יום חמישי, 31 ביולי 2008

טיול נוסף בסימן ענתיקות

טיול סופ"ש נוסף

הטיול של סוף השבוע ההוא היה בסימן מכוניות עתיקות. סיפרתי כבר שקיבלתי המלצה על אירוע גדול בנושא, כשפגשתי חבורה לא מבוטלת של חובבי ענתיקות.
אז קמתי בבוקר ראשון, קילפתי לי כמה גזרים כצידה לדרך, לקחתי בקבוק שתייה ונכנסתי לאוטו.
מכניס את הכתובת של האירוע בעיר הסמוכה לג`יפי ויוצא.

בכניסה לעיר, שכל מרכזה היה אמור להיות משותק, לא ניכרת כל תכונה שמעידה על אירוע מעניין או מיוחד. בהמשך, יש מחסום משטרתי שמאחוריו ניתן להבחין בכמה מכוניות "כאלה".
אז חניתי במגרש הפנוי לגמרי ויצאתי לשוטט.

ואז נגלה המחזה: מאות מכוניות, ברמת עתיקות משתנה, הישנות משנות ה-80, החדשות מגיעות עד ימינו (אבל אלו דוגמיות ייחודיות במיוחד), כל אלה חונות לצידי המדרכות, כשמדי פעם יוצאת אחת ומצטרפת לזרם איטי שנוסע בהקפה איטית סביב מרכז העיר, כשהכרוז מכריז על הדגמים הססגוניים והיושבים בהם.

הלכתי ביניהם, מחליף מילות התעניינות עם הבעלים הגאים שיושבים על כורסאות מתקפלות מול מכוניותיהם ולוגמים בירה להנאתם. ולידיעתכם/ן היו שם גם נשים. הרבה.

אז זה דוגמית מייצגת ממה שצולם:

צהובה בוהקת
 

 מבט לאורך אחד הרחובות

סדרת שנות ה-50 או 60 (לא זוכר)

מי אמר BMW ולא קיבל?


הסדרה הפרועה

כשיש עוד יפהפיה מוטורית

כשיש כסף אז נוצרות גם מפלצות כאלה

עוד חיה מוטורית מוזרה

הדבר הזה גם נוסע

הלימוזינה המאפיונרית בהופעה ייצוגית

ועוד (כי קשה לי לסנן)

ויפהפיה כזו

קבוצת קורבט קיצוניות במיוחד

וגם מפלצות כאלה

והיו גם אופנועים

אח"כ, התגברה השיירה והפכה לאירוע המרכזי, עם הרבה רעשי מנוע ואקשן. צילמתי הרבה בוידאו אבל קשה לצרף.
כמובן, שדי מיציתי את העניין, אז הלכתי לאט לכיוון האוטו ותפסתי כיוון נסיעה מתפתל לאגם מפורסם המעלה ההרים. נסיעה מדהימה של עשרות ק"מ בעליה רצופה שמגיעה בסוף לאגם בגובה של כ-2500 מ` וסביבו איזורי מגורים ותיירות נאים.

ככה זה נראה:

העליה ההררית

בנקודה הגבוהה, כשהרגם באופק

והפסגות שעדיין מושלגות

והאגם הקסום שלמעלה
http://blog.tapuz.co.il/oferD/images/463981_49.JPG

ועץ יפה, דוגמן של עצים

ההמשך היה במעקף ארוך לכיוון המדבר וחזרה ארוכה הביתה.
כיף של יום.

יום שלישי, 29 ביולי 2008

חוויות מהטיול הראשון בארץ האפשרויות


את הסיפור של סוף השבוע שלפני הביקור של פסח בארץ (בתחילת אפריל) התחלתי לתכנן עוד לפני שההתרחשויות עצמן בכלל התחילו.
ידעתי בגדול על מה אספר, אבל התלבטתי איך לפתוח. שתי גרסאות התרוצצו לי בראש:

חשבתי להזכיר לכם את מוזיקת המקרה של פול אוסטר. הספר מצוין ועגמומי למדי, אבל החיבור הפעם הוא לפתיחת הספר. בפתיחה מספרת הדמות הראשית, שאחרי שזכה בסכום כסף לא מבוטל (אין לי מושג מאיפה, וגם הפרטים קצת נעלמו, אבל זה ממש לא חשוב לעניינינו). הבחור לוקח נתח מהסכום, רוכש לו רכב טוב, חזק ואיכותי, ויוצר למסע שוטטות חסר תכלית ברחבי ארה"ב. כמה שהרעיון קסם לי תמיד, לשוטט, לנוע מרחקים, לפגוש דמויות ומקומות מעניינים... תמיד זה היה מין פנטזיה כזו, שדי ברור שלא תוכל להתממש. תזכורת נוספת לאותה פנטזיה אני מקבל בכל פעם שעולה שמו של "זן ואמנות אחזקת האופנוע". שם זה פחות שוטטות, יותר מסע מחוף לחוף, אבל יש קסם אחר, כי אופנוע אטרקטיבי יותר בגלל החיבור המשופר יותר לטבע ברכיבה.

לעומת זאת, חשבתי אולי לעשות שימוש בהמלצתה של מממאיה35 על הספר 101 עצים, שחיזק אצלי את ההבנה שסופ"ש זה יעמוד בסימן עצים ואהבתי אליהם. עצים תמיד גרמו לי לריגוש ורוממות רוח. בתור ילד הייתי מחובבי הטיפוס על העצים המקומיים (זוכר ZAK את עץ העמוד?). הייתי מטפס במאמץ שעלה לי לעיתים בשריטות בירכיים ובשלמות מכנסיים, ואח"כ נהנה מההישג ומהשלווה של הישיבה בין הענפים הגבוהים. עד היום, עצים מיוחדים, מרשימים וגדולים עושים עלי רושם רב ומרגשים אותי מאד.

בסוף הגעתי למסקנה שבמקום לבחור, אציג את שתי הפתיחות. אז ככה עשיתי. ועכשיו לפרטים:
ביום שישי הנ"ל, בגמר יום העבודה תפסתי שבעצם אין לי למה לחזור הביתה. הרי לא מחכה לי שם אף אחד, אז אפשר לקחת תיק ולנדוד בחופשיות.
נשמע מפתה, אבל המחשבה שנייה החלטתי להעביר את הלילה בבית, לנוח, להתארגן ולצאת בבוקר מוקדם לכיוון צפון, לעבר פארק עצי הסקוויה הענקיים.

אחרי הקפה של הבוקר, מוקדם למדי, לקחתי את התיק המדולדל (מה כבר יש לי לקחת) ויצאתי. השמיים היו צחים, ההרים מזמינים והלב מתרונן, אז לא התאפקתי וצילמתי:


ה-GPS צפה לי נסיעה של כ-5 שעות, ואכן, חצי השעה הראשונה עברה חלק בהתאם לציפיות. רק שפתאום, באמצע האוטוסטראדה – פקק נוראי. ניצלתי את היציאה הראשונה והרווחתי מבט על אחת מערי הפרוורים של LA היפות יותר, עם בתים מרווחים, גינות מטופחות, רוכבי אופניים, אנשים מטיילים עם כלביהם בתחושה פסטורלית.

המשכתי כך בכבישים הצדדיים, מתכנן לעלות חזרה לכביש הראשי, כשלפתע, בכביש הרחב והריק לגמרי, ממש לפני רוכב אופניים מבצע הפכה לתפארת (למי שלא מכיר – התהפכות קדימה מעל הגלגל הקדמי) כנראה כתוצאה של היתקעות הגלגל הקדמי באיזה חריץ בכביש. הוא קם מיד, המום, צלע למדרכה ליד ונשכב עליה.
עצרתי מיד לידו, אספתי את האופניים מאמצע הכביש שלא תגרומנה לתאונה, וניגשתי אליו. הוא נראה המום, שרוט, הקסדה שבורה אבל בסה"כ תקין. הוא הרגיש שפרק את הכתף, אבל זה לא נורא. התקשרתי לשרותי החירום – 911 ונתתי לו להסביר היכן אנחנו, כי לי לא היה שום מושג. עוד אנחנו מדברים עם המוקד, ממש כמה שניות אח"כ, נעצרה ניידת משטרה גדולה לידינו, הוציאו מכשירי טיפול, בדקו לו לחץ דם ודופק, ובקיצור – לקחו אחריות על האירוע. כמה מילות עידוד אחרונות ממני והסתלקתי בתחושת אזרחות טובה, שומע את הסירנה של האמבולנס שבדרך. לקנא כמה טוב ויעיל הם עובדים.

מכאן התנהלה הדרך במהירות ובאופן חלק, נהנה לראות שדות חקלאיים אינסופיים, שדות נפט מכוסים בעדרי חרגולי שאיבה מתפללים מול הבורות.
הגעתי לאזור ההררי של העצים הגדולים, ועצרתי בתחנת המידע לאסוף קצת ניירת תיירותית מפתה ונכנסתי לשמורה אחרי שהשארתי 80$ בש"ג לאישור משפחתי לכל הפארקים.
כבר בכניסה מונומנט ראוי לצילום – סלע ענק שנפל והשאיר מתחתיו מעבר יפה:


עוד כמה צילומים לפסגות המושלגות שמסביב, ומתחילים טיפוס ארוך. מאד. כ-25 ק"מ של נסיעה מתפתלת בתוך צמחיה ההופכת לסבוכה. מדהים:


לאט לאט, אני מזהה היער סביב הופך סבוך וגבוה, ומזל שיש לי GPS כי הדרך מאד ארוכה ולפעמים יש ספק אם היא מגיעה לאנשהו. העצים מתחילים להידמות לזיכרון שיש לי מתמונות עצי סקוויה והתרגשות ילדותית מציפה אותי, יחד עם חיוך מטופש ומענג. עוד ועוד למעלה, ופתאום, עמוק בין העצים אני מבחין בגוש גדול. ענק. הסקוויה הגדול הראשון בקושי נראה, אבל ברור שהם שם, מפוזרים בשטח. ממשיך לעלות ונראים עוד ועוד כאלה, ענקיים יותר ויותר, כאלה שקוטרם כ-2 מטר.
ואז, אחרי סיבוב, נפתח הכביש לחניון גדול ובשטח כולו עומדים הענקים האלה. קשה לצלם כי הגודל תמיד משאיר חלקים מחוץ לפריים. אני נעמד לידם ומרגיש ננס, בדומה לתחושה שחשתי בביקור הראשון בניו-יורק, מין הלם גודל.
ובכ"ז, כמה צילומים הצליחו תוך ניסיון להדגיש את הפרופורציות:

העצים בצד הם בגודל מקובל בארצנו לעצים "רגילים"

לא צריך הסבר

וגם פה די ברור

נוסע עוד כמה ק"מ, לרחבה נוספת ושם, בינות לעוד ענקים נמצא הענק מכולם – גנרל שרמן. הוא לא הכי עבה ולא הכי גבוה, אבל נפחו הוא הגדול ביותר. מן עמוד ענק, שלידו תור של ממתינים לצילום. וגם אני כמובן. רק שהתמונה לא ממש נותנת תחושה אמיתית של הגודל כי עומדים די רחוק מהעץ:


ובמבט מאחור שממחיש אפילו יותר:


אז הולך הלאה, מצלם עוד עצים וממשיך להתפעם, ומצלם קצת נוף, ואיזה קויוט חביב שעשה לי עיניים, רק שזה בוידיאו וקשה לי להראות לכם.
אח"כ ירידה פתלתולית של כ-30 ק"מ, שגורמת לי להתגעגע לאופניים כפי שמזמן לא התגעגעתי.

אז עוד כמה דוגמיות שסיום הנושא:


ועוד, מאיזור אחר בפארק- לה פמיליה (בהשראת גאודי וברצלונה)

ואחרונה  בנושא

ונוף יפה בדרך:

ואחת להרים:
למרגלות ההרים ארוחה במסעדת BBQ לא רעה, והמשך לכיוון כללי של הים.
בדרך מבקשים מה-GPS שיאתר מקומות לינה ומעביר את הלילה בשינה עמוקה.

בבוקר מתחיל מסע לכיוון כללי של הבית בעיקוף מקסים לכיוון החוף, כשבדרת נופים ירקרקים, אזורי גידול ענבים ליין והזמנות משולטות ומפתות לטעימות חפשי, שעליהן אני מוותר מפאת ביטחון הציבור, עוד כמה צילומים וחזרה רצופה של כמה מאות ק"מ כמעט ללא הפסקה.

הדרך רצופה בפריחה כתומה, אז עצרתי לראות מקרוב:

וממש מקרוב:

בחוף
http://blog.tapuz.co.il/oferD/images/463981_48.JPG

וסלע ענק באמצע החוף:

איזה כיף של סופ"ש, וחוויות לחזור איתן לחופשה הקצרה בארץ.

יום שני, 28 ביולי 2008

מכוניות בארץ האפשרויות (1)

די ידוע שהאמריקאים בכלל, והקליפורנים בפרט, מאוד אוהבים מכוניות. זה מתבטא ברכישת מכוניות פאר בכמות גבוהה מהממוצע הארצי, רכישת מכוניות ספורט קיצוניות בהרבה מיכולת השימוש הסבירה בהן, רכישת מכוניות פתוחות גג לרוב, בשביל להיראות וליהנות מהשמש (שקופחת וצולה את הקרקפות) ומשיער מתבדר ברוח. זה גם מתבטא באיבזור קיצוני, אקסטרווגנדי ומגוכך בגלגלים קיצוניים ביכולות הספורטיביות שלהם, שלא היו מביישים מכוניות מירוץ, אך לכבישי הבטון המחורצים שבאיזור זה לא מועיל במיוחד.
אבל על כך, אולי, ברשומה נפרדת. ברשומה זו אני רוצה להתמקד במכוניות עתיקות, ויש מה לספר.
בסופ"ש הראשון שלי פה יצאתי לסיבוב התרשמות באיזור בו אני גר. זה היה יום שמש אביבי נעים, שמש מאירה באור חזק, טמפ` נעימה ותנאים אידיאליים לסיבוב כזה. הסתובבתי ברחובות הראשיים בנסיעה איטית, לא מפריע לתנועה הדלילה שיכלה לבחור ביתר שלושת הנתיבים בכל כיוון. פתאום, באחד ממפרצי החניה האינסופיים לצד הדרך, קלטתי כמה מכוניות מיוחדות, עתיקות משופצות. אז נכנסתי גם אני למגרש, חניתי בצד ויצאתי להסתובב ביניהן. תוך כדי כך החלו להגיע עוד ועוד כאלה - מכוניות עתיקות ממש, מכוניות עתיקות פחות (נניח בנות 40) וכאלה שמעוצבות כמו עתיקות אך מצויידות במיטב המנועים וציפויי הניקל הנוצצים.
יצא לי כבר לקבל בדואל מין מצגות כאלה של מכוניות עתיקות, אבל היה ממש כיף להיתקל בהתקהלות כזו במציאות. הצצי לנבכי המנועים המבהיקים ומטופלים למשעי, שוחחתי עם הבעלים הגאים, צילמתי בשפע כדי לשלוח לארץ לבן הבכור.
אז זה השלל שהעליתי בעדשתי הדיגיטלית:
האדומה המרהיבה
 
ומשאית ה-Pick-Up כמיטב המסורת האמריקאית שהם כ"כ אוהבים:
והסגולה המהממת עם המנוע הבוהק:
הפרועה והקיצונית של היהודי הג`ינג`י הזקן שהתלהב לשמוע שאני מהארץ:
המפוארת האלגנטית:
ועוד אדומה יפהפיה:
ומבט כללי לסיום:
ומי שזוכר, היו מוניות כאלה (או דומות) לפני המון שנים בארץ:
לקראת סיום הביקור שלי קיבלתי מידע חשוב: זה היה רק קדימון לאירוע ענק שצפוי להתרחש כחודש לאחר מכן. נתנו לי תדפיס כרומו יפה עם כל הפרטים לגבי התאריך, המיקום ושלל ההפתעות הצפויות.
כמובן שהייתי שם, אך זה כבר לדיווח נפרד.
בסוף, הכנתי מצגת של התמונות שצילמתי, כזו הדומה למצגות שמדי פעם אנו מקבלים ושלחתי אותה לבן שלי, לא לפני שהוספתי הפתעה קטנה - את התמונה של האבא שלו באחת המכוניות, מחייך ושורף את הקרחת:

מצויינות תפעולית - סיכום פעילות שבוע 30

הקדמה מאוחרת - בפרוייקט הראשון הזה בארה"ב החלטתי בנקודה מסויימת לכתוב יומן פרוייקט ולהעלותו לכאן לבלוג. לא התחלתי בהתחלה, כפי שהיה רצוי, אלא כ-5 חודשים לאחר מכן. מספור השבועות הוא קלנדרי, כשהפרוייקט כולו החל בשבוע 10.


השבוע עמד בסימן ביקור אינטנסיבי של מומחית חב` האם אביב לתכנון פונקציונאלי.

אז מה עושים בשבוע כזה?
קודם כל, זה מתחיל בהכנות ספציפיות לפעילות שכוללות מדידות שטחים של המחלקות, שטחי אחסון נוכחיים, שרטוט מערך המפעל. ובנוסף, כמובן, כל הפעולות שבוצעו עד היום להגדרה ושיפור תהליכי העבודה, מלאי החלקים והפריטים שנדרש ויידרש בהמשך בהתאם לשיטות העבודה החדשות.

ובכן, השבוע המרוכז עצמו מתחיל כמובן בסיור היכרות כללי במפעל לאוריינטציה והבנה שלה את המפעל, הצרכים והמצב הקיים והיכרות עם מנהלי המחלקות ועוד אנשים שמתוכננים לקחת חלק בתהליך בהמשך. אח"כ מתחילה הפעילות המשותפת שבה לוקחים חלק כל מנהלי המחלקות ועוד עובדים שיש להם תרומה צפויה לתהליך גם באופן ישיר וגם תרומה ארגונית בשיתוף העובדים בהמשך.

ביום הראשון מתמקדים בייצוב בסיס הנתונים הנדרש:
  • בהגדרה מחודשת של התהליכים וממשקי המחלקות (ואשרור),
  • אשרור השטחים הנוכחיים והערכת השטחים הנדרשים
  • זיהוי נתיבי תנועת חומר ואנשים עיקריים ומשניים
  • הגדרת עקרונות וקווים מנחים לתכנון – דגשים, אתגרים וסדרי עדיפויות.
  • הגדרה ברורה של האילוצים הקשים, והאילוצים הפחות קשים (אלה שעדיף שלא להסתבך איתם, מסיבות של מורכבות, אי-וודאות והערכות תקציב גבוליות)

ביום השני מתחלקים לצוותים ומשחקים בחלופות עקרוניות לתכנון הכלל מפעלי. בהמשך מתחלפים, משתפים ומייצבים חלופות עקרוניות.
בשלב הזה, ובאופן די צפוי, נתקלנו ממבוי סתום – לא הצלחנו לייצב פתרון טוב מספיק לשביעות רצוננו. פריצת הדרך הושגה בסיור בשטח (עפ"י העיקרון הידוע של Go to GEMBA, שמשמעו שיש לגשת פיזית למקום בו מתקיימת הפעילות הממשית של יצירת הערך), עריכת ניסוי קטן והטלת ספק במגבלות קריטיות שבלמו התקדמות. לאחר פריצת הדרך הזו, המשך התהליך היה קל וברור הרבה יותר.

בימים שלישי עד חמישי נכנסנו לתכנון פרטני של המחלקות השונות, מיקום עמדות העבודה, חומרי הגלם, התהליכים, האחסון וכל המרכיבים החיוניים לפעילות נוחה, יעילה וקלה לביצוע ולניהול.
בסוף הפעילות הוגדרו השלבים העיקריים הנדרשים ליישום.

לסיכום – הפעילות הוכתרה בהצלחה רבה, הצלחנו לצמצם את השטחים התפעוליים ב-22%, לשפר ממשקים בין מחלקות, לצמצם מרחקי שינוע, לייעל את עבודת המחסן ואת עבודת המחלקות.
ועכשיו נותר לקדם את הביצוע לפי תוכנית כללית שהוגדרה.

השבוע הקרוב יעמוד בסימן של קידום התוכנית ותחזוקת הישגים קודמים (שבהחלט נדרשת בשלב זה).
דיווח נוסף בשבוע הבא.

יום שלישי, 22 ביולי 2008

סיפור קטן על דג קטנטן

יום אחד, בהפסקת 10 של כיתה ח`, ניגש איקי נסער לחבורה בה ישבנו ובפיו סיפור מרתק: מישהו אמר לו שיש לאישה מין מקום כזה, שאם מנשקים לה שם, היא מסכימה לשכב עם הנושק. כמובן שכולנו התרגשנו מאד אבל אי אפשר לומר שהעניין נראה לנו ממש אמין. אז שלחנו אותו לברר אצל המקורות שלו פרטים נוספים.

לא זוכר כמה זמן עבר, אבל הוא חזר וסיפר שקוראים לדבר הזה שאותו אמורים לנשק "דגיג", והוא נמצא במקום שנמצא.
אההה, מה החוכמה, אם כבר מגיעים לנשק "שם" אז כבר לא ממש חוכמה אח"כ שהעניינים ימשיכו למשכב. "מה הרווחנו מהידע הזה?" זה לא בדיוק פריט מידע שקירב אותנו במשהו, להבנתנו אז, לעניין המיוחל.

רק שמאותו זמן, נוספה מבוכה חדשה לנושא הטעון – כל פעם שהיה עלי להתייחס לאיזה דג קטן, הרגשתי נבוך במיוחד, מסמיק בלי שליטה. איך צריך להתייחס לתכולה המרהיבה באקווריום אצל אבא שלי? ואיך השתנקתי כשהוא היה אומר משהו על הדגיגים הקטנים שהשריצה הגופית.

לקח זמן עד שהבנתי שהמינוח היה "כמעט" נכון, אבל מאז נשאר הזיכרון המשעשע

יום ראשון, 20 ביולי 2008

מחזור החיים של ספר בחיי הקורא

ישנו תהליך שמוכר לכל קורא ספרים, שבו מתגלגל הספר מרגע ההתוודעות אליו עד להפיכתו לחלק מהנכסים האינטלקטואליים והחומריים (לפעמים) של הקורא.
אני מניח שלכל אחד מאפיינים שונים במחזור החיים הזה, אבל יש גם נקודות דמיון רבות בינינו – הקוראים.
אנסה לסקור את אותו מחזור חיים של ספרים האופייני אצלי. אני מניח שלכם יש וריאציות שונות.

התוודעות
קיומו של ספר חדש מגיע לתודעתי ממספר מקורות: מכתבות ביקורת בעיתונות, מפגישה מקרית בחנות הספרים, מהמלצת חבר/קרוב, אך בעיקר מהקהילות האינטרנטיות שלנו כאן.
זה יכול להיות אזכור ראשון בשרשורי מה קוראים בסופ"ש, מדיון מתפתח ומהמלצה.
אם האזכור חיובי במהותו, רישומו של הספר ייחרט והספר ייהפך ל-"מוכר".

כניסה לרשימה וקידום תורים
השלב הבא בהיכרות הינו קירוב הספר והכנסתו לחבורה מובחרת יותר – רשימת הממתינים. כבר סיפרתי לא פעם על אותה רשימת אקסל מפורטת, ההולכת ומאריכה משנה לשנה, וכוללת כבר יותר מ-540 ספרים. לא כל ספר זוכה להיכנס לרשימה. נדרשת המלצה חמה של מישהו שטעמו קרוב לשלי, תיאור עלילה ותוכן הקרובים לליבי. לפעמים גם התרשמויות מכריכה אחורית מספיקות להכניס את הספר לרשימה. ההכנסה לרשימה כוללת רישום פרטים בבליוגרפיים, שם הממליץ וקישור היפרטקסט לרשומת ההמלצה.
בשלב זה מגיעה תקופת המתנה. לפעמים של ימים (אם ההתלהבות הכוללת הייתה גדולה), לפעמים של שנים רבות. בתקופה זו נאספים הרשמים והמלצות נוספות ומתפתחת מעין היררכיה של מועמדים – הזנוחים שייתכן ויעופו החוצה (לעיתים ממש נדירות), או המועמדים לקידום למעמד מובחר יותר. הוותיק ביותר נמצא ברשימה משנת 1983 (חבר בצבא המליץ בחום), וזכה להגיע למדף בשנת 2004. עדיין לא קראתי, אבל כל החיים לפני

הרכישה
הצטברות הרשמים החיוביים דוחפת אותי בסוף להתאמץ ולשים ידי על הספר. נכון שספריה זה פתרון כלכלי, אבל אני מעדים רכישה. אלה שמגיעים לשלב זה, גדלים הסיכויים שלהם להיקרא באופן משמעותי. הם הנבחרת. גם בנבחרת זו יש כוכבים – סיכוייו של ספר להיקרא גדולים יותר בתקופה הסמוכה למועד רכישתו. אם לא זכה לקידום, עדיין יש לו סיכוי לא רע, רק שהתחרות הולכת וגדלה עם ההופעה של חברים חדשים ורעננים על המדף. לעיתים ההמתנה לזכות להיקרא אורכת שנים רבות.
ולמרות האמור לעיל, הסיכוי של כל אחד על המדף להיקרא לכאורה שווה.

תהליך הבחירה
לקראת סיומו של ספר שבקריאה, ומכיוון שאינני קורא במקביל, מתחילות המחשבות בנוגע לספר הבא. ניסיון לזהות את הלך הרוח בו אני נמצא, בכדי לבחור את המתאים ביותר. יכול להיות שיתאים לי מין עב-כרס רחב יריעה, ספר עיון מעמיק בנושאי טבע העולם/טבע האדם/מד"פ/אחר, אולי משהו רגשני וצובט לב, או אולי קלילון או מותחן חביב. בקיצור – תהליך הבחירה מתחיל, אבל הבחירה ממש מתרחשת במשך כמה דקות שלאחר סיום של ספר א` והנחתו על המדף. אז היד והעיניים עוברות על הערימה והזוכה המאושר נבחר.

הקריאה
על זה כולנו מדברים פה הרבה כ"כ, אז אין הרבה מה להוסיף. בכללי – יש ספרים מתמסרים שאותם אני קורא במהירות ובהקצאת זמן אינטנסיבית; יש הדורשים ריכוז ומשאבים רגשיים לא מבוטלים ומאיטים את הקריאה.
גם הקצב משתנה לאורכו של הספר – ברוב המקרים ההתחלה נמרצת ומהירה יחסית, אח"כ מגיע השלב הקבוע, בו עובר רוב זמן הקריאה, בסוף בד"כ הקצב מואץ מתוך רצון להתקדם לקראת הסוף (ולגלות מי הרוצח, מה קרה לאהבה הגדולה וכו`).

ההמלצה
לקראת סיומו של תהליך הקריאה מתחיל התהליך של הרהור על הקריאה עצמה – מה אהבתי יותר, מה פחות, מה ממש לא, מה עשה לי הספר רגשית, מה חידש לי.
לאחר הסיום מגיעה המחשבה על הסיכום – האם אטרח לסכם, האם יש לי מה לחדש לעולם בסיכום, האם חשוב לי לסכם לעצמי את החוויה בכדי לקבע את הזיכרון במסודר, לבסס ולסדר את החוויה בזיכרון ולטעת סימניות זיכרון לחוויה (שלכתיבת הסקירה תפקיד לא זניח בעניין)?
אם התשובות לכל אלה חיוביות, אני משקיע את הזמן לעניין, אם לא, אסתפר באזכור קצר לגבי התוכן ברשימת הקריאה ומתן הציון הראוי.

מושב הוותיקים/מכירה/מסירה
ברוב המקרים, לאחר הקריאה ימצא את עצמו הספר על המדף העליון, מציץ אלי מלמעלה להזכיר לי את החוויה איתו. מידי פעם אחזור ואדפדף בו, בעיקר בדיונים עתידיים שיעלו בעניינו. גם אזכר בו בהזדמנויות אחרות, כאשר אטפס למדף להניח עליו חבר חדש במועדון הוותיקים.
לעיתים, אלו שלא נשאר מהם יותר מדי לאחר הקריאה, או כאלה שאין סיכוי שמי מבני משפחתי יגלה בו עניין, נאלצים מדי פעם להיפרד מחבריהם על המדף ולעבור חזרה לחנות המשומשים, להיות מוחלף או אפילו להיזנח על ספסל ציבורי עם ברכת הדרך ואיחולי אימוץ מוצלחים יותר בעתיד.

ולסיכום
כל ספר הוסיף משהו למי שאני – חלקם יותר, בתרומה להבנת העולם שלי, להעשרת ההבנה הרגשית של נפש האדם, לחידוד יכולות הכתיבה (בביקורות ובהמלצות). חלקם כמובן פחות.
אותה רשימה שבה התחלתי בימי התיכון, ומכילה כבר כמעט 600 ספרים, מסייעת לייצב את התרומה של כל אחד מהם בתודעה ובחוויה.
  

יום שישי, 18 ביולי 2008

מצויינות תפעולית - הקדמה

ובכן, כתבתי כאן לא מעט על חוויות אנושיות ותרבותיות כאן בארה"ב. גם סיפרתי לא מעט על הקשיים והאתגרים שאיתם אני מתמודד כאן, די לבד בינתיים, אבל עוד מעט מצטרפת המשפחה.
רק שלא סיפרתי בעצם מה אני עושה כאן, למה הגעתי, מה המטרות, איך ההתקדמות ואילו הישגים מושגים. אז הגיע הזמן גם לזה. בהדרגה, אני מתכנן כתיבת יומן חוויות מקצועי. אני מניח (ומעוניין) שבהמשך הוא יפורסם בעוד מקומות, יתורגם לאנגלית לאחר עיבוד מתאים ויהווה בסיס לשיווק פרויקטים דומים בהמשך. אעזר בהערותיכם לשיפור הטקסטים בהמשך, בתקווה שלא יעיק עליכם יותר מדי, ושתיהנו מהקריאה ותמצאו עניין בדברים.
אז קצת רקע – הגעתי לארה"ב כעובד של חברת AMCG, שהינה חברת הבת של קבוצת אביב, המוכרת בארץ במגוון תחומי ייעוץ. הפרויקט אותו אני מבצע הינו יישום תהליך למצויינות תפעולית במפעל יצרני בתחום המתכת בקליפורניה.
אז מהי מצויינות תפעולית? אז להלן ההסבר (כפי שכתבתי בקצרה לפני מס` ימים):
מצויינות תפעולית הינה אסטרטגיה עסקית המכוונת להשגת יתרון עסקי תחרותי ע"י ביצוע שיפורים במערכת התפעולית להשגת מענה מהיר לדרישות הלקוחות, איכות ברמה גבוהה ביותר ושימוש נכון ומיטבי במשאבים.
יישום תוכנית למצויינות תפעולית משלב מגוון שיטות וכלים אנליטיים, תוך שילוב פעיל ומעודד של כלל עובדי הארגון לביצוע שיפור מתמיד בכל היבטי פעילות הארגון.
הבסיס לפעילות למצויינות תפעולית הינה שיטת  "הניהול הרזה" או Lean Manufacturing"" . מקורו של ה-Lean במפעלי טויוטה ביפן, שהיו בשנות ה-40 מפעל קטן לנולים לאריגה וציוד חקלאי. בשימוש ופיתוח השיטות למצויינות, ויישומן כדרך עיקרית ופילוסופיית חיים ועסקים מובילה, הביאה את טויוטה להיות יצרנית הרכב הגדולה, הרווחית  והמובילה בעולם (2007).
העקרון המנחה בשיטת ה-Lean, הינו שילוב ויישום מתמיד של  ניתוח פעולות הליבה של הארגון, זיהוי הביזבוזים ואי היעילות, וטיפול יסודי ושיטתי בהם.
הטיפול היסודי לצמצום הבזבוזים מבוסס על הפעלה מותאמת של מגוון כלים מתודולוגיים מכוונים לצמצום אותם בזבוזים, תוך שילוב כלל העובדים במציאת פתרונות ויישומם – פעילות מתמדת זו מכונה KAIZEN, והפכה למנוע שיפור מוכר ומוכח.
התפתחות ה-Lean הביאה להרחבת "ארגז הכלים" המתודולוגיים ושילוב שיטות שונות שהתפתחו במקביל או בנפרד, כגון:  Six-Sigma לשיפור האיכות,  S5 – לשיפור סביבת העבודה,  Pull&Flow לבקרה ושליטה משופרת בחומר ובתהליכים, TPM – לשיפור נצילות המכונות ובקרה  על ביצועיהם, שיפול ה- Lay-Out, ועוד.
שילוב עקרונות ה-Lean הנ"ל בתרבות אירגונית המבוססת על שקיפות במידה, כבוד לעובדים ומדידה ובקרה מתמדת, תוך מחוייבות מלאה של הנהלת הארגון, הינם המפתח להשגת המצוינות התפעולית ולייתרון תחרותי לאורך זמן.
עד כאן ההקדמה. בהמשך אספר על הפעילות, על האתגרים, על ההישגים ועוד.

יום רביעי, 16 ביולי 2008

להתעורר באותה המיטה / טלי אמתי


את טלי, אני מניח שלא צריך להציג כאן. גם את הספר הנ"ל, שעליו היו לא מעט המלצות.
ובכ"ז, הייתה לי איתו חוויית קריאה מרתקת ומרגשת, ויש לי חשק גדול להחמיא.
אני מניח שהסיפור די מוכר, אבל בכ"ז, למי שלא ולמי שרגיש – יש ספוילרים |ספוילר|

קצת על הרקע לקריאה, וכמקובל – "גילוי נאות": את הספר קיבלתי מטלי במפגש הקומונה לפני שנה, עם המלצה קטנה וחיבוק גדול. מאז הוא שכב אצלי על המדף כהבטחה שמחכה למימוש. אבל היה גם חשש לגשת אליו. היו המלצות סביב אבל הייתה לי תחושה שבגלל ההיכרות האישית והחיבה העצומה לטלי, ההמלצות היו חמות במיוחד. אולי חמות מדי. ולא בהכרח בגלל איכות הספר. חששתי קצת להתאכזב.
וגם, מה אם תהיה אכזבה? איך אבקר בלי לפגוע אבל גם בלי לחטוא לאמת?
אז בגלל זה הוא המתין.

בינתיים, לא פעם רציתי סיפור כואב ורגיש, כזה שלוחץ חזק על נקודת המועקה בגרון ועל בלוטות הדמע, כזה שהרבה אהבה בוקעת מעמודיו. לא פעם גם ביקשתי המלצות לכאלה מכם, ואיכשהו דילגתי עליו – או בגלל שלא רציתי, או בגלל שלא הוזכר.

דווקא עכשיו במצבי העדין, רחוק ולבד הייתי זקוק לספר כ"כ נוגע ורגיש, ספר כואב ואוהב, ומזה קיבלתי בשפע. כמה כיף שנחת עלי בימים אלה, כשאני כ"כ זקוק לחומר מרגש כזה.

מזמן לא נשארתי תקוע עם ספר עד שלוש לפנות בוקר, לא רוצה להרפות ממנו ונמשך עוד ועוד, בקרביים לפותות, עיניים מצועפות (ולא מהעייפות) ולב דואב. וזה מה שעשה לי הספר הזה.

הספר עוסק בסיפור אהבה גדול ותשוקה גדולה, שמשוחזר לאחור מתוך כאב נוראי ומתסכל ואובדן איום.
הייחוד של הספר הוא שלא מסופר בו על אהבה שגרתית, כי אם על אהבה בין שני גברים צעירים, להוטים ומקסימים שניהם.
ובאופן מפתיע, למרות לא מעט תיאורים ארוטיים פרטניים לעיתים, הספר עטוף בהרבה רוך.
לרוב, לא מצליח לי להתחבר לתשוקה לגבר. אני סטרייט לגמרי, ומשיכה לגברים היא דבר מובן לי הגיונית, אבל רחוקה ממני מרחק רב. לא זוכר שספר הצליח לחבר אותי לתובנה כלשהי לגבי המשיכה הארוטית הנשית לגברים, ובטח שלא המשיכה של גבר לגבר.  בספר הזה טלי הצליחה לקרב אותי הרבה יותר לעולם הגאווה, להזדהות עם הרגש ולהבין את המשיכה.

אבל זה לא רק זה, כבר מזמן ציינתי שכל ספר נוגע בנו בנקודות שונות, והופך את החוויה למאוד אישית.
אצלי זה נגע חזק באירוע דומה וקשה שעבר על משפחתנו. וגם בגלל זה, החוויה הייתה מטלטלת.

בקיצור, הנאה אמיתית, ועונג גדול להחמיא. |חיבוק| ענק לך טלי, והרבה תודה.