יום רביעי, 31 בדצמבר 2008

החברים שלי – רשומה ראשונה על ר`


לפני כשבועיים העליתי רשומת מבוא בנושא של החברים שלי. היתה לי כוונה להתחיל סדרת רשומות בנושא ולהתייחס לחברי השונים, להיכרותנו, למאפייני החברות וכד`. לא ידעתי כמה קשה זה יהיה, וחוץ מאותה רשומה, אותה הבטחה להמשך, לא הצלחתי ממש להתקדם.
היום הגיעו בני המשפחה מהביקור בארץ, ודי מהר הלכו לישון. לפני שהלכו, קיבלתי דיווח קצר מהארץ על מיני עניינים, וביניהם גם על ר` ומשפחתו. וכך נזכרתי שבעצם בגללו אני בכלל התחלתי את העניין הזה. אז די להתחמקות, והנה אני מתחיל.
ההתחלה
לפני כמה שנים טובות, בשלבי המו"מ שמלווים כניסה למקום עבודה חדש, דנתי עם הבוס העתידי על מגוון עניינים. אחד מהנושאים שהעליתי היה ה- Title המדויק שרציתי שתפקידי יוגדר בו. הבוס, שבגדול לא גילה סימני התנגדות לרוב הדברים, טען שאין בעיה עם ההגדרה שביקשתי, אבל זה עלול לפגוע בעמית שלי. לא התעקשתי. כעבור כמה ימים אכן התחלתי לעבוד באותו מקום, ואז הוצג בפני לראשונה ר`. איש גדול. מאד!! בהיכרותנו שקל כ-120 ק"ג. שוכנו באותו חדר ונועדו לנו תפקידים משלימים בצוות. מכיוון שלא היינו לחוצים יותר מדי בשלב ההוא, מצאנו זמן לשיחות כלליות על דא והא. מהר מאד למדתי לחבב אותו – איש גדול עם לב גדול, הומור נעים, חביבות גלויה ופתיחות מקסימה. אז כבר באמת לא הצטערתי שויתרתי בעניין ה- Title. באמת שלאחר ההיכרות היה ברור לי שלא הייתי רוצה שייפגע, ואת התום הזה והאמפטיה הצליח להחדיר גם בבוס. לזכותו.
מתישהו גם צץ בזיכרוני קטע "וידאו" בו נזכרתי שבעצם ראיתי אותו פעם בטכניון, כשעמד מאחורי בתור של הקפיטריה הליידי דייויס, והרגשתי שדוחפים אותי מאחור, וכשהסתובבתי ראיתי ענק מחייך. לא הצלחתי לכעוס (בטח הבנתי שאולי מישהו דחך אותו, אבל זה באמת לא חשוב).
גם ראיתי סביב עמדת העבודה שלו תמונה שלו מלפניכן, כשהיה ענק הרבה יותר – 160 ק"ג, כש-40 כבר השיל הודות לדיאטה מסויימת והרבה רכיבה על אופניים.
ההמשך
לאחר שעלה נושא האופניים, שלי היה עניין בו אבל לא ממש הבנתי איך ומה, קיבלתי ממנו הסברים, הדרכה, ליווי ותמיכה בתהליך הארוך שבו נכנסתי לעניין ברצינות.
יום אחד הודיע לי על רכיבה המונית, מעין הפנינג, של רוכבים בגליל, והיציע לי להצטרף. גייסתי זוג אופניים אחד לי ואחד לבן, והוא הביא את בנו שלו שמבוגר רק בשנה מאביב שלי, וזה היה הבילוי המשפחתי והחוץ תעסוקתי הראשון שלנו. כימיה טובה נוצרה גם בין הבנים והובילה להרחבת החברות, כשהבנות של שנינו מוצאות שפה משותפת נפלאה ביניהן וכנ"ל הנשים. היינו יוצאים לרכיבות משותפות בארבעה ואח"כ אוכלים יחד בשמונה. בילינו הרבה ביחד, כשהדבק הראשוני של האופניים מאבד מחשיבותו, כשנוצרו קשרים רב ערוציים בין המשפחות.
כשעזבתי את אותו מקום עבודה, לא היה ספק שהקשר הרב-ערוצי הזה בין המשפחות יישאר. ואכן, המשכנו להיפגש בשבתות, לרכב יחד, לצאת לטיולים יומיים שלמים יחד, לנופשי סופ"ש בצימרים בשמינייה וכיו"ב.
לפני כשנתיים, נתגלה באותו חבר סרטן במעי. הוא נותח בבי"ח לא רחוק מביתי. אני זוכר שבאתי לבקר והחלפתי את אשתו במשמרת, מלחלח את שפתיו במים ומביט בו ישן ומדמדם. ונתמלאתי דאגה וחמלה. הטיפולים אח"כ עברו בקלות יחסית וכל הסימנים היו מעודדים ונתנו להבין שהבחור יוצא מהעניין. לאט החל לחזור לכושר ואפילו חזר לרכב פה ושם. למרבה הצער, עוד בשלב הטיפולים האחרונים נתגלה סרטן השג אצל אשתו. שוב חרדות, ניתוחים, כאב, ותמיכה שלנו, בעיקר של האישה כי אני כבר הייתי כאן בארה"ב, מתקשר טלפונית לעודד אבל זה לא כמו מקרוב. סה"כ, אחרי כמה ניתוחים מהירים והרבה חשש נראים הדברים כמתייצבים לה.
לאחרונה
באחת משיחות הטלפון הלא מעטות, קיבלנו דיווח עמום ומדאיג – משהו לא בסדר עם ר`. כל מיני סימנים מדאיגים ונפיחויות ולא מצאו למה ומה. עוד כמה ימים עוברים ומגיע דיווח כפול – נתגלה גידול במקום בעייתי ורגיש שלא מאפשר ניתוח, אלא רק טיפולים למיניהם שלא ברור כמה ואיך יועילו. הדיווח השני – עקב המצב הכלכלי, מקום העבודה שלו סגר שעריו ומעתה הוא בבית. אני מנסה לעודד, לברר, להבין, והוא לא ממש נוטה לשתף. הוא לא נוטה להתייחס לרגשותיו, לא מבטא חששות, פחדים, לא חש את הרגשות האלה באחרים שסביבו ובסה"כ, בעניינים האלה הוא לא ממש נגיש. ניסיתי לרמוז לו בעדינות על הצורף לשמוע עוד חוות דעת, חושש מתגובה ומקדים אותה במילות אזהרה והסתייגויות נימוסיות. לא לחדור לאן שלא ניתנה לי רשות.
מכיוון שהאישה שלי כבר הייתה בדרך לארץ, סמכתי על יכולתה לתקשר, לפתוח אצלו שערים ולעודד. ממנה הבנתי טלפונית שמצבו מדאיג. שלשום בבוקר שוחחתי אותו והופתעתי – הבחור הפך עורו. הוא פתוח לגישות אחרות, לקח מנהיגות על חייו והחליט שהוא דוחה בינתיים את הטיפול הכימותרפי ומטפל בעצמו באופן כוללני יותר. לא מכאני בלבד (הרי ניתוח אי אפשר). השיחה התארכה כשעה, כל הדרך לעבודה. אני לא יודע את מצבו, ולא יודע מה הייתי מחליט במקומו, אבל המון הערכה יש לי אליו. על שנפתח לחשוב מחוץ לקופסה, על נכונותו לקחת החלטות ולא לתפוס עמדה פאסיבית למול הרופאים, על האומץ.עוד סיפר שהוא לוקח פסק זמן, לא מחפש מיידית עבודה אלא מקדיש לעצמו.
היום
כשהיגיעה האישה היא סיפרה לי עוד כמה דברים. היא סיפרה באריכות איך נפתח, איך הוא מבין כמה לא רגיש היה לעצמו ולסובבים, כמה אטום לחששם למצבו, ואיזה מהפך אישיותי עובר עליו. עוד סיפרה את מה שהוא נמנע מלספר, ואני מבין למה – סוג הסרטן שלו קשה, מאיים וחמור ביותר. הם הקציבו לו שנתיים לחיות (לא ברור איך ומה) וזה עוד עם טיפולים. בלעדיהם המצב עוד ברור פחות.
אז אני נורא מודאג, כואב איתו, דואג לאישה ולילדיו המתבגרים. נורא לא רוצה לאבד אותו ולא ממש יודע איך לעזור ממרחקים. בינתיים ממשיך לעקוב ולהתעניין ונורא נורא רוצה שלא יהיו לי דיווחים חשובים לדווח לכם, כי אין-דיווח במקרה שלו הוא הדיווח לו כולנו מייחלים. תעזרו לי להחזיק לו אצבעות.

סיכום שנה ספרותי - 2008

שוקולד סגול העלתה רשומת סיכום שנתית נאה אצלה בבלוג. מיד חשבתי גם אני על הרעיון, והרי יש לי את כל החומר, ברשימת הספרים המתארכת שלי.
אז ברשותה (הנתונה), להלן הסיכום הספרותי השנתי שלי, המבוסס על שאלות שלה ובתוספת כמה משלי:

כמה קראתי - התחלתי 36, סיימתי 28, מתוכם 8 ישראלים
כמה נטשתי , 8 -  כנראה שבחרתי ממש גרוע השנה
באילו מדינות העלילות שלי התרחשו - אנגליה (2), שבדיה (1), פורטוגל (1), רוסיה (4), איטליה (2), ארה"ב (7), קנדה (1), גרמניה (1), ישראל (7), צרפת (2),יפן (2), פינלנד (1), בוטצוונה (1), הודו (1), פולין (1), קנייה (1), גלובאלי (1), וזה כולל את הנטושים
הכי אהבתי ישראלי - הבקר הראשון בגן עדן
הכי אהבתי לא ישראלי - היו כמה, אבל אם רק אחד אז סוויטה צרפתית
הכי לא אהבתי ישראלי - מקום שלישי (מהנטושים, עם כוונות תצ`אנס נוסף)
הכי לא אהבתי לא ישראלי - קוזקים וקאראנטין הנטוש (ואולי בגלל התרגום של צבי ארד)
הכי מרגש (דמעות וכ"ו) - הבקר הראשון בגן עדן, ולהתעורר באותה מיטה
הכי מפתיע לטובה - מראות מצחיקות
הכי מפתיע לרעה - קוזקים. מטולסטוי ציפיתי ליותר
איזה ספר הייתי הולכת (הולך) לראות את הסרט - לא רוצה לערבב, סרטים וספרים הם ישויות נפרדות
ספר שהכי פחות אהבתי את הדמויות - המוות והפינגווין, אפילו שאת הספר אהבתי למדי
דמות שהכי אהבתי - היו כמה, כמעט בכל ספר, אבל בלטו האמא (ששמה ברח לי) ממראות מצחיקות ונדב הקצין מלהתעורר באותה המיטה
ז`אנר חדש שנחשפתי אליו השנה - אין חדש מבחינת ז`אנרים, ונראה שאת כולם אני מכיר, יותר או פחות ואוהב יותר או פחות ללא שינוי. אבל אי אפשר להתעלם מהאצה משמעותית בקריאת הספרים באנגלית, כולל רכישות של כאלה. סה"כ קראתי מתוך הנ"ל 4 באנגלית. וזה בהחלט לא היה קל.
ספר הכי טרחני - קוזקים
ספר שהכי עשה הרגשה של פרווה, של סתם - שחייה בעירום
אילו ספרים בתוכנית לקרוא - כל מה שבבית. מתוך ה-150 שסחבתי איתי או קניתי אני בוחר באקראי לפי המצברוח.

ועוד זוטות סטטיסטיות:
סה"כ קראתי 8302 עמודים, מתוכם בעברית 7607 בעברית ו-695 באנגלית (שהצריכו הרבה מאמץ)
ממוצע עמודים בספרים שקראתי השנה - 276
ציון ממוצע לרמת הספר – 8.4, ללא אלו שנטשתי, כמובן
ביקורות וסקירות חדשות שהעליתי – 20, לא רע J
סוגות בולטות – בדיון-21, מתח-3, מלחמה, פסיכולוגיה, ניהול, אוטוביוגרפיה – 1 כ"א
נרכשו/התקבלו השנה – 63 חדשים, מתוכם 44 באנגלית, מתוכם נקראו כבר 10 (קידום תורים ניכר)
נכנסו לרשימת ההמתנה המתארכת - 26, טמתוכם כבר קראתי 3. סה"כ ברשימה, תחזיקו חזק, 577 ספרים. בהחלט מוגזם!!
ולשם השלמה - במצטבר, עד עכשיו, סה"כ 610 ספרים שנקראו (כולל הנטושים) מתחילת הרישום, שזה בערך רוב חיי הבוגרים

ועכשיו לחומר הבאמת קשה:
מס` ימי המתנה בממוצע לקריאה – 1488 נכון להיום
שנות קריאה צפויות למלאי הקיים בקצב הנוכחי – 9.00
ממוצע מילים לעמוד (מלא) 325, כשהמכסימלי 481

וקישור לרשומות רלוונטיות:
הרשומה של שוקולד סגול

יום שלישי, 30 בדצמבר 2008

השען מסמטת המזלות - המלצה אובדת

כתבתי כמה מילים עליו פעם, ואיכשהו נשכחו והלכו לאיבוד. כ"כ אהבתי את הספר, וכמה טוב שמצאתי במקרה , ומכיוון שאני מרכז כאן את ההמלצות שכתבתי על ספרים, אז הנה:

אין לי כח לכתוב המלצה מפורטת וארכנית. אז בקצרה (כמו הספר על 152 עמודיו):

ויקטור בלום, שען מסימטת המזלות ביפו, אותה הוא חולק עם אוסף בעלי מלאכהמאוסף תפוצותינו. בודדים משותפיו לסימטה מקועקעים במספר על יד ימין. בדיוקכמוהו.

הוא ניצל ממש במקרה, כשהכדורים שהפילו לבור המשותף אתהמוני היהודים סביבו, החטיאו אותו במקרה. הוא נקבר חי בערימה, ואיכשהוניצל. אלא שהמוות מצא משכן בליבו.

גם נסיונו להשתקם לא פשוט. הוא אמנם פוגש אשה שמאד אוהבת ותומכת, פרנסה ומעט חברים, אבל הקושי הוא שלו בלבד.

עד שיום אחד, במקרה, הוא פוגש ילדה קטנה, סקרנית וקופצנית, נכדתו של שכנולסמטה, שבתהליך סבוך ומלא עליות ומורדות מצליחה לטעת בו תקווה.

כהרגלו של דגן, הספר אפוף ברגשות חמלה, חום אהבה ואופטימיות זהירה. בלשון מעודנת ופיוטית ובמעט מילים הוא מספר סיפור גדול.

ספר נפלא. מומלץ בחום

יום שני, 29 בדצמבר 2008

רכיבת השטח הראשונה בקליפורניה

לפני הכל, שתי הערות:
1-     יש סיכוי שחלק מהקוראים והקוראות שלי כאן (שמתוך נוחות התייחס אל כולכם/ן בלשון זכר רבים), כן, אתם שרגילים לחוויות טיולי טבע נינוח, להגיגים, לרשומות ספרותיות וכד`, לא תמצאו עניין ברשומה קצת טכנית ותיאורית כזו. אז בלי בושה – מוזמנים לסגור ולחכות לרשומות מהסוג שהתרגלתם.
2-     אני יודע שציפיתם לראות תמונות יפות של הנוף המקומי היום, כשברקע האופניים ועבדכם צופה בעניין בנוף המשגע. גם אני רציתי לשים כמה כאלה, אז כששלפתי בראש הגבעה את המצלמה ולחצתי  על לחצן ה-ON  גיליתי שהסוללה טעונה במלואה, אך נשארה במטען שבשקע בבית. לכן, כיוון שתמונה שווה 1000 מילים, והיו לי כמה תוכניות לכמה תמונות, אתחיל לשפוך מילים. מקווה שלא תתייאשו בדרך.

רקע
אני רוכב רציני כבר משנת 2002, אז רכשתי בעידוד ועזרה של חבר את הזוג הרציני הראשון שלי. הייתי בעניין חזק מאד, השקעתי אלפים רבים של ₪, כתבתי חוויות בפורום אופניים, הסברתי עניינים טכניים לצעירים נלהבים וכיו"ב. היה לי פרטנר מצויין, שעודד אותי ואני אותו, ויצרנו לנו יחד אחוות אב/בן נפלאה סביב העניין. בשנה האחרונה, עוד לפני שהגעתי לכאן התחילה נסיגה באינטנסיביות. פספסתי סופי שבוע שבהם לא יצאתי, בעיקר מחמת תשישות הקשורה ליותר מדי עבודה. גם הבן, אפילו לפני, החל לזייף בעניין. המין השני פיתה אותו יותר..
בתחילת שהותי כאן, בשבתות ארוכות של לבד, חסרו לי האופניים מאד. שקלתי לרכוש לי זוג לשוטטות מקומית, אבל לא היה היגיון לרכוש משהו ברמה של אלו שיש לי, וזוג זול פשוט לא זה, אחרי שמתרגלים לרמות גבוהות.
לפני כחודשיים הגיע המשלוח עם כל הזוגות של כל המשפחה. רק שפנאי כבר יש לי פחות – אני מעדיף לחשוב שעיתותי מוקדשות למשפחה, אבל למען האמת – לא כ"כ קל לחזור לפעילות. תמיד יש משהו יותר מושך/דחוף/רצוי.. נכון, יצאתי כבר לרכיבות קצרצרות ברחובות הקטנים של היישוב, אבל זה לא נחשב. סופ"ש הארוך הזה, אחרי שבהיתי שעות, שכללתי את היכולות האישיות שלי בעשיית כלום, קראתי קצת (פחות משרציתי), עבדתי קצת (גם פחות משרציתי), יצאתי עם הכלבה בבוקר המאוחר ליום שטוף שמש חורפית מלטפת וחמימה. אז החלטתי שהיום אצא לרכיבת שטח ראשונה כאן.
הרכיבה
לבשתי את התחפושת – חולצת רכיבה, מכנסי רכיבה, גרבי רכיבה, נעליים מיוחדות לרכיבה, בנדמה, קסדה, כפפות משקפי שמש, לקחתי מים בבקבוק + אחד נוסף בתיק ויצאתי. הכיוון הכללי היה לאיזור Old Agoura, איזור כפרי בסגנונו, כשכמעט לכל בית צמודה אורווה וסוס או שניים. שבילי רכיבה, כך הבנתי, לא חסרים שם. כמה כבישים מקומיים, שכונתיים, לחימום השרירים ונכנס לקטע שטח ראשון. לחוש מחדש את המתלים, את הטכניקה. הקרקע בתקופה זו של אחרי הגשמים הראשונים היא ברוב השטח אידיאלית. הגשם גורם להידוק הרקע, אין אבק, הקוצים מהקיץ מתרככים ותחתם צומח עשב טרי וירוק.
לאחר קטע מקשר קצר, שבו לא יכולתי להמשיך בשטח כי השביל נעשה תלול באופן קיצוני ולא אפשרי לרכיבה. אז רכבתי לאורך הכביש ההיקפי, מנסה למצוא שביל שיוצא לשטח מעבר לבתים. הבתים בנויים צפוף צפוף, ולמעשה אין כל רווח בין המגרשים שיוצא לשטחים העצומים שמעבר. מפתיע. אז טיפסתי באחד הכבישים שנראה מספיק מפותל שבסופו עליה. קשה. תלולה. עליתי ועליתי ובסוף הכביש נגמר בספק חצר פרטית. עברתי אותה, טיפסתי על מתלול מהצד לכיוון ראש הגבעה, הנחתי את האופניים והתיישבתי לקרר את המנוע עד שהדופק יחזור לתחום המותר. לא נעים להודות, אבל הכושר הרבה יותר גרוע ממה שקיוויתי. מגבעה גיליתי שיש דרך ירידה נוחה, אבך היא מחזירה אותי ליישוב רק במקום אחר. אז ירדתי, הסתובבתי, וגיליתי יציאה נוספת לדרך עפר שנכנסת לתוך איזור הגבעות. נכנסתי, שוב עליה תלולה שאת חלקה עשיתי ברגל, אח"כ היא הופכת לסינגל (שזה שביל צר ברוחב אופניים פלוס) שאדמתו מתוחחת היטב ברגלי הסוסים במוצ"ש. בכ"ז רכבתי, עובר כמה קטעים בהליכה, שהרי העבירות של סוסים טובה מאופניים. בהמשך השביל התפצל ואני בחרתי לרדת חזרה ליישוב. הירידה הלכה והפכה בוצית יותר ותלולה יותר. אני בתגובה מעביר משקל לאחור (למי שלא מבין, כדי לא להתהפך קדימה מתכופפים, זזים לאחור עד קצה המושב, ואחריו ועוד, עד שהחזה/בטן מונח על הכיסא) והדרך עוד התלילה וקיבלה חריצי מים אורכיים מאיימים. אז ירדתי בזהירות מהאופניים והמשכתי את 50 המטרים הנותרים ברגל, צובר ערימות בוץ בסוליות הנעליים. למטה, לוקח בהתפצלות שמאלה לעיקוף גדול יותר בכיוון הבית, עולה על האופניים ומברך את הפדלים האיכותיים (בכ"ז, פדלים בכ-700 ₪ לא טועים) שמאפשרים לי התחברות קלה. למי שלא מבין, פדלים "רציניים" מעילים מנגנון שננעל על תפס קטן המחובר לנעל, ומאפשר הפעלת כחב דיווש גם בתנועת הרגל מעלה, במשיכה.
עוד כמה מאות מטרים בשטח ואני מתכנס לכביש המרכזי שממנו חזרה לא קשה הביתה. סה"כ מסלול לא ארוך, כ-15 ק"מ, בלי עליות ארוכות וקשות מדי. טוב שלא הגזמתי, כי לקראת הבית החלו לצוץ סימני תשישות ברגליים וגם הישבן איבד מיכולת הסבל שלו לשבת לאורך זמן על המושב הזעיר והנוקשה למדי.
לסיכום
ברור לי שזו תחילתו של שלב חדש בדימוי שלי כרוכב רציני. עכשיו נותר לחזור לכושר ולצרף שוב את הבן. מתגעגע לרכוב איתו יחד.
ובפעם הבאה – מבטיח תמונות. הפדיחה לא תחזור שנית.
אבל בשביל האוירה, לא יכולתי להתאפק וצירפתי תמונה של איזור הרכיבה שצולמה בשבוע שעבר. ועוד אחת לסיום:

יום שבת, 27 בדצמבר 2008

Striving for the Wind / Meja Mwangi – המלצה אחרת


רקע
את ההמלצה הזו אי אפשר להתחיל בלי רקע, שמסביר איך הגעתי לספר הזה. חוצמזה, זה חלק מהכיף
לפני כ-4 שנים נשלחתי לקניה לקורס מקצועי בן שבועיים. במשך השבועיים למדנו המון שעות באינטנסיביות גבוהה. אבל בין לבין הכרתי חבורה של קנייתים מקסימים ועוד הרבה חברה מכל רחבי היבשת האקזוטית. ניצלתי כמובן את השיחות להיכרות אישית אבל גם להיכרות עם מנהגי היבשת, השבטים, המתחים, ושאר עניינים שאפריקה התברכה בהם – בטובים ובפחות.
כך צמחה אצלי בלב הפינה החמה שהייתה לי לאפריקה, עם הטבע הנפלא, למימדים גדולים מהמקובל וגדלה מידת הסקרנות ללמוד עוד על המקום.
בשבת שבאמצע הקורס לקחו אותנו לסיור במין ספארי מקומי מרתק, אם כי פחות טבעי ממה שהייתי רוצה (יותר דומה לרמת-גן בארגון ובגדרות), למסעדה מצויינת, ובסוף גם למין חנות כלבו, שנוכל לקנות לעצמינו כל-מיני דברים, כמו שתיירים עושים. תוך שניות הבנתי שמזכרות ראויות לילדים לא אמצא שם, וגם מתנה לאישה כדאי שאחפש במקומות אחרים.
אז את חצי השעה הפנויה שנותרה לי ביליתי מול מדף הספרים.
בתור רושם ראשוני, נהניתי לראות שפע של ספרות מקומית. ברור לי שהרבה מקומיים לא יודעים לקרוא (זה קשור לצדדים הפחות יפים) אבל לאלה שכן יש שפע של כתיבת מקור. משמח.
על המדף שהיה מסודר לפי שם הסופר, הייתה קבוצה מרשימה של ספרים של אותוMeja  וכולם נראו לי ככאלה שיכולים לייצג משהו אותנטי מחיי הכפר הארץ זו.  אז בחרתי בספר הזה, כי לא ממש היה לי משנה.
כשהראיתי את הספר לידידי הקנייתים הם עשו מין פרצוף של "לא בדיוק.." שממנו לא הצלחתי להבין אם זה בגלל הספר, בגלל הסופר, או בגלל שחששו שאיכשהו יוציא לארצם ועמם שם לא ממש כפי שהיו רוצים. היה ברור שלא קראו את הספר, וגם הוא כבר היה שלי, אז מה איכפת.
הספר חיכה כל התקופה למצברוח המתאים. וטוב שכך, אבל על זה בהמשך.
הספר והעלילה
כללית, רואים על הספר שהוא אפריקאי במובן הלא מחמיא. סוג הנייר לא אחיד לכל אורכו, הדפוס מוריד צבע פה ושם, וגם בהוצאה ניסו לחסוך ולדחוס כמה שיותר טקסט לכל עמוד מבלי להקטין את הפונט (אולי מפני שלא לכל הקהל יש משקפיים?), אז השוליים כ"כ מצומצמים, פחות מס"מ, לא איפשרו לי לכתוב הערות, כהרגלי בקריאה באנגלית.
הספר נפתח במבוא סיפורי קצר על אדם שמעולם לא למד אבל איתו בילה הסופר בהיותו בן 11, איתו צבר חוויות יפות של צחוק ושמחה, וכמה דברי חכמה.
בסוף המבוא יש פיסקה קצרה באלו המילים:
Thus book is dedicated to the memory of the man, and to all those who plough with oxen and count their wealth in goats.
And to my son Nduchi who will never read it.
אין בספר הסברים, אבל ברור שהמשפט האחרון נוגע ללב, בלשון המעטה.
העלילה מתמקדת במשפחה עשירה בכפר עני ומרוד במיוחד. האב עשה את הונו בעסקאות מפוקפקות וכמובן שאינו מסתפק במה שיש וחומד את המעט שיש לשכנו הצנוע. מול האב הכוחני עומד בנו בכורו, שלאחר שלמד לא מעט באוניברסיטה (שאביו מימן) מפתח דעות סוציאליסטיות יחד עם הרגלי שתייה מופרזת ולא מפסיק להתעמת אם האב הבעייתי. יש גם אימא, בת צעירה, בן סנדביץ` שבניגוד לבכור הולך יפה בתלם שאביו התווה לו. עוד מתוודעים למשפחת השכן, לרועה העיזים הזקן, ועוד לשלל דמויות כפריות מגוונות, עלובות, מושחתות ופרימיטיביות, כל אחת במינון האישי שלה.
העלילה מתפתחת באופן די צפוי, כשהמתח מתגבר בהמשך ומוליד משבר שלקראת סיום יוצר תפניות עלילתיות מעניינות.
על הקריאה
אוף  היה קשה. מאד. הרגשתי במעין משבר קריאה. לקח לי לקרוא אותו 40 יום (וארבעים לילה) ולא רק כי אני עסוק ואין לי זמן. הקריאה הייתה איטית במיוחד, וגם ההרגשה, כשכל עמוד דחוס בטקסט, חיזקה את הרושם של "אין התקדמות".
גם האנגלית לא קלה – כבר כתבתי פעם בהקשר הזה, שלא קל לי עם הקריאה באנגלית. הפעם היה קשה אחרת.  לא יודע אם זה בגלל ידיעותי שפחותות ממה שאני אולי רוצה להודות, ואולי בגלל שהספר נכתב באנגלית קנייתית עם שורשים בריטיים, ואולי בגלל אוסף המילים הכפריות.
סימן חיובי – הבנתי הכול גם בלי להבין את כל המילים והרצף לא נקטע בגלל עיון בלתי פוסק במילון (או שאני מתבגר ומסתדר כבר עם מה שיש).
מצד שני, נתקלתי ב-330 מילים שלא הכרתי, מתוכן 23 שגם המילון לא הכיר. לא קל.
לסיכום
הספר בהחלט ענה על ציפייתי לחומר יותר אותנטי המתאר את חיי הכפר, עם העוני, העליבות, ההשחתה המוסרית, הבורות ולא מעט אלימות כבושה. מבחינתי, למרות הקשיים – היה כדאי.
ועוד קצת
אז לשם הרושם, חוץ מתמונת הכריכה, כמה תמונות יפות מאותה תקופה קצרה מדי בקניה
כמה תמונות מהמלון היפהפה שמגרש גולף ענק של 10 גומות צמוד אליו,
קופים מסתובבים על העצים שבצידי המגרש (אלה שנשארו אחרי שסילקו את הבבונים שהיו גונבים את הכדורים)
ופרפר יפה
עצים מרשימים בצידי הדרכים, שהממשל שומר מכל משמר
תמונות מהספארי, והיחס האישי החם שקיבלתי מצ`יטה מקומית ולשונה המחוספסת
וגנו, שנראה קוטן יותר מבסרטי הטבע
ותמונות מנסיעות הבוקר - הרבה חום, ובוץ, ואנשים הולכים הרבה ברגל או ממתינים
ולמרבה הצער, לכלוך בשפע, ועליבות רבה (תמונות מוגבלות שצולמו מחלון האוטובוס)
ועוד תמונות - באלבום

יום שישי, 26 בדצמבר 2008

סיבוב הררי נוסף

אני מניח שהיה ברור לכם, עוד מרשומת הסיבוב הקודם בהרים, שלא אנוח וארגע עד שלא אסייר עוד קצת בהרים, עם דגש על הפסגות היותר גבוהות שבאזור מקום העבודה.
גם צילומי ההרים מנסיעות הבוקר נתנו רמז לחוסר השקט שלי בעניין.

אתמול, ערב חג המולד, תוכנן במפעל להיות יום קצר. לצורך העניין התגייסו העובדים לבור ב-4:00 בבוקר, כש שיוכלו לצאת מוקדם מהמפעל. אכן, הפעילות הייצורית השתתקה ב-12:00. עוד כמה משימות אחרות שהיו לי שם, לקחתי את שעורי הבית שלי לעבודה ביום שישי, איחלתי חג שמח לכולם, אמרתי שלום ויצאתי.

ההרים הגבוהים נראו כמלאי הוד, מרופדים בעננות אפורה שמרמזת על מזג אוויר הסוער הצפוי. לא מרתיע. מכסימום אתקפל ואחזור. בתוכנית – שחזור מסלול מדהים שעשיתי בתקופה בה הגעתי – כביש הררי ומפותל לתפארת לאורכו של עמק מדהים ויפהפה.

המראה המזמין מלמטה:

מתחילים את העלייה, השלג על הפסגות מזמין. עולים בכביש והנוף הופך ליותר ויותר לבן ומרשים. ממשיך לכיוון מעלה, לאזור אתר הסקי. נראה ששלג טרי לא ירד כבר כמה ימים, לפי סימני ההמסה והשלג הבוצי שבצדי הדרך.

הנוף יפהפה, ומאפשר כמה צילומים.
חוזר לאחור לעלות על אותה דרך הררית מפותלת שמתגלה כסגורה. כמה צפוי ושוב מאכזב. טוב, לפחות קיבלתי כמה זוויות צילום להנציח את הנוף ולאפשר כמה ניסיונות צילומיים שונים.




ולשם הדרך המפותלת לוקחת. לא ברור למה סגור, אבל ברור שאגיע שוב

נראה שאצטרך לחכות להזדמנות אחרת לסיבוב נוסף בכביש הנפלא הזה. אבל היה שווה.

עוד כמה תמונות באלבום המשותף של הצילומים מאותו אחה"צ.

יום חמישי, 25 בדצמבר 2008

מרגישים שחנוכה באוויר

לא יודע למה אני מופתע אבל העם הקטן שלנו, שיכול כולו לאכלס עיר גדולה כאן בארה"ב, מצליח ליצור הדים לקולותיו ומנהגיו.

אני נוהג להאזין לרדיו בנסיעות הארוכות היומיות שלי. לא עוברות הרבה דקות בי אזכור לאזכור של חגינו, מנהגינו, קשיינו וכד`.
ברכות לחנוכה לקהל המאזינים, מתכון ללטקעס במדור המתכונים, ניגון של "כד קטן" או "נר לי דקיק" או איזה שיר חנוכה אחר שאני כבר לא זוכר ועוד לא מעט אזכורים. משעשע וחביב.

גם בעבודה, מסתבר מכירים היטב את החג שלנו. שואלים אותי אם אני חוגג ועם מי, ידעו לציין כמה כיף לנו שהחג הוא 8 ימים ולא רק יום בודד כמו הכריסטמס שלהם, ועוד מיני אזכורים חביבים שנותנים לי להבין שהם ממש בעניינים. וזה מפתיע אף יותר, כי המפעל ממוקם באזור שאינו משופע בנוכחות בני עמנו.

וגם לחנוכייה שלנו יש נציגות נחמדה, ביחד עם סביבונים וכדים, בחצרות בתי יהודים. מין קונטרא לקישוטים המרהיבים שהמקומיים תולים על בתיהם.
אז כדי להמחיש עד כמה זה יפה, וגם להביא דוגמיות משלנו יצאתי לסיבוב אחרון של רשמים לקראת החג. והתמונות להמחשה ולהנאה (וגם כתירוץ, כי לא שבעתי מסבב הצילומים הקודם)

החברה שלנו מנסים לייצר את חג האורים

ועוד נציגות

היו עוד, אבל לא יצאו טוב בתמונות, או שלא היה הרבה מה לשתף.

וחזרה לעניין הכריסטמס שהיום בערב מתחיל, להלן מס` מהדוגמיות הטובות יותר:







וסדרת תמונות לבית הנבחר שביישובנו:




צילמתי גם כמה סרטונים יפים שממחישים את המראה הכללי של הרחובות, רק שבינתיים לא מצליח לי להעלות אותם. אם יצליח בהמשך אודיע.

יתר התמונות, למי שעדיין איתי ולא נשבר לגמרי מהנושא - כאן באלבום
(יש שם עוד תמונות, אבל הם כבר לרשומה הבאה)

יום רביעי, 24 בדצמבר 2008

טיול סופ"ש להרים המושלגים

אחרי הטיול הקטן והנחמד סביב הבית ביום שישי, נתמלאתי אנרגיה. אז חוץ מלכתוב לכם רשמים, תפסתי יוזמה והזמנתי חבר מקומי לבראנץ`. גם הוא שלח את זוגתו לביקור בארץ, אז נראה היה שתהיה לנו הזדמנות נחמדה לשוחח קצת בינינו. תיאמנו ל-11:00 למקום שהוא מכיר כראוי לנוכחותנו.

כיוונתי באופטימיות את השעון ל-10:00, למרות שידעתי שלכלבה תהיינה תוכניות אחרות, כפי שאכן קרה. ההשכמה הייתה קצת קודם, אבל סלחתי.
התארגנתי ליציאה לכיוון שסוכם כשהגיע טלפון – הוא נאלץ לבטל מכיוון שהוא היה בעיצומו של קרב חסר פשרות עם עכבר שחדר אליו הביתה. הקרב היה צריך להסתיים עד אחה"צ מכיוון שאז מגיעה הבת ובעלה והנכדים לביקור, ולא ראוי שיחזו באירועים. אז יעצתי בענייני מלכודות ומיני שיטות לוחמה וניגשתי לנשנש לעצמי במטבח.

השמיים נראו בהירים למדי, מכוסים חלקית בעננים לבנים דקיקים ושטוחים, מהסוג הלא מאיים. אז מילאתי תיק קטן במפה, שתייה ומיני תקרובת, חיברתי את הג`יפי לשמשה ויצאתי להרים המושלגים.
ישנו כביש הררי נפלא המלא לאורכו שבילים ומסלולי טיול. באביב הוא היה סגור בחלקו מחמת מפולות שמוטטו חתיכה ממנו ללא יכולת להתחבר לקצהו השני, ו-50 ק"מ לאורכו הלוך ושוב לא נראה לי אז. אבל אז הבטיחו שיבוצעו תיקונים, אז היה למה לצפות. באזור נמצא גם מצפה כוכבים מפורסם ע"ש ווילסון, ממנו יש תצפית מרהיבה על הנוף.

על הנסיעה אין הרבה מה לספר, אבל תחילת העלייה בדרך הנופית מרהיבה, והנוף משגע. כל כמה מאות מטרים יש מפרצי חניה לטובת מי שרוצה לצאת, לשאוף אויר, להתענג על המראה ולצלם. אז גם אני.
בהמשך ישנה תחנת מידע למטיילים שגובה 5$ מכל אורח שאמור להיכנס ולשלם ביוזמתו. אני פטור כי עשיתי מנוי שנתי. אני מקבל עדכון מפיו של טיפוס מקומי שנראה כאילו יצא מסרט אינדיאנים, שרוב הכבישים סגורים – העלייה למצפה הכוכבים סגורה, הכביש לא תוקן ולכן הינו ללא מוצא, החיבור לכביש צדדי שמופיע במפה לא ממש מחובר למציאות. קצת מתסכל, אבל אם כבר הגעתי, אז ממשיך עוד קצת ליהנות מהדרך הנופית.
במפרצים נצפים המוני כלי רכב על טפם, נהנים מהשלג. גם המראה המוזר והמוכר מירידות הגליל העליון והחרמון, של מכוניות שעל מכסה המנוע והגג מוערם שלג, מנהג ששייכתי לישראלים בלבד, מסתבר שנפוץ כאן למדי.
הגדילו לעשות כמה מקומיים עם משאיות פיק-אפ שהעמיסו ערימות עצומות של שלג בתא מטענם הגדול. אולי לשם יצירת אוירה אותנטית יותר בכריסטמס.

עוד כמה שוטטויות, סיבובים וצילומים והתקפלתי הביתה.
את הערב סגרתי בהדלקת נרות חביבה וארוחת חג (לביבות, סופגניות ועוד כמה דברים גם בשביל המבוגרים) אצל משפחת חברים ישראלים שכנים. אחלה משפחה וכ"כ נחמד שהכרנו. היה כיף לקבל את ההזמנה הזו כי ממש התבאסתי מלעבור את הערב הזה לבד.

ובכ"ז, למרות הכבישים הסגורים, כמה רשמים מצולמים מהשלג – לא כמו שבסיאטל ובניו-יורק, וטוב שכך

רוכב שאפתן ורציני תוקף את העליות התובעניות

קצת נופים בדרך




המקומיים משתובבים בשלג


המצפה, לראותו מנגד

ומראה LA בחזרה

ועוד מבט של בוקר בדרך, וערגה להרים גבוהים ונגישים