יום שלישי, 28 בפברואר 2012

ירידים וחנויות ב-LA


כמו שכבר סיפרתי, התקופה שלקראת חג המולד, מלווה בתזזית של קניות בשוק המקומי. כולם עסוקים בלקנות מתנות מגניבות ליקירים ולקרובים, כאלה שככל הנראה יגיעו בסוף לגראז סיילס, או לתרומות לאירגונים המתמחים. אבל אי-נחיצותם של כל השטויות לא ממעיט מכח המשיכה שלהם, כי באמת יש שם לא מעט דברים מדליקים.
וכדי שהקונים יגיעו לקנות את כל השטויות הללו, יש מגוון של ירידים, חלקם בתשלום (כמו שכבר סיפרתי כאן) וחלקם חינמיים ופתוחים. ובכזה יצא לנו לבקר, כחלק מסקר שעשינו על ירידים שכאלה. ומכיוון ששבוע לפני היום שעליו אני עומד לספר, ביקרה אשתי ביריד יפה במיוחד וגרמה לי להתחרט שלא באתי גם אני, הצטרפתי לביקור ביריד הזה שעליו אני עומד לספר.
את הבוקר התחלנו ב- Down Town של לוס אנג`לס במגוון חנויות למוצרי אריזה ובחנות ענקית למוצרי מזון וציוד למטבח המוסדי. מאוד נחמד לראות ציוד בישול בגדלים ענקיים, דליים של מיונז וסוגי רטבים, שקים של תבלינים וכן הלאה. הנה כמה תמונות (כי מה כבר נותר לי לעשות חוץ מלצלם):
האופנועים שבכניסה, שבמקרה הסתבר שיש אירוע שנתי וכ-1000 מהם מתכנסים ורועמים יחד ברחובות:
מחנויות מוצרי האריזה והקישוט:
מהחנות הגדולה לאספקה למטבח המוסדי:
 
שסיימנו שם, עשינו את דרכנו ליריד האמור, שמוקם בשטח ירוק שבפאתי LA. הגישה שם שונה – חניה חינם על מגרש כורכר, שיירה של משאיות מזון מהיר מגוון, להשביע את הרעב של הקונים, ומתחם שנראה קצת מאולתר על הדשא הלא מטופח, של צילוניות גדולות שתחתן מגוון הדוכנים שמוכרים את כל השמונצעס החביבים. לא את הכל צילמתי, אבל לא מעט, וזה מה שראו עיני שם:
צעיפים מעניינים בחיתוך בד
סדנת סריגה באיזה מזלג עץ קטן, וסדנת מוזאיקה
משם עוד עברנו דרך העליות הגדולות של LA, עליהן סיפרתי כבר, וחזרה הביתה. אפילו ביום "סתמי" שכזה, יש חוויותויש הרבה (יותר מדי) תמונות .
המשך שבוע טוב, חברים!
ונחמד שהגיע זמנה של הרשומה הזו
אחרי לא מעט המתנה, להפסקה קצרה מרשמי הטיול למכסיקו 

מיצי בחיל האוויר


הרשומה על הזשזש, ושיחת העלאת זכרונות עם חברה מפה (תודה, טלי) הזכירו לי שיש לי חוב לסגור. הרי כבר סופר על עזית הצנחנית, על קופיקו בצבא (ואח"כ במילואים), אז גם למיצי מגיע מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי, על פעולתה האמיצה בשירות החיל.
מיצי היתה החתולה הגורה של טייסת קדם-מכין. אותה הטייסת שתפעלה את צי מטוסי הפייפר הזקנים, שבהם ניסו לטוס כל פרחי הטייס, ורק כ-50% היו טובים מספיק כדי להמשיך לשלבים הבאים. כל "גף", כך קראו לציבור של כ-50 פרחי טייס, היה מגיע לטייסת לכ-3 שבועות שבהם היו החניכים לומדים קצת תיאוריה על הקרקע ומנסים לממש אותה באוויר, על הפייפרים האיטיים ההם שהיו מחופים בד.
מיצי הקטנה, למרות גילה המאוד צעיר, מילאה תפקיד חשוב – לגרגר ולהתחכך ברגליים של החניכים הלחוצים, להרגיע אותם לפני הטיסות הגורליות, לעודד אחרי הטיסות ולנחם את אלו שנופו במהלך אותם שבועות. וכאמור – היו כאלה לא מעט.
נוהג היה בטייסת – לקראת השלבים האחרונים של שלב המיון ההוא, היו החניכים ששרדו את שלבי הניפוי הקודמים דואגים לייפות ולשפר את הטייסת – זה אומר ניילון פלקטים חדשים, כתיבת הוראות חדשות וברורות, שילוט וכמובן – גינון. ולאחר לא מעט קורסים קודמים, המקום נראה כבר כנווה מדבר מטופח (בהגזמה). פעולות שיפצור אלה היו תחליף הרגעה מסויים למיצי, ודרך לא רעה לבזהז את זמן ההמתנה לטיסות של כל אחד.
הבעיה היתה שאותו גן מטופח די מיצה שם את מגבלות הנדלן שהוקצה לו באדמה המדברית הטרשית, וכל פעולת גינון (כפי שהסביר ביסודיות צ`אפק, שחבל שלא הכרתי אותו בזמן ההוא) הצריכה ויתור על צמחים אחרים. ואת זה לא רצינו.
מעבר לכביש המוביל למגדל הפיקוח, נראה היה שקורס קודם ניסה לטפח שלוחה של הגינה המפוארת, אבל חסרון במים וידע השאיר בשטח כתם חום עגמומי של צמחיה יבשה. אבל זה נתן לנו רעיון – בקורס שלנו היו לא מעט מושבניקים, ולאחד מהם אושר לצאת ולהביא שתילים ומעט ציוד לטיפוח הפרוייקט המשותף. והבחור הגיע עם מטען של המון שתילי עצים וכמה עשרות מטרים של צינורות וטפטפות. רק נותרה הבעיה הקטנה – איך מעבירים מים ממתחם הטייסת לצידו השני של כביש האספלט. סיעור מוחות קצר הוליד שלל רעיונות יצירתיים ומגוחכים לתפארת.
אז עשינו מה שלימים למדתי שנכון לעשות במצבים של תקיעה – יצאנו לסיבוב נוסף של מחשבה בתנועה, תוך בחינה מדוקדקת של האפשרויות בסביבה. ובאמת, גילינו קצת בצד שמתחת לכביש עובר איזה צינור ניקוז שהיה סתום ברובו בבוץ ומשקעים של שנים. זה היה נראה מבטיח, אבל מעט בעייתי, כי לא היה ברור מה עושים עם זה. אבל צוות החשיבה המצומצם שהתנדב למשימה, הגה רעיון מעניין (ושלל רעיונות מופרכים), וכך זה היה – קשרנו למיצי חוט דקיק וארוך מספיק. עודדנו אותה להיכנס לצינור כשמצד שני משדלים ומעודדים אותה בקריאות פסססס... פססססס, שכידוע חתולים מבינים היטב. ובאמת, תוך שניות מועטות, ובעוז רוח מרשים, טסה מיצי הקטנה לאורך אותו צינור כמעט סתום, גוררת אחריה את החוט הדק. עם החוט העברנו חבל עבה קצת יותר שאיתו העברנו בהמשך את הצינור להשקיה.
ההישג המרשים הזה זיכה את מיצי בשלל חיבוקים חמים, ובכבוד רב. ואותנו זיכה בזכות לטעת שם בצד השני חלקה מפוארת. לא הייתי במקום כ-30 שנה, אבל אם תקחו אותי לשם, ואם המקום עוד קיים (אברר בהמשך), אז אני משוכנע שהצינור עדיין מזין את היער שצמח שם, ואת העצ הרביעי מהכביש בשדרת הברושים שניטעו בחלקה ההיא, לתפארת מדינת ישראל.
אז אנא, אל תשכחו את מיצי, בפעם הבאה שאתם מזדמנים לטייבת הנידחת ההיא, כשתתפעמו מהגן המפואר שניטע שם ע"י דורות רבים של חניכים.
מקווה שנהניתם מהסיפור
ובהמשך עוד שפע סיפורים נוסטלגיים, כי עכשיו מלאי הנושאים התמלא 
שבת שלום, חברים

יום ראשון, 26 בפברואר 2012

איש האבנים המכסיקני

 
אני מניח שאתם זוכרים את איש האבנים מסאוסליטו, עליו סיפרתי לפני כשנה וחצי פה (אם לא, מוזמנים להציץ בקישור). ובכן, חוץ מכם שאהבתם, ומהעורך בתפוז שהתלהב, היה כנראה עוד קורא עלום שם מפוארטו וייארטה, שבשקט קרא את הדברים, התלהב, והחליט שזו עשוייה להיות פרנסה לא רעה.
אז הוא ליקט כמות מכובדת של אבנים בינוניות, והחל להקים עמודי אבנים על החול שבחוף הטיילת, בין פסלי החול השונים. נכון, הוא פחות מתוחכם מעמיתו שבסאוסליטו, כי יותר קל להעמיד אותם כך על החול, וגם רמת המורכבות של אותם מגדלים נופלת מעט מהמקור (ששילב גם קרשים מוזרים), אבל בכ"ז, התוצאה יפה ומרשימה. הנה, ככה זה נראה:
 
ובכן, אודה על האמת – היה לי איזה ספק שזה לא היה לגמרי אמיתי שם בסאוסליטו, ושהם מחוברים באופן נסתר באיזה מוט פנימי, ושאולי זו אחיזת עיניים. הצטערתי בדיעבד שלא צילמתי עוד. אז פה, עם עמיתו המכסיקני (שלא טרח להודות לי על השידוך) צילמתי יותר. התמזל לי המזל, והייתי נוכח בנפילה של אחד המגדלים האלה (הכהה הקרוב אל האיש), שבפירוש עמד יציב רגע לפני:
 
אז הוא ניגש וחזר להעמיד אותו, כמו שרואים כאן בתמונות. אז אני מניח שככה כולם – הועמדו בסבלנות, אבן על אבן. נחמד, נכון?
בהמשך, ראינו זירת אבנים נוספת על החול, שכנראה ננטשה לטובת המיקום הנוכחי. אז גם אותה צילמתי:
 

שבוע נעים ומוצלח לכולכם, חברים!

יום שישי, 24 בפברואר 2012

Puerto Vallarta

 
פוארטו וייארטה (הם מבטאים שני L כיו"ד, כמו טורטיה) היא עיר חוף מפותחת למדי. בניגוד לקאבו השוכנת בסביבה מדברית, כאן מזג האוויר טרופי למדי. וזה אומר – הרבה ירוק בעיניים. ובזה כבר הבחנו בבוקר, כשהתעוררנו קשורים לרציף הנוסעים לאחר הפלגת לילה נינוחה מקאבו סן לוקאס (עליה כבר כתבתי כמה רשומות). הירוק הוא בחוף, ועל ההרים סביב:
 
לקחנו מונית מסביבת הרציף ישר למרכז העיר. ובמוקד השוטטות בתחילת הביקור – הטיילת. העיר מתפרנסת יפה מתיירות (כ-50% מהכלכלה), ולשם כך צריך להשקיע. וההשקעה בהחלט ניכרת ביופיה של העיר כולה, ובמיוחד הטיילת.
לאורך הטיילת ממוקמים פסלים רבים ומרשימים, שמשווים למקום אווירה של תרבות וסגנון. ככה נראית הטיילת היפה והפסלים שבה:
 
בנוסף, על החול ממש ישנם פסלי חול מרשימים, שליד כל אחד קופסת "טיפ" לאומן הצמוד. גם אותם כמובן שצילמתי:
 
מדי כמה דקות עבר מעל מטס מרשים של שקנאים. לפעמים הגיחה גם איזו פריגטה בודדת לסביבה. ושוב, גם את זה צילמתי:
 
גם במדרכה השקיעו:
 
ומול הים, חנויות נאות ומסעדות לרוב, וגם מיני אטרקציות אנושיות. בהחלט יפה:
 
היה שם עוד, אבל על כך – בהמשך.
איחולים לסופ"ש נעים ומהנה, חברים!