יום שבת, 30 באוקטובר 2010

סיכום שבועות 43+44 – שיגרה פעילה

משתפרת

כללי

על הסופ"ש שלפני שבועיים כבר סיפרתי בהרחבה יתירה (3 רשומות זה הרבה מעל המינון המקובל). בסופ"ש הקודם התכוונתי לסכם את אירועי השבוע, אבל ההתגייסות למאבק בתחנת הכוח דחה לי את התוכנית עד שכבר היה מאוחר, כי שבוע חדש התחיל. אז בינתיים היו כמה דברים נוספים, והנה הסיכום המורחב של שבועיים.
כמעט כל השבוע הקודם היו פה גשמים. איזה כיף של קרירות ענוגה, גשם קליל ברובו ששוטף הכל, שמים אפרפרים במראה דרמטי. רק שלא לכולם היה נעים – באמצע השידורים בטלביזיה (קנינו סופסוף חדשה וסבירה) עלתה שקופית אזהרה מהשילטונות שבאיזור החוף צפוייה סערת ברקים מסוכנת וראוי להיערך. לא ברור איך להיערך, אז התחבקנו 
נאלצנו להגיש תביעה בביה"מ לתביעות קטנות נגד בעלת הבית הקודמת, שפשוט מחזיקה אצלה את הפיקדון ולא מתחשק לה להחזיר. אז היא מצאה רשימה פיקטיבית של כאילו נזקים שעשינו. כבר סיפרתי על זה קצת, אבל התהליך המעצבן החל. מקווה שלא נגיע בסוף למשפט אמיתי, והיא תתפוס שאולי עדיף להרפות. כיף, נכון?
החלטתי שיותר מדי זמן הזנחתי את הבריאות. ולצערי, אני לא כ"כ יוצא לרכיבות אופניים. אז תפסתי יוזמה ויצאתי בערב קריר ונעים להליכה/ריצה עם שישי בשכונה. כיף!!! ומכיוון שהיה כיף בשבוע הקודם, טרחתי ויצאתי גם השבוע (אבל יותר קצרה). אז בטוח שיהיו עוד הרבה כאלה. ואולי בהמשך שוב רכיבה..
למרות המרחק, הצליחה מדינת ישראל הרשמית לעצבן אפילו אותנו פה בניכר הרחוק. הבן מתגייס כאמור עוד חודש (בדיוק מהיום). מכיוון שאנחנו פה, הוא אמור להתחייל בסטטוס של חייל בודד. ובכן, מסתבר שזה לא מובן מאליו שהמדינה לוקחת אחריות עליו, כשהיא דורשת ממנו להתגייס. התמיכה במגורים והוצאות (כאלה שמגולגלות באופן שגרתי על ההורים הצייתנים) לא מובנים מאליהם מבחינתו. אז כדי שידאגו לו למגורים ולהוצאות רגילות של חיים, נדרשנו להגיע לקונסוליה ולחתום על הצהרה שאנחנו לא תומכים בו כלכלית, ושאין בכוונתנו לחזור. עם החלק השני דווקא אין לי בעיה, אבל עם הראשון יש לי בהחלט. כי לא נראה לי שמתפקידה של המדינה להיכנס לטיב השיקולים שלי ומידת תמיכתי הכלכלית בחייל שהגיע עפ"י החוק לשרת אותה. אם כדי להתקיים נדרש תקציב מסויים למי שאין לו משפחה להתארח אצלה, מן הראוי שהמדינה תדאג לכך, ללא קשר למה שאני מוכן לתת לו. חוצמזה, גם נחמד לוותר על כמה שעות, ועל 18$ לטובת ההצהרה הזו שהם כאמור חייבו אותי. וכן, אם תהיתם, שעות קבלת הקהל הן 10:00-12:00, ואל תשאלו אותי מה הם עושים ביתר הזמן.
הכלבה אושפזה לכמה שעות לצורך טיפול שיניים, ניקוי חניכיים ובדיקות. קיבלנו אותה מסטולה ואפטית, ודי דאגתי לה כשגם ביום השני נותרה די רדומה. עכשיו היא כבר די בסדר, וזוכה לצ`ופרים של נקניקיות שבתוכם מוכמנים כדורי האנטיביוטיקה שלה.
בסופ"ש הקודם בילינו אצל חברים, לרגם חגיגות יומולדת. היה מאוד חמד יחד, אבל אין מה לספר על זה כאן. והסופ"ש המתקרב זה ההאלווין. אולי נצא להסתובב קצת עם הצעירים. ונראה שנצא קצת לטייל למרות הגשם המובטח, כי בת הדודה שלי נמצאת באיזור לרגל חתונה (בצד השני של המשפחה). אז ניקח אותה לאנשהו. נראה לאן, כי בגלל ההאלווין אין משהו מיוחד (מעבר לעניין החג הזה, כמובן).

בבלוגיה:

השבועיים הללו היו פוריים במיוחד בנוכחות שלי פה, והולידו מנה אפילו גדולה מהממוצע הרגיל של שבועיים. אז בקיצור:
גרביים אלמנות – על התופעה של היעלמות גרביים בסבב השימוש השגרתי
הדלועיאדה – רשמים מסופ"ש בפסטיבל הדלעות של עיר הדלעות
חג האסיף – עוד רשמים מצולמים מעוד פסטיבל מקומי חביב
עצים – כמה תמונות של עמה עצים יפים שתפסתי במתחם קטן בעיר ונטורה הסמוכה
רשומה מגוייסת ומגוייסת – קריאה לתמיכה במאבק נגד היוזמה להקים תחנת כוח בקירבה מסוכנת לאוכלוסיה
דיבה – המלצה על הספר של חנה גולדברג
עדות – ביקור ברבנות עם חוזר בתשובה, שמשום מה נראה היה כלא סגור על עצמו בענייני אמונה
במעוז השְחור – על חבר מהצבא שניסה לחזור בתשובה, והכל הסתדר לו, פרט לאמונה
זכות השביתה – על ההצעה של קיומן של שביתות שונות, כאלה שלא פוגעות בלקוחות אלא במעסיקים.

בענייני ספרים

אחרי דיבה, הכואב והמכמיר, רציתי משהו קל יותר, מחוייך יותר ובאנגלית. אז שלפתי מההיצע על המדף את דיואי – חתול המחמד של ספריה נידחת במרכז ארה"ב. בינתיים הוא מקסים, ומעלה הרבה חיוכים.

ועוד

עדכון קטן בנוגע לגיבור הרשומה עדות – בעקבות הרשומה והתגובות, הסתקרנתי מה עלה בגורלו. אז ניצלתי את הנסיעה הארוכה לעבודה והרמתי אליו טלפון בירושליים. הפעם לא שאלתי את השאלה הנפיצה ההיא, אבל נראה שהאיש שלם עם דרכו. וכן, הוא בקשר עם משפחתו, הוא עדיין איש חושב, ובכלל – היתה שיחה נהדרת.

סופ"ש נעים ומהנה לכולכם

יום שישי, 29 באוקטובר 2010

זכות השביתה

 
התמונה לאילוסטרציה - מהרשת
הזכות לשבות היא אחת מזכויות היסוד בחברה דמוקרטית, יחד עם זכות ההתאגדות (ומוזמנים כל המשכילים בתחום מדע המדינה להרחיב).
זכות זו, מעבר לחשיבותה העקרונית כמרכיב בדמוקרטיה, מקבלת משמעות מיוחדת בעידן שלנו, כשבעלי ההון הולכים ומתעשרים, והעובדים השונים בארגונים השונים מפוצלים, מבודדים ודי נדפקים. לרוב, כמעט באופן אוטומטי, כשאני שומע על סכסוך עבודה אני נוטה לתמוך בעובדים. כי ברור לי שבד"כ הם מתפרנסים בקושי, עובדים לא מעט שעות ומצבם התעסוקתי לרוב לא מזהיר.
ובכן, לאחרונה נאלצתי לשוב ולבחון את דעתי הנ"ל. כי תמיד קל לתמוך במישהו, כל עוד לא אתה זה שמשלם את המחיר. ויצא ששילמתי מחיר מסויים, שבינתיים הסתיים בעיקר באי נוחות. ובכן, לאחרונה נערכו כמה שביתות בבנק בינלאומי. אחת בקיץ, בתקופת ביקורנו בארץ, ואחת שהסתיימה זה מכבר.
אני מכיר אישית את רוב פקידי סניף הבנק השכונתי בו מתנהל חשבון הבנק שלי. יש לי איתם יחסים חמים, ואני מוקיר את מאמציהם הכנים לתת לי שירות מצויין ויחס אישי חמים ונעים. מעולם לא קרה לי שנכנסתי לסניף וקיבלתי תחושה לא נוחה של שירות לקוי. תמיד משתדלים, מסייעים אחד לשני לקצר תורים, משתדלים למצוא את הפתרונות הבנקאיים הטובים ביותר, מגלים יוזמה ומתקשרים כשנראה להם משהו לא תקין, וכיו"ב.
לכן מעבר לתמיכתי העקרונית בזכות השביתה, כאן יש לי תחושה אישית של תמיכה באנשים מוכרים. ויחד איתם כעסתי כשהמנהלים הבכירים גזרו קופונים שמנים מרווחי הבנק, אבל התמקחו וצמצמו בזכויותיהם של האנשים האמיתיים, אלה שבזכותם אני מחזיק את החשבון בסניף של הבנק ההוא ולא בבנק אחר.
אבל כשנאלצה אישתי כשהגיע לארץ, לכתת רגליה באכזבות מתמשכות, כשהמזומנים שבכיסה אוזלים ושום מכשיר כספומט לא נאות לספק לה את הכסף שלנו (זה שמופקד בבנק, כאמור), זה מאוד לא נעים. וכשאין לי אפשרות לנהל את ענייני הבנקאיים מפאת המרחק והאתגרים הטכניים, והבנק אוחז בכספי ולא מתאפשר לי לבצע מה שדרוש לי, כפי שקרה ממש בימים אלה, זה בהחלט לא נעים.
האירועים הנ"ל גרמו לי להרהר שנית בשביתות, בצדקתן ככלי מאבק לגיטימי ובחלופות אפשריות. ומכיוון שלא מתחשק לי לזנוח את סניף הבנק ששירת אותי נאמנה, ואני גם מתעצל להכין חלופה בנקאית ראוייה בסניף אחר, אני משחרר את הגיגי פה, בתקווה להרגיע מעט מהתסכול.
ובכן, במאבקים מקצועיים שכאלה, יש לרוב שלושה משתתפים: הבעלים/מעסיקים, העובדים הנאבקים והלקוחות/צרכנים. ברור גם שרצונם של העובדים השובתים ליצור לחץ על המעסיקים בכדי להשיג את מטרות השביתה, וזה נעשה תוך פגיעה באינטרסים של הגוף שבו הם עובדים. רק שמאוד מצער שבשביתה לרוב נפגעים הלקוחות שעל גבם בעצם מתנהל אותו מאבק – הם לא מקבלים שירות לו הם זכאים, הם לא זוכים לתוצרת שאותה הזמינו וכד`. וכך, במקום לרתום את הלקוחות באופן חיובי, העובדים יוצרים סנטימנט שלילי ביחס אליהם ואל אירגונם.
כך קורה תמיד – בשביתת הרכבות הנוסעים נתקעים ללא יכולת תחבורתית, בשביתת הטלביזיה מוחשכים המסכים (כך היה פעם, בערוץ היחיד), בשביתת הבנק שלי נפגעתי אני ויתר הלקוחות. וכך למעשה קורה ברוב סוגי השביתות.
אבל אולי אפשר גם אחרת. אפשר להפוך שביתות לעיצומים, אבל כאלה שמכוונים כלפי המעסיקים ולא הלקוחות. בואו נבדוק כמה אפשרויות לדוגמה (ואני לא מומחה בתחומים הללו, אז רק מעלה אפשרויות עקרוניות שאין לי מושג כמה הן ישימות):
◄בנקים – תחשבו שהפקידים יאשרו באופן "חריג" (כי יש להם אפשרות) לוותר לכולם על כל עמלות השורה, למשל. או להעניק הנחות מכסימליות אפשריות בכל פעולה אחרת. או למשל לעצור הגשה של חומר לישיבות המנהלים, ולשבש את עבודתם. וזאת תוך שירות מלא ללקוחות.
טלביזיה – נכון שזה לא רלוונטי (או אולי כן, כי מה יקרה אם עובדי הוט למשל ישבתו?) ישדרו את כל התוכניות, אבל יסננו את הפרסומות או תשדירי השירות (אם יש עוד כאלה).
תחבורה ציבורית – תחשבו שבמקום לעצור את תנועת הרכבות, ישביתו רק את הכרטיסנים, וממש "בטעות" ישאירו את הקופות סגורות והשערים פתוחים. או שנהגי האוטובוסים ישכחו משום מה לנקב את הכרטיסיות לכל הנוסעים בכל או בחלק מהקווים.
חינוך – במקום להשבית את המערכת, ירכזו את התלמידים לימי פעילות כייפיים של שיחות ושעשועים במקום לימודים (זה בכלל רעיון לא רע, כעיקרון). משהו מעין "כל מורה מלמד מה שמתחשק לו".
ביטוח לאומי – למשל במקום לסגור את המשרדים, לפתוח לרווחה, ולאשר אוטומטית כל בקשה לאחר "שיקול דעת בנוהל מזורז"
כמובן שאפשר להמשיך, ולהחיל את העיקרון הזה על רוב התחומים שבהם יש עדיין איגודים מקצועיים ששוקלים מדי פעם צעדים של מאבק מקצועי. ככה ייפגעו פחות הלקוחות (ואולי אפילו ירוויחו ע"ח הבעלים), והמאבק אולי יהיה אפילו אפקטיבי יותר.
אני מניח שחלק מההצעות הללו לא יעמדו במבחן משפטי, אבל הרעיון ברור. מה דעתכם?

ולהשלמה – הערך של השביתה בוויקיפדיה
סופ"ש נעים וחיובי, ונטול שביתות לכולנו

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

במעוז השְחור

תמונת האילוסטרציה מהרשת
בעקבות הנושא החם המוקדש לחרדים, כתבתי את הסיפור שברשומה הקודמת, ורמזתי שיש עוד סיפור שאכתוב פעם. אז התעורר החשק, כי הסיפורים די קשורים, וישבתי לכתוב גם את זה. אז להלן הסיפור השני:
בערך באמצע השירות הצבאי, הוצבתי מחדש בבסיס חיל האויר. לא הכרתי שם אף אחד, והחוויה היתה מעניינת ומיוחדת. בזמן קצר יצא לי להכיר המוני חיילים, ובמצב הזה כל הקולטנים פתוחים למיפוי מי החברים הפוטנציאליים.
ביחידה אליה הוצבתי, היתה חבורה גדולה של הצוות המבצעי, ועוד צוותים תומכים בתחומים הטכניים. אז למרות שהייתי מצוות לצוות המבצעי, לא נדבקתי בסנוביזם המקובל, והכרתי חברה נוספים. וביניהם כמה חברה מאוד טובים מהצוות של מח` הקשר.
במיוחד מצא חן בעיני בצוות ההוא בחור ג`ינג`י גבוה, שהיה לו סגנון דיבור מליצי משהו. ההתננסחות שלו היתה תמיד בשפה גבוהה, שלא תאמה את הסגנון הכללי אבל קסמה לי מאוד. שוחחנו לא מעט על ספרים, מוסיקה ושאר שיחות תרבותיות למדי. הוא תמיד התנהג באופן מבוקר ונינוח, אם כי החברה ריכלו עליו שלא פעם יש לו פרצי זעם. בכלל, הסתכלו עלי קצת עקום שבחרתי בו כחבר ולא הצטרפתי באופן אוטומטי לעדר המסוייג.
באחד הערבים, הוא הזמין אותי לביתו לבלות יחד את האפטר. ושם סיפר לי סיפור מרתק שמלווה אותי בזכרון עד היום. ובכן, בגיל 16 בערך (סוף כיתה ט`) החל לחזור בתשובה. בבית שמרו על מסורת, כשרות, בתי כנסת בשבתות וחגים ושלל העניינים המוכרים. לכן הרגיש שעליו לללכת בכיוון הזה כברת דרך נוספת. ומכיוון שהבחור היה מבריק בשכלו, התקבל לפי בחירתו לאחת מישיבות הדגל של ירושליים, שלשם מתקבלים מיטב הנוער מהמגזר.
בתחילה, כך סיפר, נהג ללבוש את המלבושים הרגילים מהבית, כי לא חש שעליו לציית לצו האופנה השחור המקובל. אבל בהמשך הרגיש הולך ומזדהה יותר ויותר עם חבריו משם ועם עולמם, ופתאום נראתה לו הדבקות בבגדי ה"דתי לייט" כהתרסה שלא היה מוכן אליה, כחוסר השתלבות. ואז פתח את הארון, והראה לי חליפה שחורה לתפארת, תלויה בפנים.
לא זוכר את המילים המדוייקות, אבל שאלתי התנסחה בסגנון של "אז מה אתה עושה פה, ובצבא, ובלי כיפה...?" ותשובתו חקוקה בזכרוני עד היום:
"מאוד אהבתי את הלימוד, הפילפול והרצינות של הלימודים שם. הרגשתי בפתחו של עולם נהדר ומלא תוכן, שכל ההתנהלות בתוכו קסמה לי. וככה למדתי, קדתי, ואף נחשבתי לתלמיד מעולה בעל פוטנציאל להגיע רחוק. כך במשך שנה וחצי. וכל אותו זמן, קיוויתי שסופסוף תגיע, עם הלימודים וההתעמקות, גם האמונה המיוחלת שבאמת לכל זה יש סיבה וטעם. אבל כל אמונה באלוהים לא הגיעה, וכל התהליך נראה לי יפה אבל עקר מתוכן. כי אם אתה לא מאמין באלוהים, הקרקע מתחת לכל העניין הזה נשמטת. אז עזבתי, חזרתי להשלים בגרות, והתגייסתי.."
עד אותו יום לא טרחתי לחשוב על הדברים כך. לדידי אין אלוהים (לפחות זה התבוני, הפרטני, המשגיח אישית), ולכן אין לי כל זיקה לדת. אבל מדבריו הבנתי שהוא אמנם אמיץ, והחליט לנטוש, אבל בטח יש אחרים שחיים עם התקווה לגילוי ולהבזקת האמונה שתיצוק תוכן אמיתי לעניין.
ואכן, סיפורי החוזרים בשאלה שמתפרסמים מידי פעם, והשיחה עם האח של החבר (מהרשומה הקודמת, אבל כרונולוגית מאוחרת יותר), חידדו אצלי את החשש הזה של אפשרות לחיים כאלה שכולם כסות וטכס וללא בסיס אמוני. לא מבין את אלה שכך חיים, אבל כנראה שזה נפוץ יותר ממה שידוע.
ורק לסיכום – הבחור עזב אח"כ את הבסיס, ונסיונותי לשמור איתו על קשר לא צלחו, לצערי. אבל בלי לדעת הוא השאיר אצלי תובנות ומחשבות מעניינות על הנושא (וגם המלצה לספר שטרם קראתי). תודה, דודי.

עדות

תמונת האילוסטרציה מהרשת
הנושא החם עכשיו בבלוגיה הוא החרדים. אז נזכרתי שיש לי שני סיפורים מהעבר בהקשר הזה, שאחד מהם אני מתכוון להביא כאן.
באחד הבקרים של ימי הלימודים לתואר שני, קיבלתי טלפון למשרד הקטן בו עבדתי על התיזה. על הקו היה אחיו הבכור של חבר מתקופת הצבא. די הופתעתי מהטלפון הזה. אמנם כמה שנים קודם היינו בקשר לא רע, אבל מאז שהבחור השתחרר משירות בקבע הוא נסע להודו ודי הלך שם לאיבוד. כשחזר מהודו (לשמחתם של ההורים שחשבו שיתקע באיזה מנזר נידח), לא ממש מצא את עצמו, וכעבור זמן די קצר החל בתהליך של חזרה בתשובה. וכל אותו הזמן לא שמעתי ממנו, ובקושי שמעתי עליו מהחבר, שגם ממנו השנים גרמו לריחוק.
לא תהיתי הרבה זמן לסיבת יצירת הקשר, והוא סיפר שהוא מתעתד להתחתן, ומאוד רצה אותי בתור עד לרווקותו ברבנות. הוא סיפר שאצלם (השחורים, כך אמר) עדות ברבנות נחשבת למצווה, ושהוא רואה בי מועמד ראוי ומועדף למילוי המצווה הזו עבורו.
מכיוון שבאותה התקופה, לוח הזמנים היומי היה די גמיש, אז למרות שלא ממש התחשק לי לשוב ולבקר ברבנות, הסכמתי ללא היסוס, וסיכמנו שהוא יגיע לטכניון לאסוף אותי. סידרתי לו בשער אישור כניסה, וחיכיתי. כעבור שעה קלה הוא החנה את הטרנטה שהיתה לו בחניה שבצמוד לבניין, ומצא אותי ממתין לו על המדרגות. הכנסתי אותו לחדר, שוחחנו קצת על מה שאני עושה שם, והוא די התעניין. די הצחיק אותו הרעיון של להגיע למקום כמו הטכניון, כשציין ש-"בטח לא רגילים פה לראות שחורים כמוני", ואכן כל מי שעבר בסביבה לא יכול היה להסתיר את המבט התוהה נוכח החרד בתחפושת מלאה שיושב איתי שם במשרד הפתוח.
הדרך לרבנות לא ארוכה, אבל עם ההמתנה והדרך חזרה הזדמן לנו לשוחח קצת על התהליך שעבר. כך סיפר שאת האישה שידכו לו, וגם היא חוזרת בתשובה. הוא פרש את מעלותיה בפני, ונראה היה שהוא לגמרי שמח ושלם עם הנישואין הקרבים. הוא סיפר שהוא עסוק בלימוד תורה, ושהעיסוק הזה מרתק בעיניו, ופתח לו עולמות תוכן ורגש שלא הכיר בעצמו. שמחתי בשבילו, אבל בכ"ז, איזה ספק ניקר בי, שלא התאפקתי אז ושאלתי, רגע לפני שנפרדנו בחניה: "והאם הכל התהליך הזה, אתה חש היום את נוכחות האלוהים בחייך, כמשגיח עליך אישית ושורה במעשיך?" (ובקיצור - מעבר לכל התחפושת, אתה מאמין באלוהים?)
לא הבנתי אז שזו פצצה, ושלא בטוח תמיד לשאול את השאלה. אבל תשובתו היתה בעייתית, אם כי מרגשת בכנותה: "לא יכול להגיד שאני מרגיש את זה, אבל אני מקווה שכך ארגיש בהמשך." אני נשארתי עם התשובה הבעייתית הזו, כפי שאני הבנתי אותה, לא מבין מה מוביל מישהו לדבוק בדרך שעיקרה נסתר ממנו.
מכיוון שדרכינו התרחקו, אני יודע רק שהוא המשיך לדבוק בדרך (כנראה מתוך תקווה שגם האמונה תגיע), שהם ניסו שנים ובסוף גם הצליחו להביא לעולם ילדים, ושגם משפחתו כבר פחות בקשר איתו, עקב המרחק התרבותי העצום שנפער. מעבר לכך אין לי מושג מה עלה בגורלו של האיש המוכשר.
מקווה בשבילו שהאור הפציע בחייו, ושאכן בסופו של דבר תחושת האל המיטיב מאירה את דרכו. אבל הספק בכ"ז מנקר, שמא אולי לא.

יום שלישי, 26 באוקטובר 2010

דיבה / חנה גולדברג

264 עמ`, הוצאת כתר - 2007,

רקע
הספר נאסף באחד ממבצעי 4 במאה (או דומה) ברשת צומת ספרים, לפני כ-3 שנים. מאז פורסמו עליו לא מעט סקירות – חלקן ממליצות ואחרות קוטלות למדי. לא ידעתי למה באמת לצפות, אבל זכרון חיובי מספרה הקודם שקראתי "כשהחיים יתחילו" החזיק אותי אופטימי ועודד לבחור בו מהמלאי על המדף.
התקציר והכריכה האחורית
הכריכה האחורית סיקרנה אותי. נראה ממנה שזה ספר שידבר על ליבי. אז להלן הדברים (שוב, כרגיל, מאתר סימניה):
"דיבה" הוא רומן חתרני ואירוטי על אישה שחצתה את כל הקווים האדומים.
יש לה בית מהוגן, יש לה בעל אקדמאי, יש לה בן אהוב, ולמרות זאת היא בוחרת לגור ברחוב.
"זו הפעם הראשונה בחיים שטוב לי," היא אומרת, "מאז שאני על המדרכה אני מרגישה יפהפייה.
עד לא מזמן היא היתה מורה לספרות בתיכון. ואז היא פגשה את נ`, תלמיד רגיש ויפה תואר בן 17. מודעת עד כאב לגופה, לגילה המתקדם, לאכזבות ולפשרות בחייה, היא נסחפת לקשר האסור והבלתי אפשרי ביניהם ומאפשרת לתשוקותיה הכמוסות לפרוץ החוצה. רק אחרי שהיא מאבדת הכול, היא מוצאת את המפתח לסוד השמור ביותר של האושר.
"דיבה" הוא רומן המתריס כנגד השמרנות הבורגנית ומעורר מחשבה על משמעות החיים ועל הדרך לחיות אותם. חנה גולדברג עושה כאן שימוש מקורי, מפתיע ונועז בשפה הייחודית המוכרת לנו גם משיריה.
עוד על העלילה
הכריכה האחורית מתארת היטב את התוכן, אבל לא מספיק הבהירה לי את המכלול שבספר. כי הספר הוא על הכמיהה לאהבה, לרוך וחום אנושי. על הרצון וזכות היסוד להיות נאהב, וכמה שבהיעדר אהבה משתבשים סדרי העדיפויות. כי גיבורת הספר לא זוכה לאהבה. היא נישאת מתוך תקווה, וכואבת את ההתפכחות שאחריה. גם מבנה היחיד היא לא זוכה להרבה חום מעבר לשנים הראשונות.
היא בוחרת בהוראת הספרות כמקצוע פשרה, לא מתוך ייעוד או חדווה, וגם שם זוכה לקור אנושי צפוי ולעג מתמשך של תלמידיה.
אז כשניצוץ קטן נדמה כמסוגל להאיר את חייה, היא מאבדת את הבלמים של עצמה, בכמיהתה..
וחוויית הקריאה
הספר מכמיר לב. כ"כ כאבתי איתה, כמהתי איתה לאהבה, נעלבתי בשבילה, נפגעתי ונחרדתי איתה. היא בהחלט נגעה לליבי. כמה ממנה יש בכולנו? לא יודע, ולא ברור לי אם זה חשוב. אפילו בי יש ממנה, וזה מה שהיה חשוב לי.
ולסיכום
ספר מפתיע לטובה – קולח, חזק, רגיש ומכמיר לב. מבחינתי – בהחלט מומלץ!

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

רשומה מגוייסת ומגייסת


בתקופה האחרונה קרה משהו שאמור להיות ממש טוב במדינה סופסוף נמצא גם אצלינו גז. ובכמות ראוייה וטובה, כזו שתסייע למאזן האנרגיה הלאומי באופן משמעותי, לאפשר התפלת מיים נדרשים ותהייה ברכה לכולם.
רק שכמו בארץ, די ברור שיש חשש אמיתי שירוויחו בעיקר המקורבים, בעלי האמצעים, הגופים הגדולים. וגופים כאלה רוצים להרוויח. ובגדול. בהכי גדול שאפשר במסגרת האפשר, וקצת מעבר. אז אני מנחש פה ניחוש פרוע (שהסיכוי לו ממש נמוך, כמובן) וחושש איתכם יחד שמע אפשר אולי לכופף מישהו, לעגל פינות ונהלים, לשכנע פוליטיקאים ופקידים ולהצליח לסחוט מהסיטואציה עוד קצת.
ובכן, אחד היישומים המתבקשים של הגז שנמצא הינו בייצור חשמל. יש מגוון שיטות לייצור חשמל בגז, אבל אחת מהיעילות והפשוטות היא באמצעות טורבינות גז. אמנם הטורבינות אינן יעילות כתחנות כל בקיטור, אבל פשטות הפעלתן ודרישות המתקנים הופכים אותן לאטרקטיביות. במיוחד לגופים יזמיים שאמורים להתחרות בחברת החשמל ולספק את החשמל הנוסף הנדרש.
רק יש לתחנות כאלה שלוש בעיות סביבתיות שיש להתייחס אליהן:
1.   רעש נכון שנעשים מאמצים לבודד את המתקנים, ואכן מפחיתים את הרעש משמעותית, אך מתקנים שכאלה, עתירי אנרגיה, טיבם שפולטים לסביבה רעש, שגם אם הינו מנוטרל ומרוסן, הוא תמיד נוכח.
2.   זיהום אויר בעירת גז הינה נקייה יחסית. אבל גם מתקן "נקי" אינו נקי מפליטת תחמוצות חנקן וכמובן דו תחמוצת הפחמן כתוצר שריפה עיקרי. ובמקרה ותיווצר בעיה כלשהי באספקת הגז, ישנו מעבר טבעי לדלקים אחרים שמזהמים הרבה יותר.
3.   בטיחות וביטחון מתקן עתיר אנרגיה תמיד מהוו סיכון לסביבתו. תקלות קורות, ותמיד עולה החשש מה קורה לאותם אלו שבסביבה במקרה אסון. כולנו מודעים למיכל האמוניה בחיפה, שנוכחותו מסכנת את כל הסביבה ונעשים כל הזמן מאמצים לנטר ולשלוט ברמת הסיכון שם. כנ"ל בקריית אתא, שלא פעם נאלצו התושבים משכונה ספציפית להתפנות בגלל אירוע בטוחותי בחוות הגז הסמוכה. וכמובן, פי גלילות, שרבות דובר על הסיכון שבקיומו של האתר בקרבת מקום מגורים.
כלומר, מהסיבות האמורות הייתם מצפים שתחנות כאלה תוקמנה במרחק בטוח מריכוזי אוכלוסין כלשהם, שלא יופרעו או לא יועמדו בסכנה בטיחותית כלשהי מנוכחותם של מתקנים שכאלה.
ופה מגיעה הסיבה לרשומה זו, וההתגייסות שלי לסייע כתבה לי חברה כאן בבלוגיה, שלא יכולה לכתוב בעצמה כי אין באפשרותה לחשוף את דמותה התפוזית, על צל כבד שהוטל לאחרונה על יישובם, מושב אביגדור (מעט אחרי קרית מלאכי לכיוון אשקלון).
ובכן, קבוצת ההשקעות של שרי אריסון מתכננת הקמת תחנת כח מהסוג המתואר כ-400 מ` מבתי היישוב, ומבתי יישובים סמוכים. הקרקע הינה בבעלות פרטית, אבל תוכניות ההקמה מאיימות על כל בתי הסביבה. וידידתי ביקשה את עזרתי בהפצת המסר.
אני משוכנע שהבעיה מורכבת, ושיש צדדים שונים לכאן ולכאן, ושאפשר להגיע לפתרונות מסוגים שונים. אבל אני גם משוכנע שהנגב מספיק גדול כדי שיימצא בו אתר חלופי שרחוק יותר מבתים של מישהו. זה אולי יקר מעט יותר (בתפעול השוטף וגם בהקמה), אבל זה נכון הרבה יותר. רק לשם כך, צריך לשכנע את מי שצריך, לוותר על קצת מהרווח לטובת לא מעט אנשים. ולחץ ציבורי הוא הפתרון במקרים כאלה, לעידוד מי שצריך לשקול מחדש.
אז להלן הפרטים החשובים:
ביום שלישי מתקיימת הפגנה מול משרדי אריסון. פרטים והרשמה בטלפון 050-7826749
חתימה על עצומה - http://www.atzuma.co.il/stoppingpower
אתר מטה המאבק - http://stopsheri.org.il
האתר של מושב אביגדור - http://www.moshav-avigdor.com

אשמח כמובן אם תסייעו גם אתם להעביר הלאה את המסר, בכל אמצעי ודרך שתמצאו לנכון.

תודה בשמה
שבת שלום וסופ"ש נעים לכולם

עצים

פרט מיוחד ומעניין
יצא לי לא פעם לשתף אתכם באהבתי לעצים. בישראל למודת הכיבושים, נדירים העצים שזכו להגיע למימדים מרשימים בלי להפוך בדרך לרהיט או לפחמים. פה בקליפורניה, למרות שבעבר נוצלו הרבה עצים לטובת התעשיה המקומית והייצוא, היו מספיק עצים כדי שרבים ישתמרו. בעבר הקדשתי הרבה תשומת לב לעצי הסביבה, אבל סיור קטן בוונטורה ביום א`, עליו סיפרתי ברשומה הקודמת, הפגיש אותי עם שלושה מעניינים שכיף לי להביא מהם לכאן.
ברוש
בארץ ידועים לי (ואני ממש לא ידען גדול) שני סוגי ברושים – האופקי והצריפי (המחודד). פה בקליפורניה יש רבים, ומרשימים מאוד, שלא פעם הבאתי תמונות שלהם. למשל כאן בפויינט לובוס שבמונטריי.
וגם בוונטורה ראיתי איזה פרט מעניין שלא זכור לי שיצא לי לראות ממנו, עם פירות קטנטנים וענפים עמוסי עלווה צפופה הנראים כזרועות ירוקות ויפות. אז צילמתי קצת:
יוקה
גם על היוקה סיפרתי לא מעט. במיוחד ברשומה עתירת הצילומים מפארק עצי הג`ושוע, שהינם למעשה מין של יוקה שגדל לגובה מרשים ומפתח גזע משמעותי. וחוץ מהפרטים שבפארק האמור, יש עוד רבים ויפים שיצא לי לצלם גם בגני הנטינגטון, בפינת הגן הענקית המוקדשת לצמחיית המדבר, וגם בפינה יפה נוספת בשטח.
וכאמור, בוונטורה, ממש באותה פינה, ראיתי יוקה ענקית שכמוה לא זכור לי שיצא לי לראות – מקבץ עצי יוקה עבי גזע מאוד, בגובה מרשים, חלקם פורחים. אולי זה אפילו צמח יחיד בעל הרבה ראשים. כך זה נראה:
אקליפטוס
בארץ נפוץ בעיקר זן אקליפטוס המקור. אותו מין ציוני שעלה לארץ לייבש את הביצות, לחפות על הדרכים ולקחת חלק משמעותי בבניין הארץ ובתקומת המולדת. עד שהבינו שהוא לא כ"כ יעיל בייבוש ביצות, כבר היו מיליונים ממנו בארץ. ישנם בארץ עוד כ-10 מינים, אבל הם משום מה זכורים לי פחות (עוד מידע עשיר בויקיפדיה).
פה באמריקה נתקלתי כבר בעשרות מינים שונים של אקליפטוסים, ששונים מאוד בקליפתם המתקלפת באופן מרהיב וייחודי. גם תמונות רבות של הקליפה המרשימה הבאתי לכאן במגוון רשומות, ותיכף אזכיר. ושוב, ממש באותו רדיוס של 10 מ` מהברוש והיוקה שהזכרתי, הבחנתי במין נוסף של אקליפטוס. וגם לזה היתה קליפה מרשימה בצורת התקלפותה – נראה כמו עץ העטוף בשכבות רבות של נייר שקרועות באופן מוזר ויפה. אז ברור שצילמתי, וחוץ מהתנונה הראשונה, ככה עוד זה נראה:
ולשם התזכורת, כמה קליפות יפות של אקליפטוסים יפים שיצא לי לצלם בעבר בסביבה:
מין אחר ממקום אחר
ומין מתקלף נוסף (ליד דלת הכניסה הנוכחית)

יום חמישי, 21 באוקטובר 2010

חג האסיף

מוכר הריבה הפיקנטית, ועוד הרבה אחרות

אחרי פסטיבל הדלעות המקומי שבו ביקרנו בשבת, התחשק לנו על עוד אירועים פסטיבליים שכאלה. את כל המגוון סיפקו לנו אתרי האינטרנט. ובאמת, ברדיוס של כשעה נסיעה מאיתנו יש הרבה מאוד פעילות כייפית ומסקרנת. אז מהמגוון בחרנו לבקר בבירת המחוז הסמוך – העיר וונטורה. במקום נחגג The Harvest Festival, וזה היה מפתה מספיק.
יצאנו בשעה לא מוקדמת לנסיעה נינוחה של כחצי שעה, ועצרנו מול החוף. הרוח היתה קרירה, אבל זה לא הרתיע עשרות גולשי גלים שבילו שם בשורה, על קו שבירת הגלים. ומשם צעדנו למתחם. אז מה היה שם? האסיף העיקרי (אם נתעלם לרגע מאוסף צפוי של דלעות בכניסה) היה אסיף של קניות של המקומיים: אוכל, בגדים, קישוטים, מזכרות, קישקושים וכיו"ב. הדוכנים הנ"ל חולקו ל-3 ביתנים מקורים, כשבאמצע מנעימה למבקרים את האווירה להקה מקומית חביבה.
מעניין, ניתן לזהות ריבוי מיוחד של דוכני חומץ ושמן יחודיים, ושל מטבלים בטעמים. לפחות 5 דוכנים של כאלה. כל השאר היו בפילוח אוכלוסיה סביר יותר.
ודווקא שם קנינו קצת – ריבה מתוקה חריפה, שהולכת יופי על חטיפים עם גבינת עיזים (ניסינו בבית וזה מעולה), ומטבל סלסה ייחודי ומוצלח, שמאוסף הטעימות הגדול דווקא הוא שכנע אותנו.
אז להלן אוסף תמונות ממגוון האפשרויות לאסיף במקום, ובכלל:
הגולשים שלא נרתעים מהקור והאפרוריות
דוכן שמנים וחומץ, אחד מרבים
בגדים מגוונים וקישוטים למיניהם
עבודות עץ מרשימות באיכות נהדרת
וקישור לאתר שלהם כאן:

www.waldworks.com
עוד מדוכן הריבות שאהבנו
וגם להם (איך לא) יש אתר

www.pioneermarket.com
אומנות שימושית בסכו"ם, שהבחור היוצר היה נחמד במיוחד
אז הבטחתי לו שאביא קישור לאתר שלו
וגם אשלח לו קישור לרשומה
 (מעניין אם יקרא ויגיב)
www.forkedupart.com
עוד דוכן מרתק של אומן צעיר שמייצר תכשיטים ממנגנוני שעונים ישנים. היו לו שעונים בני יותר ממאתיים שנה, וחלק מהם עוד עובדים.
אז זה האתר שלו למי שמעוניין

www.rewindjewelry.com

אח"כ הלכנו להסתובב עוד קצת בעיר ונטורה החביבה והמוכרת, שם צילמתי כמה עצים מעניינים ויפים. אבל על כך (אולי) בפעם אחרת.
סופ"ש נעים ומהנה לכולם