יום ראשון, 31 בינואר 2010

סיכום שבוע 4 - חילופי זוגות


כן, אני יודע שהשבוע הקודם הסתיים עבור רובכם כאן כבר די מזמן. רק שאצלי הוא הסתיים למעשה רק לפני כחצי שעה. וזה לא רק בגלל 10 השעות שאני מאחר אחריכם ומזה שהסופ"ש הוא בדיליי של יום.
אז למרות האיחור, הנה הסיכום השבועי:
בסופ"ש הקודם היינו עסוקים עדיין בחיפוש דיל ראוי וטוב לרכב. אז דילגנו בין סוכנויות הרכב, משווים הצעות ומפרטים, מתמקחים על מחירים, וסוגרים בסוף על דיל נפלא. כמה חבל שלא הצלחנו בסוף לממש אותו, כי למרות שהקרדיט שלי טוב, הוא רק בן שנה וחצי בערך, ולא אושר לנו מימון נדרש. אז מבחינתנו החיפוש טרם הסתיים. כמה טוב שקיבלנו בהשאלה רכב לחודש שלם, כך שנוכל להמשיך ולנסות לנצח את המערכת.
במוצ"ש הקודם הוזמנו למסיבה. איכשהו, אני לא מצאתי את עצמי שם כ"כ. אז אמרתי לאישה יפה שלום (היא מצאה כמה חברה לצחוק איתם, אבל זה היה בפינת העישון, וממש לא התחשק לי לספוג מנות ניקוטין פאסיביות. אז חזרתי הביתה מוקדם. 
ביום שני בערב, אחרי יום עבודה די אינטנסיבי בפרוייקט קטן באיזור, בהחלטה חפוזה, הוחלט על חילופי זוגות. חברה שלנו יצאה בעשר בלילה לכיווננו, ואני ארזתי תיק לכמה ימים, מתוך כוונה לבלות את הימים הקרובים בבית שלהם, יחד עם החבר – בעלה. זה גם יעיל יותר עבורי, כי זה מקצר לי בחצי את הנסיעות לעבודה.
אז מתוכנית של שני לילות, זה התארך לשלושה, כשהנשים מבלות יחד, ואנחנו הגברים מבלים לא רע בכל ערב כשאני חוזר מהעבודה. ביום שישי בבוקר אספתי את החפצים, נפרדנו, ונסעתי למפעל, מתכנן לחזור הביתה אח"כ. רק שבצהריים קיבלתי תוכנית מעודכנת – הבת נשארת לישון אצל חברה, והאישה והבן חוברים לחברה בדרכה חזרה הביתה, לבילוי המשך בשישי-שבת.
היה כרגיל נחמד בהמשך, וחזרנו רק היום הביתה, לקפיצות שמחה מוטרפות של שישי, שלא ראתה אותי כבר כמה ימים והשתגעה מגעגועים.
בין לבין, היה נחמד לקבל מסר מפתיע בפייסבוק (שמשמש ככלי חביב לחיבור חברים ותיקים) – חברה מקסימה שמאוד אהבתי מימי גן חובה וכיתות א-ד איתרה אותי. מסתבר שהיא גרה כיום בשיקגו, ועברה לא מעט בשנים שעברו מאז התפצלו דרכינו. היה כיף להעלות חוויות מהימים ההם, לשוחח על המורים של אז וחברי הכיתה שאיתם היינו בקשר או שאיכשהו יצא לנו להיפגש. ככה עברה השיחה הארוכה בכיף, ואני משוכנע שנשתמע בהמשך בקרוב.
בבלוגיה כאן בקושי יצא לי להיות. אמנם הספקתי ביום שני להעלות רשומה על לימונים מתוקים, ומפגש אנושי חביב, וגם הצלחתי לענות לתגובות ולבקר פה ושם באופן די מקרי בכמה רשומות משלכם, אבל הפער הלך וגדל. מקווה להשלים קצת מחר. טוב, לפחות הצלחתי לקרוא בספר קצת יותר מהרגיל לאחרונה. כיף שהזכיר לי כמה היה חסר לי.
גם פספסתי לראשונה את המדור השבועי שלי בפורום ספרים – "היבטים בספרות" שמוקדש בכל שבוע לנושא אחר. טוב, אשתדל לא לפספס שוב, ואבקש סליחה מהמשתתפים הקבועים שם.
שבוע נעים לכולנו


יום שני, 25 בינואר 2010

לימונים מתוקים

 
ביום חמישי היתה לנו במפעל פעילות ממוקדת עם צוות האיכות. בראש הצוות עומד דר` מנסור, מהנדס עם תואר שלישי שמוצאו מאיראן. האיש רזה וגבוה, עדין, שקט, ובעל גינונים מאד פורמאליים. לא פעם אני מתקשה להבין אותו, כיוון שהוא ממלמל משהו מתחת לשפמו המברשתני האפרפר.
בצהריים היתה מתוזמנת לנו הפסקה בת חצי שעה לצורך ארוחה. בד"כ אני לא מקפיד על העניין בעצמי (לא צריך לנזוף), אבל באדיבות הבעלים במקום לא פעם מביאים לי איזה כריך דשן, לאכול יחד איתם. הפעם לא נראה היה שיש מי שיוצא למשימה הזו, אז חשבתי לכרסם אחד מחטיפי האנרגיה שיש לי למקרי חרום שכאלה, ולנצל את הזמן לעוד עבודה.
אבל הדר` החביב הציע לי לחלוק איתו את המנה שהביא לעצמו מהבית. לא היה לי ממש נעים, כי זה מה שהביא עבור עצמו, אבל הוא הפציר ממש, אז היה כבר יותר לא נעים לסרב. אחרי כמה דקות של כמה סידורים עליתי לחדרו שבקומה העליונה.
הוא פרש על שולחן קטן נייר, הניח כמה צלחות חד פעמיות, ועל צלחת שיועדה לי ערם מנה יפה של אורז משובץ בפירות יבשים זעירים ופיסת עוף. על צלחת נוספת קילף ופרס כמה פירות עסיסיים מהמבחר העונתי: תפוח, אגס, קלמנטינה, ועוד פרי הדר קטן וצהוב ובלתי מזוהה.
אכלנו יחד, משוחחים על העבר שלו, על המהפיכה באיראן, עם שירותו הצבאי במלחמה עם עיראק, על ההגירה, ובכלל על אירועים המוכרים לנו מהצד שלנו. מזלו שהתואר שלו בהנדסה פתח לו לא מעט דלתות, וכך הצליח להגיע לארה"ב לפני יותר מ-20 שנה.
לאחר שסיימנו את האורז הטעים, והחמאתי לו עליו, נישנשנו בהנאה מהפירות. כשטעמתי מאותו פרי צהוב הופתעתי ממתיקותו הבלתי שגרתית. לא היה לו אפילו מעט מהטעם החמוץ שמאפיין את כל ההדרים שאני מכיר. כשהתעניינתי סיפר לי שזה לימון מתוק. מעניין, לפרי לא היה ריח לימוני אופייני כלל.
ביום המחרת הביא לי שקית ובה שלושה פירות כאלה, להביא הביתה לטעום. הוא התנצל שהיו לו רק שלושה בבית. באמת נחמד ומעלה חיוכים. אז פרי אחד נתתי לאחד הבעלים, ושניים הבאתי למשפחה לטעום.
ובכן, לקליפה באמת ריח לימוני, אבל הטעם בדיוק כמו שתיארתי - מתוק. ככה זה נראה:
ועכשיו אני חושב מה אוכל גם אני להביא לו, כתשורת תגמול נחמדה מצידי.

יום שבת, 23 בינואר 2010

אז מה היה השבוע - 3

נראה איך רשימת המכולת של השבוע.

סופ"ש הקודם היה באווירה נינוחה של מינימום פעילות. נראה שהעייפות ביקשה שנתחשב בה. אז ביום שבת הבן נאלץ לנסוע ךבי"ס לעבודות שירות כעונש על משהו משמעתי. רעיון יפה. אנחנו יצאנו בבוקר לסיבוב בעוד כמה גראג` סיילס. יש עדיין פריטים שלנו שנמצאים במחסן ביתינו בארץ במקום פה על המדפים. אז צריך למצוא להם תחליף זמני.
בראשון ליקטנו טוסטר כפול (עם 4 חריצים, כי נמאס לחכות כל פעם), מיקסר מוט, בלנדר עם מכסה (כי לשלנו אין), כמה פריטי איחסון (מדף, ארגז פלסטיק גדול ועוד כמה איחסונים יפים), כ- 10 כוסות יין ועוד לא מעט דברים שאני כבר לא זוכר. השארנו להם 12$ וחיוך. התאפקתי בעניין הספרים, למרות שהיו בשפע (בעיקר מותחנים שאין לי צורך בעוד כאלה).
בשני הוספנו שני פמוטי זכוכית ושני נרות ענקיים בתמורה ל-5$.
בשלישי התווספה קופסת עץ יפה, ושלושה ספרים (בכ"ז לא יכולתי להתאפק לגמרי): קובץ סיפורי הצפון של ג`ק לונדון, אחד של אלכסנדר מק`ול סמית מהסידרה של סוכנות הבלשיות, ועוד History Chart שבטוח שאמצא כבר למי לתת. השארנו אצלם 3$. הם הציעו את כל הר הספרים שלהם ב-3$ (רק שאקח) אבל באמת שאין לי כרגע צורך בעשרות משל ג`ון גרישם, ג`יימס פטרסון, מייקל קונלי, דייויד באלאדיצ`י ועוד מהסגנון. אפילו שהיו שם כמה נחמדים, יכולתי לוותר. ממילא קצב הקריאה בשפל מביך. ואם מזכירים קריאה, בכ"ז נרשמה השבוע התקדמות מסויימת עם אלף שמשות זוהרות. גם נחשב.
אחרי הצהריים הקפצנו את הבת לחברה, ויצאנו לטיול רגלי קטן ונעים יחד עם חברים. למעט תקרית מפחידה שאני מנוע מלספר עליה (אחרת יהיה לי חשבון עם האישה שבבית, אבל בסה"כ היא הסתיימה בטוב), היה כיף, ויפהפה, וטעים לקנח בגלידה נהדרת, ובערב מהנה עם עוד חברים שהצטרפו.
יום א` אופיין בבטלה. לא התחשק לי לעשות כלום מלבד לקרו, להשלים קצת מהפערים כאן בבלוגיה, לכתוב שתי רשומות (על שפת הגוף ועל חוויות ממשרד התחבורה) וזה בעיקר.
אבל התאריך הזה של ה-17 לינואר תקוע לי בראש כבר יותר מ-30 שנה כיום הולדתו של חבר טוב שלי מימי התיכון. עם השנים נפרדו דרכינו, ולא ממש היינו בקשר. לא הצליח לנו כ"כ. אבל לא מזמן מצאנו אחד את השני ב- LinkedIn והחלפנו כמה מילות ברכה. אז לכבוד היומולדת שלחתי לו ברכה. היה כיף לקבל תשובה, שמכל הברכות שקיבל, זו שלי ריגשה אותו במיוחד
ביום שני לקחנו את הכלבה לניקוי שיניים. וטיפול בדלקת חניכיים. נסענו לא מעט למרפאה מרוחקת, כדי לשלם סכום שפוי של 120$ ולא כ-500$ באיזורינו. אז את ההמתנה ניצלנו לשיטוט ברחובות הרטובים מגשם של LA.
חוצמזה, השבוע הזה מזג האוויר היה סוער באיזורינו – גשמים בכמויות שלא נראו כאן שנים. ממוצע שנתי שלם בכמה ימים מרוכזים. זה אומר הצפות, תנועה צפופה, עץ שנפל ליד הבית, והתראות על פינוי בתים ותקלות חשמל בכל האיזור. לא היה קל לנסוע כל יום 80 ק"מ לעבודה, אבל הדינמיקה החיובית במקום היתה נהדרת ופיצתה על הנסיעות המכבידות.
ורכב עוד לא קנינו. אבל כנראה בשבת, אז עדכונים בהמשך.
אה, כן, גם נזכרתי ושיתפתי בכיף על החוויות האישיות מהמאכל הלאומי האשכנזי – הגיבץ`.
סופ"ש נעים לכולנו


יום שלישי, 19 בינואר 2010

גיבץ`


לפני כמה ימים הזכירה עירית ברשומתה את מאכל הירקות האשכנזי הזה, והחזירה אותי לזכרונות רחוקים, של יחסים מורכבים עם המאכל לאורך ההיסטוריה המשפחתית.
הגיבץ` היה דייר של קבע בביתנו הצנוע. המתכון הבסיסי כלל לרוב חצילים, קישואים, תפוחי אדמה, גזר ובצל (אאל"ט). לרוב היה המאכל מפיק מהאבא שלי עיקומי אף, תנועות רתיעה מוחשיות מהאח, מבט אדיש וסלחני ממני, והתפעלות של האימא, המאותגרת קולינארית. יצא שאמנם אכלנו ממנו לעיתים קרובות, אבל התלהבות של ממש לא נרשמה.
כשבגרתי והתחלתי לקיים משק בית משלי, ביחד עם זוגתי, התחלנו ללמוד מקרובינו ומספרי הבישול את כל הנחוץ לכלכלת בית ראוייה. רק שמטבחינו דל התקציב לא איפשר מרחב פעולה מספיק להביא לידי ביטוי את שאיפותינו ליצירתיות. לכן הסתפקנו לעיתים קרובות (מאוד) בגירסה משודרגת מעט של אותו מאכל, שכללה כאמור חצילים, קישואים ובצל (שהיו זולים למדי בשוק תלפיות שבחיפה) ובתיבול החלטי של רוטב עגבניות סמיך. לפעמים גם גזר היה מוסף לתערובת. כל הנ"ל היה נמסך בנדיבות על גבעת אורז משובצת שום (שתמיד באחריותי), וזה היה מצליח לספק לנו את הדלק הדרוש ללימודים ולפעילות  אנרגטית אחרת תוך שמירה נכונה על מימדינו הצנועים.
כך עברו עלינו השנתיים הראשונות של החיים המשותפים, כשהגיבץ` הופך לדייר קבע בתפריט השבועי. אחרי שנתיים, ובסיוע לא מעט שעות עבודה, חריצות והרבה גיבץ`, השכלנו לחסוך קופה נאה, איתה נסענו לטיול ארוך ומהנה בארה"ב, קנדה, ואף לגיחה לאירופה לכמה שבועות (כשהמחירים שם היו סבירים).
הטיול בארה"ב, כצפוי מטיול בתקציב סטודנטים זעום, היה מבוסס בעיקר על לינה באוהלים באתרים מוסדרים, כשהמזון היה מורכב ברובו מפרודוקטים שניקנו בהנחה רגע לפני פקיעת תוקפם, והכנתם על גרילר נייד שרכשנו. לעיתים התפנקנו במקדונלד עם המבורגרים זולים במבצע. די ברור שאורח חיים שכזה מזמן לא מעט הזדמנויות של רעב שלא מוצא פתרון. ובכן, במקרים האלה היינו דנים בינינו מה האפשרויות. ודי מהר, כשלא נמצאו פתרונות משביעים בזמינות מיידית, הייתי שולף מהזיכרון את ההצעה האולטימטיבית "מה דעתך על גיבץ`?" כך הצלחתי להמאיס עלינו את המאכל הזה במשך הטיול, אפילו שלא טעמנו ממנו גם פעם אחת כמובן, כאילו אכלנו ממנו ללא הפסקה.
מאז ועד היום, כבר למעלה מ-20 שנה, לא עלה המאכל על צלחותינו. רק המחשבה עליו מעלה את התחושה המאוסה של משהו שנמאס ממנו לגמרי.
הבעיה כמובן, שלא למדתי מהלקח של הגיבץ`, ומיכולותי להמאיס או ליצור הקשרים לא נכונים למזון. כך קרה שכשעברנו לבית החדש, כבר עם שני ילדים, הייתי מזהיר את הקטנים כל פעם באיזור החניה כשהיינו רואים את אחד התיקנים החומים, השמנים והדשנים המוכרים הללו "תיזהרו לא לדרוך על התמרים". די ברור לכם כמובן שהפירות הנפלאים הללו אינם נכללים בתפריט של החברה.
אבל מאז השטות עם התמרים, אני ממש נזהר לא לדבר שטויות שכאלה בהקשרים של מזון, וכמעט לא מפספס..

יום ראשון, 17 בינואר 2010

שפת גוף

מי שעוקב אחרי הסיפורים שלי כאן, יודע שלפני כבר כמעט שנה, היה לי פרוייקט בניו ג`רזי, במפעל סמיקונדוקטורס (כזה שמייצר שבבים זעירים שמושתלים אח"כ בטלפונים הסלולריים והופכים אותם יעילים יותר וחסכוניים יותר בשימוש בסוללה).
על הפרוייקט עצמו כתבתי לא מעט, כולל הסיום הבלתי מתוכנן והמוקדם שלו. אבל הפעם אני רוצה לספר על משהו נחמד שלמדתי בו, בהקשר של הכותרת.
ובכן, אני מניח שרובכם יודעים שייצור השבבים מתבצע בחדרים נקיים. לא אכנס להסבר על מה המשמעות של העניין, אבל מה שמשתמע מדרישות הנקיון זה שכל הנוכחים בחדר הנקי לובשים סט מיוחד של ציוד. זה כולל אוברול מלא, רשת ועליה ברדס על הראש והפנים, ערדליים לכיסוי הנעליים, כפפות לטקס, כיסוי פנים נוסף להסתיר את החלק הגלוי ומשקפיים. שום חלק מהגוף לא גלוי. ככה זה נראה:
מה שמסייע לזהות את הדובר אליך, מלבד המימדים הכלליים של גופו ומבע עיניו, הוא התג עם שמו. רק שהתג לפעמים חסר, או מתהפך, או לא גלוי. ואני, שלא מנוסה, לא פעם התקשיתי לזהות את הנוכחים סביבי.
כשהבעתי בפני אחד המנהלים את הקושי בזיהוי הוא סיפר לי דבר מעניין. לפי דבריו, צורת ההליכה של כל אדם היא ייחודית לו כמו טביעת האצבעות, ואין שני אנשים עם הליכה זהה. אין לי מושג איך מודדים את זה, ואיך הגיעו למסקנה ההחלטית כ"כ הזו. אבל מאותו יום התחלתי מתבונן באנשים השונים: בתנוחת ידיהם, בצורת נפנוף הידיים בהליכה, בזווית הראש, בכתפיים השמוטות (יותר או פחות) בנטיית כפות הרגליים (פנימה או החוצה) בקפיציות או בנוקשות שבהליכה, ובעוד כמה פרמטרים הקשורים לעניין.
ותוך זמן לא ארוך, בעזרת התגים, הצלחתי לזהות את רוב האנשים שהיכרתי גם מאחור. אז אני באמת לא יודע כמה אמירתו הגורפת נכונה, אבל אני הרווחתי עוד זווית התבוננות מעניינת על המציאות האנושית שסביבי.

במשרד התחבורה


לפני כשנה וחצי סיפרתי לכם על חוויותי במשרד התחבורה, בתהליך לקבלת רישיון נהיגה קליפורני. ובכן, לפני שנה הגיע זמנו של הבן לעבור את התהליך. ואחרי שלמד נהיגה ממורה, ואח"כ איתי בתקופת חניכה (לא בלי כעס וטענות, בעיקר כלפי סוג של אדישות נעורים מטופשת) הוא אכן עבר גם את המבחן המעשי וקיבל רישיון זמני.
כיוון שהרשיון הקבוע בושש להגיע בדואר, אז לאחר שהבחור חזר מהביקור בארץ, התייצבו במשרד הבן והאישה. אחרי המתנה מתבקשת בתור הגיעו לפקידה, שניסתה להסביר להם שישנה בעיה, כי לפי סוג הוויזה שלנו אין לבחור מס` ביטוח לאומי (מה שפה באמריקה משמש גם כמס` ת"ז, רק חסוי ואישי הרבה יותר). אחרי דיונים, בירורים וטלפונים עם הממונים בסקרמנטו עיר הבירה, צולם דרכונו של הבחור הצעיר כדי להוכיח שהינו שוהה כאן באופן חוקי, והם נשלחו הביתה עם ברכת הדרך שהכל בסדר, והרישיון יגיע תוך כמה שבועות. בינתיים נתנו לו הארכה לרישיון הזמני ההוא.
מכיוון שהרשיון הקבוע בושש, והזמני היה קרוב לתאריך התפוגה, ליוויתי את הבחור לביקור נוסף במשרד. הוא אומנם בוגר, ואמור לטפל בענייני הרשויות בזמנו (ובעצם מסרבים לדבר עם מי מטעמו ללא ניירת ייפוי כח וכיו"ב) בכ"ז נראה היה שאולי נוכחותו של מישהו מבוגר תהייה מועילה.
אז אחרי המתנה מייגעת של כמעט שעה, הכריז הכרוז הממוחשב על המספר שלנו, והפנה אותנו לעמדה 6. הבחורה, כההת העור, רזה וצעירה למדי, הקשיבה לענייננו בקצרה, לקחה לידיה את הרשיון הזמני שעומד לפוג, ובמבט משועמם ואדיש הכריזה שאין מה לעשות, עברה שנה מיום תחילת הטיפול וצריך להתחיל הכל מהתחלה (כולל מבחן תיאוריה, אגרה, וטסט מעשי). ניסינו להסביר שמשהו לגמרי שגוי בהליך, אבל באדישות מעצבנת היא השליכה את הרישיון הזמני שפג תוקף לטענתה לפח, ושלחה אותנו לקחת מספר חדש ולהתחיל את הכל מהתחלה.
אז התערבתי, ואיפוק גבולי (שהתקשה להסתיר את הכעס על השטות והאדישות המעצבנת) דרשתי שתגיע האחראית. הגיעה אישה מבוגרת למדי, ובגישה די עויינת ניסתה לעשות קולות של מקשיבה לטענות. היה ברור שהיא מתקשה להבין את מקור הטעות, כשהיא מצביעה לפינה זעירה שבה מצויין תאריך מוקדם יותר לפקיעת הרישיון, ומנסה גם היא לשלוח אותנו לקחת מספר חדש ולהתחיל מההתחלה. איתה כבר התחלתי לאבד את הסבלנות ולהשמיע את הטענות בתקיפות גוברת.
לא ברור למה, אבל היא פתאום הבינה שבעצם כתובים שני תאריכים, ושהמחשב האריך את המועד מעבר למותר (טוב שיש מחשב להאשים). אז היא ניגשה לאחור, וחזרה עם הממונה הראשית, אבל זו היתה מצויידת בחיוך קטן ונכונות לנסות ולהבין. ובאמת, הסתבר שהטיפול לא הושלם ע"י המתלמדת בפעם הקודמת, ושנעשו טעויות, ושיש תסבוכת עם המחשבים (שבמקרה קרסו באותו הרגע), וגם עם המשרדים הראשיים של המדינה. אבל בתושיה יפה, היא עזרה לנו למלא פיקטיבית טפסים מהתחלה, עקפה את המבחנים באלגנטיות, החתימה מה שצריך, שלחה פקסים, ולקחה את הטלפון שלנו לדווח לנו למחרת שהכל מסודר.
כך זכינו בסוף לטיפול VIP, לבילוי מרתק של 3 שעות המשרד, לזכות לצאת מהדלת האחורית כי היינו האחרונים לעזוב את המקום הרבה אחרי הסגירה. וכן, זכינו להתנצלות, ולחיוכים, ולברכות בהמשך. טוב שריסנתי את הבן מלומר לי בעברית את כל מה שחשב (וגם אני חשבתי), כי הסתבר שהממונה הראשונה מבינה לא רע עברית..
עוד זכיתי להבין דבר יפה שנהוג שם. מסתבר שבעיית ההשתלות קיימת גם שם, אבל במקום לדחוף את הציבור לקנות כליות מפוקפקות מסין, ולדחוף את הרבנים לעניין, יש פתרון פשוט ואלגנטי. ברירת המחדל לכל מבקש רישיון היא לאשר את נכונותו לתרום איברים, אם חו"ח יקרה המקרה המצער. ואם לא, ובוחר מי שבוחר לסמן בטופס שאינו תורם, עליו לשלם אגרה כלשהי שעליה מוותרים למי שבכ"ז מאשר. זו לא אגרה גבוהה, אבל זה מעודד חתימה.
ובסוף, היה נחמד לקבל למחרת שיחה שמודיעה שהכל סודר והרשיון יופק וישלח אלינו. הלוואי והיחס הזה היה נחלת משרדי הממשלה בארץ הקודש, במקרים שבהם טעויות שלטוניות היו גורמות לפגיעה באזרח.
בקרוב העניין מתחיל מחדש עם הצעירה, שניגשת בעוד כמה ימים למבחן התיאוריה. מקווה שהפעם יעבור חלק, בזכות ההיכרות עםכל המגבלות הבירוקרטיות ועם הצוות הבכיר של המשרד האיזורי.

יום שישי, 15 בינואר 2010

אז מה היה השבוע - 2

נראה לי רעיון לא רע לסכם לעצמי את השבוע, לצייi את האירועים החשובים, להתענג על כמה תמונות, ולשתף בכיף.
אז מכיוון שהרעיון עולה בשבוע השני של השנה בעצם, נראה הגיוני לציין מה היה בראשון, ולו בקצרה.
שבוע שעבר התחיל בסופ"ש הארוך של השנה החדשה, שבו לקחנו את הבן לטיול של כמה שעות לסולוונג, להתענג שוב על יופיה של העיירה. היה נחמד לבלות יחד בסופ"ש ההוא עם הבן ששב מהארץ רק כמה ימים קודם. גם בילינו יחד כמה שעות באולפני יוניברסל, מנצלים את היום האחרון של כרטיס הכניסה לאולפנים שהיו עמוסים יותר מהרגיל. יש טונות של תמונות, ואולי הגיע הזמן לספר שוב על המקום.
השבוע עצמו היה בסימן התארגנות לפרוייקט שבו החלתי השבוע.
והשבוע:
נתחיל עם הסופ"ש הקודם – יצאנו לטיול חביב בהרי הסביבה בחיפוש אחר השלג. לא היינו בטוחים שנמצא, אבל איכשהו החיפוש הביא אותנו להר די גבוה, כמעט-3 ק"מ, שבראשו מצאנו לא מעט שלג לאפשר לצאצאים ולכלבה להשתובב בהנאה.
להלן כמה רשמים מצולמים:

ביום ב`, התחלתי פרוייקט חדש ומעניין. וזה עיקר החדשות. ישנה התרגשות רבה בהתחלה שכזו, והאנרגיות גבוהות. אני מניח שאספר עליו יותר בהמשך.
הפרוייקט מחייב אותי לנסיעה של כ-85 ק"מ לכל כיוון, מה שמחייב אותי לקום מוקדם. ומשמח שאני מצליח גם לישון מוקדם ולא להיות עייף מדי.
הנסיעה גם מאפשרת שיחות טלפון לארץ בנינוחות. היום שוחחתי עם האח שלי, כשברקע שני הצאצאים משתוללים בהנאה, כשהאח מנסה לשמור שזה לא יגמר בבכי. חבל שלא הקלטתי, כי זה היה די סוריאליסטי. משהו בסגנון: "עדי, לא לדחוף לו את הכדור לפה...  הם משתוללים סביבי.."
ואחרי עוד כמה משפטים: "לא למשוך לו ברגל, זה מסוכן! ותיזהר עם המקל, כמעט הוצאת לו עין.." וכל הלאה, רצף של אזהרות מאהבה מוגזמת ופראית מהסוג הזה.
יש גם זמן להאזין לרדיו ולהתעדכן באקטואליה אמריקאית ועולמית. היה עצוב לעקוב אחר הזוועה בהאיטי, האי היפה ומוכה הגורל.
גם הספקתי להיזכר בסיפור מהעבר על רוני בלטה, ובסיפור נוסף על היופי, ולכתוב עליהם כאן. גם כתבתי המלצה על השחיין – ספר קשה מכמיר לב וטוב, ואפילו רשומה נוספת (ולא אחרונה) בסדרה על סדונה.
השבוע התחלנו לחפש רכב נוסף, כי פתאום נדרשים שלושה. עדיין לא סגורים על מה ועל האיך, אבל תוך כמה ימים גם זה ייסגר.
אז זהו, לא מעט לשבוע. מעניין אם ימשיך להיות כיף לספר מה היה. בינתיים זה מרגיש לי קצת כמו רשימת מכולת, אבל היה נחמד.

יום רביעי, 13 בינואר 2010

על היופי

 
לא פעם אני מוצא עצמי מדגיש כאן את הערכתי המלאה ליופי האדם בכלל והיופי הנשי בפרט. יופיו של האדם הוא עניין המורכב מאופיו, מכלול ריגשותיו, מבע פניו, מוחו ושכלו, מטען חוויותיו, חיוכו, וכמובן גם יופיו החיצוני.
ומכיוון שאני משתדל למצוא יופי בחיי, אני מוצא ממנו לא מעט באנשים שבהם אני נתקל (לא כולם כמובן, אבל אני משתדל בכ"ז למצוא, ולרוב מצליח).
אבל הפעם אני רוצה להתוודות על אירוע מביך קמעה שאירע לי, נוכח יופי מהסוג הפשטני והמיידי לגמרי, שמובן ככל הנראה לכולם.
זה היה לפני כמעט שני עשורים. בירידה במדרגות המפעל שבו עבדתי אז, תופס אותנו (אותי ועוד חבר לעבודה מאז) דודי שעבד איתנו, ובהתרגשות מספר שמגיעה לעבוד במפעל הבחורה הכי יפה של המחזור בבית הספר להנדסאים. האמת שממש לא התרגשנו, כי לא היה לנו ברור מה בדיוק טעמו של הבחור, ומחשבה מיידית הכניסה לפרופורציות את כל העניין, כי מה כבר משמעותה של ההכרזה "הכי יפה בבית הספר להנדסאים", הרי אפילו מלכת היופי היא רק בנאדם, וגם לה היינו מגיבים (כך חשבנו) בסוג של חיוך קטן ולא יותר.
אז המשכנו בשגרת יומנו, ולמרות שהעניין סיקרן לרגע, הוא נעלם מהר מהתודעה בחסות לחץ העבודה השיגרתי. כעבור כשעתיים, מצאתי עצמי בדרך למשרד התפ"י, להעברת תיק ייצור שאיתו סיימתי. הממונה על עצי המוצר במשרד, אישה חיונית שנכנסה לתפקיד רק כחודשיים לפני היום ההוא והפליאה לתקתק בזריזות את כל העבודות שלקודמתה לקח ימים. לכן ציפיתי לפגוש בגומחה המשרדית את האישה הבוגרת והחביבה ההיא.
אבל למרבה ההפתעה, כשנכנסתי הסתכלו בי שתי עיניים בצבע דבש, שסביבן יופי פשוט מבלבל. ובכן, לא נעים להודות, אבל נשארתי ממש ללא מילים, באלם לנוכח היפהפייה שמולי. גימגמתי משהו ששמעתי שהיא הגיעה לעבוד אצלינו, וברכות לתפקיד וכו`, אבל נשמעתי לעצמי ממש מגומגם ומבולבל. והמבוכה העיקרית היתה עצם הבילבול הזה, שיופיה גרם לי. איכשהו היה לי דימוי עצמי מתוחכם ויציב יותר, לא של כזה שמתבלבל במצבים שכאלה. תחושה מטופשת להחריד.
אח"כ, כמובן ששיתפתי את האישה שבבית, וגם לה היו ספקות מובנים לגבי האמינות של הסיפור, של היופי המבלבל ותגובתי המטופשת. אבל יצא שזמן קצר לאחר המקרה (כשגם אני כבר הצלחתי לשדר "עניינים כרגיל") היה יום כיף של המפעל בפארק המים של נווה ים. שם זכתה גם האישה להיווכח שלא הגזמתי בתיאור, ושגם בבגד ים ובלי איפור, הרושם העז נשאר ואף הועצם.
ומאז עבר לא מעט זמן, ואולי גם אני נעשיתי חסין קצת יותר, או לפחות יודע להסתיר את הבילבול, אבל הזיכרון ההוא חרוט היטב, כולל הלם היופי והתגובה המביכה.

יום שני, 11 בינואר 2010

השחיין / ז`וז`ה באנק


208 עמ`, 2003. כתר, מגרמנית – טלי שוורצשטיין-בסר
לפני שאתאר את חווית הקריאה, להלן התקציר שבכריכה האחורית (שוב, כרגיל, באדיבות סימניה):
השנה היא 1956, המקום - כפר קטן בהונגריה. יום בהיר אחד עוזבת קטלין ולנצי, אמם של קטה ואישטי, את הבית, ושמה פניה אל המערב. בימים אלה, ימי המלחמה הקרה, מי שעבר את מסך הברזל לא ישוב עוד. בעלה של קטלין, קלמן, אינו מצליח להתמודד עם הנטישה והוא מחליט לעזוב את החווה המשפחתית ולפתוח בחיי נדודים. הוא לוקח אתו את ילדיו, והשלושה נעים ונדים בין קרובי משפחה במחוזות שונים ולעולם אינם נשארים די זמן במקום אחד. לנוכח מצבו של אביהם, שהולך ושוקע בדיכאונו, והגעגועים העזים לאמם, מפתחים קטה ואישטי עולם דמיוני עשיר. קטה רוקמת קשרי ידידות דמיוניים עם אנשים שהם פוגשים במהלך מסעותיהם, ואילו אישטי החולמני מדבר עם חפצים דוממים. הם חווים רגעי אושר ושלווה רק כאשר הם שוחים עם אביהם באגמים ובנהרות הנקרים על דרכם, אך מחוץ למים האב שוב זר ומנוכר לילדיו. הסיפור מסופר מבעד לעיניה של קטה המתבגרת, המנסה לפענח את עולם המבוגרים המכריעים את גורלה. ברקע מהדהדים האירועים הפוליטיים שטלטלו את הונגריה באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 ומשתקפים בטרגדיה האישית של חיי הילדים. ז´וז´ה באנק נולדה בפרנקפורט ב-1965 להורים שנמלטו מהונגריה לאחר המרד של שנת 1956. היא עבדה כמוכרת בחנות ספרים ולמדה עיתונאות, מדעי המדינה וספרות באוניברסיטאות בגרמניה ובארה"ב. השחיין הוא ספרה הראשון, וכשיצא לאור זכה מיד להצלחה גדולה ברחבי אירופה.
רשמי קריאה:
הספר ליווה אותי ימים רבים. למעשה, המון זמן ממש. היה לי קשה להתקדם איתו. זה אכן לא מעט בהשפעת שלל העיסוקים האחרים שגוזלים לא מעט זמן, אבל לא רק. הספר מכביד רגשית לא מעט.
נושא של נטישה, של אובדן דרך, של תחושה של חוסר משמעות, חוסר כיוון וחוסר אהבה הורים הוא מאד קשה. ואם הסיפור מסופר מפיה של ילדה צעירה, שעוד נאלצת לנסות לגונן ולעטוף את אחיה הקטן והרגיש, אז זה בכלל מכמיר לב.
ולכן אחרי כל פרק (הם לא ארוכים) ולעיתים אפילו אחרי כל פיסקה, עשיתי אתנחתות ארוכות.
אבל אם מהדברים עולה שהספר אינו טוב, זו ממש טעות. הספר רגיש, נוגע ללב, מעורר אמפטיה ורצון לחבק את כל המעורבים. וזו עוצמתו של הספר הזה לדעתי. כי מבין הדברים עולה הרבה כאב, וייאוש, ותחושת אובדן אישי, ותקווה ושלל רגשות שמעלים חיוך עגמומי.
ולסיכום:
ספר לא קל בכלל, אבל טוב וראוי. מומלץ!
המלצות וביקורות נוספות:
·         שהם סמית ב- הארץ

יום שבת, 9 בינואר 2010

בלטה

ברחוב שבו עברה עלי ילדותי המוקדמת, רחוב הירוק בחיפה, היה ילד מבוגר ממני השנתיים, שבעיני היה אלוף השכונה בטיפוס על עצים. גם אני לא הייתי גרוע בעניין, אבל הוא היה האלוף שלי. לא פעם היה יוזם משחק על עץ הזית הגדול שמול ביתו, שהיו לו שני ענפים גדומים ואופקיים (אחד עבה ובעל קליפה מחוספסת, השני דק ומקולף). היינו יושבים על הענפים ומדמיינים עצמנו רוכבים על סוסים בערבות המערב הפרוע, בהנהגתו שלו כמובן (שלימים הפך לאל"מ בצה"ל). הגדולים יותר בשכונה, בלי קשר לזה שהכירו ביכולותיו השכליות של אותו רוני, נהגו לכנות אותו "רוני בלטה" . הצעירים יותר שיבשו קצת עם "רוני פלפלטה". לא ממש הבנתי למה, אז כששאלתי הסבירו לי שזה בגלל שיש לו ראש פחוס מאחור.
ומכיוון שגם ההסבר לא היה ברור מספיק, חזרתי לאימא, שעמדה אז במטבח הקטנטן, בין הכיור הזעיר לשלישיית להבות הגז של פזגז שליד החלון. וברגע המתאים שאלתי אותה: "אימא, מה זה בלטה?"
האמא, שהיתה עסוקה עם הסירים, שלחה לעברי מבט קצרצר, והצביעה עם קצה הנעל השחורה והשפיצית שלה על אחד מאריחי הרצפה. התמזל המזל, ואותו אריח בדירת השיכון הישנה והעלובה במקצת היה מוכתם בכתם חלודה מכוער ודי גדול במרכזו.
אני עשיתי את החיבור המיידי והבנתי ישר – בלטה זה אריח עם כתם חום, ורוני בלטה זה רוני עם ראש שטוח וחום. יפה! הבנתי את מה שרציתי.
מה שמפתיע זה ששנים אח"כ, היה תפוס לי הדימוי בראש, שבלטה זה סוג של אריח כזה עם כתם. לא יודע מה הביא להכרה שהתפיסה היתה קצת שגויה, אבל בהחלט זכורה לי החוויה המוזרה של מבוכה, כשהבנתי ששנים היתה לי תקועה בראש מין שטות שכזו. מצחיק איך מתקבעים לילדים מושגים או תובנות שגויות שכאלה.
ולמה נזכרתי בהזה עכשיו? האמת, אין לי מושג. אולי זה שכתבתי על מוסטפא, ותגובתו של zek, חברי מאותם ימים, הביאה לשרשרת אסוציאציות שהתחילה ברוני והגיעה למטבח ולתפיסה הילדותית המפוספסת הזו. אז סתם היה לי כיף לכתוב על הדברים. מותר לכתוב גם סתם רשומות על סתם סיפורים, לא?

יום שישי, 8 בינואר 2010

תופסים את השקיעה


בסיום המסלול הלא קצר סביב צמד הגבעות המרשימות במסלול של "גבעת בית המשפט" כבר היתה שעה די מאוחרת – אחרי 3 אחה"צ. עדיין היה מספיק זמן עד השקיעה, אז עצרנו בגלריה די מקושקשת על הדרך, שהציגה אומנות אינדיאנית מקומית, מיני קישוטים ופריטי אמריקנה, ובליל שלם של דברים נוספים. בין הפריטים: פיסות עצים מאובנים, גולגלות בקר, חותמות צריבה לבקר, שלטים בכל הגדלים והסוגים, פסלוני קרמיקה מגוונים, יחידות אח מחרס, שרשרות פלפלי צ`ילי, ובפנים עוד מגוון ענק של תכשיטים, חולצותף מפות וכיו"ב.
ומכיוון שמהכביש זה היה נראה אטרקטיבי מספיק, ומכיוון שבחג המולד לא ציפינו להרבה מקומות חלופיים פתוחים, נכנסנו להתרשמות קצרה. אז קבלו גם אתם טעימה מהמקום:

משמיצינו (די מהר) את המקום, נסענו שוב לאזור נמל התעופה לצפיה בשקיעה הנחשבת. מכיוון שהגענו מוקדם מספיק, היה לנו עוד זמן לסיבוב רגלי צנוע בנקודת תצפית מעניינת (שיש גם בה, לטענת מומחי הרוחניות, מערבולות אנרגיה), שליד המסלול שאותו עשיתי ביום הקודם.
עלינו על הסלע לנקודת התצפית המדהימה, ואחרי צרור תמונות התפנינו לנוח על הסלע החמים, מביטים בשמים הכחולים ובנוף:

בינתיים, הזמן עבר והשמש נטתה לשקוע. אז ירדנו מגוש הסלע האדום והחמים, ונסענו לנקודת התצפית להתבונן בשקיעה. וגם משם צילמנו לא מעט, יחד עם עוד עשרות שהגיעו לשם לצורך העניין היפה הזה, גם הם מצויידים במגוון מצלמות ועזרים:
השמש השוקעת קוצבת את הזמן האפשרי לצפות בה, וכשהצללים התארכו והאופק האדים, נסענו להצצה אחרונה בנקודת התצפית התחתונה שליד כניסייה מקומית, פינה שזיהינו עוד בערב הראשון. ובאור המקליש עוד הצלחנו לתפוס כמה מראות יפים וצילומים אחרונים של ערב, כי פשוט היה קשה לשבוע מהיופי של המקום (שאני מעתיר עליכם בהגזמה אופיינית):

ומשם למלון, למנוחה ושחרור רגליים מיום אינטנסיבי למדי.
וכרגיל, עוד תמונות למי שלא שבע - באלבום