יום רביעי, 22 באפריל 2009

ברייס קניון / יוטה

כשיצאנו בבוקר מחלקו העליון של Zion national Park המהמם ביופיים של צוקיו האדומים (כפי שנוכחתם ברשומה הקודמת), היה לי חשש קל שהביקור בברייס יהיה מאכזב משהו. זה נכון שנתקלתי בלא מעט צילומים מרהיבים משם, וזה די בסמוך להגיעי לאזור, אבל היה לי חשש קל שהל הצילומים הם של אותו המקום. משהו מקומי שעשו ממנו עניין גדול.
אבל אתחיל במסודר. אז אחרי העלייה החוצה מה-ZION, הדרך ממשיכה במגמה ברורה בכיוון מעלה, מגביהה לטפס בהרים. בשלב מסוים מתחילים לראות שלג, וסימניו הולכים ומתרבים. בפינה כלשהי עצרנו לפיפי וסידור חומרי הכרסום והנשנוש בפינה יפהפיה, שבה נחל זורם, שלג ובריכה יפה. הנערים השתובבו בהשלכת שלג אחד על השני, ואני התמקדתי בצילומים. אז קבלו מדגם ראשון (כי הרשומה הולכת להיות עם הרבה צילומים, וכידוע לכם אני מתקשה בלסנן):
המשכנו בכיוון הקניון, ואחרי עוד כמה עשרות ק"מ של עוד עליות ועוד שלג, הגענו מרכז מבקרים שבכניסה התחתונה, ליד עוד קניון שלא היה לנו זמן להיכנס. שם ראינו קדימון למה שאמור להיות בברייס עצמו. אז קבלו טעימה מאותו קדימון:
 
ממשיכים לעלות ומגיעים למלון הבקתות הצנוע שבקרבת הברייס. פורקים חלק מערימות הציוד הנלווה ויוצאים בזריזות להתרשם מהברייס עצמו. בכניסה מקבלים מפה קטנה והנחיה להחנות את הרכב במקומות המיועדים ולצאת החוצה, כי מהאוטו לא רואים כלום. וזה נכון לגמרי. אז זה מה שעשינו: החנינו, התלבשנו חם יותר (כי היה ממש קר) ויצאנו לכיוון המצוק. ופתאום, הנוף נפתח לרווחה וזה מה שהתגלה:
 
בשביל העולה נראו אנשים חוזרים, כשגושי בוץ אדומים על נעליהם. זה הספיק בשביל האישה להבין שעל הקטע הזה היא מוותרת. אבל הנוער ואני החלטנו לרדת למסלול מעגלי בין עמודי האבן המרהיבים. הירידה עצמה הייתה לגמרי לא קלה, כי שביל הנחש המתפתל מטה היה מצופה בוץ חלקלק וקרח, כך שהירידה הצריכה זהירות מרבית. לא התחשק לנו להתיישב בבוץ על התחת, שלא לדבר על גרוע יותר.  תוך כדי, עודדתי את רוחם שלמזלם הרב עשינו אותם בשנים המתאימות ולא כמה מיליוני שנים מאוחר יותר, כי הסלע הרך והמשקעים מרמזים שיש סיכוי שהנוף המרשים די יתמוסס ויהפוך לבוץ. אז להלן כמה ממראות אותו סיבוב מעגלי:

 
כשהגענו חזרה למעלה התרוצצנו קצת על פיסות שלג נקיות להסיר את משקעי הבוץ הכבדים שדבקו לנעלינו, והמשכנו לנקודת תצפית נוספת. העננים הכבדים שנראו קודם בשמיים, והעלו אצלי את החשש מגשם סוחף שיתפוס אותנו למטה במסלול הבוצי, הגיעו והמטירו משהו אחר – משהו דומה לברד, רק יותר קטן, יבש ולבן לגמרי. מעין אורז שמימי או מעין חול צח ומקסים (אני הייתי נעול בקונספט הרגיל שעננים ממטירים גשם). במקום הזה שוב צילמנו ממראות המקום המהמם הזה, מתפלאים שכל המקום באמת פחות גדול ממה שחשבנו. שם גם פגשנו משפחה ישראלית (אבא, אימא, שני צאצאים צעירים וסבתא מהארץ), שבנדיבותם חלקו איתנו חוויות מאתר שממנו באו, נתנו לנו חוברת תיירים שמחולקת שם וישכנעו אותנו שכדאי. תודה להם, היה באמת נפלא, אבל פרטים ברשומה נפרדת. אז ככה נראתה התצפית:
 
משם, לאחר שהתענגנו בלחזות במשפחת איילים מקומיים מקסימים בשולי הכביש, המשכנו לנקודת תצפית נוספת. שם התחלף החול השמימי הלבן בשלג רגיל, מקלקל קצת את הראות אבל מוסיף נופך מעניין לחוויה. להלן עוד דגימות:
 
חזרנו למלון והשארנו את הנוער לנוח קצת בחדר. ואני, שהתאפקתי קודם מארוחת צהריים סתמית ב-SUBWAY של סנדביצ`ים, נכנסתי למסעדה מקומית חביבה והתענגתי על מזון קצת יותר רציני וראוי. מכיוון שראינו שיש במקום שלל קינוחים ראויים, חזרנו לאסוף את הצעירים. הקינוחים היו מרשימים בגודלם ואיכותם - עוגות גבינה טובות, מגדל גלידה ופאדג` שהצליח להפתיע ולהכניע את הבן. נרשם גם ניצחון קטן משלי, כשהבחירה של הבן, חובב המתוקים, בקינוח הייתה עפ"י ההימור שלי ולא של האישה. העוגה כמעט ופרצה לו מהאף כשפרץ בצחוק פרוע למשמע ההימור ומה הביא אותי לנחש נכון – תמונת הקינוח עם הכי הרבה חוּם..
בערב ניסינו להציץ שוב לנוף, אבל הראות הייתה מוגבלת למדי. שלג די כבד ערד ולא אִפשר לראות כמעט כלום, אבל חווינו בפעם הראשונה נהיגה בתוך שלג סוחף כזה, מופתעים מכך שאין צורך להפעיל מגבים כי הפתיתים הקלילים עפים סביבנו מבלי לגעת כלל בשמשה הקדמית.
הלילה היה קר ודי מאכזב, כי רוח חדרה מבעד לדלת הבקתה וחילצה מאיתנו אלתורים צופיים של שימוש במגבות לאטימת המרווח המקפיא.
בבוקר התארגנו בזריזות יחסית בלתי אופיינית והמשכנו הלאה לאתר שעל פרטיו רמזתי, ושבו הזמנו מקומות, אבל פרטים ממש ושפע צילומים מרהיבים במיוחד – ברשומה הבאה.
ולמי שעדיין לא נמאס ממני ומשפע התמונות המוגזם, ורוצה בכ"ז עוד – מוזמן לאלבום

יום ראשון, 19 באפריל 2009

Zion National Park

ובכן, למרות רצון עקרוני של הילדים להמשיך לטייל בקרקס האנושי והעירוני המשעשע של לאס-וגאס, יצאנו מוקדם יחסית בבוקר, לאחר ארוחת בראנצ` (הרי לא באמת האמנו שנצא מוקדם) לכיוון Zion National Park, כן, קניון ציון, כך שמו.
הנסיעה הייתה ארוכה משחשבנו. לקראת ההגעה הפכו ההרים סביב לגבוהים יותר ואדומים יותר. לפארק הגענו בערך ב- 3:00 בצהריים, ואחרי רישום מהיר במלון הצנוע אך עמוס, יצאנו לפארק.
שוב הוכח לנו כמה שווה היה לעשות מנוי שנתי משפחתי לכל הפארקים, כי הוא כיסה את עצמו כבר כמה פעמים בכל טיולינו. מחנים את הרכב בכניסה ויוצאים לתפוס את האוטובוס שנוסע לאורך העמק ומלווה את הנסיעה בהקלטה המסבירה על האתרים השונים ומסלולי הטיול לאורך הדרך. עפ"י המפה שעל העיתון המקומי שקיבלנו בכניסה, החלטנו לנסוע באוטו אוטובוס לנקודה הרחוקה ביותר, למסלול טיול מס`-4, באיזור הגבוה של הפארק.
הנסיעה כולה איטית, מאפשרת לספוג את מראות הנוף הצוקי המהמם בצבעיו האדומים ובצמחיה שסביב. האבן במקום היא מין אבן חול, בצבע הדומה לאדמת חמרה כהה.
הגענו לפינה הגבוהה, ויצאנו למסלול טיול של כשני ק"מ, בתוך הנוף הקסום, לאורכו של הנחל. נהנים מצבעי האדום, מהשמיים האפורים כהים (יפה, ונעים, ומשרה הוד), מהצמחייה הירוקה במגוונת ומבעלי חיים מזדמנים כמו משפחת איילים המטיילים במים ומתרנגול הודו בר ושתי נקבותיו. יש חיה כזו אמיתית, מסתבר, שאינה ערומה ועטופה ניילון נצמד על מגשית קלקר.
אז להתרשמותכם – שלל תמונות ממראות המקום
לקראת המקום:
ביום הראשון, במסלולי הטיול שבעמק:
מהבוקר, במלון ובדרך המזרחית החוצה לכיוון ברייס:
על ההר למעלה, בנקודת עצירה, נראים העצים כצומחים ישר מהסלע. עוד, בעצירת פיפי גיליתי מעבר מתחת לכביש ופרח קטנטן:
סליחה על העמסת התמונות. זה רק אני שמתקשה לבחור אז מעלה הרבה יותר מדי לכאן.
אבל מי שבכ"ז רוצה עוד, מוזמן לאלבום