יום שלישי, 30 באפריל 2013

תהיות אקטואליות

אני לא נוהג להתערב באקטואליה הישראלית. הרווחתי את הפריבילגיה הזו במהלך ההתרחקות המכוון שלי. ובכ"ז, לפעמים מתבקש להתייחס לדברים הקורים במדינה שכספי הפנסיה שלי עדיין מושקעים בה, וגורל ילדי שלי בידיה. אפילו אם זה לא קשור במישרין ובאופן מיידי.
בזיעת אפיים
בעקבות חילופי השלטון ועלייתה של מפלגתו של יאיר לפיד, עולים קולות של מלחמת תרבות וזעקת גזל מהמגזר החרדי. איך רוצים לקצץ בתקציביהם ולאלץ אותם לצאת לעבודה? הם תוהים בזעקה.
אני לא דתי, ואני מתייחס לכל מה שכתוב בתורה כסיפור מיתוס עממי בלבד. בטח לא כאמת אלוהית צרופה, כזו שמחייבת אותי באיזה מובן שהוא. אבל הם, קהילה למדנית, אינטיליגנטית ומוסרית (בעיקר בעיני עצמה), הם שמקפידים על קלה כחמורה, ואף על מראית עין של מצווה, איך קרה שהם פספסו את הציווי הראשון של התורה (שלאחר הגירוש מגן עדן): "בזיעת אפיך תאכל לחם"? איך לא הבינו שזו אמורה להיות זיעתם שלהם ולא של אחרים?
סטנדרטים כפולים
ישנה בארץ בעיה הומניטרית כבדת משקל – מה עושים עם עשרות האלפים שברחו מרצח העם בדארפור – האם לכלוא אותם, האם לסגור את הגבול ולא לתת להם להיכנס, או האם לקלוט אותם כפליטים? לא קל לגבש דעה בסוגיה המורכבת, שכן רק לפני כמה שבועות ציינו את יום השואה, שהיווה תזכורת לסבל הרב שסבלו הורינו, כשמדינות רבות לא פתחו את השערים לסייע לפליטים האומללים.
המצפון היהודי מזדעק, ומיד רוצה להתגייס לסייע, כשכנגד כל מי שמעז לומר מילת ספק מוטחות אמירות שמזכירות את השואה (כאילו שכחנו), מוטחות האשמות בגזענות ובכלל – שבמצב מצוקה הומניטרי כזה לא ראוי שלא להתגייס ולקבל את אותם המונים בפרחים. ובכ"ז, אני מרשה לעצמי להעלות כמה תהיות ונקודות למחשבה בהקשר הזה:
  1. איך קורה שמכל עשרות המדינות המוסלמיות הגאות (מאוד גאות) שסביב סודאן, דווקא למדינה היותר רחוקה, היחידה שאינה איסלאמית, מגיעים כה רבים מהפליטים האומללים האלה?
  2. מכיוון שהם לא חוצים את מפרץ סואץ בשחיה, ומכיוון שהמצרים שולטים לא רע בסיני, למה יש להם אינטרס לאפשר את המעבר של אלפי הפליטים דרכם. ואיך זה שלא מצאו דרך לעצור את השטף? ואולי יש פה מין מזימה שדומה לתרגיל של קובה, שהשיטו ספינת `פליטים` לחופי ארה"ב שהתגלתה כטעונה במאות עבריינים מסוכנים?
  3. והבמשך לעניין המצרי, רק הבהרה מתבקשת - במצרים הם פליטים שבורחים מאזור אסון. ממצרים אלינו הם מהגרים בלתי חוקיים שמגיעים בעקבות התקווה לסידור נוח ופרנסה סבירה. הרי במיצרים חייהם לא בסכנה (ואם כן - הטענות למצרים). אני טועה כאן?
  4. יש עוד מדינה במשבר ועוד רצח עם לא רחוק מאיתנו (נחמדים הערבים אחד לשני) – בסוריה השכנה מצפון. אז למה שלא נאמץ מולם את אותה מדיניות פתיחת רגליים ופתיחת שערים, ונקלוט לקירבנו כמה מאות אלפי סורים פליטים? מה, זה שהם ערבים (ולא אפריקאים כהים) פוסל אותם מסיוע הומניטרי שלנו? מה, אנחנו גזענים?
אז ברור שראוי שהסוגיה תטופל באופן הומאני, אבל לא בהליך שמשמעו קליטתם בארץ. יש אפשרויות ורעיונות רבים שיעזרו להם בהווה ובעתיד, וגם אנו כמדינה נצא טוב מהעניין – מצפונית ובינלאומית.
ולכל החברים שמפיצים תמונות אומללות על הקיר בפייסבוק, לפרוט על הנימים הרגישים ולייצר לחץ לקליטה הומניטרית של ההמון - אנא חישבו שנית. זה כנראה לא פתרון.
יוזמת השלום הערבית
קראתי ב-ynet  על יוזמת השלום הערבית שקיבלה עדכון הכרחי – הסכמה לחילופי שטחים על בסיס קווי 67, כדי לקדם את החזון של שתי מדינות לשני עמים, כפי שהוצגה למזכיר המדינה האמריקאי ג`ון קרי.
לא אכנס כאן כרגע לדיון בדבר הסטטוס החוקי של השטחים שנכבשו ב-67, כי יש טענות הגיוניות וצודקות לשני הצדדים, אבל אני לגמרי בעד העיקרון שלפיו לא נכון לשלוט על עם אחר. עד כמה שאפשר והגיוני, כמובן.
אם כן, הרעיון מוצא חן בעיני באופן עקרוני – למה לא לכלול בגבולות העתידיים של ישראל את גושי ההתיישבות הגדולים בשטחים שכוללים ריכוזי אוכלוסיה גדולים, ובמקביל לאפשר לריכוזי אוכלוסיה ערביים פלסטינאים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית העתידית? אני חושב שלאפשר לחברים מאום אל פאחם, בקה אל גרביה ויתר יישובי ואדי ערה להתאחד עם אחיהם במדינה הפלסטינית, יהיה מחווה שיועיל לכל הצדדים ולא יחייב עקירת תושבים מבתיהם אלא רק שינויי גבולות ריבונות. זה נראה כרעיון נהדר שהם בטח יאמצו בשמחה. מה, לא?

המשך שבוע מוצלח לכולנו!

יום ראשון, 28 באפריל 2013

יצירתיות מקצועית

כבר סיפרתי על העבודה שלי, בה אני עובד עם חברות על שיפור תהליכים. גם סיפרתי שלא פעם אני נדרש למידה מסויימת של יצירתיות בהתמודדות עם הבעיות השונות. לא פעם אני מוצא במאגר נסיוני המקצועי טכניקות שיכולות לסייע. אבל לא מזמן היתה לנו פעילות שהצריכה ממני בפעם הראשונה לגייס יכולות מתחום אחר לגמרי – נסיוני כבלוגר.
הפעילות שבה התמקדנו היתה עם צוות השיווק. וליתר דיוק – עם מנהלת השיווק, המנכ"ל, ועם האחראי על ניהול הפעילות מול הרשתות החברתיות (שבמקרה הוא גם בנו של המנכ"ל). לשם התמצאות (בעיקר שלי, אבל גם כדי להבהיר את התמונה כולה לכולנו) יצרנו על הלוח שלוש רשימות:
1. רשימת הרשתות החברתיות – Social Media. היה מפתיע למצוא שם כמה שלא הכרתי בכלל;
2. רשימת תועלות - כל מה שאנו מפיקים מהתחום בכלל: חיזוק המותג, יחסי ציבור, שירות ללקוחות במתן מענה לפניות, מחקר שוק שבו עומדים על הנטיות והעדפות קהל הלקוחות והצרכנים;
3. רשימת סוגי התכנים השונים שמועלים לשם, היכן שרק אפשר – תחרויות מבוססות נושא, פרסים, מידע על מוצרים, פרוייקטים שונים, מאחורי הקלעים, חדשות החברה, חדשות התעשייה ומגמות, שאלונים לבירור מידע והעדפות, מוצרים משלימים;
אחרי שהבנו את התמונה כולה, עברנו ללוח ממול, ובו ריכזנו את המטרות שלנו מהפעילות. הוחלט להתמקד ב-5 נושאים (ככל שהזמן יתיר):
1.      אסטרטגיה למתן מענה לפניות לקוחות
2.      תהליך הכנת התכנים
3.      אסטרטגיה כללית לנושא כולו, כולל דגשים
4.      מדיניות סדורה ליחסי ציבור
5.      ניצול המערכת לאיסוף מידע על השוק כולו, וזיהוי הזדמנויות
מכל חמשת הנושאים הנ"ל, הנושא השני היה זה שבו התמקדנו הכי הרבה זמן, ואותו השארנו לסוף. כי מסתבר שלא פשוט לתחזק פעילות שכזו ברמת עדכון יומיומי, לייצר תכנים ולמשוך קוראים כל יום מחדש. אנחנו הרי מכירים את זה היטב כבלוגרים, ואצלנו זה לא תפקיד אלא הנאה ופנאי.
כאמור, נדרשתי לגייס את נסיוני מפה, בבעיה מוכרת של התמודדות עם תקופות בצורת. אז עברנו יחד על רשימת הנושאים שמועלים למדיה, וממנה היה מובן שניתן לייצר תוכנית פרסום מגוונת, שלא תשעמם את הקהל ואת הבחור.
עוד דבר שהובהר זה שגם מה שלא נראה מעניין לבחור, יכול להיות מאד מעניין לקהל הרחב, שעבורו המידע אינו מובן מאליו, ומעוניין לדעת עוד – על תהליכי העיצוב, על עבודת המחסן, על המשלוחים, על העיצובים, על תהליכי הייצור, על המרכיבים של הבד וכן הלאה. בנוסף, החברה מוציאה בכל רבעון מאוד בדים בעיצובים שונים, אז למה שלא ייקח אותם כתוכנית גיבוי – אם אין מה לפרסם תמיד אפשר להעלות תמונות של המוצרים החדשים.
ומה הלאה? נשאלתי. אז שלפתי משפט שמאוד מקובל בתחום שלי, ומופיע בכל המצגות (ומוזכר לפחות פעם בשבוע) – Go to GEMBA!, שמשמעותו מכוונת את כולם לצאת מהמשרד ומהמחשבים, וללכת ל-GEMBA, שזה ביפנית "המקום בו נוצר הערך". הרעיון הוא שהבעיות והפתרונות נמצאים ברוב המקרים היכן שמבוצעת העבודה האמתית שמוסיפה ערך שהלקוח משלם עליו. ובמשמעות של יצירת התכנים האמורים – צא מהמשרד שלך לשטח, תראיין אנשים. צלם תהליכים, כתוב על מה שעושים וכד`. קצת הפתיע אותם שאני משתמש בביטוי בהקשר הזה של חומרים לכתיבה והעלאה לרשתות החברתיות, אז הוספתי את המשפט שכולכם מכירים – אם תפקח את העניים תגלה הרבה דברים יפים ומעניינים.
אז אתגרתי אותו, ואמרתי שאם ירצה, יוכל למצוא עשרה נושאים לאורך המסדרון. ואפילו יותר – אפשר למצוא עשרה נושאים בחדר הישיבות הקטן שבו ישבנו. וכולנו התחלנו להתבונן סביב ולציין מה יכול להיות מעניין להתייחס אליו – לוח ה-KPI  עוקבים אחר הביצועים השונים; תמונות הסבא-רבא המייסד והסבתא-רבא; מסכי המחשב שאיתן מנהלים ישיבות עם החברה שבצד המזרחי של היבשת; דוגמית המוצר שהיתה שם ושימשה להמחשה בדיון קודם שהיה; שני הלוחות הלבנים עליהם אנחנו מנתחים את התהליכים בפעילויות השונות – אמירה שמיד פתחה את הדלת לעשרות רבות של פעילויות שעל חלקן הקטן סיפרתי כאן, וכו`.
המנכ"ל האבא הזכיר שיעור באומנות מימי הלימודים שלו, שהחברה התבקשו להתבונן בקירות ולצייר את מה שרואים, ופתאום הבחינו בהמון תת גוונים, קילופים, לכלוכים וכד`. ועם התובנה שלח אותנו לצאת ולצלם בשטח תמונות, כשהמוקד זה לחפש תבניות חוזרות. זה היה כבר בסוף הפעילות, אז עשינו סיור איטי כל הדרך חזרה למשרדים של מחלקת השיווק, מצלמים תבניות ויזואליות חוזרות ואוספים רעיונות ונושאים לפוסטים עתידיים.
היה נחמד לגייס את הנסיון הבלוגרי בתחום המקצועי שלי. לפעמים כישורים שונים יכולים להיות לעזר כשאיננו מצפים. הרי גם יכולותיי המשונות שעליהן סיפרתי פעם בתחום העיצוב משרתות אותי שם בדיונים על עיצובים.
ואני יצאתי שם עם רעיון חדש מלהיב, של צילומי תבניות חוזרות, כמו התמונה הראשית שצילמתי שם, ואחריה צילמתי עוד, אבל על זה כבר בהמשך.

שבוע מוצלח ומהנה לכולנו

יום שישי, 26 באפריל 2013

שקיעה בסן דייגו

http://blog.tapuz.co.il/oferD/images/%7bB359A73A-230C-4D89-AF0D-93078E3D5C32%7d.jpg
גודש העניינים בחיים יצר עיכוב בהעלאת חוויות, וכפי שרמזתי ברשומה האחרונה מהביקור עם אבי ואחי בעיר הדרומית היפה, נשארתי מהביקור ההוא עם טעם של עוד. אז כ-3 שבועות אחרי, ביוזמה של בוקר, הושבתי את אשתי להזמין לנו מלון ויצאנו שלושתנו לדרך (אשתי, סוניה החדשה בסיבוב הראשון שלי איתה, ואני). מכיוון שהתמהמהנו ביציאה, יצא שהתעכבנו בפקקים, והגענו לסן דייגו ממש דקות לפני השקיעה.
מכיוון שהיה ברור ששווה להנות ממנה, חיפשתי ב-GPS  נקודה מעניינת שמשקיפה לאוקיינוס. כתם ירוק רימז לי על פארק, ומיקומו על שפת המים רימז על פינה יפה להנות בה מהשקיעה. אז לשם כיוונתי, והגענו ממש בזמן, כלומר דקות לפני השקיעה. חנינו בזריזות ויצאנו לצוקים שמעל קו החוף לצלם: את השקיעה, את הסביבה, ואת האחרים שהגיעו כמונו התחבק למול השמש השוקעת ולהצטלם. וזה מה שצילמתי שם, צילום ראשון עם סוניה החדשה, ללא יותר מדי מילים מיותרות:
הים והשקיעה
נוף הצוקים בשקיעה יפהפה, במיוחד כשעומד לו שחף ממש בקצה
שקנאים מנמיכי טוס, שמאז יצא לי לראות וגם לשתף פה לא פעם


הבתים בסביבה
ומן הסתם, לא היינו שם לבד. היו עוד אנשים שם איתנו

כצפוי, ההתלהבות מסוניה הולידה בטיול ההוא כ-850 תמונות, שבהדרגה ידוללו כך שלכאן אביא את המובחרות.
ועל ההמשך - כצפוי מתישהו בהמשך
סוף שבוע מוצלח לכולנו
                                 

יום רביעי, 24 באפריל 2013

מזרון

מתישהו בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, כשעבדתי כמהנדס פיתוח בחברת היי-טק, הסתובב לו דוא"ל שגרם להרבה חיוכים של הסכמה בינינו. לא יודע למי מגיע הקרדיט עליו, אז הנה הוא כאן (ומי שיודע לומר משהו בעניין הקרדיט – מוזמן):
איש בכדור פורח מבין שאיבד את דרכו. בעודו יורד בגובה, הוא מבחין באדם למטה.
"סלח לי, האם אתה יכול לעזור לי?", צועק האיש מהכדור הפורח לעבר האיש שלמטה, "הבטחתי לחבר שאפגש איתו בעוד שעה, אבל אינני יודע היכן אני."
"אתה בכדור פורח", עונה לו האדם שלמטה, "אתה מרחף בגובה 30 רגל מעל האדמה ואתה בין 40-41 מעלות אורך צפון לבין 59-60 מעלות רוחב מערב!"
"אתה בטח מהנדס", אומר לו האיש בכדור הפורח.
"נכון מאוד", עונה לו האיש מלמטה, "איך ידעת?"
"ובכן", מתחיל האיש בבלון, "כל מה שאמרת לי הוא נכון טכנית, אבל אין לי מושג מה לעשות עם המידע הזה, והעובדה היא שאני עדיין אבוד. למעשה, לא היית לי לעזר רב."
"אתה בטח מנהל", אומר לו האיש על הקרקע.
"נכון מאוד", עונה האיש שבבלון, "איך ידעת?"
"ובכן", מתחיל המהנדס, "אתה לא יודע איפה אתה או לאן אתה הולך, עלית לאן שעלית בגלל כמות גדולה של אוויר, הבטחת הבטחה שאין לך מושג איך לעמוד בה ואתה מצפה שאני אפתור לך את הבעיה. למעשה, אתה בדיוק באותו מצב בו היית לפני שנפגשנו, אבל איכשהו עכשיו זו אשמתי…"
בסיפור הותיק והמשעשע הזה נזכרתי לא מזמן במהלך החיפושים לקניית מזרון חדש למיטה הגדולה שקנינו במעבר לביתנו החדש. אחרי 17 שנה עם המזרון שהגיע איתנו מהארץ, הגיע הזמן להתחדש. בשוק יש המון סוגים ומינים - ספוג לטקס (גומאוויר), ספוג סינטטי, קפיצים במגוון עצום של מינים ומבנים. אבל כאמור, אחרי 17 שנה של שינה נינוחה וערבה על מזרון של Tempur מסוג Memory Foam (לא זוכר את המינוח בעברית) היה אמור להיות יותר קל להתמקד.
עם הזמן צברנו קצת יותר נסיון ולמדנו עוד קצת על טעמנו והעדפותינו בתחום הזה, כשהשיא היה בנופש ב- Big Bear לפני פחות משנה. המזרון שם היה מזרון קפיצים, שהייתי מגדיר כמשהו שמזכיר קרם שניט – שכבה רכה של קפיצים חלשים באמצע, ומשטח קשיח מלמעלה שמזכיר דיקט. שום תנוחה לא היתה נוחה ליותר מחצי דקה, מה שגרם לסיבובים והתהפכויות בלתי נגמרות, כשכל התהפכות של אחד מאיתנו מעבירה במיטה גלים רוחביים שמנערים את הפרטנר הלילי. אני סיימתי את הלילה בשינה על הספה בסלון, שלמרות צורתה הבלתי אפשרית היתה נוחה יותר מהסיוט הקשיח והמתנדנד ההוא.
את תהליך החיפוש התחלנו בביקור בכמה חנויות מזרונים בסביבה (שבמרחק הליכה מהבית). למרות שבגדול ידענו מה אנחנו רוצים, די התלבטנו. כי לא קל לשלוף את פנקס הצ`קים לחתימה על סכום של כ-3000$ בערך. אז אם פעם זה היה פשוט, היום זה מורכב יותר. גם בתחום המצומצם הזה, לכל חברה יש כמה וריאציות של קשיחות, עובי, מרקם והרכב, עם שכבת ג`ל, שכבה ספוגית, שכבת בסיס ועוד מיני הסברים מתוחכמים. גם השכיבו אותנו על מיטה ממוחשבת להסביר לנו בעיון שאנו זקוקים לקוד ירוק. יופי. וכמובן, הוזמנו `לבדוק` את המזרונים ולהישכב עליהם, להבין אם זה נוח או לא. אבל כמה כבר אפשר להרגיש בכמה שניות? הרי צריך לילה שלם (לפחות) בשביל לגבש דעה.
בקיצור, אשתי (להלן בתפקיד "המנהל") פנתה אלי (בתפקיד הטבעי של "המהנדס") במילים שאמרו "טוב, הבנת את כל ההבדלים, הקשיחויות וההיבטים הטכניים, אז מה אתה אומר שכדאי לקנות?" ואני, למרות היותי מהנדס, נכשלתי בלאגד יחד את שלל פרטי המידע לכלל תובנה שלמה, כזו שממנה אוכל להסיק מה נוח ומה עדיף. ואולי בכלל אפשר להסתפק בשכבה של ה- Memory Foam הזה על מזרון בסיסי שתעשה את אותה עבודה במחיר של כ-100$ בלבד? מבאס..
מזל שהיתה שם רשת Costco המוכרת, שמלבד היותה זולה בעשרות אחוזים בד"כ, יש לה גם מדיניות החזרות גמישה להפליא. בלי לשאול אפילו הם לוקחים את הפריט הלא נחוץ ומזכים במלוא המחיר, גם אחרי תקופת נסיון לא מאוד קצרה. היתרון בכך הוא שזה מאפשר ללא היסוסים מוגזמים לקחת משהו תוך ידיעה שאם לא יתאים אפשר לסגת. רשת ביטחון נוחה למקרה של החלטה שגויה.
לגמרי במקרה, היה לרשת מבצע עם היצרן הידוע Sealy. אז בו במקום בחרנו לנו את המזרון היקר בהיצע, במחיר אטרקטיבי של כ-1700$, שנמוך בכ-1000$ לפחות ממחיר מוצר מקביל בשוק. ומאז אנחנו ישנים על ענן רך ומפנק, לא מרגישים את הצורך המוכר להתהפך כל הזמן כי לוחץ ולא נוח. רק שמוזר לישון על מיטת King ענקית. צריך לצאת למסע ולהיפגש באמצע הדרך..

המשך שבוע מוצלח, רגוע, נינוח ושלו לכולנו


התמונה הפעם אינה שלי, אלא מאתר מכירה של מזרוני סילי 

יום שני, 22 באפריל 2013

ממש קרוב

בבוקר הבא קמתי והתארגנתי לסיבוב רגלי נוסף בשכונה בליווי סוניה, מצוידת בעדשת המאקרו המושאלת. ה- 60mm 2.0 של טמרון.
תכננתי לעשות סיבוב דומה לזה שעשיתי ביום הקודם עם העדשה הרגילה, ולראות כמה זה שונה. אז זה באמת היה שונה, כי כשניתן מתקרבים ממש קרוב לנושאי הצילום. ומה שרואים מקרוב זה לא מה שרואים מרחוק יותר. גם העין והמוח מאחוריה מתחילים להסתגל לנושא, ומחפשים בהתאם אטרקציות מעניינות שלרוב לא מבחינים בהם בשגרה.
אז הנה מה שמצאתי שם בסיבוב ההוא, שהוליד המון תמונות שמתוכן בחרתי את המיטב (העשיר). זה אמנם לא צילומי סופר-מאקרו של ממש, מאלה שרואים לזבובים את השערות של האף, אבל בהחלט יפים בעיני. מוזמנים ללחוץ עליהן להגדלה:
 כמה סבאים (בנוסף לתמונה הראשונה):
אדום קטן לא מזוהה
ורד לבן
ורד ורוד
ורדיים מקומיים
וויסטריה פורחת בשפע סגלגל נהדר
הרדוף שפקעו פירותיו, והוא מפיץ את זרעיו
פרי יבש של דולב שנמצא על הרצפה
ושוב פרגי קליפורניה (אשולציה) שאני מתקשה להתאפק ולא לצלם
אירוס תרבותי כחול ומרשים
כליל החורש הפורח גם הוא
שיח קרוב ללוטם המוכר
כמה יפה פורח הלילך
וגם הרוזמרין בשלהי פריחתו מזין את הדבורים
שיח הנוי הקטן והבלתי מזוהה
יסמין שהפיץ ריחו המתוק על כל הסביבה
דיאטס דו גוני (תודה עננת )
מין של מרווה
ועוד שניים - השני הוא לנטנה ססגונית שמגודלים לנוי בתור גדרות פרחוניות במגוון צבעים (ושוב תודה לעננת)
פרחי הבר היפים שסופסוף מצאתי את שמם - Clarkia
ולבסוף כמה תרבותיים גם יפים מסוג Daisybush (ושוב תודה, עננת)

מעבר לתרגיל הצילומי וההתנסות עם העדשה האחרת, זה היה תרגיל מחשבתי, של לאמן את התודעה בכיוון אחר, לגלות מה מעניין ככה מקרוב. ומכיוון שאהבתי את החוויה והתוצאות, אולי אצרף לעצמי גם עדשה כזו, שמאפשרת התבוננות בעולם ממש מקרוב. אפילו יותר מקרוב 
בוקר טוב לכולנו