יום שישי, 29 במאי 2009

Bodies

ישנה תערוכה שמסתובבת בעולם שזהו שמה. אנחנו נתקלנו בה בפעם הראשונה בביקור הראשון בווגאס, עליו כבר סיפרתי. הצאצאים התעניינו, ואני מצאתי את עצמי מנסה לנסח בבהירות, למה אני מתנגד עקרונית לבקר בה.
הטיעון המרכזי שלי היה שיש בזה פגיעה בכבוד האדם. יש לי תחושה שמה שמניע את הקהל זה סוג של מציצנות מעוותת (וואי, זה היה פעם איש חי), ומה שמניע את המציגים זה סוג של תאוות בצע מהסוג השפל ביותר.
הרי אם הערך המרכזי מתערוכה שכזו היה חינוכי, מה מונע מהמציגים לייצר דגמי פלסטיק וגבס ושאר חומרים. למה להראות משהו שהיה חי ופועם פעם? דווקא דגמים יכולים להמחיש טוב יותר את פעולת המערכות, את זרימת החומרים ואת פעילות החיים בכללותם.
עוד נקודה למחשבה – משום מה כל ה-"מוצגים" נראים (לפי התמונות) ממקור אסייתי. ואצלי מנקרת המחשבה שמא הטיעון כאילו תרמו את עצמם לתערוכה לא ממש נכון. הרי נסו להסביר לי למה ירצה מישהו לתרום עצמו לתערוכה שכזו? שמא אילצו אותם לתרום את עצמם? או אולי עודדו אותם איכשהו שכדאי להם, כי אחרת המוות יהיה נורא הרבה יותר? אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבות הללו.
ובאותו עניין, את התערוכה מפרסמת תמונת אחד המוצגים האנושיים הללו, זו שהעליתי, שנראה כאמור כמו איש סיני צעיר ושרירי למדי. בהחלט בריא לכאורה. לא חשוד?
אז הודעתי לצאצאים שלי אין כוונה לממן להם או לתרום במשהו לעניין, וגם שכנעתי אותם בהיגיון של הדברים. שמחתי על השכנוע הזה.
בסופ"ש האחרון, כשבילינו עם החברים בווגאס שוב, עלה לדיון העניין. שמחתי שמבלי שהזכרתי את טיעוני הנגד שלי, החברה ציינה שהיא מסתייגת מהעניין בדיוק מאותן סיבות.
אז מה דעתכם? ראיתם? ביקרתם? חושבים שאני ממש טועה? מוזמנים להתווכח ולדון.

יום חמישי, 28 במאי 2009

מפעל ההסעדה

כפי שהזכירה לי יונה דורון בספרה, גם אצלנו בשלבי החינוך היסודי היה מה שנקרא בזמנו "מפעל ההסעדה". ההיכרות הראשונה שלי איתו הייתה בגן חובה, בשנתי הראשונה בגן רינה. מי שרצה (והאימא האישית שלי המאותגרת מטבח, כמובן שרצתה) נרשם לתוכנית בעלות מינימאלית. כל יום, אחרי הריכוז, שאליו היו באים ההורים לקחת בסיום את הילדים הביתה, והילדים היו מציצים למעלה, לכיוון הפתח בסקרנות לראות מי מההורים כבר הגיע. אני לא הצצתי, כי אף פעם לא זכיתי לתענוג הזה והייתי צועד הביתה לבד עם כמה חברים מאלה שהיו יחד איתי רשומים לתוכנית ההסעדה הזו.
זכורות לי קציצות הדגים החומות והקשות, מרק הירקות עם האטריות דמויות הכוכבים, לפתני פירות בסוף ועוד כמה מרשמים שאני כבר לא זוכר במדויק. בשנתי השנייה בגן החובה כבר בוטלה אותה תוכנית, אז נאלצתי ללכת הביתה ליהנות מהמטבח הביתי של אימא.
בבי"ס היסודי חזרתי לאותה תוכנית הסעדה. בכל יום, בסיום 4 שעות הלימוד היינו רצים ונעמדים ליד הדלת, ממתינים בסבלנות קולנית לזמן הפתיחה בו כל אחד היה רץ לשולחן של בני גילו, שבראשו ישבה תמיד אחת המורות להשגיח על המון התלמידים. אסור היה לנו לגעת באוכל לפני שניתן האות הרשמי, ואז היינו מתנפלים על סלסילות הלחם לחטוף לפני האחרים את הנשיקה, שמשום מה דווקא שם זכתה לפופולאריות.
זכור לי היטב הקמבק של אותן קציצות דגים מטוגנות, חומות וקשות, סלט כרוב וגזר עם משהו דומה למיונז, סלט תפוחי האדמה שהיה להיט, מרק העגבניות עם האורז שהיה הפייבוריט מבין המרקים ועוד כמה מנות בלתי חשובות.
את המזון היו מגישים לנו אחר כבוד, בארשת חשיבות בוגרת, התורנים. אלה היו תלמידים בוגרים מכיתות גבוהות יותר. כשעליתי לכיתה ד` שונתה מתכונת ביה"ס ובוטלו כיתות ז` ו-ח` שעברו להגדרה החינוכית החדשה – חטיבת הביניים. כפעולת התאמה, גויסנו תלמידי כיתות ד` לסבב התורנויות במסעדה, במה שאז למדנו להגדיר כשעורי כלכלת בית. עברו כמה ימים, והגיע תורי להצטרף לסבב התורנות. קודם כל – הייתי נרגש למדי מההזדמנות לחוות משהו לא שגרתי, להפסיד שיעורי לימוד ולהתנסות בעניין החשוב הזה של הכנת מזון.
כשנכנסנו, נדרשנו להוציא מחברות ולרשום את מה שהתעתדנו ללמוד. המורה, אישה כבודה בשיער מאפיר שהיה אסוף לה מאחור בקפידה, בסינר לבן רציני, חילקה לכולנו סינרים ושלחה אותנו קודם כל ליטול ידיים, לעטות על עצמינו סינרים ולחזור לחלק העיוני של הבוקר.
כאן פתחה המורה בהסבר כללי על חשיבות הנושאים שנלמד, על תזונה נכונה, על היגיינה הכרחית וכיו"ב. עוד אמרה כי נלמד להבדיל בין פירות לירקות. וואו, זה היה שוס רציני מבחינתי. תמיד תמהתי איך בדיוק מבחינים בין שתי משפחות מיני המזונות הללו. חסה, צנון, קולרבי, וגזר השתייכו למשפחת הירקות כמובן. לעומתם התפוז, האגס, התפוח, הענבים, האבטיח והמישמש (ועוד כמה חברים מובנים מאליהם) השתייכו כמובן לממלכת הפירות. אבל מה עם העגבנייה, המלפפון, החציל, האבוקדו ועוד כמה חברים לקבוצה – למה הם דווקא ירקות? הרי מבחינה ביולוגית הם פירות לכל דבר.
מאותו רגע ישבתי דרוך, מקשיב בתשומת לב רבה לכל הדברים המאוד חשובים שהיה לה ללמד אותנו, מחכה כבר שיגיע אותו פרק מרתק שסופסוף יפתור לי את החידה ארוכת הימים, זו שאפילו ההורים לא הצליחו לענות עליה. והנה, הגיע הרגע המיוחל, ואני כולי במתח סופג את דברי חוכמתה כשהכריזה (תחזיקו חזק): "ההבדל בין יקרות ופירות, זה שירקות רוחצים גם לפני הקילוף וגם אחריו. פירות לעומתם, רוחצים רק לפני הקילוף." התקשיתי לעכל את האכזבה מפיסת הידע המדהימה שהוענקה לי באותם רגעים, כך ששכחתי (בניגוד למנהגי) לאתגר את המורה בשאלות הבהרה נוספות. פשוט הייתי המום מהפנינה ההגותית המהממת הזו.
אח"כ התקדם היום בניחותא – אני מוניתי לקלף הר של תפוחי אדמה מבושלים, כשעם הזמן ואבדן הסבלנות הלכו התפוחים המסכנים ואיבדו מנפחם לטובת הר הקליפות המתגבה. מה שהצליח לצאת שלם מהתחנה שלי עבר הלאה בדרך להכנת סלט תפוחי אדמה טעים (שממנו נשנשנו לא מעט בתהליך).
אח"כ הגיע שלב עריכת השולחנות (המון נשיקות לחם אספנו לנו, כשאני דואג לבני כיתתי ומעמיס בסלסילה של השולחן הכיתתי ערימה נוספת של כאלה לשמחתם של בני הכיתה. היה גם כיף להרגיש חשוב ולחלק לבני הכיתה את המרק ושאר המנות.
בתורנויות הבאות כבר פחתה ההתלהבות, ובסוף השנה ממילא עברתי בי"ס, כך שנותרו רק הזיכרונות.

יום רביעי, 27 במאי 2009

יום זיכרון שמח


תשכחו את המושגים הישראליים של יום הזיכרון העטוף ביגון ותחושת שכול. כאן, יום הזיכרון (Memorial Day) הוא יום חג. זה יום חופשה, יום של נופש וקניות (ומבצעי SALES כמובן) ושאר כיופים מתבקשים. זה מאד מוזר לישראלים כמונו, במדינתנו הקטנה שבה לכל אחד יש נגיעה לעניין באופן ישיר או בהיכרות עם מישהו מהנפגעים.
כאן זה אחרת, ואם הבנתי נכון, זה יותר יום של זיכרון ע"מ שלא לשכוח את תרומתם של מי שתרמו לבניין המדינה הנפלאה הזאת (ארה"ב) שהם כ"כ אוהבים, עם כל השפע והיופי וכו` וכו`...
אז לכבוד הסופ"ש הארוך שעבר עלינו, ולכבוד יום ההולדת של האישה שבסופ"ש הקרוב, הוזמנו להצטרף לזוג חברים לבילוי יחד איתם בווגאס. המלון הוזמן, הטיסות תואמו והוזמנו, הילדים התארגנו בבית לסופ"ש חופשי מההורים, וגם אנחנו התארגנו.
בלילה של יום חמישי לא הצלחתי משום מה להירדם. אז ניצלתי את הזמן להשלמת פערים חלקית ממה שהפסדתי לאחרונה כאן בבלוגיה, והורדתי את מפלס המסרים המודיעים על הודעותיכם הממתינות לפחות מ-400 (כשנכון להיום עלה שוב ל-480  .
בבוקר, הטיסה עברה חלק בגדול כששני אירועים (לא נורא חשובים) ראויים לציון:
האחד – היה מעניין להיווכח בצירוף המקרים המיוחד כשהקונקשן שבין הטיסות, שלעיתים מחייב גם נסיעות רכבת בין טרמינלים וכיו"ב, הסתכם הפעם ביציאה מהמטוס, המתנה, וכניסה חזרה בדיוק לאותו מטוס ולאותו המושב. חביב
השני – בטיסות המרובות מדי יצא לי לאחרונה לראות שהופיע סרט חדש בתוכנית, בכיכובם שם אמה תומפסון ודסטין הופמן. לרוב אין לי ממש סבלנות לצפות בסרטים במהלך הטיסות. אני מעדיף לנמנם ולקרוא. אבל הפעם התחשק לי. הסרט, משהו כמו "הסיכוי האחרון, הארווי", מספר על מוזיקאי לא ממש מוצלח שמתפרנס מכתיבת ג`ינגלים לפרסומות, גרוש ודי גלמוד בחייו, נוסע לחתונת ביתו בלונדון. הרבה מחייו הכושלים למדי מתגלם במיני תקלות קטנות ופספוסים מביכים ומכמירי לב. בלונדון הוא פוגש את אמה תומפסון, רווקה מתבגרת ודי אומללה, המתפרנסת ממילוי שאלונים לסקרים בנמל התעופה. ומתוך האומללות הקטנה שלהם, ומתוך חמלה הדדית וסוג של ייאוש, נולדת תקווה קטנה ומחממת לב.
הרבה רגעים מרגשים היו בסרט, שבמפתיע חילצו ממני דמעות של חמלה והתרגשות. מביך קצת, אבל למי איכפת..
נחתי בנמל וניסיתי להבין איפה אני אמור להיפגש עם האישה והחברים. מכיוון שהכרטיסים לטיסה הוזמנו ע"י החברים, לא הייתי מצוי בפרטים, אבל איכשהו הצליח לי לנחש בערך באיזה טרמינל  אנחנו צפויים להיפגש. ישבתי וחיכיתי שינחתו, ובינתיים קפצתי לבקר כאן בתפוז. כעבור כשעה הגיע הטלפון המצופה. ניסיתי להבין מהאישה איפה היא בדיוק כדי שנתאם את המפגש, כשבמפתיע, במתחם הטרמינלים העמוס הרמתי את הראש וראיתי אותה רחוק בקומה למעלה. כיף
ומכאן – פגישה, חיבוקים (בכ"ז כמה ימי פרידה), ולתוכנית הבילוי המדהימה, עליה אספר בהרחבה בנפרד בעתיד הקרוב.
וקישורים לביקורות על הסרט

המלצה – נער החידות ממומביי / ויקאס סווארופ

אני מניח שאין צורך להציג את הספר. הוא מוכר כמעט לכולם. אני שמעתי ורשמתי לעצמי אותו אחרי ביקורת של נוריתה, שכהרגלה מביאה לי (ולרבים) המלצות לספרים חדשים ממש, כאלה שרק נפרדו ממכונות הדפוס והכריכייה. אח"כ הגיעו שלל המלצות ובהמשך כמובן הסרט, והאוסקרים.
אבל למי שבמקרה לא מכיר, להלן תקציר הכריכה האחורית (ושוב, בחסות בוקמי):
איך קורה שמלצר הודי עני וחסר השכלה מצליח לזכות בסכום הגדול ביותר בעולם בשעשועון הטלוויזיה "מי יגיע למיליארד?" איך קורה שהוא יודע את התשובות לשאלות הטריוויה המוזרות ביותר, ועובר את כל שלבי המשחק?

ראם מוחמד תומאס בן ה-18, הגיבור-המספר של הרומן "נער החידות ממומביי", נעצר מיד לאחר שהוא זוכה בסכום הדמיוני של מיליארד רופי (כמאה מיליון ₪) בשעשועון הטלוויזיה "מי יגיע למיליארד?", שבו ענה נכון על שתים-עשרה שאלות.

המפיקים ההמומים עוצרים אותו כי הם בטוחים שהוא רימה בדרך כלשהי. עורכת דין שמגיעה לבית המעצר בדיוק ברגע הנכון, מחלצת אותו ולוקחת אותו לביתה כדי שיספר לה - שאלה אחר שאלה - איך הגיע לדעת את התשובות.
על החוויה
כיף לקרוא את הספר. הוא קולח, מרתק, מזעזע ומחריד, מרגש בקטעים רבים ויש תחושה של סיפור פנטסטי מסופר בכנות. הספר בנוי בפרקים, כשכל אחד מספר את סיפור התשובה לשאלה המתאימה בשאלון הידוע, שהביא לזכייה הגדולה שבסוף.
הנער המתואר, בחור פשוט ודי מסכן גם בסטנדרטים של הודו – הוא יתום שאיבד גם את האב המאמץ שלו וגם זה בנסיבות שאינן קשורות למוות טבעי. הוא בן ל-3 דתות, ובעצם אינו משתייך באמת לאף אחת מהן. אבל איכשהו אין תחושה של מסכנות בתיאור חייו שאותו לא היינו מאחלים לאף אחד. הוא עובר ממקום למקום, מוצא פרנסות מגוונות בגיל שילדינו לומדים בבתי ספר ואנו נשמרים מלתת להם לחצות לבד את הכביש, או לשחק בגן ללא השגחה. התגלגלותו בין המקומות והאירועים חושפת אותו לחוויות קומיות, טראגיות, מפחידות, מחרידות ומכמירות לב.
כל הנ"ל מסופר בצבעוניות, בקצב תוסס של אירועים שמצליח להשאיר את הקורא סקרן, מתוח, ונרגש בכל פעם לגלות איך קטע מסיפור חייו הוביל בסוף לידיעה של התשובה הנכונה בחידון.
וביקורת קטנה
נראה שכדי להצליח בשוק העולמי, אין די בסיפור טוב וקולח. דעת הקהל התאוותנית דורשת עמידה בקריטריונים ברורים וסטנדרטיים למדי של סגירת מעגלים וסופים ברורים. וגם סווארופ נופל לאותה מלכודת שבה נפל חאלד חוסייני ברודף העפיפונים, בה היה נורא חשוב לסגור את הקצוות, להשלים מעגלים ולהדק את החבילה כך שהקורא הסטנדרטי ייצא שבע רצון. ישנה אי סבירות גדולה במיוחד שכ"כ הרבה מעגלים אנושיים יצליחו פתאום להיסגר במדינה של כמיליארד נפש. לא אפרט יותר מדי, כי יש סיכוי שיש כאן איזה אחד או שניים שטרם הספיקו, אבל מי שקרא מבין למה כוונתי.
ולסיכום
כיף של ספר שנקרא בנשימה עצורה ובהנאה רבה.
וקטנה
עכשיו מסקרן לראות את הסרט, כי לפי מה ששמעתי מהאישה הוא מצוין, אבל שונה למדי מאביו הספרותי

יום שישי, 22 במאי 2009

כשהאדמה רועדת

קליפורניה ידועה ברעשי האדמה שבשטחה. כבר חוויתי כאן לא מעט רעידות. לרוב הן קצרות ולא מאד מורגשות, וסה"כ לא נורא מתרגשים מהן.
לפני כמה חודשים חוויתי אחת יותר חזקה כשהייתי המפעל עליו סיפרתי. בתוך המפעל היה מין מגדל משרדים שהחל להתנדנד. הנדנוד היה חזק למדי, אבל לרגע לא חשתי שזה מפחיד. זה היה מין נדנוד איטי מצד לצד. הסתבר שהמוקד היה כ-6 ק"מ מהמפעל. הסיבה שבגללה לא ממש התרגשתי הייתה שאופיין הרעידה היה מסוג מתגלגל, משהו דומה לגלים ארוכים, שאינו מחולל טלטלה חזקה.
ביום ראשון בערב, כשהגשתי לשוטר בנמל התעופה את תעודת הזהות וכרטיס העלייה למטוס, נשמע פתאום רעש דומה לפיצוץ חזק, שהרעיד את כל החלונות הזכוכית המרובים בקירות ובגג של הטרמינל. המחשבה הראשונית שעברה לי בראש הייתה פיצוץ. זה מה ששנים של חיים בארץ מטביעים בעולם המושגים. אח"כ חשבתי על בום אל-קולי, או על התרסקות מטוס. ובקיצור – מחשבות קטסטרופליות.
במבט קצר נראה היה שהשוטר שמולי די אדיש, וחוץ מקולות מקריים לא נרשמה התרגשות מיוחדת. לשאלתי, ענה השוטר באדישות "רעידת אדמה".
היום הצצתי באינטרנט וראיתי שהמוקד היה בסה"כ כ-2 ק"מ מהמקום שהייתי ובעומק של 15 ק"מ. כלומר – כמעט מתחתיי, מאד קרוב! לכן, למרות העצמה הלא כ"כ כגבוהה – בסה"כ 4.7 בסולם ריכטר, הוא הורגשה מאד קרוב ויחסית חזק. לראשונה גם הבנתי למה התופעה נקרית "רעש אדמה". זה באמת מפיק רעש. חזק למדי.
מזל שלא היה יותר חזק, ומזל שלא היו נפגעים. זה באמת היה לא נעים.

אולפני יוניברסל

ישנו אתר תיירות מוכר וידוע בהוליווד – אולפני יוניברסל. יש במקום מגוון אטרקציות מלהיב לכל חובב סרטים, וגם למי שרק קצת.
אולמות תצוגה להקרנות סרטים בפורמט מיוחד (D3, D4, IMAX וכיו"ב), רכבות הרים מיוחדות, סיורים באתרי הסרטה של סרטים מוכרים ושלל אטרקציות מלהיבות.
לנו לקח כמעט שנה לגייס כוחות ולקום מוקדם, כפי שהמליצו כל הממליצים, ולהגיע. אפילו שזה היה בהרכב חסר, כי הבן לא הצליח לקום בבוקר.
הסיור התחיל בצפייה בקטע מיוחד של שרק בארבעה מימדים – שלושה עם עדשות פולרואידיות, ותוספות מהכיסא שמלטף אותך, מזרים עליך אויר קר, מתיז עליך מים וכד`. מאד נחמד J
אח"כ נכנסנו לביתן של סרטי אימה, עם שלל פעלולים במבוך מלא אימה, כשמתוך הצללים מגיחים אליך בובות מאיימות ודמויות מפחידות (משוחקות ע"י שחקנים חיים). התרגשות אמיתית לדור הצעיר, ותחושה אמיתית של בעתה.
המשכנו בסיור מעניין באוטובוס בין האולפנים הגדולים שבשטח התחתון, צופים בהדגמות פעלולים ובקטעי הסרטים שצולמו בהם, רואים מנהרות רכבת תחתית מתמוטטות עלינו, שיטפונות מים שוצפים לידינו, הכריש ממלתעות מתיז עלינו, ושלל חוויות מהעולם הקולנועי שמשעשע לראות היכן נוצרו (שלא בטבע השוצף והאמיתי). יפה לראות שבזמן הסיור המקום שוקק פעילות אמיתית – זירות הקרנה נבנות, תפאורות משונעות, ובכלל – יש הרגשה שכל רגע יצוץ איזה כוכב מוכר מאחד הקרוונים. האישה שאיתי זיהתה בקלות תפאורות לסרטים ותוכניות שראתה. חביב מאד.
אח"כ נכנסנו להקרנת סרטון מוטרף ב-IMAX, על בסיס הסימפסונים, ורכבות מפחידות שונות, ושלל תצוגות מסקרנות מההיסטוריה של הקולנוע. בהמשך, סדרה של הדגמות על איך יוצרים אפקטים שונים בסרטים.
את היום קינחנו בעוד סרט תלת מימד על בסיס במחסל 2 (זה עם הצורות המיוחדות של מעין מתכת נוזלית), כשעל הבמה שולבו אפקטים חיים הכוללים שחקנים המשתלבים בעלילת הסרט. סה"כ יום כייפי ביותר, כשהמיתון מסייע לחוויה בדמותם של תורים קצרים למדי.
ורשמים מצולמים – להנאתכם:
מראה כללי של נוף הוואלי, כולל סט חדש בבניה
תצוגה מכוניות שכיכבו בסרטים. בתמונה - המכונית מפארק היורה
תצוגת מתקן הדמייה רובוטי לפיצוץ מכוניות
סצינה מפסיכו שמשוחקת לייב לקהל הצופים
זירת התרסקות מטוב נוסעים על שכונת מגורים
פיאצה איטלקית "אותנטית"
מגוון בתים טיפוסיים לסדרות וסרטים שונים. זכור לי "עקרות בית משועממות" ובטח הרבה אחרים
תפאורה ייחודית וחד פעמית לסרט שלא ראיתי (מכירים?)
מבט כללי מלמעלה לפני הירידה בגרמי המדרגות הנעות הענקיים לכיוון שאר האטרקציות
ממתחם פארק היורה והרכבת הרטובה
ועוד קצת מבט כללי מ"רחובות" המתחם

יום ראשון, 17 במאי 2009

יומנה של סוזאן לניקולס / ג`יימס פטרסון

המהדורה בעברית בהוצאת כנרת
ובמקור: PATTERSON JAMES / SUZANNE`S DIARY FOR NICHOLAS, 2001, 266 עמ`
העלילה הרשמית
ושוב, כהרגלי העצל, תקציר הכריכה האחורית מאתר סימניה:
קייטי וילקינסון מצאה סוף סוף את הגבר המושלם, שיש בו כי מה שחלמה עליו. אבל יום אחד הוא נעלם מחייה בלי שום הסבר, והשאיר אחריו רק יומן. היומן הוא מכתב אהבה שכתבה אמא טרייה ושמה סוזאן לבנה התינוק, ניקולס. ביומן היא מספרת על התאהבותה באביו של הילד ועל האושר שגילתה באמהות. קייטי קוראת ביומן הנוגע ללב ומבינה שהגבר המושלם שעזב אותה אינו אלא האב והבעל שמופיע ביומן. בחשש רב היא ממשיכה לקרוא ומנסה נואשות להבין מה קרה ואם לאהבתה החדשה יש סיכוי. יומנה של סוזאן לניקולס הוא סיפור אהבה בלתי נשכח, שמצליח להיות קורע לב אך בו בזמן מלא תקווה. ג`יימס פטרסון הוא מחברם של רבי מכר רבים. בהם "חתול ועכבר" "ג`ק וג`יל" ו"אדום הוא הוורד" (בהוצאת "כנרת"). הוא מתגורר בפלורידה. "חכם, קליל ומבורך כמו משב רוח המגיע מהים" פיפל
הרקע לקריאה
לשמו של פטרסון התוודעתי לאורך השנים באזכורים שונים בקומונות ובפורום ספרים. ההקשר המיידי היה לסוגת ספרי מתח, שבהם הוא ידוע.
כשראיתי את הספר בערימה באחד מהגראג` סיילס, לא התבלבלתי, ובתמורה לחיוך וקנייה של כל מיני דברים אחרים ליקטתי אותו אלי. הוא הצטרף למדף העמוס עם סיכויים שווים להיבחר לקריאה. לא נעים כ"כ להודות, אבל כשחיפשתי ספר שיהיה לי קל לקרוא באנגלית, הגופן הנעים, הריווח הנוח בין השורות והכריכה הנוחה והידידותית – כל אלה שכנעו אותי לקחת אותו לקחת דווקא אותו לטיסות חוצות היבשת.
מכיוון שהמסקנה הסופית היא "אפשר לוותר", ייתכנו בהמשך ספויילרים, אז מי שבכ"ז מרגיש שלא מתאים לו להמשיך, מוזמן לפרוש.
הקריאה
הספר מתחיל כמובטח בסוג של תעלומה – מה מביא את מאט לעזוב במפתיע קשר חיובי וחם (כפי שנדמה לקייטי), ולהיעלם? אז במקום הסבר, מספק מאט לקייטי יומן לקריאה – היומן של סוזאן (מי זו?).
מהיומן לומדים להכיר את אותה סוזאן, לומדים להעריך ולחבב אותה, מתרגשים איתה ואוהבים איתה, כואבים איתה את מה שכואב, עד ש...
מעניין, לא הייתי בכלל חושב שיש סיכוי ליהנות מהספר. האהבה הדביקה והקיטשית, הסוף הדי ידוע מראש של הפרשייה, ונופת הצופים השורה על הכל – כל אלו מסוג הדברים שמרחיקים אותי מספרים  כאלה בד"כ. רק שהפעם, באופן מפתיע, היה לי נוח להמשיך, קל לקרוא, מרגש לא פעם ובכללי (כמה מביך) די כייפי. הוא פרט בלי בושה על כל נקודות הריגוש השבלוניות, שבמפתיע עבדו עלי.
לסיכום
הספר היווה בשבילי בדיוק מה שנדרש ממנו – ספר טיסה. עוד אחד שעליו אוכל לדווח "קלילון מרגש" ולא יותר. אז אם זה מה שמתאים לכם – בבקשה. לי הוא התאים.


יום שבת, 16 במאי 2009

חולמים פה בספרדית

לפני כ-20 שנה ביקרתי בארה"ב בטיול נפלא של כחודשיים. סיירנו בסיבוב ארוך ומעגלי בצידה הצפוני מזרחי של ארה"ב ובאזורים הקרובים של קנדה. חוץ מחוויית טיול זוגית נפלאה, הרווחתי בנוסף שדרוג משמעותי לרמת האנגלית שלי – בדיוק מה שלו הייתי זקוק לקראת הקורס באנגלית טכנית בטכניון. באותו טיול ארוך השתחרר לי מחסום והרגשתי שבמידה מסוימת בטיול הזה נרשמה אצלי פריצת דרך בשליטה בשפה. בפעם הראשונה להגדיר עצמי כדובר אנגלית, דבר שבו נלחמתי שנים בתיכון ללא הצלחה.
לקראת הנסיעה הנוכחית לא הרגשתי חששות כלשהם בנוגע לשליטתי בשפה. האנגלית אמנם הייתה חלודה, משנים של אי שימוש, אבל פה ושם קצת בכ"ז שיחות, וקריאה מועטה הצליחו להקנות לי ביטחון.
הפתעה מסוימת הייתה לי כשהתבקשתי לקחת שיעורים בספרדית, כי "חלק גדול מהעובדים לא דוברים אנגלית" וכדאי שאוכל לתקשר איתם. אז לקחתי כ-10 שיעורים שלא ממש הצליחו להפוך אותי לדובר השפה, אבל היו מועילים קצת, נתנו לי הבנה ויכולת קליטה בסיסיים. חוצמזה, במפתיע זה היה כיף J.
מה שהיה מפתיע מבחינתי הייתה העובדה שיש בארה"ב אנשים שאינם דוברים את השפה הרשמית. כשחיטטתי קצת באינטרנט בנוגע למקום אליו תכננתי לנסוע, הבנתי שהאוכלוסייה בעיר הינה ברובה היספאנית (51%). אח"כ גם הבנתי קצת יותר את הסיבה לעניין. זו לא רק הקרבה למכסיקו שיוצרת את הזיקה התרבותית אלא שכל קליפורניה הייתה פעם חלק ממכסיקו (ולבושתי בכלל לא הייתי מודע לכך).
האמת, לא ציפיתי למצוא כזו פופולאריות של השפה הספרדית. ידוע שארה"ב מורכבת מאוסף לאומים, ושיש קהילות איריות, איטלקיות, סיניות, הודיות, פרסיות וגם היספאניות. רק שבתקשורת לא ממש ברור עד כמה נוכחותם המובהקת מורגשת ביומיום.
ההפתעה היותר גדולה הייתה כשהתחלתי לצאת לכיוון ניו ג`רזי. פתאום ראיתי במטוס כיתוב להוראות בטיחות באנגלית ובספרדית, בנמלי התעופה השילוט כולל גם כיתוב בספרדית, בכל חברה מציעה תוכנת ניתוב השיחות שלשירות בספרדית נא להקיש "2", וכיו"ב.
האם זה רק אני, שלא קלטתי שב-20 שנה האחרונות הפכה ארה"ב לדו-לשונית במובהק?
אגב, בשיחות בנושא עם עובדים במפעל הניו ג`רזי, נראה שאצלם בהחלט יש מודעות לעניין, והבנתי שיש חלקים לא מבוטלים בארה"ב שלא ממש אוהבים את המגמה. מעניין..

סכר הובר



אחרי הערב היפהפה והקר על שוליו של הגרנד קניון, המשכנו בנסיעה מערבה, מקצרים מרחקים לחזרה ללס וגאס. הזמנו חדר במלון דרכים בטלפון והזדרזנו לנסוע, סוגרים כ-200 מייל בכיוון. הגענו למלון וצנחנו הרוגים לשינה. אפילו לא היה לנו כוח להודיע למלון שבטעות התנחלנו בסניף המזרחי של אותה רשת בעיירה ההיא.
בבוקר, אחרי ארוחה מאולתרת יצאנו לסגירת הטיול המעגלי. בדרך עוברים דרך סכר הובר המפורסם. הנוף במקום מדהים, הסכר מרשים במבנהו המסיבי והגבוה, היושב בנקיק ממש צר (יחסות) ומחזיק אגם עמוק מאד (שמשמעותו הרבה כוח בטורבינות). לא היו לי שותפים ליום סיור מתבקש בסכר, הכולל סיורים במעבה מבנה הבטון, אז הסתפקנו בעצירות התרשמות מההרים שמסביב.
בימים אלה נבנה גשר גדול מעל הנקיק, וניתן היה להתרשם מטכניקת בניית הגשר, האופיינית לגשרים מסוג זה. בינתיים, כמו שרואים בהרבה צילומים הכביש עובר על הסכר עצמו. אז זה נחמד, אבל לא ממש רואים משם הרבה.
יפה היה לראות גם את המברץ הענק. למי שלא מכיר את המילה, זה המעקף המאפשר זליגת עודפי מים למקרה שיש הצפה כך שהמפלס עולה ואין באפשרות הסכר להעביר דרכו את כל הכמות. משהו הדומה לחור העליון שבאמבטיה, זה המונע הצפה בטעות.
כבר מובן שלא אשקוט עד שאגיע לשם לסיור קצת יותר רציני ומעמיק, אבל בינתיים קבלו אוסף תמונות לרושם ראשוני מהמקום המדהים (ואיתכם הסליחה על התעניינותי הטכנית ממערכות התמיכה ההנדסיות של הסכר)

יום שני, 11 במאי 2009

הגרנד קניון


אחרי הביקור המהמם ביופיו בנקיק האנטילופה, המשכנו עפ"י התכנון לכיוון הגרנד קניון. הביקור תוכנן מראש לא להיות יסודי מדי, כלומר לא לצאת למסעות למטה, לכיוון הנהר. התכנון היה לטייל בכביש תנופי שעל שפת המצוק הענק, לעצור להתרשמות בנקודות התצפית הרבות שלאורכו, וליהנות מהשקיעה המהממת היורדת על נוף הקדומים המרשים.
אז זה מה שעשינו, ועכשיו ברור שבמקום המהמם הזה מזמין אותנו לביקור קצת יותר יסודי ורציני.
אני אמנם בטוח שכולכם כאן מכירים את מראות הנהר והקניון המהמם הזה, הרי כמה תמונות משלנו להנצחת החוויה הקרה והיפהפייה שלנו שם:
 













ומקווה שיצא בסדר, כי ניסיתי להעלות את התמונות באופן שונה במקצת