יום ראשון, 29 באפריל 2012

Watts Towers

 
לפני כחודשיים, באחת התגובות לאחת הרשומות, הזכיר חברי הוותיק הידוע בכינויו יואכים פרסיבל, את מגדלי Watts, עליהם קרא בספר וותיק בסדרת Time Life. הבטחתי לבדוק את העניין בהזדמנות.
אז בדקתי, וגיליתי שהמקום נמצא בדרום LA, באחת השכונות הפחות מטופחות. הוא גם מוזכר כאחד מ-138 אתרים ההיסטוריים של קליפורניה. קלטתי אותו על המפה, ותכננתי להגיע למקום מתישהו לראות בעצמי את המקום, כי התמונות ברשת נראו מעניינות.
מהויקיפדיה למדתי שהמגדלים המוזרים למראה שהגבוהים ביניהם מגיעים לגובה של 30 מ', נבנו ע"י סימון רודיה, פועל בניין ממוצא איטלקי, שבזמנו הפנוי בנה אותם ממתכת ובטון במשך 33 שנה. הוא קישט את המבנים המוזרים באריחים, זכוכית ומיני פיסות צבעוניות שאותן שיקע בבטון שאיתו ציפה את רשתות הפלדה שעל הקונסטרוקציה, מוסיף להם עיטורים וצורות בהשראה מהתרבות האינדיאנית.
מתישהו נטש האומן את המקום, די מתוסכל מיחסן של הרשויות לאומנותו, והמקום הוזנח ונועד להריסה. אבל בפעולת מחאה מתמשכת ונחושה, שהובלה ע"י כמה דמויות ידועות מעולם הסרטים, הצליחו להציל את האתר מהריסה.
המקום לא פתוח למבקרים, אלא מאפשר צפיה מבחוץ, דרך הגדרות. אמנם יש סיורים במקום, אך הבנתי שהם מוגבלים לסיור חיצוני הכולל הדרכה.
בשבוע שעבר הזדמנתי לסביבה לענייני עבודה. אז ניצלתי את ההזדמנות לביקור קצר במקום. השכונה באמת עגמומית, וכך היא נראית בצילומים אקראיים:
 
בסמוך ישנו בנין שנראה כמו מתנס משונה. בחזיתו פסל שמצא חן בעיני ועץ פורח:
 
גם במקום הייתי. הוא קטן ממה שדמיינתי, אבל המגדלים עצמם מסקרנים וחביבים. עבודה רצינית השקיע האיטלקי ההוא. כל הכבוד:
 
לאורך הגדר יש סדרת לוחות שמספרים את סיפורו של האיש והמקום:
 

סה"כ, לא שווה להגיע במיוחד, אבל כשמזדמנים בסביבה נחמד לעשות גיחה תיירותית ולהתרשם מהמקום.

יום שישי, 27 באפריל 2012

זיכוך

בסופה של הרשומה הטעונה הקודמת כתבתי שהאירועים זימנו לי שיעור חיים שאין לי כוונה לפספס. רק לא הייתי מודע להיקפו ועומקו של השיעור הזה שאותה סיטואציה בלוגרית זימנה לי. ומן הסתם, השיעור היה שונה במהותו ממה שבתחילה ניחשתי (וטוב שכך).
שיתוף
לפני פרסום אותה רשומה התהלכתי כאן בבלוגיה בלב כבד. לא ידעתי אם לשתף ואיך לשתף. הקטע ההוא היה לא נעים, והיה לי חשש שאצא לא טוב גם בלספר אותו כאן. הפרסום הביא עלי סערת רגשות לא קטנה, אבל בסיומה אני במצב הרבה יותר טוב. המועקה נעלמה. פתאום, למרות החשש המובן מחשיפה, הפרסום נראה מאוד הגיוני. אז ברור לי שהיה נכון לשתף. מקווה שלא יהיו לי יותר חוויות לא נעימות, אבל השיתוף היה כדאי. מאוד!
חברים
האירוע כולו כנראה קשור גם לעובדה שהקשרים פה ברובם וירטואליים. אבל שוב הסתבר לי איזו קהילת חברים חמה ומקסימה יש לי כאן. שלל המסרים ושיחות הטלפון שקיבלתי, עטף אותי בכ"כ הרבה חום חברי נפלא, שמעבר לעידוד ולתמיכה העניינית, ריגש אותי עד דמעות. בורכתי בכם, חברים יקרים, וזה שיעור חשוב לחיים – שאנשים טובים יש בכל מקום, גם מעבר למסך, בניק עלום או שם בלבד. תודה גדולה לכולכם!
דיון פומבי
טוב עשיתי שסגרתי את הרשומה לתגובות. קודם כל, לא רציתי לעודד גלי ניחושים בדבר דמותה של אותה אחת, או מצד שני לחשוף את שמה בטעות. וכמובן, לא לגרום בשוגג להעלאת שם אחר בטעות שיפגע בבלוגרית אחרת.
ובנוסף, יכולתי לנחש שאקבל מחברים פה תמיכה. חששתי שדיון פומבי עלול ליצור רושם שאני מתענג על תשומת הלב הציבורית הזו באופן ילדותי. מהמילים המרגשות שקיבלתי הבנתי שטוב עשיתי שזה לא היה פומבי. בטוח שהייתי נבוך עד מאוד מחום פומבי שכזה.
פגיעות
שנים לא מועטות לקח לי לבנות אמון כזה בעולם, שאיפשר לי לפרק את חומות ההגנה הרגשיות. לב פתוח נהנה מחום, אבל חשוף לפגיעות. התגובה האוטומטית לפגיעה היא בניה מהירה מחדש של אותן חומות הגנה. אבל את זה אין לי כוונה לעשות (ונפלא היה שלא נבנו לי מעצמן). כי כל פגיעה כזו מחזקת את הביטחון שניתן לצאת ממנה חזקים יותר, ועם יותר יכולות התמודדות גם בלי החומות. אז עדיף לא להתגונן, ולחיות פתוח מתוך הבנה שיש מספיק עצמה פנימית להתמודד עם פגיעה.
תקיעה רגשית
ברשומה ההיא כתבתי יפה על מעבר השלבים, מהלם לכעס, לרצון לנקמה, לצינון ואח"כ למסקנות שכלתניות. הלוואי והרגש היה כזה מסודר ומאורגן. כי בפועל כל שלב רק הוסיף מורכבות, כי השלבים הקודמים לא באמת השתחררו. כשפרסמתי את הרשומה, ההלם היה נוכח עדיין, כי לא הבנתי מאיפה זה נחת עלי; הכעס היה נוכח ומבעבע, והמשיך לתחזק רצון לנקמה, גורם לי לדגדוג באצבעות ברצון לרמוז לכם במי מדובר וכך לפגוע בה; הצינון לא היה אמיתי, כי זה עדיין ביעבע; המסקנות, כמה צפוי, היו מבוססות על הרגשות המפעמים הנ"ל ולא על אלה שרציתי, ולכן כמובן לא מתאימות. כי להגיד שעוברים שלב רגשי אחד אחרי השני, לא אומר שזה קורה באמת.
כעס
פעם אמרה לי פסיכולוגית מוערכת (ז"ל), שכעס הוא השכבה הרגשית עליונה שמסתירה תחתיה סיבות ורגשות אחרים. זה יכול להיות תסכול, אכזבה וכד` (מקווה שזכרתי במדוייק). כדי לשחרר אותו באמת צריך להמירו במשהו אחר – בהבנה, בחמלה או משהו אחר. אבל זה לא פשוט, כי זה מבעבע.
בעקבות כמה מסרים ושיחות שעזרו לי להבין על מה ולמה (שוב תודה, חברים), פתאום התברר לי על מה ולמה העניין כולו. וברגע אחד יכולתי להמיר את אותו הכעס בחמלה. פתאום הבנתי שהיא המסכנה בכל העניין, שהיא המופסדת. פתאום המחשבה המטרידה של לראות את תגובותיה ברשומותכם התהפכה, והבנתי שהיא זו שתסבול מלראות את שמי. וברגע אחד של הארה, כל הכעס התמוסס.
ואז החמלה הציפה אותי. כמעט והתפתיתי (פתאטי שכמותי) לכתוב לה מסר רחום, מבין, סלחן. פתאום היה לי עצוב עליה, בשבילה. טוב שלא הפכתי דביק שכזה, כי אני חושב שהמעשה בכ"ז היה מכוער ולא נכון, וגם רצוי להשאיר את העניין מאחורי.
להשאיר מאחור
ואם משאירים מאחור, אז לגמרי. לכן הורדתי את הרשומה ההיא מפרסום. עכשיו זה באמת מאחורי ואין טעם לחזור אליה. עכשיו אני באמת במקום אחר, משוחרר מהכעס, חזק ושלם יותר.
סולם
ופה מגיע החלק הכי חשוב של השיעור כולו, התובנה והתמורה המשמעותית ביותר. לפעמים צריך סולם רגשי לטפל בבעיה גדולה ע"י טיפול בבעיות קטנות יותר. ובכן, יש בחיי כעס אחר, גדול ומשמעותי הרבה יותר. הכעס הזה מעיק ומכביד כבר זמן רב. אני יודע שהיה עלי להמיר אותו בחמלה, אבל לא הצלחתי. הייתי תקוע בכעס ההוא, לא מסוגל לשחרר אותו.
וברגע ההארה שתיארתי בהקשר של הרשומה הקודמת, אחרי שהצלחתי לשחרר שם את הכעס ולהמירו בחמלה, בתנופה רגשית מפתיעה עברתי לנושא הישן הגדול השני, וברגע אחת התמוטט אותו כעס ישן, והומר גם הוא בחמלה. איזו הקלה, ואיזה הישג מפתיע. כמעט מפתה לומר שרק בשביל הטרנספורמציה הרגשית הזו, טוב שהכל קרה.
בלוגיה
המחשבה הראשונית היתה לקחת פסק זמן מהפעילות פה ולבחון את יחסי על הבלוגיה, עם הכתיבה, עם החשיפה במילים ובעיקר החשיפה הרגשית. פסק הזמן היה כנראה נכון לעשות, אולם המסקנה שאליה הגעתי בעקבות העידוד והחום שהוענקו לי כאן, ומיתר השיעורים שאותם פירטתי, הבהירו לי שהפעילות כאן חשובה לי עד מאוד. היא חשובה כתהליך עיבוד של חוויות, והיא חשובה לי גם חברתית. הערך שאני מפיק מהחברות פה הוא כזה שלא מתקבל על הדעת מבחינתי לוותר עליו, ואפילו לא על חלק קטן ממנו. אז אני כאן, ונשאר כאן, וממשיך להנות ולשתף כאן, ולטפח את החברויות שיש לי אתכם בהנאה וחיבה רבה.
ובנוסף
שוב קיבלתי תזכורת, שכל חוויה בחיים יכולה ללמד אותנו דברים על עצמנו ועל ההתנהלות שלנו בעולם. אני מבין שהשיעור הזה היה רחב היקף ועמוק מאוד. הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין. ואולי יש עוד שיעורים שיעלו לתודעה בהמשך.
מן הסתם, הייתי מעדיף שכל החוויה המאוד לא נעימה הזו, לא תתרחש כלל. אולם משהתרחשה, הפקתי ממנה המון, והרבה מזה בזכותכם. אז שוב, תודה ענקית לכולכם פה. כיף שיש לי אתכם.

יום שני, 23 באפריל 2012

לא יודע איך לומר את זה

הרשומה הזו בעייתית. היו לי היסוסים אם בכלל לספר את הסיפור, ואיך ראוי לספר אותו. מקווה אצליח, כי אני לא לגמרי בטוח שדברי יעברו באופן נכון בעקבות האירועים שהתרחשו לאחרונה בעניין שעליו אני הולך לספר.
ובכן, בוקר אחד לפני כשבועיים, פתחתי את תיבת המסרים, סקרן לראות כמה תגובות התקבלו לרשומה שהעליתי בערב הקודם. ראיתי שקיבלתי מסר מחברה אהודה כאן, וחייכתי לעצמי בכיף. מהכותרת שבה היה כתוב: "לא יודעת איך לומר את זה", לא יכולתי להבין מה מסתתר בפנים.
כשפתחתי חשכו עיני, כי זה מה שהיה במסר:
לא יודעת איך לומר את זה
מלבד בדרך הישירה:
לאחר מחשבה רבה ולבטים לא קלים, ולצערי, אני מבקשת ממך להפסיק לבקר בבלוגי.
במקביל, אל לך לצפות כי אבקר אצלך.
אין בכוונתי להסביר. את המניעים אשמור לעצמי.
מקווה כי תכבד את הבקשה.
היה נחמד, שיהיו לך חיים יפים, מלאי נחת, אהבה ואושר ומועדים לשמחה.
שלב ראשון - הלם
לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי, על מה ולמה. היתה לי תחושה חברית חיובית בקשר איתה פה. אז טעיתי? מיד חשבתי שאולי חלילה פגעתי בה, או לא התנהגתי איתה באופן יאה איכשהו. אבל גם אם כן (ולא פעם קורה שמסרים כתובים עוברים באופן לא ברור. במיוחד אצלי, עם טעויות הקלדה מביכות), היה לי ברור שזה עניין של אי הבנה, ורק צריך לברר אותה.
אבל מעבר לכך, מאוד נפגעתי מהאופן שבו בחרה להעביר את המסר, בלי לברר את העניין ובלי להסביר. וברוח המילים האלה כתבתי לה מסר תוהה.
שלב שני - כעס
קיבלתי תשובה מיתממת, שבה טענה שלא היתה לה כוונה לפגוע בי, שלא צפתה בכלל שאפגע, שאין שום אי הבנה, וכי: "מה שיש הוא פשוט אי התאמה. זה הכל".
אני מזמן לא בסצינה של דייטים, אבל אני יודע שגם שם זה נחשב לשיא הגסות והנבזות, להעיף מישהו במסר. על אחת כמה וכמה בסוג כזה של קשר. לאחר לא מעט חודשים של היכרות בלוגרית שופעת חיוכים, הומור ולבבות קטנים, לא הוגן לשלוח מסר סתום וחד צדדי שכזה. זה מכוער, זה ארסי וזה לא ראוי.
לא פעם מסתיימים יחסים בין חברים פה. לרוב זה נובע מאובדן העניין ההדדי, שמביא להתרחקות עד לניתוק. טבעי ולא מעורב בתחושות רעות של ממש. קורה גם שיש ויכוחים שעולים לטונים גבוהים עד לפיצוץ היחסים. לא נעים, אם כי כבר נראו כאלה בסביבה. לפחות אז מובן על מה ולמה. כשעיינתי לאחור בתכתובות שבמסרים ובתגובות ההדדיות בבלוגים שלה ושלי, ראיתי רק חיוכים ואווירה טובה. אז לגמרי לא ברור מה פירוש כל האירוע, אבל ההיתממות הכעיסה אותי. וברוח זו כתבתי לה מסר נוסף.
שלב שלישי – נקמה
כצפוי, לא קיבלתי כל תגובה על המסר האחרון, אבל העניין המשיך להטריד אותי. כשראיתי תגובות שלה אצלכם, חברינו המשותפים, וראיתי את הנימוס והסגנון התרבותי, הם נראו לי פתאום צבועים. ראיתי שהיא זוכה לחום, כבוד והערכה שאינה ראוייה להם. ומה שהתחשק לי זה לפוצץ את בועת הצביעות הזו, המוגשת במסווה נימוסי, רגיש ותרבותי.
ברוח זו כתבתי רשומה ארוכה, שבה פרסתי את התכתובת במסרים, יודע שזה יחולל גלים, ושבטח תלכו לראות בעצמכם בתגובות ההדדיות שאני לא הוזה. אבל הבנתי שמהריקושטים גם אני אפגע, ובכלל – לא מתאימה לי התווית הנקמנית.
שלב רביעי – צינון
אז במקום רשומה נקמנית, כתבתי לה מסר נוסף על כך שנפגעתי וכעסתי, אולם למרות זאת, כך כתבתי, נקמה לא נראית לי כמעשה נכון ונבון.
מה שהיא הבינה מהדברים זה שאני מאיים בנקמה, ושאם לא אקבל הסבר ראוי אז אנקום. נו, שיהיה לה לבריאות..
שלב חמישי – מסקנות
מה שברור לי מהתגלגלות הדברים זה שנפגעתי הרבה יותר ממה שאולי היה ראוי שאפגע. אני כנראה מושקע כאן רגשית באופן מוגזם ולא נכון. אנשים שונים וגם משונים יש בכל מקום. למרות המחשבה שישנה היכרות, כנראה שלא כולם פתוחים, וכנראה שיש שמסתירים לא מעט מאחורי הניק העלום.
בימים הקרובים אני אמור לציין 4 שנות פעילות פה. פעילות אינטנסיבית מאוד, הרבה כתיבה, שיתוף, חום אנושי, חיבה וכיף. הרבה חברים יצא לי להכיר כאן, וגם קשרים שעברו אל המציאות בטלפונים (חלקם אחרי מבצעי טלפון החרום), וגם מפגשים משמחים ומרגשים. ברור לי שזכיתי, ואני מוקיר את כולכם.
אבל ייתכן שגם הגזמתי. מידת הפגיעה שלי מאותה בלוגרית מרמזת שאולי לא שמרתי על איזון נכון, גם בכמות הזמן המוקדש להנאה הבלוגרית הזו, גם בחשיפה האישית וגם באמון. זה שיעור שרצוי שלא אפספס. לכן אני מקווה שתקבלו בהבנה שינויים בדפוס ההתנהלות שלי כאן. עוד לא יודע איך הם יתבטאו, אם אגיב לרשומותיכם כמו בעבר, אם אכתוב רשומות משלי, ובאיזו תדירות. ואולי סתם תקופת צינון קצרה גם תספיק. אבל כרגע מתבקשת מחשבה מחודשת.
דעתכם חשובה לי תמיד, ואולי אף יותר הפעם. גם התגובות החמות שאני רוצה להאמין שהייתי מקבל מכם היו יכולות לתרום לי לתחושה טובה בהקשר הזה. הסיבה שבגללה החלטתי לסגור את הרשומה לתגובות היא שלא הייתי רוצה שיתפתח דיון פומבי בנוגע לזהותה של אותה בלוגרית, כולל אפשרות להאשמות שווא. אם תרצו להשיג אותי בכ"ז, הרי המסרים, הדואל והטלפונים (שימו לב להבדלי השעות) פתוחים עדיין, ואני עוד בסביבה.

אוהב אתכם מאוד, ומודה על הכל
עופר

יום שבת, 21 באפריל 2012

LA בלילה

 
אחת מהאכזבות שלי מהעיר לוס אנג`לס, היא מהיעדר חיים אורבאניים תוססים ומהנים, כראוי לעיר גדולה. אם ביום עוד יש פעילות ברחובות הדאון-טאון, הרי שבלילה המראה עגמומי ומפחיד – העיר עוברת לידיהם של ההומלסים שיוצאים מהכוכים ומשתלטים על הרחובות.
ראיתי כבר ערים אחרות. ניו יורק מלהיבה 24 שעות ביממה, בפעילות תוססת מכל הסוגים; גם תל אביב מוכרת לכולנו כעיר בלי הפסקה (לטוב או לרע); אפילו חיפה תוססת למדי, במידה סבירה. הרבה יותר מהסביבה המשמימה של LA, עיר האורות הכבויים בלילה.
אבל גילינו שפעם בחודש, העיר נזכרת שהיא עיר, ומקיימת באחה"צ של יום חמישי אירוע שנקרא Walk Art – Downtown Los Angeles. עד שעת לילה הרחובות הומים במטיילים, המועדונים פתוחים, הבארים והמסעדות שוקקים, הגלריות סואנות בתנועת מבקרים, נגנים פעילים בפינות הרחובות, וההמולה הנהדרת הזו מלהיבה את כולם.
אז גם אנחנו הלכנו לשם – הסתובבנו ברגל ברחובות (אחרי שבקושי מצאנו חניה), נישנשנו משהו במסעדה אופיינית ומאוד ותיקה, נכנסנו להציץ בגלריות שלכבוד העניין גם ערכו מיצגים אנושיים מעניינים, ראינו חנויות פתוחות ודוכנים מסקרנים ובכלל – נהנינו מהאווירה התוססת.
אז למרות קשיי התאורה, הצלחתי לתפוס כמה תמונות:
ברחובות
גלריות ומיצגים (וצפיפות המבקרים)
יריד לילה לשטויות וממתקים
במסעדה

לא ברור למה העיר מתה כל החודש, ולמה זה מתקיים רק בערב יחיד, אבל זה יותר טוב מכלום. אולי יש עתיד לעיר הנוצצת בסרטים אבל לא במציאות.

שבת מהנה לכולנו, חברים!