יום ראשון, 27 בפברואר 2011

שיפור תהליכים בעיריה


לפני כמה זמן העליתי את הרשומה KISS, בה התייחסתי לנטיה הרגילה של כל הארגונים שאני מכיר, לסבך את התהליכים בהם במשך הזמן. גם ציינתי שמה שאני עושה למחייתי נוגע גם לשיפור תהליכים. ומכיוון שיש לי ברזומה כמה פרוייקטים פיקנטיים שכאלה, חשבתי להעלות אותם כאן מתוך תקווה שזה יצא מעניין מספיק כדי שלא תברחו לי מכאן מזועזעים. אני גם אתמקד בהיבט הסיפורי הפיקנטי יותר, ופחות במתודולוגיה, אלא רק מה שדרוש להבנה.
הפרוייקט הראשון שעליו אני רוצה לספר (הפעם בהרחבה, בשביל הרקע), בוצע באחת מהעיריות הגדולות בארץ. המתכונת של פרוייקט שכזה די קבועה: קודם לומדים קצת את התהליך שאותו רוצים לשפר, ממפים אותו בתרשימים ומנסים להתכונן בלהבין במה מדובר. התפקיד שלי הוא להנחות צוות מקומי לפתרון משותף, שיהיה ישים וקביל עליהם תוך שימוש בידע המקצועי שלהם, כי הרי הם יודעים טוב מה ולמה הם עושים את מה שהם עושים.
הכנה
בפעילות הסתייעתי במהנדסת נמרצת ומוכשרת, שעזרה לי להכין את הפעילות. היא מיפתה את התהליך, הכינה תרשימים יפים וחקרה את הצוות קצת. לרוב אני מעדיף לבצע זאת לבד, אבל במקרה הזה, זה לא התאפשר בגלל מגבלות לו"ז קשות שלי, ממש לפני שיצאתי לשליחות כאן בארה"ב.
תחילת הפעילות
את היום הראשון הקדשנו לתהליך של בנייה וגיבוש רוח הצוות, בניית אמון בעצמם וביכולות שלהם כצוות, ביצירת אווירה של פתיחות ונכונות לאתגר את הפרדיגמות שלהם בעצמם. זה נעשה לרוב ע"י פסיכולוג תעסוקתי שזו התמחותו. אני רק מקבל הנחיות על המבנה האנושי של הצוות, ועל מה ראוי ונכות לתת את הדעת במהלך הפעילות. בסוף הפעילות הצוות מוכן הרבה יותר, עם אמנת התנהגות שמטרתה לאפשר לכולם לחשוב פתוח ולהשאיר את הפרדיגמות וענייני הכבוד מאחור.
ביום השני אני נכנסתי למעורבות. יחד עם הצוות ניתחנו את תהליך מתן אישורי הבניה לקבלנים, שבאותה עיריה היה אורך לא פעם כשנה (ממוצע של 10 חודשים!), וגורם לתסכול רב לקבלנים המעורבים ולעיכוב בהכנסות העיריה בתקבולי המיסים. בהתחלה היו לצוות המון תלונות – הארכיטקטים לא תמיד מקצועיים, המגישים מחפפים, הדרישות מהוועדה המאשרת שהרכבה פוליטי לא מאפשרות קבלת החלטות מהירה, נדרש תיאום בין המחלקות שלרוב הוא בלתי אפשרי, וכן הלאה. כך קורה שהתהליך נכנס למעגל של חזרה שוב ושוב לנקודת ההתחלה לסבבי אישורים נוספים ותיקונים נוספים.
תפקידי בתהליך הוא להוביל אותם בתהליך. זה כולל לבחון איתם את השלבים של מה שהם עושים, להבין את הסיבות האמיתיות לביצוע, ולהגיע איתם להסכמה על יעד סביר לביצוע שאליו יש לשאוף. בנקודה מסויימת שאלתי בפשטות – אם העולם היה אידיאלי: הארכיטקטים מקצועיים, הפוליטיקאים , המגישים קפדנים, המפקחים זמינים, הניירת פשוטה וכו`, כמה זמן היה לוקח לאשר. הסכמנו שזה לא אמור לקחת יותר מחודש (כי הוועדה מתכנסת פעם בחודש, וזה אילוץ). מכאן זה היה פשוט יותר – כי הבנו שאם נדאג לכוון את הארכיטקטים נכון, נארגן נכון את הניירת, נסנכרן נכון את עבודת המפקחים ונגיש לאישור תיקים של 100%, אפשר לסיים כל תיק במכס` 3 חודשים (כי העולם בכ"ז לא אידיאלי).
ומכאן הדרך יחסית קצרה, אם כי לא פשוטה בהכרח – דיברנו על סידור המשרד באופן פשוט שימנע טעויות ואובדן תיקים (קרה לא פעם); הפרדנו קטיגוריות אישורים שונות (כי לא צריך לאשר קניון כמו אישור לסגירת מרפסת); בנינו תיק טפסים והנחיות מובנה וקל להבנה, עם קודים של צבע והנחיה פשוטה במילוי (כי לפני זה לא בדיוק היה כזה); שינינו ותזמנו מחדש את פעילות היועצים באופן נכון;  יצרנו שקיפות מול הלקוחות, המבקשים, כך שיהיו חשופים לתהליך ויוכלו לראות מגמת שיפור בתרשימים ולוחות מודעות בכניסה למחלקה.
מכיוון שתיק הטפסים היה כרוך בעלות, הזמנו את יו"ר אגודת הקבלנים לשמוע את דעתו ולקבל את תמיכתו וברכתו במהלך כולו.
סיכום:
הגענו לכל הפתרונות שיאפשרו עמידה ביעד שנקבע, של 3 חודשים מכס` למתן אישור מרגע הגשת הניירת, ואפילו התקדמנו יחד, במשך יומיים נוספים, בהכנת כל הדברים הנדרשים למימוש השיטה – עיצוב טפסים, סידור לו"ז, הכנת לוחות תצוגה וכיו"ב. סוכם שהיעד ייכנס לתוקף שלושה חודשים מיום סיום הפעילות שלנו, בהם יצומצם הפער ויסתיימו ההכנות.
במהלך הפעילות ביצענו סימולציה של התהליך, הכנסנו תיקונים נדרשים וביצענו כחצי מהפעולות הנדרשות ליישום התהליך החדש. בפועל, ככה שמעתי, לקח יותר זמן לסגור פערים ולהכניס את התהליך שאליו הגענו, שהינו פשוט יותר, מובן יותר לכולם, חסין יותר בפני טעויות וליקויים, וקל יותר לכולם. כפי ששמעתי, תוך 6 חודשים הוכנס התהליך החדש הזה לפעילות, וחיסכון של הרבה חודשי המתנה נחסך לכולם.

תודה על הקשב והסבלנות
ואם יהיה ביקוש, אביא עוד סיפורים כאלה על עוד שיפורי תהליכים.

לאחר שפרסמתי את הרשומה, יצרתי קשר עם הגורמים המתאימים, וקיבלתי את אישורם לפרסם ולעדכן. אז אני שמח לבשר למי שתהה – מדובר בעיריית חולון. כיום הם עומדים על ממוצע של כ- 145 ימים לקבלת אישור. זה שיפור של כ- 50% מהמצב שלפני, והם מתכננים סיבוב שיפור נוסף, כדי לקצץ עוד יותר בזמן הנדרש ולהגיע ליעד של 90 ימים. בהחלט מגיע להם כל הכבוד!

יום שישי, 25 בפברואר 2011

פעם הייתי – המלצה לסרט


סופסוף יצא לנו לצפות אתמול בסרט הזה, שחיכינו לו שיגיע כבר לאתר שעליו אנחנו מנויים בתשלום (בתקווה שהעניין חוקי מבחינת זכויות יוצרים). ואם אתם קולטים שיש איזה סיפור מאחורי הצפיה הזו, אתם בהחלט לא טועים. אבל קודם העלילה, כדי שהרקע יובן היטב:
עלילת הסרט (בחסות הויקיפדיה)
עלילת הסרט (שהתסריט שלו מבוסס על הרומן של אמיר גוטפרויינד "בשבילה גיבורים עפים" שטרם קראתי) מתרחשת בחיפה במהלך חודש אחד בקיץ 1968. קשר מיוחד נרקם בין אריק (תובל שפיר), נער בן 16, ובין יעקב ברייד (אדיר מילר), שדכן מצולק, רווק וניצול השואה. ברייד ואביו של אריק, יוז`י (דב נבון), היו חברי ילדות ברומניה, וברייד מציע לאריק, החובב ספרות בלשית, עבודה לקיץ: לבלוש אחר משודכים ולגייס לקוחות. משרדו של ברייד שוכן בעיר התחתית של חיפה, בפסג` של בית קולנוע השייך לשבעה גמדים בני משפחה אחת ממוצא רומני, ששרדו את אושוויץ משום שיוזף מנגלה ערך בהם ניסויים.
במקביל, חווה אריק באותו קיץ גם את האהבה הגדולה הראשונה של חייו, כאשר תמרה (נטע פורת), בת דודו המרדנית והפרובוקטיבית של בני, חברו הטוב ביותר של אריק, מגיעה לחופשת קיץ מארצות הברית, ומעמידה במבחן את חברותם של שני החברים הטובים.
אריק מתיידד גם עם קלרה (מיה דגן), ניצולת שואה ממוצא רומני, שמשמשת מדריכה ללקוחות הביישנים וחסרי הניסיון של ברייד. בנוסף, היא וברייד מנהלים בביתה בשעות הלילה מועדון מחתרתי ובלתי חוקי של משחקי קלפים. ברייד מאוהב בה, ולמרות שהיא עברה טראומות קשות בתקופת השואה ואינה מוכנה להתמסר לו (או לכל אחד אחר), הוא מוכן לחכות לה כמה זמן שזה ייקח, עד שתהיה מוכנה.
אריק נוהג לבלות חלק ניכר מזמנו בספרייה העירונית. כשמאיר (דרור קרן), הספרן הרווק והעגמומי, שומע שאריק עובד אצל שדכן, הוא מבקש ממנו להכיר לו אותו. ברייד שולח את מאיר לשיעור אצל קלרה, אבל העניינים מסתבכים. כאן חתכתי את ההמשך למניעת הספויילר.
רקע  אישי
בקייץ הגיעו אשתי ושני המתבגרים לארץ בערך בתקופה שהסרט יצא. מכיוון שדודתי צפתה בו, וחזרה מרוגשת מהצילומים שהתרחשו בסביבת מגורי המשפחה בואדי סליב ובסביבה (כפי שכבר סיפרתי), ובהתלהבות היא הדביקה את אמי שסיפרה לכולם שהיא אכן זוכרת שהסבא החייט היה תופר לגמדים ההם חליפות. (כולל איזכור סצינות מביכות בהקשר הזה). אבל אז לא יצא להם, ולא לי אח"כ כשהצטרפתי, לצפות בו בקולנוע. אז בכ"ז משהו טוב יצא מהפספוס הזה, כי ככה יצא שצפיתי אתמול עם הליידי והצעירה בסרט כחוויה ראשונה שלנו יחד.
החוויה
ברור שהרקע שתיארתי מראש מעורר סוג של צפיה מרוגשת. ומעבר לכך – הרבה מאתרי הצילום מוכרים לי מקרוב – בטיילת לואי, בבניינים של רח` שניים בנובמבר, שבימים של התרחשות העלילה גרתי לא רחוק מהם (אז היה רק אחד), בגנים של הדר והמדרגות של העיר התחתית ורחובותיה, שהיו כ"כ מוכרים לי, בספריה העירונית שלרגע דימיתי שזיהיתה בה את המדרגות הלולייניות המוכרות, וכן הלאה.
ומעבר לעניין החיפאי המובן, חשתי חיבורים נוספים לעלילה: לצופים, לסיפור האהבה הראשונה, לקריאת הספרים, ובעיקר לרקע של השואה שנלחשה סביב אבל לא ממש דובר בה. יכול להיות שזה קשור גם לעובדה שגוטפרויינד הינו בן גילי בערך.
ובנוסף, המשחק נפלא של כולם, כשבראש הרשימה אדיר מילר, מאיה דגן והנער הלא מוכר כ"כ – תובל שפיר. וגם התסריט נהדר, מלא הומור וברק וקסם.  
ולסיכום:
לא ברור אם יש מי שטרם צפה בו. אני מקווה שרובכם כבר צפיתם והתענגתם. ואם לא - כיף לכם, כי החוויה עדיין לפניכם. אז אל תחכו, ורוצו לצפות בו בכל מדיה זמינה. עונג של סרט, וכבוד לקולנוע הישראלי שמפיק כאלה פנינים.

 סופ"ש נעים ושבת שלום לכולם

יום רביעי, 23 בפברואר 2011

סיבוב מקומי


בשבוע שעבר יצא לנו לבלות שני לילות בוגאס. אז בסופ"ש היינו נינוחים למדי ולא נמרצים לטיולים. מה גם שמזג האויר הגשום לא היה מאלה המעודדים יציאה. בנוסף, זה היה שבוע האול-סטארס של ה-NBA, ומאז שיש לנו טלביזיית HD נחמד לי לצפות באקשן הזה (וגם באחרים ☺). אבל גם לבטלה יש גבול, וכשביום ראשון הסתמנה התחממות ומזג אויר חיובי ונעים, ניצלתי את שעות אחר הצהריים לחזרה (נוספת) לרכיבה. השטח היה צפוי להיות בוצי, אבל בסביבה שלנו בכל הכבישים יש שוליים מאוד רחבים המיועדים ומסומנים לאופניים. וגם מאות הרוכבים שיוצאים כמוני לטייל הופכים את העניין למשהו הרבה יותר בטוח מאשר בארץ.
ובכן, הכביש שברכב נראה כמישורי למדי, באופניים הופך להיות הרבה יותר גבעי. ובכושר נמוך, כל עליה מתונה הופכת לתלולה וקשה. ובכל עליה שכזו, מורידים כמובן הילוכים וזוחלים לאט, ובכ"ז הירכיים בוערות מהמאמץ.
הכביש מתפתל בין הגבעות הירוקות, וכל האוירה קסומה למדי. עובר ליד חוות פאראמונט, בה צולמו לא מעט מערבונים (עוד כאן), מסמן לי לבקר שם פעם, כי המקום פתוח לציבור. ממשיך ובוחר שלא לרדת לאגם מליבו, אלא לרכוב בכביש העליון שמאפשר תצפית עליו, אבל מוסיף לי עוד עליה ששוב מזכירה לי את הכושר הלקוי. ומהתצפית היפה אני כמובן גם מצלם:
 
ממשיך בניחותא בירידה מתונה לאורך הכביש, שלאורכו זורם הנחל המזין את האגם. וגם שם עוצר להצצה קצרה לצילומים (ולמנוחה נוספת..):
משם ממשיך לכיוון אחד מבתי הקפה/מזללות הרוכבים שבסביבה, שמושכות לא מעט טיילי סופ"ש על אופנועים, מכוניות עתיקות, מכוניות ספורט וכד. ליד נמצאת אחת הכניסות לחווה של פיטר שטראוס, השחקן המוכר. שם ישבתי למנוחה רשמית, לצילומים נוספים. אבל לפני הצילומים – כשהכנתי את הרשומה הזו, עיינתי קצת בהיסטוריה של החווה. ובכן החווה עברה לא מעט ידיים. כשפיטר שטראוס צילם עם ניק נולטי את "העשיר והעני", הסדרה שכ"כ אהבתי בנעורי וצולמה בסמוך, באגם מליבו שהזכרתי, הוא התאהב בסביבה, רכש את החווה ועבר להתגורר בה. לאחר שנים הוא מכר אותה (או תרם, לא ברור בדיוק) לרשות הגנים של הסביבה שהפכו אותה לפארק ציבורי פתוח למבקרים. הבטחתי לעצמי לבקר בה ברצינות בהזדמנות קרובה, אבל הבאתי כמה צילומים כדוגמית מהסביבה ומכלב ענק שנצפה שם:
 
ולבקשת הקהל הנלהב - עוד תמונה, רגע לפני שנעלמו
ממשיך משם, מצלם עוד כמה צילומים מהנחל היפה שזורם בזרימה נאה לאחר הגשמים:
 
ומכאן ישירות הביתה. וזה לא היה פשוט, כי בסוף הרכיבה לעלות בעליה תלולה למדי, 15 דקות של דיווש מאומץ, היה חוויה לא קלה. אבל חזרתי עם מצברוח נהדר, ליאות מענגת בכל הגוף וחהלטה נחושה לשוב לרכוב באופן קבוע (מה ששוב עשיתי היום). סה"כ מסלול של 19 ק"מ בכשעה ורבע רכיבה נטו. לא רע! להלן המפה והמסלול (לחיצה על המפה פותחת קישור לגוגל).
 

המשך שבוע טוב לכולנו

יום ראשון, 20 בפברואר 2011

מיתרים של אור שמש / יואב בצלאל – סקירה

162 עמ`, הוצאת מוסה חאן - 2010

רקע
את הספר הזה קיבלתי לסקירה. לרוב אינני נוטה להשתתף במבצעים שונים של סקירות, וזה משתי סיבות עיקריות: 1-קצב הקריאה שלי איטי מדי, ואני מעדיף להשקיע את הזמן בקריאה של דברים שאני בוחר בהם ביוזמתי. וכבר יש לי כאלה לא מעט על המדף שמחכים, אז למה להכניס אחד חריג שכזה, ועוד במסגרת של זמן קצוב (כי הרי מי ששולח לי כזה מצפה שלא אזניח אותו על המדף שנים); 2- כשאני מקבל ספר לסקירה, אני לא יכול להתכחש לאינטרס של השולח שהספר ימצא חן בעיני. ומה אם לא? איך אכתוב ביקורת פושרת, שלא לומר קטלנית עליו?
ובכ"ז, לפעמים אני חורג ממנהגי, ומקבל ספר לסקירה. זה קורה כשיש לי כוונה אמיתית לסייע לשולח לקדם את הספר. ואני יודע שאם דעתי עליו תהיה שלילית, אמצא את הדרך להתחמק מהסקירה בכלל. ומכיוון שאת הספר הזה קיבלתי כאמור ממישהי שאני חפץ ביקרה, והיא חפצה ביקרו של הספר, אני מזהיר מראש שדעתי מוטית לגביו, וגם תוך קריאה חיפשתי את הצדדים היותר טובים שלו. אבל זה היה קל למדי, ועל כך – בהמשך.
הכריכה האחורית (שוב, מאתר סימניה)
בפסוקים ספורים בתנ"ך מתוארת דרישה משונה שנדרשה מהנביא הוֹשֵׁעַ לשאת אשה זונה, ובנישואים אלה לסמל את בגידת עם ישראל באלוהיו. ”מיתרים של אור שמשמספר את סיפורם של הושע וגּוֹמֶר בת דִיבְלָיִם, ילדותם, פגישתם, ואהבתם שמסתבכת.
הרומן נכתב מתוך השקפת עולם תנ"כית, והרוח המפעמת בו מביאה חיבור מחודש עם הרוח העתיקה, המקורית של אלוהי ישראל. רוח זו אינה רוח של דת או מסורת, וגם לא רוח חילונית אפיקורסית, זה אינו סיפור אהבה שמתנהל לפי חוקים רגילים, אינו עוסק בהיסטוריה גרידא, או בספיריטואליזם, לא ביהדות רבנית, ב"ניו אייג`", ואף לא ב"ספרות יפה" רגילה, אלא ברוח אחרת שמקורה עתיק יומין. רוח זו אינה מנוכרת להיבטים שהוזכרו, אלא לוקחת איתם חלק. בו בזמן היא שואבת מתוך העולם שהיה חי בקרב מלכי ישראל הגדולים, אנשי השם, והנביאים הקדומים.
בכך עושה הסיפור דילוג של כאלפיים שנות גלות וריחוק ושב לחבר את אותו העתיק הנצחי, אל המאה העשרים ואחת.
עוד על הספר וחוויית הקריאה
את הנביא הושע גילינו החברה בכיתה ו`, כשבעלעול מקרי בתנ"ך נתקלנו בספר הזה, שיש בי המון מילים מהשורש זנ"ה, על שלל הטיותיו המובנות מספיק גם בגיל ההוא. מעבר לפיקנטריה ההיא, לא טרחתי כמובן לקרוא בספר ההוא. בכלל, עולמם של הנביאים די לא חביב עלי. הם תמיד נראו לי טיפוסים הזויים לגמרי, שאילו חיו היום היו שולחים אותם (מרצונם או באופן כפוי) לכמה ימים של בילוי במוסד פסיכיאטרי. לפחות להסתכלות, אם לא יותר מזה.
אבל באופן כללי, חביבים עלי סיפורים שמקורם בימי התנ"ך, שהופכים את הסיפור המקראי לאנושי ועסיסי יותר. כך אהבתי את טרילוגיית "צימאון" של שולמית הראבן, את "שמשון" של ז`בוטינסקי, את "תנך עכשיו" של מאיר שלו, ואולי עוד שאני לא זוכר כרגע. והספר הזה מספק בדיוק את הסחורה הזו – הוא מנכיח את מציאות החיים של הימים ההם, עם תככי החצר, העשירים העושקים את העניים, פולחן הדת הזרה והנהנתנית, וחיי המציאות היומיומיים של אותם ימים רחוקים של מלכות ישראל ומלכות יהודה (אחרי הפיצול ההיסטורי).
הספר משלב פסוקים מהמקור התנכי כחלק מהטקסט. יש לזה ערך ספרותי, שמחבר את הדמות של הושע מהתנ"ך לזו שבספר, אבל אישית זה היה מעט מעיק. גם היקפו המוגבל של הספר, סה"כ 162 עמ` ברוטו, לא מספיק לטעמי לאפשר צלילה עמוקה לעולם הרחוק ההוא על כל גווניו.
ולא יכולתי שלא לחשוב על איזו הקבלה לימים אלה: שהשלטון לא יציב ומתחלף תדיר, שרדיפת הבצע אוכלת בכל פה במוסדות והרשויות (בחסות החוק כביכול); שאנשי השררה לא רואים בכלל את העניים שמתקשים להתקיים; שמעבר לגבול הולכים ומתעצמים כוחות חורשי רע. ושכל הרע הזה מסתיים בסוף בחורבן הבית, שאליו אף אחד מאיתנו כאן לא רוצה להגיע, אבל מבחינתי הקיום הציוני הוא לא מובן מאליו, רק שיש הרגשה שהאווירה היא של אכול ושתה כי מי יודע מה יהיה מחר.
ולסיכום
לא הייתי אומר שזו יצירת מופת ספרותית, אבל ספר בהחלט מהנה. במיוחד לחובבי הז`אנר התנ"כי הזה.
וכן, גם מילה טובה לעטיפה.


יום שישי, 18 בפברואר 2011

חרדה מינית


בתחילת כיתה ח` היינו נוסעים חזרה הביתה בסוף הלימודים חבורה שלמה באוטובוס 10. האמת היא שאם זה היה רק אני, בטח הייתי רץ הביתה ברגל. גם כי אהבתי לרוץ וגם כי לא היתה לי סבלנות לחכות לאוטובוס. אבל באוטובוס היה הרבה צחוקים וכיף. זו היתה גם הזדמנות לא רעה להזדמן בחברת כמה בנות נחמדות, שקיוויתי שאולי משהו יתפתח לי בכיוון רצוי.
באחת הנסיעות, בין הצחוקים הרגילים, פנתה אלי פתאום טלי ושאלה בישירות: "יש לך כח גברא?". כבר סיפרתי שביטחון אמיתי רב מדי לא היה לי בהתנהלות עם הבנות, אבל איכשהו ידעתי לשחק את התפקיד ולעשות את הרושם הנכון. היה לי ברור שזו שאלה שנוגעת בגבריות שלי, ולמרות שלא ממש הבנתי למה הכוונה, ידעתי מה צריכה להיות התשובה הנכונה לשאלה. אז כמובן שהשבתי ב-"כן" החלטי.
מו הסתם לא ידעתי שזו שאלה שלא ראוי לשאול ככה בגלוי באוטובוס, ולא היה לי באמת מושג במה מדובר, אז כשהגעתי הביתה מיהרתי למילון, שלא נתן לי הסבר ברור למה הכוונה. גם אנציקלופדיה מכלל לא הצליחה להבהיר לי מה הכוונה. מזל שהיה ברשותי כבר את הספר הצהוב של "חינוך מיני לנוער" (שעליו כבר כתבתי פעם, ואשמח אם תחזרו ותקראו), ושם הבנתי במה מדובר.
אבל מכיוון שקראתי עוד, היתה לי תקווה שהיא לא שאלה סתם. רק שהיה לי חשש אמיתי מהעניין עצמו, שהרי כשהבנתי כבר במה מדובר, גם הבנתי היטב שזה עדיין לא אצלי. ומה יקרה אם אאלץ לעמוד במבחן? איך אתחמק מהסיטואציה המבישה, כשיתגלה שסתם חירטטתי, ואני בכלל לא מי ומה שאני מתיימר?
בתקופה ההיא גם הצטרפתי לצופים (שוב), בין היתר לצורך התרועעות נוספת עם הבנות. אז חששתי עוד יותר מכל מיני מצבים מופרכים שבהם אולי נגיע למצב מאוד מסויים, מחשב איך להתחמק מטיולים של שינה בשטח או פעילויות ערב מאוחרות. כמה טוב שלא לקח הרבה זמן ויכולתי להירגע מהחשש הזה, ואז גם למדתי שהמבחנים המקווים לאותה היכולת פחות זמינים בשלב המוקדם הזה של החיים.
וכל הסיפורים האלה צפים ועולים לי, כשאני מנסה להתארגן ולכתוב משהו לקראת כנס המחזור של ביה"ס, סקרן מה עלה בגורלם של החברים הוותיקים והבנות ההן.

המשך שבוע מצויין, חברים


יום רביעי, 16 בפברואר 2011

הדרך והביקור בפלגסטאף


למרבה המבוכה, אחרי הטיול בשנה שעברה לסדונה, התעייפתי מרצף הרשומות ולא העליתי את פרק הסיום. זה קרה לי עם הבילוי הארוך בניו יורק, שבו השארתי כמה רשומות לא גמורות, וגם בטיול הזה. אז הנה הזדמנות להשלים את הפער, אפילו ממרחק של יותר משנה, ולשתף בכמה תמונות יפות מהעיר שבילינו בה רק כמה שעות, אבל הפוטנציאל שלה מזמין ביקור מעמיק יותר.
ובכן, אחרי שיצאנו מסדונה כיוונו לעיר פלגסאטף, הגבוהה והקרה עוד יותר. כ- 2300 מ` מעל פני הים. הדרך היוצאת מסדונה, עוברת באיזור מיוער ומתפתלת מעלה לאיזור ההררי הגבוה יותר. בנקודה קריטית חוצה הדרך עמק גדול ע"ג גשר, וזו נקודת תצפית יפהפיה על מפגש של שני נחלים והנוף המשגע. אז ברור שצילמתי, ולא מעט:
 
ממשיכים, ובאמצע הרמה הקפואה רואים התכנסות של לא מעט מכוניות ואנשים. זה שוק של הרבה דוכנים, כולם נראו של ילידים אמריקאים (אינדיאנים). חבל שלא היה קצת אוכל, כי הייתי שמח לטעום מאכלים מסורתיים משלהם, אבל לא מצאתי עניין באוסף עצום של בובות, חרוזים, קישוטים ופסלונים. זה לא התאים לי למצברוח. אז הנשים בילו בין הדוכנים, ואני צילמתי מסביב – את הנוף הטבעי וקצת מהאנושי:
 
עוד קצת ק"מ (במושגים אמריקאים) והגענו לפלגסטאף, למרכז המבקרים הממוקם מצמוד לפסי הרכבת. העיר מלאה במוסדות שעיקר האטרקטיביות שלהם בלילה – מבשלות בירה, פאבים ומועדונים. אבל התכנון לא היה להישאר עד הלילה, מה גם שהיינו עם המתבגרת שלא כשירה לפעילות שכזו. אז טיילנו במרכז העיר הקפוא והעוטה שלג, הצצנו בחנויות ובמבנים המקומיים. ושוב, כמובן שצילמנו:
 
אחרי ארוחת צהריים, התחלנו לנוע לכיוון הבית. התוכנית היתה להתקדם, ובהתאם לעייפות לעצור ללילה. רק שריח הבית משך אותנו במרתון נסיעה של יותר מ-8 שעות עד הבית.
סה"כ, טיול נפלא, שטוב שהרשינו לעצמנו להיתקע בסדונה ולוותר על כמה מקומות נוספים. ממילא נגיע אליהם מתישהו בעתיד.

המשך שבוע נהדר לכולכם, חברים


יום ראשון, 13 בפברואר 2011

הצעת חברות

התמונה מהרשת, להמחשה
כשאני מריץ את סרט הזכרונות לאחור, אני די מופתע שהמציאות בתחום האירה לי פנים יותר ממה שידעתי לנצל, לצורך בניית ביטחון עצמי מתאים. זה לא שלא הפגנתי ביטחון מדומה, אבל בפנים לא הייתי בטוח מה ערכי בעיני בנות המין השני.
הצעת החברות הראשונה שלי, זו הרשמית, לא זו שעליה כתבתי כבר בעבר, הגיע במפתיע בכיתה ד`. בוקר אחד ראיתי כמה מבנות הכיתה מסתודדות בהתרגשות אחרי שיעור התעמלות על השביל הרחב שבכניסה לבניין. כמה דקות אח"כ נגשה אלי משלחת של שלוש בנות נרגשות, ובשקט אך בהחלטיות העבירו לי מסר חשוב: "א` רוצה לבקש ממך חברות. וכדאי לך להגיד כן!" רגע, א` היתה ילדה נחמדה שהצטרפה לכיתתנו רק באותה השנה. לא נחשבתי אז לחבר קרוב שלה. האמת, למרות שהבחנתי זמן מה קודם שניצנים נשיים ראשוניים נבטו אצלה, הראשונה בכיתה, עדיין העדפתי מישהי אחרת. למצער, דווקא אחת מהשלוש שהעבירו את המסר, אך לא העזתי לומר כלום במיוחד לאור מסרים מסויימים שהבהירו לי שאין מה לנסות להתקרב באופן שונה.
ניסיתי להבין מהן למה כדאי לי, ומה המשמעות בכלל של העניין, אבל חוץ מאמירות כלליות, שככה זה יעודד גם אחרים ועוד מניעים ציוניים שכאלה, לא הבנתי בכלל מה העניין. הרי הייתי די קרוב ממילא לאלה שרציתי, גם אם במשמעויות שונות ממה שהתחלתי אז לדמיין ולא העזתי לפענח, בטח לא בפומבי. אז מחוסר עניין מוסמסה ההזדמנות ודעכה לתמיד.
שנתיים אח"כ, כבר בבי"ס אחר וגיל שמבין קצת יותר, התחילו בכיתה כל מיני חברויות ראשוניות ומהוססות. אבל זה די עבר לידי, מתעניין מרחוק וזהו. בכיתה שלנו היו רק מעט מאוד בנות, והייתי ביחסי ידידות סבירים עם רובן, אבל לא מסוג מחייב או מתקרב למשהו שראוי להתייחס אליו כאן באופן מיוחד. כלומר, אני הייתי כנראה תמים ולא ממש הבנתי מה קורה, אם כי כנראה שידעתי לעשות את הרושם של מבין קצת יותר ממה שהייתי.
כהרגלה של המורה, מדי פעם היו מעבירים אותי מקום בכיתה, לנסות לרסן קצת את הפטפטת וההפרעות מהכיוון שלי. כל פעם ליד מישהו שקט, בתקווה שישפיע עלי בטובו. בפועל לרוב קרה אחרת, כשלא פעם היה ננזף בגללי, עקב פרצי צחוק בלתי נשלטים.
ככה יצא שהעבירו אותי לשבת ליד הילדה השקטה ד`. אבל לאט לאט, התחלתי למוסס אצלה את חומות ההגנה והרצינות בהומור ופטפטת רגילים. ככה גם התחלתי מתחקר אותה לגבי יתר הבנות בכיתה, מגלה למי כבר הופיע המחזור, מה אמרה להן האחות בהדרכה המינית שהעבירו לנו וכן הלאה. ברור שגם התחלתי לתחקר אותה על העניין המשמעותי יותר – על יחס הבנות לבנים. ציירתי לב קטן מפולח בחץ, וכתבתי בצד אחד את שמה של אחת הבנות והיא השלימה בצדו השני של החץ את שמו של הבן המתאים. המשכתי וכתבתי את שמה של בת אחרת, והיא השלימה באופן דומה. כיוון שהיו מעט בנות, מהר נוצר תהליך ברור של סריקה שיטתית של כל הבנות בכיתה. היא עצמה נשארה אחרונה, אבל לא יכולתי להתעלם ממנה, אז רשמתי בסוף את שמה שלה. בתגובה מפתיעה וללא היסוס, היא רשמה בצידו השני של החץ "עופר ד`" שמא אתבלבל עם שני העופרים האחרים שבכיתה.
היא אמנם היתה ילדה רצינית, אבל לא הייתי בטוח שהיא לא מתבדחת, ומתוך המבוכה שלי ניסיתי לייצר המשך לשיח הזה שבינינו. אז שאלתי "מה, באמת?" ההנהון בראש והחיוך הקטן והמבוייש קצת, היה בלתי ניתן לערעור או לפרשנות שגויה. היה ברור לי שאסור להשאיר בינינו סוג של שתיקה מביכה. סה"כ חשתי כלפיה חיבה כנה, אך לא היו לי תוכניות מוגדרות בכיוון המפתיע הזה. ובכ"ז, לא יכולתי להתעלם ושאלתי בפשטות "רוצה להיות חברה שלי?" מתוך ידיעה מה התשובה.
לא עברו הרבה יותר מכמה דקות וכל הכיתה כמובן ידעה, וגם המחנכת. ואני במבוכה רבה ביקשתי מהחבר הקרוב שלי ע` להתגייס ולהציע חברות לחברה הקרובה שלה, ככה שלפחות ננסה להבין יחד מה לעשות במצב המפתיע. לא באמת ידענו מה לעשות בסטטוס הזה, ומגבלות של איזור מגורים לא ממש איפשרו לנו להתראות יותר ממה שממילא התראינו בבי"ס. אמנם ארגנו ערב כיתה משותף בבית החברה השניה, שאיפשר לנו סוג של יחד, אבל גם אז לא ידענו מה לעשות עם הסטטוס. אז רק טבעי שחופשת הקיץ והשיבוץ לכיתות שונות שבתחילת החטיבה, יצרו ריחוק שמוסס בטבעיות את כל העניין. ובכ"ז, זה השאיר לי איזו תחושה מסויימת של תסכול, שהרגשתי שהיה נכון לעשות עם זה משהו אחר שלא היה ברור איך ומה.
זו לא היתה ממש אהבה, ועברו עוד שנים עד להצעת החברות הבאה, אבל בכ"ז, מבחינתי זו היתה ההצעה הרשמית הראשונה שהתקבלה. ואולי עכשיו הבנתם מעט למה התרגשתי כך בסרט "אילי ובן". כי הזכרון מהתקופה עדיין ברור וחי אצלי.  למעשה, חי כמו הרבה זכרונות אחרים, למזלי
חג אהבה שמח, חברים


יום שישי, 11 בפברואר 2011

סלעי ואסקז


אחרי הביקור בתצוגת המטוסים, כיוונו לערב הבית. רק שבדרך היתה תחנה שעליה כבר שמתי עיין לפני כמה זמן, תוך עיון במפות וחיפוש כתמים ירוקים מעניינים של יערות ופארקים ששווים ביקור.
ובכן, Vasquez Rocks זה אתר קטן של נוף סלעי מרהיב והיסטוריה מורכבת, שבזכות מראהו זכה לככב בלא מעט סרטים ותוכניות טלביזיה, כמו מסע בין כוכבים, בוננזה, פאואר-ריינג`רס ועוד  (מפה כאן).
לא מעט אנשים היו שם במתחם, ולא מעט טיילו וטיפסו על הסלעים. אז גם לי התחשק לטפס לשם, לשפיץ ההוא, ולהשקיף ממנו על הסביבה. וזה מה שעשיתי:
 
הטיפוס עצמו קל למדי, החיכוך של הנעליים בסלע המחוספס לא מאפשר החלקה, ולמרות השיפוע לא נזקקתי לעזרת הידיים לאורך כל הטיפוס. הנוף בדרך הולך ומתרחב, מגלה את מראהו מהיוחד של המתחם הזה על תצורות הסלעים שבו, כשכבות שהתרוממו בשבירה אלימה לזוויות החדות שבהן הן נראות היום:
 
הגעתי למעלה, הפסגה הצרה היתה פנוייה, והצצתי בזהירות מעבר למצוק למטה, את הדרך והנוף:
 
לאחר כמה שניות של הנאה מהמקום התכוננתי לרדת. וכאן תפס אותי פחד גבהים רגעי. שהרי צעד לא זהיר לאחור ואני עלול להתגלגל למטה בשיפוע התלול. ולרדת תמיד קשה יותר, כפי שידוע. אז בזהירות התיישבתי, הסתובבתי לכיוון הירידה, ותכננתי את מסלול ההליכה. בפועל, הירידה לא קשה השיורדים בנתיב נכון, רק צריך לבחור בו ולתכנן היטב איפה ואיך מניחים כל רגל.
הגעתי למטה, וחברתי לליידי שיחד עשינו סיבוב במתחם, צילמתי עוד כמה תמונות, ונפרדנו מהמקום בנסיעה לכיוון מסעדת סושי מוכרת וטובה לארוחה זוגית מהנה
סה"כ, לא מצטער שעליתי, לא מרגיש שהסתכנתי אפילו מעט. אבל היה קצת לא נעים להרגיש שהביטחון ברגליים כבר לא כמו שהיה לפני 30 שנה, בטיולים הרבים במדבר יהודה, בהם הרגשתי קליל וזריז על הסלעים כעופר יעלים (ככה נקראים גם צעירי היעל?).


סוף שבוע טוב ונעים לכולנו