יום שני, 30 במאי 2011

ריאלי שלי

צוות ההפקה של כנס המחזור שקד על הפקה של חוברת מיוחדת לקראת האירוע. עמית ליקט תמונות ישנות מימי הנעורים, ויותם ערך וריכז אסופת מאמרים שנכתבו לכבוד העניין. אמנם יש בינינו כמה כותבים מקצועיים הרבה יותר ממני, אבל גם אני צברתי איזה נסיון בכתיבה, בזכות הבלוג הזה כאן. נסיון שיצר אצלי ואצל חברים אחרים צפייה ומחוייבות לתרומה משלי לאירוע.
אז חשבתי, מה יהיה נכון לכתוב? יש לי שלל וידויים, יש המון זכרונות של חוויות, יש תובנות ויש גם לקחים. אבל ביה"ס עבורי היה בעיקר חוויה חברתית, ואת זה היה לי חשוב להבליט ברשומה הבודדת שאותה תכננתי.
ועניין נוסף, שבדיעבד קיבל חיזוק בשיחות עם חברים רבים במפגש – היה לי איזה רושם, שהרבה מאיתנו התנהלו אז בסוג של חוסר ביטחון. גם ה"מקובלים" או הרועשים יותר שבינינו, וגם אלו היותר שקטים – רבים היו תחת איזה רושם שלא מספיק הבחינו בהם, שלא השאירו רושם וחותם בליבם של אחרים. אז זה מה שאני ניסיתי לעשות כאן, כמין חוויה מתקנת קצת, מגייס את הזיכרון המוגזם שלי לפרטים לא חשובים כדי להזכיר להרבה חברים שהם היו לי חשובים, שאהבתי אותם. מן הסתם לא יכולתי להזכיר את כל החברים שהשאירו אצלי סימניות בזיכרון, וגם לא להדגיש או להבליט חלק מהחברים שהיו קרובים יותר לליבי (באופן טבעי). אבל מה שיצא לי זו "רשימה של חברים משובצת באנקדוטות קטנות" כפי שיותם הגדיר אותה.
מקווה שהחברים שהוזכרו ברשומה ההיא נהנו, מקווה שהאחרים לא נעלבו, ושהיא הזכירה לרבים קצת ממה שהיה לנו שם, בימים ההם של תום נעורים. אז להלן הדברים, כפי שהופיעו שם בחוברת:

אני מניח שכשהורינו רשמו אותנו לריאלי, הם התכוונו שנלמד בבי"ס טוב, כזה שרמת הלימודים בו גבוהה והוא מאתגר את התלמידים, מכוון למצויינות, למשמעת וערכים רציניים. הוא באמת היה כזה אבל מה שעניין לי כשהצטרפתי היו כמובן החברים.
ובכן, הצטרפתי מאוחר יחסית, בכיתה ה`, אבל חברתית כבר הייתי מוכן למדי. את פני קיבל עופר פנחס, החבר האהוב עוד מגן חובה שהצטרף שנה קודם. והוא לא היה היחיד מהגן שלנו, כי בכיתות המקבילות היו מוכרים לי כמובן גם שלמה גולדנברג ומוטי שפי (ז"ל). אבל הם לא היו היחידים – מהבניין השכן הצטרף שנה קודם בני שרל, ויחזקאל האוט הצטרף איתי, יחד עם חברי לכיתה סימון סאבא, דורון שפיגל ומשה סולומון. בנוסף, בקיץ ביליתי בקייטנת הוד הכרמל ובקייטנה עירונית נוספת, זוכר להכיר את מי שיהפכו לבני כיתתי – רחל הרצפלד, ובועז דורי.
את השיעורים העברנו איכשהו, מחכים בדריכות להפסקות. או לשיעורי התעמלות. לרוב, הפעילות בהפסקות התחלקה לתחומי עניין מרכזיים – החברה של הכדורגל, איקי כהן, רמי רום, אליעזר שוורצמן ומהכיתות האחרות – מוטי כספי, איקי כהן, גיל כהן ודני צוקרמנדל. בכדורסל בד"כ השתתפו יחזקאל האוט (ששיכלל את ההוק-שוט של ג`באר, והיה גם הוא מצליח לקלוע לפעמים איזו "אוקשה"), עופר שגיב, יורם אורזך, מיכאל ברקוביץ. היתה קבוצה שהייתה מכורה ל"הטלה" למול הקיר שליד שירותי הבנים, כשהמלך היה לרוב בני שרל. וכמובן, היו היתר, ואני ביניהם, שהיינו דוגמים כל פעם קבוצה אחרת, מצטרפים לפי החשק לפעילויות השונות. הבנות לא עניינו אותנו בשלב ההוא (לקח לנו לפחות שנה להתחיל להבחין בנוכחותן), למעט אורנה שטיין ושרית בורובסקי, שהיו פעילות וטובות למדי כשהצטרפו למשחק ה"הטלה" ההוא.
וכמובן, היו פעילויות עונתיות – קלפי שחקני הכדורגל, קלפי הקולנוע של השחקנים, חמש אבנים, כדורגל שולחן, או סתם טיפוס על עצי הזית העתיקים שבחצר סניף היסוד בהדר.
בכיתה ה` גם הצטרפנו לצופים. הייתי עם עופר פנחס, יותם קוסטינר ועוד כמה חברה בקבוצה של יקי. רק שהוא פרש מהר והעביר אותנו למדריך אחר שפרש גם הוא אחרי זמן קצר, כשאחיו הגדול החייל נהרג במלחמת יוה"כ שפרצה בדיוק אז, ושיבשה לא מעט מחיינו.
כשעברנו לחטיבה, עורבבו הכיתות לגמרי, ובנוסף קיבלנו תגבורת חיובית של חברה חדשים ולא מוכרים מסיה"ס ברוממה, וביה"ס ברח` החשמל (אאל"ט). שוב היכרויות מגששות, וחברויות חדשות, וסניף גדול ושונה ומוזר שבו שוב אנחנו הצעירים.
אז גם החלו הגישושים הראשונים אצל הבנות. מסיבה "סלונית" ראשונה ונועזת אצל שרית בורובסקי, באור מעומעם ושירי פול אנקה והפלטרס, מתנסים לראשונה בריקודי סלואו – בידיים פשוטות קדימה, ומגע מרפרף של כתפיהן של הבנות. בהמשל, בעוד מסיבות בבתים ובאולם הספורט, העזנו והתקרבנו יותר. הרבה יותר. איזה ריגוש היה לחבק כך את דלית, פנינה, אסיה, תמי, רותי, אביבה ואורנה, ואפילו בנות מהכיתות המקבילות. אבל בחסות הריקוד זה היה בסדר. מעבר לזה, רובנו לא העזנו לנסות.
אז גם הצטרפתי לצופי-ים, ושוב חברויות חדשות, והרבה אקשן. רבים פרשו, אבל גרעין גדול של חברה, מהסניף שלנו ואחרים, המשכנו בפעילות עוד שנים רבות, עד לגיוס למעשה.
בכיתה ח` נבחרתי עם דויד וייל לחברי ועדת קיוסק, נהנים מההתפקיד החשוב (ונשנושים חפשי), למרות המחיר של ויתור על הפנאי בהפסקות. ועוד שנה, וחברויות נוספות צצות סביב, מתקרבים יותר ומנסים קצת יותר.
וכיתה י` – רוב השכבה עולה לבית בירם, ואנחנו במגמה ביולוגית נשארים בהדר, להיות השכבה הבוגרת, על כל הזכויות שנדמה לנו שמתלוות למעמד. ושוב חיבורים חדשים לחברי שכבה שרק הכרנו מרחוק. והתגבשת חברות קרובה כמו שרק בתיכון יכולה להיות – כמובן שעם גילי, מייקל וענת מצופי ים, אבל בנוסף גם יובל, עמית, יורם, מנחם, שוקי, ישראל, תמי, אריאלה, דניאלה, אלה, אביבה ובעצם – כיתה שלמה מגובשת בכיף.
עוד שנה ועוברים לבית בירם, ששם חוץ משפע נפלא של צנוברים, יש שכבה אחת גדולה, וחברויות נוספות, ומסיבות, ועוד חברויות, ואקשן כללי שאני מקווה שכולכם זוכרים בחיוך, ובפרטים עסיסיים כמוני.

אני מניח שאם לא הייתי מוגבל בכמות הכתיבה (וכבר חרגתי), הייתי יכול לשפוך פה סיפורים רבים נוספים, על ערבי כיתה נוספים, גישושים מרגשים, מורים, ימי ספורט, שירות לאומי במשאבי שדה, פעילות בגדנ"ע, טיולים שכבתיים מהנים, ועוד כמות אדירה של פרטים וסיפורים על עוד הרבה חברים, שבעוונותי לא הזכרתי פה.. מקווה שהלקט הנבחר הזה של זכרונות העלה כמה חיוכים אצלכם, כמו שהעלה אצלי בשלב הכתיבה.
מקווה כמובן שגם ייצא לי להגיע לאירוע, ולראות את כל החברים הוותיקים והחברות האהובות, רק שבינתיים זה לא סגור עבורי, להגיע כל הדרך מקליפורניה.
מאחל לכולנו הנאה והתרגשות
עופר דוב

"עופר (D) מכיתה ו"ו, מתגורר בקליפורניה עם בת הזוג והבת הצעירה, מלווה מרחוק ובחשש את הבן שבצבא. עוסק בייעוץ ניהולי."

יום שבת, 28 במאי 2011

כנס מחזור

התמונה מהתגית, שמראה שבקושי השתניתי
כנס המחזור שהיה ביום חמישי בערב (ולתוך הלילה) השאיר יותר מ-200 חברים שהגיעו בסוג של היי מדהים, שהתקשינו להכיל. לפני יומיים כתבה לי בפייסבוק חברתי פ` (כן, אותה פ` שעליה כבר כתבתי כאן פעם, שנהנתה מאד מהדברים ): "מעניין מה תכתוב אצלך על האירוע". השבתי לה שם שהאירוע כ"כ מרגש וגדול מבחינת החוויה, שקשה לי לחשוב איך בכלל אוכל לסכם אותו ברשומה באורך סביר. לא ברור לי מה ראוי להדגיש במיוחד, את מה ומי להזכיר, לאיזה היבטים מסקרנים ראוי לתת במה מיוחדת כאן, ומה נכון לכתוב בלי להבריח מכאן את כל החברים מהבלוגיה שאינם מחברי מאז (הרוב המכריע).
אני מניח שעוד אתייחס להיבטים שונים באופן פרטני (עד שאזהה סימני נטישה המונית). אבל לאירוע כולו אני מתקשה למצוא תיאור כללי מספיק, ועם זאת מעניין מספיק. אבל כנראה שבכ"ז אני חייב לעצמי ולקהל הקוראים שלי שגם היו בכנס (ומסתבר שלא מעטים מודעים לשיגעון הכתיבה הזה שלי כאן).
באופן כללי:
זה היה לי קצת מוזר להגיע לחצר בי"ס, ולהחנות במגרש שכבר היה מלא למדי. שנים גרתי ממש קרוב לשם, עובר כמה פעמים ביום מול השער. גם יצא לי להיכנס למסדרונות לא פעם, כי בימי בחירות הקלפי שבה הייתי מצביע היתה ממוקמת בכיתות המוכרות. אבל איכשהו זה הרגיש אחרת הפעם. באיזור הכניסה מוקם שולחן שבו בוצע הרישום של מי שהגיע. לכל אחד ניתן כרטיס אישי עם שמו (או שם נעוריו) ותמונה הלקוחה מספר המחזור. את הכרטיס הצמדנו בדבק לחזה להקל על החברים לזהות כמה לא השתנינו.
ושם גם התחיל מסע הצהלות והחיבוקים החמים. רק לחשוב שמתישהו לחשו לי שחברי הקרובים ביותר נמצאים בקצה השני של גוש המתגודדים (ליד הבירה הנהדרת של נחצ`ה מהמבשלה שלו "פאבו" בזיכרון), רק שלקח לי יותר משעה להצליח להגיע לשם, מתעכב על עשרות חיבוקים, טפיחות על השכם והעלאת זכרונות.
אח"כ הוכנסנו (לאט מהמתוכנן, כמובן) לאולם, לחלק המאורגן יותר של האירוע, עם כמה דברים מרגשים של המארגנים, קטע מוסיקאלי מקורי שהוכן בידי כמה יזמים מחברינו, קטע אומנותי מהנה של צוות מתעמלות, ומצגת מרגשת שכללה נתונים סטטיסטיים על מי אנחנו כציבור היום (לא גרועים כ"כ). אולי בהזדמנות גם אביא קצת מהנתונים (אם חן ישלח לי), כי זה בהחלט מעניין.
אח"כ יצאנו שוב לחצר, להמשך המינגלינג המרוגש, להעלאת זכרונות, לנשנוש ועוד חיבוקים. בכלל, היה קשה להיפרד, ואחרוני החברים עזבו את המקום בשעה 2:30 לפנות בוקר, מתנחמים בידיעה שביום שישי לא צריך לקום מוקדם, ואני מחזיק מעמד בחסות הג`ט-לג שתיעתע במערכת השינה האישית שלי.
הצוות המארגן
באופן טבעי, הריחוק הגיאוגרפי שלי מהארץ לא איפשר לי לקחת חלק בהכנות. אני מניח שאם הייתי קרוב יותר הייתי מאוד רוצה להיות חלק מהעניין (ואולי אפילו מצליח להתפנות). כי לפי מה שהם סיפרו זו היתה עבורם חוויה מיוחדת ומהנה במיוחד. אני בהחלט מאמין J
הם סיפרו קצת על תהליך הולדת הרעיון, על גיבוש הצוות והחלוקה לוועדות השונות, על משימת איתור החברים ובעיקר החברות, על התהליך המהנה. ובאמת  - העניין הצליח רק בזכותם. האירגון היה למופת! אז שוב, כל הכבוד לאמיר, לנעמי, לאליס, ליותם, לחגית, לענת, לרמי, לעמית, לאודי, ליגאל, לכנרת, לחן, לאייל ולשיבולת. תודה במיוחד לכם על הערב המהנה והבלתי נשכח הזה.
החברים שלא באו
מתוך כ-350 בוגרים, הצליחו להגיע לכנס כ-210. כמוני, היו עוד חברים שעשו מאמץ להגיע ממקומות שונים על הגלובוס. מארה"ב, מאירופה וממקומות נוספים בעולם. אבל אני תהיתי דווקא על אלה שלא באו.
קודם כל, חסרו לנו ה-11 שלצער כולנו כבר אינם בחיים. סטטיסטית מצבנו לא רע כ"כ, אבל בכ"ז זה מצער, כל אחד וסיפורו האישי.
היו גם כאלה שלא יכלו להגיע מחו"ל. אבל אני מניח שלא לכולם זה פשוט. הרי גם אני לא הייתי בטוח שהעניין יצליח לי, עד לא מזמן.
היו אלה שפשוט לא רצו. לא יודע בדיוק מה הסיבה, אבל ניסיתי להבין קצת את התגובות שלהם לפניה. היו שהתעלמו, היו שפשוט הביעו חוסר עניין, אבל היו גם כאלה שהסתייגו כי לא באמת האמינו שנוכחותם חשובה לחברים. שחסרונם הורגש בכלל. שהם השאירו רגשות חמים אצל אחרים. וזה דווקא מעניין. כי זה עלה גם בשיחות בינינו, החברה שהגיעו. איכשהו, היה סוג של חוסר ביטחון כללי בהוויה ההיא של התיכון. רבים (כך התרשמתי) לא ממש ידעו עד כמה הם משמעותיים בנוכחותם לציבור הרחב, כמה אהבו אותם, רצו בהם, אהבו אותם (בסתר או יותר בגלוי). ולדעתי, זה סוג של תובנה מעניינת. לא בדקתי סטטיסטית, אבל זה עלה ביותר משיחה אחת ע"י יותר מחבר אחד (פופולרי יותר או לכאורה פחות).
החברים שבאו
מעניין לראות איך החברים השתנו. כלומר רוב החברה נראים טוב, בסה"כ. אבל כולם נראו לי כמו בני כמעט-חמישים. טוב, חוץ ממני כמובן, שחוץ מהשיער שנפל (ונדבק לכתפיים ולחזה) ממש לא השתניתי ואני נראה בדיוק (כמעט) כמו אז. חבל שהתמונות משום מה מעוותות את העניין הזה...
וברצינות – היה כיף לראות את היפות של המחזור נראות נהדר, האחרות שהיו גם יפות
(וכצפוי לא מודעות לכך) נראות היטב גם עכשיו, שרוב הבנים נראים שמורים היטב ובכושר. ושוב, מפתיעה התופעה הישראלית האופיינית של ריבוי ראשי הביצה החלקים (כמוני).
ומכיוון שביליתי במוסד הזה יצא לי להחליף לא מעט כיתות, אז מעגל החברים הקרובים גדול, והחוויה הזו של המפגש היתה פשוט מהממת.
החוברת
ספר המחזור היווה לאורך השנים את התזכורת העיקרית לכל החברים שהיו איתנו אז, כשלא פעם פותחים אותו כדי להדביק שם שעלה באיזו שיחת רקע לפנים הנעריים ההם. וכמוהו, אני מניח שהחוברת שהופקה לכבוד העניין תהווה עבור רבים מאיתנו חיבור מחודש לפרטי הקשר של החברים. אני גם בטוח שהפייסבוק יסייע לעניין הזה לא פחות.
ובנוסף, זו היתה הזדמנות נהדרת למי מאיתנו להרהר מעט לאחור בחוויות ההן, בחברים של אז, במשמעות של ביה"ס הידוע עבורנו. מאמרים קצרים ונהדרים, אחד אחד, שהחזירו אותנו לאחור בהרהור וגעגוע, ובהבנה בוגרת של מי שהיננו היום. וכן, גם להתענג על תמונות מהימים ההם, שצצו ונסרקו מתוך האלבומים.
לסיכום
ככל הנראה, בשוך ההתרגשות המובנת והנפלאה שכולנו חווינו, לא נצליח לשמור על הקשרים שחוברו לרגע, מחזירים אותנו לזכרונות המענגים (ומביכים ומבולבלים מעט) ההם. אבל הרגע הקסום הזה יישאר איתנו, ובסייעתא דפייסבוק, יהיה קל יותר לשמור קשר קליל ורציף עם מי שישאר שם.
ושוב (כמה צפוי) תודה ענקית לכולם
להתראות, להשתמע ולהקראות בעוד סיפורים, חוויות, מפגשים ותמונות.
 
 
תמונת החברים שנשארו אחרונים, מתקשים להיפרד
וקישור מתבקש לאלבום שבפייסבוק

יום חמישי, 26 במאי 2011

חברים בנחל כלח

לקראת בואי לארץ עלו כל מיני מחשבות על האפשרות להיפגש עם חברים מכאן, מהבלוגיה. אישית, אני לא מאוד אוהב הפקות שכאלה, כנראה סוג של חוסר ביטחון באפשרות להצלחה של אירועים שכאלה. כאילו מי כבר יטרח להגיע, ואולי יהיו מי שיפגעו מעניין זה או אחר, וכן הלאה (וזה בהחלט אמיתי, למרות שאני מניח שלא מעט מרימים עכשיו גבה בתמיהה או בחוסר אמון).

אבל אני שמח על כל יוזמה שמוצעת, ומצטרף בשמחה. וכך היה כשעננת הציעה לשלב מפגש חברים מיוחד, להציץ בכרמל המשתקם, להנות מהשושן הצחור שפורח וגם לשמח אותי בביקור כאן בארץ. אז נקבע שניפגש בשבת בבוקר לטיול משותף בנחל כלח.
מזג האוויר נראה מאיים באותו בוקר, ממטרים ירדו במקומות רבים בארץ והסיכוי לטיול משותף נראה כהולך ונמוג. מזל שמוטי לקח על עצמו את התיאומים בנוגע לעניין המטריד הזה (קשור אולי בעבר הדתי וקשרים עם האחראים על העניין), ומה שקיבלנו שם זה מזג אויר מושלם – קריר במידה, שמשי, עננים לבנים ויפים מעטרים את השמיים, אדמה יבשה ונוחה לטיול ואויר נקי ורענן שרק הבליט את הירוק שסביב.
כן, הפריחה היתה נהדרת ורבגונית, הנוף יפהפה והמצלמות נשלפו כרגיל אצל כולנו. אבל אני הייתי מרוכז הפעם פחות בפריחה והרבה יותר בחברים שבאו, שרבים זכיתי להכיר מקרוב בפעם הראשונה. ולא רק אותם זכינו להכיר, כי גם את הילדים המקסימים, בני הזוג שמאחורי הקלעים, הכלבה הקטנה והמקסימה ואפילו כמה הורים וגם נכדים.
ומכיוון שהייתי מרוכז יותר במתרחש מאשר בצילום, לא נותרו לי הרבה תמונות. מזל שכל האחרים גם מצלמים .
אבל בכ"ז, ככה זה היה נראה בהיבט החברתי:
ובכ"ז, לא ניתן היה להתעלם מהצומח המשתקם, גם אותו צילמתי מעט. ומכיוון שהיו שם באירוע כמה מביני דבר בענייני הפלורה הישראלית, ניצלתי את ההזדמנות לתהות שוב על העניין הזה של מיעוט פרחי השדה בקליפורניה ביחס למוכר לי מהארץ. התשובה שקיבלתי סידרה לי את העניין, שמיקומה של ישראל בחיבור היבשות, זימן לסביבה מגוון גדול במיוחד של מיני צומח. אני מניח שחלקם הגיעו בדרך האויר, במערכות העיכול של הציפורים הנודדות, חלקם הגיעו עם בני האדם בנתיבי הסחר הרבים של הסביבה, וקשה היום לדעת מה היה מקורי ומה הובא מאוחר יותר. טוב לדעת.
ובכ"ז, הרי בלי תמונות אי אפשר, זה מה שצילמתי בעצמי שם, בשביל המוכר כ"כ מרכיבות אופניים רבות על הסלעים המוכרים:
 

אז שוב, תודה לעננת שאירגנה באופן מוצלח כ"כ, למוטי שזימן לנו מזג אויר מושלם, ולכל החברים שבאו בכיף. ריגשתם אותי, בנוכחותכם, ואני בהחלט מוקיר את נוכחותכם בחיי.
המשך שבוע טוב לכולנו.



יום שני, 23 במאי 2011

סיכום הביקור בארץ

 
קיבלנו אישור מקברניט המטוס להפעיל מכשירים אלקטרוניים, כשנמנמתי בזמן ההמראה. אז זה זמן טוב לנסות ולסכם בקצרה את הביקור המוצלח והקצר הזה.
עם החייל
הביקור התחיל לי ברגל ימין. ממש! ביציאה לאולם קבלת הפנים צעד לכיווני החייל הפרטי שלי, שהצליח למרות כל הקשיים (שביתת הרכבת) להגיע בזמן ולפרוש ידיים לחיבוק חם ומתרגש של פגישה מחודשת. בכלל, הביקור היה מיועד קודם כל עבורו, ואני מרגיש שלשנינו זה היה מוצלח במיוחד. זה לא כל כך חשוב מה עשינו. חשוב יותר שהיינו יחד – בביקורים משפחתיים, בכמה ארוחות במסעדות, בשוטטות יחד, בפאב עם חברים (שלו) וכן הלאה. לרוב, מאוחר בערב היה יוצא קצת לבלות עם חברים בלעדיי, ואני הייתי מנצל את הבקרים בהם היה משלים שעות שינה לסידורים ומפגשים שעניינו אותו פחות.
אמנם התאכזבנו קצת שהוא אולץ לחזור לשירות ביום חמישי ולא לבלות איתי גם את הסופ"ש השני, אבל סה"כ אי אפשר לבוא בטענות. אז נכון שנסעתי פעמיים לכפר עציון המרוחק, אבל זה היה שווה את הנסיעה, כשקיבלתי כך הזדמנות להיות אבא אופייני, מקפיץ אותו למוצב, ונהנים לפחות מן היחד של הנסיעה הארוכה.
פה כאב הפרידה היה הקשה ביותר, וסחט משנינו לא מעט דמעות (כן, חייל שלי. ראיתי אותן זולגות מתחת למשקפי השמש). זה אולי הקטע הקשה ביותר של ביקור שכזה. זה חלק מהמחיר של מצבנו המוזר. אבל העונג שבמפגש שווה בהחלט את עצב הפרידה. אז כבר מחכה לפגישה הבאה. בינתיים, שמור על עצמך, ילד שלי אהוב.
משפחה
הבחירה להתארח בבית של האבא היתה חכמה מאוד (תודה לליידי D על העצה). ככה הרווחנו לא מעט שעות של יחד מהסוג הלא פורמאלי והלא מתוכנן. קפה של בוקר, ברכות לליה טוב ומדי פעם גם באמצע, סביב השולחן הלבן שבחצר.
גם הצליח לי להשלים כמה שעות עם עוד כמה מבני המשפחה, וזו בהחלט היתה חוויה מתקנת, בהקשר של הביקור הקודם.
בלוגיה
לא הצליח לי כמעט להציץ פה בבלוגיה בימים של הביקור, כך שקשה לי אפילו לדעת כמה עדום המצב של פער הקריאה. (בטח כבר למעלה מ-800 רשומות ממתינות). אבל הרבה מהכיף של הביקור הזה קשור לחברים מכאן.
קודם כל, היה את הטיול המקסים של השבת הקודמת, אותו אירגנה עננת. הנוף היה יפהפה, הפריחה עדיין רעננה, מזג האוויר מושלם והכרמל הולך ומוריק חזרה אחרי טראומת השריפה. אבל אני התמקדתי בחברים שבאו. היה נפלא לפגוש לראשונה חברים ותיקים, לראות מקרוב את החיוכים, לשמוע את הקול ולבלות יחד כמה שעות. בהחלט אירוע שפחת לי עוד יותר את התיאבון להכיר אתכם עוד, ולהפוך אתכם חברים לוירטואלים פחות.
כמובן שניצלתי את הביקור והצלחתי לשוחח טלפונית עם רבים מכם, ואף להיפגש עם חלק מכם. גם פה יש תחושת סיפוק גדולה, אם כי כמובן הספקתי פחות ממה שרציתי. אז נשאר קצת גם לפעם הבאה.
חברים ותיקים
מיעוט הנושאים ברשימת ה- To-Do, השאיר לי לא מעט זמן להיפגש גם עם חברים ותיקים. כאלה שלצערי הזנחתי בביקור הקודם. גם פה לא הספקתי הכל כמו שרציתי, אבל סה"כ אין טענות.
אבל העניין המרכזי היה כנס המחזור של בית הספר. חלק גדול מהחברים לא ראיתי שלושים שנה, וההתרגשות והכיף היו עצומים. לנוסטלגיקן שכמוני, זה בדיוק מה שצריך כדי לבלות לא מעט שעות של התרגשות וכיף, ולסיים עייפים אבל עם טעם של עוד. אני מניח שעוד אעלה כמה רשומות נוספות הקשורות לאירוע ולזכרונות שצפו.
השאלה השגרתית
מכיוון שפגשתי הרבה חברים בביקור הזה, עלתה השאלה המתבקשת – למה אני שם בקליפורניה? התשובה קיבלה סוג של נוסח אחיד למדי, שאומר בערך במילים הבאות את העניין כולו "כשחייתי בארץ, לא סבלתי את המתח הקיומי, את הלחץ התמידי, את הנרגנות והעצבנות שבעל מקום, את הכעס והעצבים. כשהגעתי לארה"ב הבנתי עד כמה לא סבלתי את כל אלה, ועד כמה לא סבלתי את עצמי כאחד כזה.
לצערי, בביקור הזה קיבלתי שוב תזכורת לסיבות שאני שם, כשבנסיעה הקצרה מבן גוריון ראיתי כ-5 תאונות קטנות בצד, כשמימין ומשמאל חתכו אותי הנהגים, כשאני משתדל שלא להתעצבן ולחזור להרגלי הנהיגה הנלוזים משכבר הימים. כשנהג נצמד לאחוריי בעצבים, מאותת לי באורות ובסוף גם צופר, ובסוף בזגזוג זריז עוקף אותי מימין ובולם מעט ממש לפני, מבהיר לי בכך שהוא ממש לא אהב את העובדה שלא עקפתי את הרכב שמימין מהר מספיק, מעז להשאיר מרווח ביטחון. והיו כמובן עוד מקרים, אבל למה לטרוח ולהיזכר עכשיו, כשהאוירה חיובית וקליפורניה כבר לפני במרחק של כמה שעות.
ולסיכום
אני מניח שעוד אעלה לא מעט רשומות שיתמקדו באירועים שונים של הביקור, אותם הזכרתי. כצפוי, לא הספקתי את כל מה שרציתי, לא פגשתי את כל החברים שרציתי (סליחה, חברה`), לא ביליתי מספיק עם המשפחה ובקושי הספקתי להציץ פה. מזל שהייתי תחת השפעת הג`ט-לג, ששיבש לי את מחזור השינה, אבל השאיר אותי עם הרבה שעות ערות נטו שנוצלו היטב. ובסה"כ התחושה חיובית ביותר, והשאירה אותי עם טעם של עוד.

תודה לכולכם, וכיף לי שאתם פה

יום רביעי, 11 במאי 2011

פסדינה 2011


בשישי הקודם גילינו במקרה שיש מין מצעד מעניין בעיר הסמוכה פסדינה – Doo Dah שמו, והוא מין פארודיה על המצעדים המקובלים. רשמתי לעצמי את המיקום והשעה, והתכוונו להגיע ולהציץ.
קמנו בבוקר, מאוחר כרגיל. התארגנו ויצאנו לכיוון. עוד קצת עיכובים והגענו למקום בכ-20 דקות איחור. נסענו לאורך שדירת קולורדו היפה, והיא נראתה יפה כרגיל. רק שלא נראו כל סימנים לכל פסטיבל. התבאסנו מכך שכנראה פספסנו, אבל רק קצת. כי מצעד שנגמר מהר כ"כ כנראה שלא מצדיק באסה גדולה יותר.
אז חנינו ויצאנו לסיבוב ארוך של כמה שעות. היה בו הצצה לחנות ספרים גדולה ויפה ולעוד כמה קטנות; היה נשנוש במסעדת סושי; היתה כניסה מתחייבת לחנות נעליים (רק זוג אחד הפעם), ולעוד לא מעט חנויות אחרות; היתה בסוף ארוחה במזללה מקומית (סביר, לא יותר); ומבט על חבורה של אנשים ששקדו על ניירות על הדשא שגילו לי (שאלתי) שהם משתתפים במבצע פתרון רחב היקף של איזה כתב חידה, שמתקיים סימולטנית בהרבה אתרים.
אבל בעיקר, היה שיטוט בשדרות קולורדו היפהפיות, בצצה ברחובות צדדיים, מבט מעמיק בבניין העיריה, ולא מעט צילומים בנסיון להכיר טוב יותר את המצלמה החדשה. 
אז קבלו צרור ממה שתפסתי, בתקווה שזה לא ממש מוגזם..
 

תודה, ולהתראות בימים הקרובים


יום שבת, 7 במאי 2011

יום הרשומה 2011

רשומת הבלוגולדת יוצאת ממש בסמוך ליום הרשומה, ולא פשוט לי עכשיו להעלות עוד רשומה. במיוחד כשמחכות לי יותר מ-600(!!!) הודעות להתייחסות.. אבל היום הזה עומד לעבור, וזו הזדמנות נהדרת להתבונן לאחור ברשומות הטובות של השנה, אלה שאולי לא זכו לחשיפה מספקת, והייתי שמח להאיר אותן בזרקור, להבליט אותן מחדש כי יש בהן משהו ממני שחשוב לי במיוחד.
אז היו רשומות שכאלה. היו את אלה שאהבתי, אבל זכו להבלטה מספקת עם בול העורך. אז הם ירדו מרשימת המועמדים לפרסום חוזר. נשארתי עם ארבע רשומות:
לא בחרתי להעלות שוב את "המילה" – למרות שהיא חשובה מאוד. לדעתי ראוי להעלות לדיון את העניין הזה של ברית המילה, שאנו כיהודים נוטים לקבל כמובן מאליו, אבל הוא אקט של סירוס והטלת מום ביילוד חסר ישע. אבל מכיוון שהרשומה זכתה ל-101 תגובות, זה מרגיש לי לא נכון.
לא בחרתי גם את הרשומה האישית המקסימה, על האהבה הראשונה. זה לא שהיא לא ראוייה, אבל גם היא זכתה כבר לחשיפה מכובדת, ולא נכון לי למחזר עד כדי כך.
גם לא בחרתי את "שבת סתווית", סיפור נוסטלגי מהילדות. אני מאוד אוהב את הסיפור הזה, שהוא מאוד אני. הרשומה לא תפסה נפח גדול כפי שחשבתי שהיה ראוי לה לדעתי. אהבתם, אבל היתה לי תחושה שהיא שווה יותר. היא כנראה היתה המועמדת הנכונה, אבל יש אחת אחרת. ראוייה יותר.
אז ברגשות מעורבים ובהיסוס גדול בחרתי את הרשומה, שחלק קטן מכם מכיר – "והילד הזה". חלק קטן מכיר כי הורדתי אותה לאחר שהבנתי שהשתמעה ממנה סוג של ביקורת על ההורים שלי, שהיו צעירים ומבולבלים. וכדרכם של הורים הם עשו טעויות, כמו רוב ההורים, כולל כנראה אותי כהורה. גם הובן שהילד ההוא לא זכה לחיבוקים, וגם זה לא מדוייק, אבל התחושה היתה כפי שהיתה למרות החיבוקים ההם, כי זה כנראה לא הספיק. אז יצא שרובכם לא קראתם אותה בכלל, ודווקא היא אחת מהטובות שלי. אז בדחילו, אני מעלה אותה שוב. ובתקווה (זה לך, אבא) שהדברים יתקבלו כסוג של סיפור ולא כאיזה כתב אשמה. ודווקא עכשיו יש לה איזו משמעות מיוחדת, כמה ימים לפני הטיסה לביקור בארץ. אז בבקשה, כולל הסיפא העעגמומית:

והילד הזה..  

פורסם ב-13 באוגוסט 2010, 16:30 במדור  אישי



החדר חשוך אבל לא חשוך לגמרי. מדי פעם חודר אור של מכונית חולפת, מצייר קשת בצורת החלון על הקיר החשוף והצבוע טרי. ושוב חושך. הילד הקטן, כולו בן 3 בערך, יושב על המיטה החדשה, מביט מעלה על הקיר ובוכה. בוכה המון, ברצף, ללא הפסקה. הוריו כבר קמו אליו כמה פעמים, וכבר אין להם כוח. זה ככה תמיד, כל לילה, בוכה ובוכה ולא מתעייף, לא נרגע ולא נרדם.
ופתאום – רגע של שינוי. פתאום הופך הקול של בכיו לזר קצת, מוזר, לא שייך ולא רלוונטי. פתאום כל ה-אאאאהההההה... המתמשך נשמע לו כמו לא שלו. זר קצת ומרוחק. אז הוא משתתק. מקשיב לשקט. תוהה עם עצמו למה הוא בוכה. וברגע אחד הוא חש בטוב עם השקט. כן, הוא גדול, הוא יכול לבד. וכן, הוא לבד.
הלבד הזה, ויכולתו להתגבר נותנים לו פתאום כוח. כן, הוא יכול להפסיק, הוא יכול לבד בלי ההורים.
שנים הוא היה לבד. טיפח את הלבד הזה, שאב ממנו כוח, בנה חומות וביצורים, התחזק. הקריב הרבה ואפילו לא ידע עד כמה כי זה היה טבוע בו. לשרוד לבד, לא להזדקק, לא להיות חלש, לא להיתמך. הרבה פיספס בגלל אותן חומות שרק הוא ידע עליהן, חוסם עצמו מכל קירבה שעלולה לסכן או להכזיב.
שנים רבות אח"כ כשהבין את המחירים, ניסה לפרק את אותם ביצורים ולהתרכך. וזה לא היה פשוט בכלל, ובכל פעם שאיזו מכשלה או קושי היו מתגלים, היה מגלה כמה מהחומות ההן עוד נשאר, כמה מהר הוא נוטה לרוץ חזרה למיומנות של פעם עליה נשען, ובונה שוב חומות וביצורים. זה בטח עוד טבוע בו, אבל הבגרות והמיומנויות חיים שרכש (בהרבה השקעה ותחושת סיכון עצמי) הביאו אותו למודעות, לשליטה ובעיקר להבנה שיש עוד על מה להישען מלבד אותן חומות, ושהן לא משרתות אותו יותר. והיום, הבוגר שהפך מחבק את הילד ההוא, שפחד, שהרגיש רע, ושכ"כ רצה שיחבקו אותו עוד, ותחינותיו לא זכו לתגובה ההולמת. חיבוק מרכך, מנחם, מרגיע ומשלים.

הרשומה הזו המתינה חודשים להיכתב, נותנת תזכורת בכל הצצה ברשימת הנושאים הממתינים. ובטיסה לארץ, בהמתנות השונות, היא נכתבה. כמה חבל שלא עברו הרבה יותר מ- 24 שעות מרגע הנחיתה, והגיעה הבהרה ברורה לסיבה הבלתי מודעת לכתיבתה.  

יום רביעי, 4 במאי 2011

בלוגולדת שלוש


אם נמשיל את חיי הבלוג לחיי האדם, הרי שהשנה הראשונה היתה הילדות – הבלוג נולד, תוהה על סביבתו, מגלה את הפוטנציאל, מנסה כיוונים ונהנה מהחידוש הזה של כל מה שקשור בפעילות הזו. השנה השניה משולה לנעורים – מרץ של עשייה, כתיבה וצילום, התפתחות ניכרת, נסיונות במדורים שונים, בפרוייקטים ארוכים (דוגמת הסיכומים השבועיים, החגים שלי וכיו"ב). השנה השלישית היא תחילת הבגרות – כבר מכירים את המדיום, ערים למגבלות, מכירים טוב יותר את הגבולות האישיים של החשיפה, הופכים למוכרים יותר בקהילה, וכו`.
אתחיל שוב עם הסטטיסטיקה של השנה (אתם מכירים את חיבתי לעניין):
  • העליתי השנה 187 רשומות חדשות (198 בשנה הקודמת, וכ-200 חדשות בראשונה). אם קודם הייתי מופתע מההספק, ומופתע שלא נגמרים לי הנושאים, היום אני יודע שרשימת הנושאים הממתינים רק מתארכת. והירידה הכאילו זניחה בתפוקה מרמזת על מגמה שכנראה תעמיק לצערי, של דילול מסויים של הנוכחות פה. זה מסיבות טובות של עבודה, אבל בכ"ז – המחיר שמשולם פה בהחלט כואב.
  • השנה נרשמו כ-97500 כניסות (92500, 25700 בהתאמה). וגם בהיבט הזה יש כצפוי ירידה, ולא בגלל התעלולים של תפוז בלבד. בחודש וחצי האחרונים, מאז שירד קצב הפרסום של רשומות חדשות בערך ב-50%, ירדו גם הכניסות באותו יחס בערך. זה לגמרי צפוי, אבל בכ"ז מבאס.
  • גם השנה הצטרפו לא מעט מנויים חדשים – 78 ליתר דיוק (56 ו-60 בהתאמה). תודה לכל המצטרפים החדשים, שיחד עם הוותיקים מנעימים לי את העניין כאן בנוכחותכם ובתגובותיכם. אבל כמו שכבר ציינתי, המספרים לא לגמרי אמיתיים, כי יש תחלופה, וחברים רבים מלפני שנה כבר לא באים לבקר אצלי. חלקם נטשו לגמרי או כמעט את התפוז, חלקם פשוט דיללו את פעילותם, ולמרות שהם מקבלים עדכונים, הם כנראה לא נכנסים ומגיבים. מובן לגמרי, אבל בכ"ז מבאס.
  • השנה אני כבר פחות מופתע, ויכול לזהות מתי יש מצב לזכות בבול העורך. ובכ"ז, לפעמים מופתע שלא זוכה, ולפעמים דווקא מפתיעה הזכיה. אז לסיכום – השנה התהדרתי שלוש פעמים בבול התמונה הנבחרת (פעמיים בשנה הקודמת), ו-13 פעמים ברשומה הנבחרת (ארבע אשתקד), כולל בחירה כפולה לרשומה. מקווה שההתפתחות כצלם עם המצלמה החדשה, וההתפתחות בכתיבה ימשיכו גם הלאה.
במהלך השנה, בביקור בארץ, יצא לי גם להיפגש עם כמה מהחברים פה. כיף היה לראות כמה מהחיוכים בלייב, ולחבק באמת ולא בסימני המקלדת. מקווה שבביקור הקרוב בעוד כשבוע, יצא לי להיפגש עם עוד חברים מפה ולהעמיק את ההיכרות איתכם, החברים הטובים שכאן.
אירוע סוער עבר על הבלוגיה, ועלי אישית כאן, כשתפסתי יוזמה וארגנתי שביתת אזהרה בת יום, כדי להעביר מסר שראוי שגם יתייחסו אלינו כצלע חשובה במשולש: תפוז-מפרסמים-בלוגרים, ויגלו יחס ראוי יותר לטענותינו. לא בטוח כמה זה הועיל, כי התקלות ממשיכות. אבל הרוח הנושבת מההנהלה שונה (כך אני מתפתה לחשוב). כמובן שקפיצה כזו לבמה הציבורית עלולה לעורר התנגדות, והיו גם כאלה. ובכ"ז, במבט לאחור נראה שמבחינתי זה היה הדבר הנכון.
חוצמזה, ליוויתם בתחילת התהליך של גויס הבן לתותחנים, ואתם ממשיכים להתעדכן ולעודד בעניין הזה.
גם טיילתם איתי ברחבי ארה"ב בטיולים גדולים ובטיולים יומיים בסביבה הקרובה לבית (66 רשומות) והייתם איתי בעוד חוויות של החיים פה באמריקה (8 רשומות).
שני אנשים יקרים הספדתי השנה, שהלכו לעולמם בסיבה טובה וקיבלתי תמיכה ועידוד מכם, וכן את חיה (שחף) שממנה כולנו נפרדנו כאן.
למדור ההגיגים התווספו 11 רשומות חדשות, בענייני היום ועיניינים כלליים. זה מדור שתמיד מסב לי נחת מיוחדת, מעין במה נהדרת לדון בנושאים שחשובים או מסקרנים לי. וכמובן, ישנו המדור של הנוסטלגיה, שהיה מבחינתי פורה במיוחד עם 29 רשומות. ועוד היו המדורים הרגילים בנושאים הכלליים, הסיכומים השבועיים ואחריהם החודשיים וכן הלאה.
בקיצור – הבלוג הזה ממשיך להיות אקלקטי לגמרי. כפי שאני – מתעניין בהרבה דברים שונים, משתדל להתפתח, משתדל להיות מגוון. ולמרות הנסיון של שלוש שנים, שאמור להפוך אותי לבוגר למדי במושגים של הבלוגיה, אני לפעמים מתקשה לזהות מה יקלע לטעמכם ועד כמה. גם השנה, אני יכול לחזור על הדברים מהסיכום הקודם, ולומר שברור לי לגמרי שאני אוהב, צריך ואפילו זקוק לקבלה הזו שלכם פה - להערכה, לחיזוק, למשוב ולחום. עדיין, די כמו בהתחלה, הרבה יותר ממה שקל לי להודות ולמרות המבוכה.
אז תודה ענקית לכל אחד מכם. שבמילותיכם, במחוותיכם, בתגובותיכם ובחום הכללי ששורר פה, מספקים לי את הפינה החמה הזו, בחסות התפוז ולרווחיותו. הפינה שממשיכה להיות חשובה לי כ"כ, שמזינה אותי וגורמת לי ליצור, לחשוב, ולהמשיך ולהיות פעיל כאן, למרות הדילול (אם התפוז לא יתקע יותר מדי).

בוקר טוב והמשך שבוע טוב לכולנו



יום שני, 2 במאי 2011

קצרים 5-11

מהסביבה הקרובה, במצלמה החדשה
ושוב עבר כחודש מהרשומה הקודמת במדור הכללי הזה. מסתמן שהמתכונת החודשית מתייצבת, אפילו שרציתי שיהיו יותר רשומות שכאלה, בתדירות גבוהה יותר. אבל בינתיים זה יוצא כך. אז מה היה החודש, שלא סיפרתי?
בבלוגיה
דילול הנוכחות שלי עמוק משתכננתי. הוא התחיל בפועל לפני קצת יותר מחודש, וצמצם את מס` הרשומות שאני מעלה לפחות מחצי מהממוצע בתקופה שלפני. גם רשימת ההודעות על רשומות ממתינות שלכם מתארכת בקצב מהיר, ועומדת היום על כ-400, וזה אחרי המאמץ המרוכז של הסופ"ש, שבטח חשתם בו. אין לי עדיין מושג איך לצמצם – אני מתעקש לקרוא כמעט כל רשומה, ומגיב כמעט על כל מה שאני קורא. האם נכון לדלל לפי נושאים (ולקרוא רק את מה שממש קרוב לליבי), או לדלג אקראית, ומה שישן לדלג מעליו לפרסומים עדכניים? לא ברור לי, ומרגיש לא בנוח עם כל אחת מהחלופות.
תאונות דרכים
סיפרתי כאן על הפעילות בבי"ס של הבת, "כל 15 דקות", שבמסגרתה מביימים תאונת דרכים שחברים ללימודים הם הנפגעים המתנדבים. כך יוצרים סוג של זעזוע רגשי שאמור להישאר בזיכרון ולהרתיע את הנהגים הצעירים מלהשתולל, רגע לפני שהם שותים, מסמסים או סתם משתוללים. נשאלה אז השאלה לגבי היעילות של הפעילות הזו. אז לא ברור מה בדיוק עובד, אבל לתשובה הכללית של "כמה סך הפעילות יעיל?" יש תשובה בסטטיסטיקה שלהלן:
Fatalities per 100,000 resident - 16 to 20 years old
Item
1990
1995
2000
2005
2006
2007
2008
Fatalities per 100,000 resident - 16-20
36.66
31.59
29.38
27.48
26.83
25.15
20.89
% Reduction from 1990
0%
-14%
-20%
-25%
-27%
-31%
-43%
Vehicle miles traveled (VMT) (billion)
2,144
2,423
2,747
2,989
3,014
3,032
2,974
% Reduction - Normalized for miles driven
36.7
28.0
22.9
19.7
19.1
17.8
15.1
Normalized for miles driven
0%
-24%
-37%
-46%
-48%
-51%
-59%

הנתונים נלקחו מתוך הקישור הזה, ומראים בבירור על ירידה עקבית ומרשימה בכמות ההרוגים ביחס לכמות האוכלוסיה, ועוד יותר מרשימה כשמנרמלים את זה לסך הק"מ אותם נוסעים האזרחים. ברור שיש קשר גם למידת הבטיחות של כלי הרכב, אבל אני מניח שגם בארץ ההיבט הזה דומה למדי.
ולשם הבהרה – להלן תיאור התהליך של מתן רשיון כאן, שהוא אמנם מוקדם אבל מרוסן ומווסת באופן שלא מאפשר השתוללות:
  • בגיל 16, אחרי כמה שיעורים עם מורה לנהיגה ומבחן תיאוריה, מקבלים פרמיט – אישור לנהיגה בליווי מבוגר (מעל גיל 18 וותק של לפחות שנתיים על הכביש). זה תהליך של צבירת נסיון מעשי על הכביש לאורך תקופת מינימום חצי שנה, בתנאים מבוקרים ולא מעט שעות על הכביש.
  • לאחר קבלת הרישיון הצעירים יכולים לנהוג, אבל לא להסיע חברים אלא את עצמם. כמובן שמותר להם לנהוג בליווי מבוגר, וזו הזדמנות נוספת לצבור נסיון נוסף. המגבלה הזו חלה לאורך שנה נוספת, או עד גיל 18 (מה שבא קודם).
  • עד גיל 21 הם נחשבים לנהגים חדשים, והענישה בנוגע לעבירות חמורה לגביהם הרבה יותר.

עונש חינוכי
כשבבי"ס התיכון מישהו לא מתנהג כראוי, הוא מקבל עונש של X שעות עבודה למען הקהילה. הם נאלצים להגיע בסופ"ש ולסייע בנקיון בי"ס. גם הבן בזמנו חווה את התענוג המפוקפק הזה פעם. באחת השבתות האחרונות יצאתי עם הכלבה לטיול בוקר, וראיתי מרחוק את החברה אוספים לכלוך מסביבת בי"ס. אז צילמתי:
 
מנו שוורץ
מנו שוורץ היה שוער מבטיח במכבי חיפה, והיווה השראה להרבה חובבי כדורגל הארץ. בהמשך זכה עם מכבי תל-אביב באליפות, ואפילו שיחק במדי הנבחרת.
בשנת 2004 בילינו באי קוסמוי שבתאילנד, יחד עם משפחת נוספת שהיכרנו במהלך הטיול ההוא. אין לי מושג בדיוק איך, אבל הם סיפרו על ישראלי שיש לו מסעדה בעיר סמוכה, ובאחד הערבים נסענו לביקור אצלו במסעדה. האיש היה חביב ומאיר פנים, ובהחלט נהנינו מהביקור במסעדה שלו (בסגנון איטלקי דווקא). על הקירות היה לא מעט צילומי כדורגל, ובסוף נפל לי האסימון שבמנו שוורץ האגדי מדובר. הוא סיפר שמאס בהמולה הישראלית, ומצא את מקומו במקום הקסום של האי התאילנדי היפהפה ההוא.
ב-15 לחודש, באופן מפתיע האיש מת. לא הייתי אף פעם חובב כדורגל, אבל האיש זכור לי לטובה מהביקור ההוא, אז מצאתי לנכון לכתוב את המילים האלה לזכרו.
אגוזים
כבר הרבה זמן ידוע לי העניין הזה, שלהשרות שקדים במיים לפני האכילה, משדרג אותם, ומוסיף להם מין מרקם חלבי נהדר.
לפני כמה זמן סיפר לי האח שלי, שאופה לחם אחר יעץ לו להשרות מעט את אגוזי המלך לפני הלישה שלהם בבצק, כי ככה הם מתחברים טוב יותר. אז חיברתי את הרעיונות, והשריתי ל-24 שעות (עם כמה החלפות מים) חופן של אגזי מלך. ההשרייה הוציאה מהם את המרירות המוכרת והפכה אותם לטעימים במיוחד. שווה לנסות ולהתענג.
אודיו-בוק
הפרוייקט החדש (כמו הקודם למעשה) מזמן לי בילוי יומי של למעלה מ-3 שעות ביום. אז את הזמן של הנסיעות בבוקר אני מבלה לרוב בשיחות לארץ עם החברים והמשפחה. אבל בחזרה, בפקקים, התחלתי להנות מאודיו-בוק. זה שחקן שקורא את הספר כולו, וזה מגיע בחבילה של דיסקים בספריה המקומית. די מוזר העניין להאזין כך לספר, אבל זה דומה מספיק לקריאה כך שבכ"ז חלק מהכיף נשאר.
בינתיים האזנתי ל-"מוסר לנערות יפות" של אלכסנדר מק`קול סמית, ודי נהניתי. מ-"שבת" של איאן מקיואן לא נהניתי והפסקתי כבר בדיסק הראשון. ועכשיו אני לקראת סיום של "אלגנטיות של קיפוד". לא החלטתי מה דעתי עליו, אבל הוא לא פשוט לי עם האנגלית.
אולי גם אכתוב עליהם סקירות, אם כי זה מרגיש לי אחרת מלכתוב על ספר שקראתי ממש. ואם מזכירים את הנושא – אני מתקדם לאט מדי בספר הנוכחי. מביך כמה לאט..
מצלמה
במזל טוב קיבלתי את המצלמה הקטנה החדשה – סוני Cyber-shot DSC-HX5. אז אני מקווה שהתוצאות המשודרגות תהיינה כאלה שתועלו לזהות את השיפור. אז יצאתי לבדוק אותה ליד הבית, ולהלן התמונות הראשונות:
 
ביקור בארץ
כאמור, לתשומת לבכם – אני מגיע ב-12 למאי לעשרה ימים לביקור. הדגש הוא כמובן לבלות כמה שיותר עם הבן, ויש סיכוי שיקבל חופשה ארוכה לבלות איתי את הביקור הזה. אבל אולי גם חוץ מבילוי איתו, במיוחד בבקרים שבהם הוא יישן מאוחר, בילוי עם המשפחה, וגם כנס המחזור, ישארו לי כמה שעות שאשמח להיפגש אתכם, חברים יקרים. כפי שכבר כתבתי, אני די חלש בהפקת אירועים. אז כל יוזמה תתקבל בברכה ובשמחה, מתוך שאיפה אמיתית להצליח כמה שיותר.
וממש לפני פרסום
יש צדק היסטורי בחיסול של בין לאדן. ומסר חשוב לכל טרוריסט שיש מדינות שלא מוותרות וממשיכות במירדף עיקש אחר מי שראוי לרדוף אותו. ולא אזכיר את ישראל..
איחולים להמשך שבוע טוב לכולנו, למרות הקושי של יום השואה, שממשיך ומזעזע כל שנה מחדש.