יום שישי, 29 בנובמבר 2013

על ההר

לאחר הבוקר שהתחיל מוקדם, חזרנו לכמה דקות לחדר להתאפסות, ונפגשנו בלובי החביב לשיעור על אביזר שהבאנו, שהיה חשוב לנו ללילה הבא. אחרי השיעור הזה וקצת קפה, ואחרי דיון קצר שבו נכשלתי בלשכנע אותם להחליף את התוכנית ולנסוע לעצים העתיקים בעולם הנמצאים לא רחוק (יחסית) במקום לגלריה ולהר שתוכנן. פשוט "לא רחוק" משמעו שעתיים נוספות של נסיעה בכל כיוון..

אז יצאנו לגלריה שבעיר בישופ, עליה כתבתי ברשומה הראשונה. מעבר ליופי המרהיס של צילומי הטבע ששם, ומעבר לכמות המרשימה של צילומים כאלה, הגעתי לתובנה ההיא עליה סיפרתי, כך שהביקור הזה היה הפתעה נהדרת. טוב שלא דילגנו. אבל כמו שסיפרתי – אין לי משם תמונות, רק זכרונות ותובנות.

משם כיוונו מערבה, ולהלן הרשמים:

במעלה ההרים הגבוהים, על הכביש לכיוון אגם סברינה (30 ק"מ לכל כיוון) שבמפה הזו:


עוצרים באמצע העליה לצלם את העמק הצר היפה:

ממשיכים ועוצרים שוב, כי שומעים בברור שאון של מפל, שגם מרחוק נראה יפה ומרשים בגובהו:

לצד הכביש ענף או שורש יפה, שמושך את תשומת ליבי, וכמה פרחים יפים:

ממשיכים במעלה ומופתעים לראות את ראשוני עצי האספן מתחילים לקבל צבעי שלכת, כאמור - כבר בתחילת ספטמבר. אז עוצרים לסדרת צילומים – של העצים, הנוף, וכמה פרחים קטנים:

ממשיכים כלפי מעלה, לכיוון האגם. אבל מגלים שהנוף יפה, וגם יש כמה פרחים סביב, אבל האגם כמעט יבש. כלומר לא ניתן אפילו להתקרב למים שרחוקים מהסכר שלידו עצרנו. ובכ"ז, כמובן שמצלמים:

יורדים חזרה, ועוצרים לצילום במקום שהפלג הקטן הופך לבריכה נחמדה, שבה אפילו דגי שמך (טרוטה או פורל), ובסיבה כמה פרחים ובכלל – מראות יפים:

משם נסענו לכיוון המלון, להתארגנות לקראת הערב הארוך שציפה לנו.
יום נהדר, של הרבה חוויות, הרבה צילומים וכיף!

חג אורים שמח לכולנו, וסופ"ש מהנה!


וליתר הרשומות מהסדנה (שממשיכות להצטבר) -   כאן


יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

צער לך וצער לי

התכוננתי לפרסם רשומה נוספת של חוויות מסדנת הצילום בהרים. כבר היתה מוכנה. אבל מרגע שנודע לי על מותו של אריק איינשטיין, הראש עסוק בזה.

מה כבר אוסיף על מה שנכתב ונאמר מאז נודע העניין? הרי לא הכרתי אותו אישית, אבל כמו רבים, הוא היה (ועדיין) חלק מעולמי, ומעולמם של המוני ישראלים כמוני וכמותכם. לשירים יש כח מיוחד לחדור ולהתנחל חזק במרכזי הרגש. ולו יש נוכחות חזקה שם אצל כולנו, עם עשרות שירים.

פסקול של המדינה, הפרנק סינטרה הישראלי, האדם הצנוע והזמר הגדול, ועוד דברים נכתבו ונאמרו עליו. ואין לי מה להוסיף.

חשבתי להוסיף הערת עצב בתחתית הרשומה, כי בכ"ז לא ניתן לעבור הלאה. אז כתבתי. וחשבתי לצרף שיר. אחד נבחר ואהוב במיוחד. אז מצאתי את עצמי מאזין לשירים רבים. וכולם נפלאים, רכים, משעשעים, נוגים ונוגעים. איך ניתן לסכם ולבחור אחד?

אז לא בוחר. רק מצרף קישור לרשימת השירים הארוכה עד מאוד, שליוותה אותי כבר כמה שעות.
ואחד כדוגמית, כי שאלתי את שמו לרשומה:

עצוב עצוב!
יהי זיכרו ברוך
no

יום שני, 25 בנובמבר 2013

קשת מביוס

להתעורר בשעה 3:50 לפנות בוקר זה לא בדיוק תענוג. לא מה שאני עושה ביומיום. אבל זה לא היה יומיום שם, בסדנת הצילום. היה קריר ומאוד חשוך (ללא ירח, כפי שהיה צפוי), אז לקחנו את הציוד, שכלל בעיקר את המצלמה והחצובה החדשה, ואחרי נסיעה קצרה ברכב העמוס של מייק, חנינו איפשהו בלב החושך, ויצאנו להליכה קצרה. בקושי ראינו איפה הולכים, ואז הבנתי למה מועיל האור האדום של הפנס – הוא לא משאיר בעיניים סינוור, ולא צריך להתרגל שוב לחשיכה אחרי שמאירים איתו.

הגענו למקום שאליו מייק תכנן לנו, והוא די הופתע שלא היו שם עוד צלמים. וטוב שלא היו, כי המקום קטן וצפוף שם בנקודה המיועדת, שעם הפנס ראינו את הקשת הזו ע"ש מביוס (זה עם הרצועה המפותלת) שמולה התמקמנו. עוד הספקתי לצלם את השמים המתחילים להתבהר במזרח, ותפסתי עמדה:

מכיוון שהנקודה כה קטנה, אני תפסתי זווית אחרת, אקרובטית מעט, בתוך איזה חריץ משונה בין הסלעים, נשען על סלע מאחור כשחצובה בזווית משונה. אבל יציבה. מכוונים לאן שמייק מצביע, מבלי להבין בדיוק למה, כי הכל חשוך. ואז צריך לחכות בסבלנות. הרבה סבלנות. אבל התחיל קצת להתבהר, אז יצאתי לצלם את המקום שהחל להסתמן כמבטיח:

מהחריץ ההוא שבין הסלעים גיליתי שיש לי תצפית על הר וויטני – ההר הגבוה בכל הגוש המרכזי של ארה"ב. בדיוק במצוק שלמול העמק שבמזרח, זה שבו היינו. אז צילמתי, את ההר שדרך הקשת, ואת ריצארד ומייק שמדסקסים בענייני צילום:

אבל לקראת הזריחה, החלטתי לשפר עמדות ולצפות לכיוון הר אחר, אמנם גבוה פחות אבל לא פחות מרשים מהעמדה שלנו. ומכיוון שהיה זמן, צילמנו בכל מיני מצבים במהלך הזריחה, כשהשיא הוא הרגע בו הכל עדיין מוצל, אבל קצה ההרים מקבלים את קרני השמש הראשונות. הנה כמה מהסדרה:

בינתיים נהיה שם קצת צפוף, כשעוד צלמים מגיעים ומטילים צל על הקשת שמפריע קצת. טוב, מגיע גם להם. אז בשעה השו של הבוקר, כשהצללים ארוכים והקונטרסט חד, התפנינו לראות את היופי של המקום הזה, עם הקשת במלוא תפארתה, עם הסלעים העגלגלים, עוד קשתות וגם קצת את עצמנו:
הר ויטני במלוא תפארתו
וזה דר' מייק, ששמש הבוקר העניקה לו הילה לבנה

משמיצינו, יצאנו לארוחת בוקר, ואז להמשך התוכנית הצפופה.
אז ההמשך – כמובן בהמשך.

שבוע טוב לכולנו חברים.

וליתר הרשומות מהסדנה (שעם הזמן ימשיכו להצטבר) -  כאן