מהעבודה אספר בהזדמנות קרובה אחרת, רק שנראה שאצטרך להתחיל מההתחלה, כי אני לא חושב ששיתפתי אתכם ממש בכל הנוגע לטיב עבודתי כאן.

יום רביעי, 18 ביוני 2008

רגע של נחת


ברשומה הקודמת העליתי דברים, שלפני שנתיים כתבתי ופרסמתי בפורום ספרים. ברשומה שבה סיפרתי שהגעתי ליומולדת 90 של איש יקר לי, זה שהשקיע בי הרבה מאמצים והצליח להכניס אותי לעולם הקסום של הספרים.

 מאז, כאמור, עברו שנתיים. באופן טבעי, רציתי שנצליח לשמור יותר על קשר ועל שגרת ביקורים, ובאופן טבעי ובלתי נסלח זה לא ממש הצליח לי.

לפני כמה חודשים הרמתי אליו טלפון. לא היה ברור לי מה בדיוק קרה, אבל הוא לא זיהה אותי, ולא ממש זכר מי אני ומה האיש שמתקשר רוצה.
זה מאד כאב לי, אבל איכשהו יכולתי לקבל בהבנה. הרי הוא כבר לא מאד צעיר. ועם המחשבה הזו נשארתי, די חושש מלהתקשר שוב, ואיכשהו מצפה שתגיע אלי בשורה רעה.

הערב, לא ברור מה הניע אותי, אבל כנראה שזיכרון הקשור בקריאה, וגם הלבד בניכר, ובקיצור – הרמתי שיחה לארץ.
איזו הפתעה נהדרת – האיש צלול כבעבר, זכר בדיוק שנפגשנו ביומולדת שלו, זכר את מה שכתבתי לו אז וסיפר שחיפש את זה ולא מצא, רק לא מזמן.
עוד שוחחנו על המשפחה, על המעבר לארה"ב (בנו הבכור מתגורר לא רחוק, בסן-פרנסיסקו), על הקריאה והשינויים בהרגלי הצריכה. הוא שמח לשמוע שיש הרבה קוראים צעירים שאפילו משתתפים בפורומים וקבוצות דיון בנושא, ושגם הבת שלי נשבתה בקסם הקריאה.

בקיצור – נחת לפני השינה.
לילה טוב

רשומה אישית על איש יקר

רשומה שפרסמתי בעבר בפורום ספרים, ומעלה אותה שוב כאן. עדכון בקרוב.

אתמול בערב הודיעו לי שאני מוזמן. קצת שכחו אותי אבל אני לא נעלב.

בחגיגה לא יהיה זר פרחים, לא כיסא עליו יניפו את החתן המתרגש, גם לא ליצן קולני הצורח ברמקולים בדיחות.
הקוסם היחיד יהיה בלתי נראה, ויש המטילים ספק בקיומו, אבל הוא האחראי לקיום היומולדת, ולהבאתם של המוזמנים.

זו מסיבת יומולדת לאיש יקר לי מאד, החוגג 90. כבר בקושי הולך, כבר לא מצליח לקרא, וגם בריאותו שהייתה די תקינה עד לפני כמה שנים נפגעה משמעותית בפגישה לא מתוכננת עם פגוש של מכונית.

אבל האדם הזה, שמלבד מעליליו הרבים בבניית הארץ, במחתרות ועוד, הוא גם האחראי הכמעט בלבדי לכך שאני משתתף קבוע בפורומים שלנו, ומחשיב עצמי כמין תולעת.
כשכן שלי, וכבעל חנות ספרים, היה עושה מאמצים כנים ובלתי נלאים, להכניס אותי בסוד קסמם. לא התייאש כשרבים שלא קראתי כלל חזרו אליו במצב חדש. המשיך לעודד, לגרות, לסקרן, ולספק לי ספרים חדשים.
ימי "מחלה" רבים ביליתי בבליעת ספרי אנציקלופדיה תרבות ובשינון טבלאות נתונים, שנשאלו ממדפיו.
להנאתי הראשונה מסדרת דנידין הוא אחראי אישית. גם לשביעיה הסודית התודעתי דרכו. בסוף הצליח לו - לספר של אליסטייר מקלין/תותחי נברון, נשאבתי ממש. ומשם החלה הקריירה התולעתית שלי.

אז כמובן שאני מאחל לו הרבה בריאות (שלא תידרדר יותר) ואריכות ימים, ומוקיר לו תודה
ע נ ק י ת על מה שבזכותו הוא חלק גדול ממני כיום.



וחוויות שלאחר המסיבה:

היה מרגש לראות אותו צלול, מלא הומור ושמח.

מרגש גם לראות שכנים שלא ראיתי יותר מ-30 שנה. הם היו אז זקנים, בני יותר מ-17. אני צוציק. לכן קל היה לי לזהות אותם. להם קצת יותר קשה.

והכי מרגש היה כשקראתי לו את מה שכתבתי לכם כאן.
לתגובתו, שזו אחת המתנות היותר יפות שקיבל הערב, ושמאד משמח אותו לדעת על מקומו הכ"כ מרכזי בחיי, נצטעפו עיני וקולי נשנק.

עדכון מ-2008 ברשומה הבאה

קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי

זהו, סופסוף גמרתי את הספר הזה. הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. גמעתי אותו בקצב גבוה.
ועכשיו, אני מנסה להבין איך לכתוב עליו בצורה שתבהיר את המצב המוזר שבו אני חלוק עם עצמי ביחס אליו באופן די קיצוני.

נתחיל עם מה שטוב – נהניתי מהקריאה.
המורקמי הזה יודע לכתוב. הוא מתאר יפה אנשים. מצבים בין-אישיים, סביבה אורבאנית וכל דבר שהוא מנסה. הכתיבה מרתקת, סוחפת ומצליחה להחזיק את הקורא דרוך וסקרן לדעת מה יקרה הלאה.
לא סתם הצלחתי לבלוע אותו בקצב גבוה בהרבה מהממוצע הרב שנתי שלי. קראתי בשקיקה, לא פעם על חשבון שעות השינה.

ומה שפחות טוב – לא סבלתי את הסיפור.
בצד החובה יש לא מעט עניינים שבגללם חיכיתי כבר שזה ייגמר (כאמור תוך קריאה להוטה):
1-     על הסרגל של הריאליה/פנטאזיה, שבקצהו האחד ספרי העיון ובקצה השני ספרי הפנטאזיה המוצהרים, יש עולם שלם של יצירות ביניים. יש את הרומנים ההיסטוריים שנשענים על עובדות ידועות ומשלימים פרטים כיד הדמיון הטובה; יש ספרי בדיון ריאליים, כאלה שיכלו להתרחש בבניין מימול, רק שבמקרה לגמרי קרו במוחו של היוצר; יש את סוג הספרים הנקרא "ריאליזם פנטסטי", בו רוב הדברים נראים הגיוניים למדי למעט אלמנטים כאלה ואחרים שהסבירות לקיומם קטנה עד לא קיימת, אך אינם מהווים את העיקר בספר. מבחינתי, מורקמי הלך עם זה צעד נוסף רחוק מידי, כשהפך את רובו להזוי לחלוטין. כמות התוכן הפנטסטי בספר, חוסר ההיגיון הכללי של המאורעות, ההיכרויות התמוהות וטיבן של הדמויות הוא לא סביר באופן קיצוני. גם התחברות של מעגלי עלילה נפרדים בצורה נאה וכאילו הגיונית עצבנה אותי.
2-     דמות הגיבור מזמינה אמפטיה. המסכן האבד את אשתו לכוחות הרשע, כשהוא חסר אונים מעוררת בקורא סוג של חמלה והזדהות. הוא גם נראה לנו סה"כ די נורמאלי. אפילו שדרך התמודדותו עם האירוע הטראומטי הינה להיכנס לבאר עמוקה וחשוכה ולהתבודד שם. בקיצור, הפאסיביות שלו ממש מעצבנת.
3-     הספר גדול באופן מוגזם. צריך סיבות מיוחדות להאריך ספר ל-572 עמודים, ולמורקמי לא היו את הסיבות האלה. עשרות דמויות נכנסות לסיפור, לעיתים למופע קצרצר, לעיתים למופע ארוך והזוי. רק כתזכורת: נגן הגיטרה שמוכה נמרצות, האחיות קאנו המוזרות, הנערה השכנה והחביבה מאי (הדמות הכי נורמאלית שיושבת בהחלמה מדומה בבית לאחר תאונה בה גרמה לחבר שלה למות על האופנוע כשכיסתה את עיניו), האם ובנה קינמון ומוסקט, אדון הונדה החירש ומתנתו התמוהה, המתקשרת התמוהה וחסרת השם, הילדון שמתבונן מהחלון ורואה התרחשות מוזרה בחוץ, לוטטנט ממיה וסיפורי המלחמה במנצ`וריה, וכמובן האישה הנעלמת קומיקו, ואחיה האיום וטאיה _ החתול בעל אותו השם. בטח פיספסתי מישהו אבל לא ממש חשוב. הבנתם את הקטע.
עומס עצום, פיזור מוגזם של עלילות משנה, והכל כאמור באי-היגיון. אפילו הסיפורים על מלחמת מנצ`וריה, שלכאורה יכולים לתרום ידע ותובנות היסטוריים, איבדו מכוכם עקב הספק הכללי באינו אמת סבירה כלשהי בספר.
4-     הסוף המאולץ, שנתפר בגסות לפי סגנון אמריקאי לפיו אסור להשאיר קצוות פרומים. דווקא את זה הוא לקח?

בקיצור, טוב שנגמר. ומבחינתי גם נגמר לי ממורקמי. כנראה שלא אתקרב אליו יותר.

יום ראשון, 15 ביוני 2008

עדכון מארץ האפשרויות– 140608

אתמול כשחזרתי מהעבודה, היה לי ברור שאני הולך לבלות את השבת במיטה עם שפעת. די מפחיד לצפות לכזו שבת לבד לגמרי כאן בניכר.
אז לקחתי צרור גלולות והלכתי לישון צהריים. בערב.
כמה שעות אח"כ קמתי, עדיין עם כאב הראש, אבל בשליטה. ככה נמרח הערב, ושוב עם כמה גלולות ולמיטה.

פקחתי עיניים בבוקר, בוחן אם יש ראש ואם הוא כואב וגיליתי שלא ממש. כלומר מין עמימות כזו מוכרת אבל עם ניצנים לאופטימיות זהירה.
ארוחת בוקר קצרה, ועננות הבוקר התבהרה. אחרי שיחת טלפון חביבה מחבר שבארץ יצאתי לסיבוב באזור. מצאתי עצמי שוב ב-Barnes&Noble המקומי, שוב מסתובב בין המדפים ומחפש אקשן.
מצאתי את הספר של דאגלס אדמס, שיש לו הרבה מעריצים בסביבה, בכריכה מהודרת שכוללת לקט מכובד ממכלול כתביו (לפחות מה שאני מכיר). אז שלפתי את המצלמה כדי שיהיה לי עם מה להוציא לכם את העיניים, כי בארץ אין סיכוי למצוא את זה בכ-60 ₪.
לקחתי לי כוס קפה הפוך מהסטארבקס הצמוד והתיישבתי לעיין. הפתיחה חביבה למדי, ואפילו נרשם צחקוק מהנה. אולי אתפתה לעיין בו יותר בפעם אחרת, ואולי אפילו יפתח לי צוהר למד"ב ויתקן את הרושם הנוראי שלי ממנו ומסוכנות הבילוש של דיראק ג`נטלי, שדווקא לא כלול בספר הזה.

אח"כ ניגשתי להציץ באגף המפות וספרי הטיולים. מצאתי אוסף ספרים שלם על עיירות האיזור, על הפארקים המקומיים הגדולים, על האטרקציות שבסביבה וכו`.
ככה, בעודי מעיין במדף, נעמדה לידי אישה מבוגרת, שכמובן התנצלה כמנהג המקום, על שהיא נמצאת באותו מטר רבוע שבו אני נמצא, וכך התחלנו לשוחח.
מי שמכיר אותי יודע שאינני סוציומט מושבע. מאידך, אינני מהממהרים להתחבר לאנשים וליצור קשרים חברתיים חדשים בקלילות, ולכן די מפתיע שהשיחה עם אותה גברת התארכה ועברה למישורים אחרים לגמרי מאותם ספרי תיירות שמולם עמדנו. אולי זה מצבי האישי הבודד מעט, אולי המבטא המוזר ומעורר הסקרנות שלי ואולי סתם פנאי ומצברוח פתוח יותר, אבל מהר מאד נודע לי שהגברת מצפה לביקור של האח שלה מטרינידד (במקור, מוצא המשפחה מהודו, אבל היא גדלה בטרינידד עם משפחתה שנשארה שם), שלקראת בואו היא מתכננת טיול, נודע לי שהיא חיה לבד באזור, כשביתה היחידה, בת ה-24 חיה לא רחוק באזור LA, שהיא מחפשת לעבור לגור באזור סאן-דייגו ולעבוד במקצוע בו היא מתמחה – עיסוי רפואי.
עוד כמה דקות עברו, ונודע לי שהיה לה בן שנהרג לפני 3 שנים בהיותו בן 24. הוא נורה, אבל לא הבנתי באילו נסיבות. לדבריה העניין גם לא נחקר לאשורו. ניצנוצי דמעות הופיעו בעיניה, אבל לדבריה היא ממשיכה בחייה, והיא בטוחה שהוא באיזה "מקום שליו אחר", ומוצאת נחמה באמונה זו.

אחרי שנפרדתי ממנה, תהיתי שוב אילו היכרויות מוזרות צופן לי העתיד במקום הזה. איך זה שבארץ סיפורים כאלה הגיעו אלי דרך העיתון, אם בכלל, ואיכשהו כאן, 3 חודשים וכבר יש לי מין אוסף סיפורים אנושיים כאלה.

אספתי עוד את The RELUCTANT FUNDAMENTALIST שזכרתי שהומלץ (לא זוכר מי ומתי), שילמתי סכום זעום, יצאתי ונכנסתי למסעדה איטלקית מקומית. הזמנתי סנדביץ` שהיה משהו-משהו, וסלט לא משהו, צפיתי בהנאה בכדורגל מהיורו, ועכשיו חזרתי לספר לכם את כל זה.