יום רביעי, 27 בפברואר 2013

מחירה הגבוה של התוצרת הזולה


לפני כמה ימים העלתה מיזי רשומה נהדרת נוספת, אך הפעם לא התמקדה בלספר איזה סיפור היסטורי משעשע ומקורי, אלא להעלות בפנינו טענה מעניינת רוויה בתסכול צרכני מוכר – למה השקיות של העדשים נקרעות?! למה לא ניתן להפריד את גביעי השמנת?! למה נייר הטואלט הולך וצר?! למה המקרר שובק חיים ממש אחרי פקיעת תוקף האחריות?!" מתוך הנ"ל עלתה איזו תחושה של קונספירציה, שחברות מנסות לעשות עלינו רווח באופן בלתי הוגן, כאשר הרווח שלהן בנוי על הונאת הלקוחות באופן נכלולי שכזה, שגורם לנו לא לנצל את המוצר למלוא הפוטנציאל התאורטי שלו. בתגובות שהגיבו החברים נוספו עוד תסכולים צרכניים בעלי אופי דומה, ואפילו נכתב (פנומן בתגובתו) שבמפעלים יש מין תפקיד כזה של מהנדס בלאי, שכל תפקידו הוא לכוון למותם של המוצרים ממש מידית אחרי תום תקופת האחריות.
מיזי הגדילה לעשות והקדישה את הרשומה לי אישית, מחמיאה לי על היותי `מזן אחר`, יועץ כזה שמכוון מפעלים וחברות לשפר את ביצועיהן ולהשיג רווחיות באופן הוגן יותר. אז קודם כל – תודה למיזי על רשומה טובה (כהרגלה) וכמובן על ההקדשה. אני באמת עובד עם מפעלים בתפיסה שפעולתם אינה כנגד הלקוחות והספקים, אלא בעדם, כדי שכולם יצאו מורווחים באופן הגון. אבל מעבר למחמאות, ומתוך היכרות לא רעה עם עולם התעשייה והעסקים, יש לי יכולת להביא כאן את הסיפור באופן שונה. כי למרות שתיאוריות קונספירציה נשמעות טוב, לרוב אין להן אחיזה במציאות. גם במקרה הזה, העובדות נכונות, אבל הפרשנות שגויה. התחלתי להסביר בתגובה את הדברים, והמשיך אותי יפה יעקב (סש"ד), אבל זה היה ארוך מדי לתגובה לרשומה שם, ושווה גם להדגיש את המסקנות, אז הנה הדברים כאן.
ובכן, נתחיל עם האריזות הפגומות שמיזי פירטה. ובכן, זה נכון שיש מקרים שכאלה, שבהן האריזה נקרעת/מתפרקת/מעצבנת. אבל זה לא בכוונה, והיצרן לא מעוניין בכך. הסיבה לכשל יכולה להיות פשוט כשל בתכנון האריזה, חומר האריזה, או במכונה. תחום האריזה דינאמי מאוד, כל הזמן מפתחים אריזות חדשות, חומרים חדשים (זולים או ידידותיים לסביבה או כל עניין אחר), ולא פעם מתקשים לבדוק את כל המשמעויות של הפיתוח, ובעיקר את העמידות של המוצר המוגמר.
אז מה לעשות? שתי עצות צרכניות יעילות: האחת - להתרחק מהמוצרים הלקויים, אלה שמעצבנים אותנו בגלל כשל כזה או אחר. ואם הם זולים יותר, אז פשוט צריך להבין את התשלום באיכות (ובכמות) שמשלמים על התוצרת הזולה. תחרות מרפאת חוליים שכאלה, ויש לשחק לפי הכללים ו`להעניש` את מי שמפשל; השנייה, ואף יעילה יותר – להיות לקוח נודניק. להתקשר למספר שבאחורי האריזה ולהתלונן. רוב הסיכויים שישלחו לכם אריזת פיצוי, אבל גם ילמדו שמשהו לא עובד אצלם טוב. לרוב חברות משקיעות בערך המותג שלהן (כן, יש מקרים של חברות קיקיוניות, אבל נעזוב אותן כרגע), והן רגישות לבעיות שמציקות ללקוחות. יש סיכוי שהתלונות תעודדנה תיקונים נדרשים.
ומה אם זה מונופול או דיפול (נניח תנובה), קשה לעשות הרבה. אבל אפשר לפחות להיות לקוח נודניק (כפי שתואר), ואולי גם יותר מזה – להפיץ את המידע בציבור: בבלוגים, באתרי ביקורת מוצרים וכד`. לזה אפילו הגדולים רגישים, אם הרעש גדול מספיק.
בעניין המקררים ויתר המוצרים ברי הקיימא שנוטים להתקלקל מהר יותר ממה שחשבנו - העניין דומה, אם כי מעט שונה. גם פה יש לחץ תחרותי תמידי להוריד מחירים, ובכלל – לקלוע לטעם הקהל. וטעם הקהל משתנה – הוא (כתומר אנחנו) רוצים כל הזמן דברים חדשים, משוכללים יותר, יפים יותר, חסכוניים יותר. פעם מקרר היה מחזיק מעמד 20 שנה, כי היתה לעמידות ערך בשוק. היום זה קצת מבאס כשמתקלקל, אבל ממילא משפחות משתנות, הבית משנה עיצוב (ורוצים יותר גדול) או שמתגרשים ועוברים לבית קטן יותר וכן הלאה. אין לחברות תמריץ להשקיע כסף בלבנות משהו שיחזיק 20 שנה.
ובמרוץ הזה של החידוש וההוזלה, גם להנדסה יש תפקיד. כי פעם לא ידעו לתכנן באופן מדויק כמו היום, אז הוסיפו מקדמי ביטחון שהפכו את המוצר לעמיד יותר. היום יודעים לייצר דק יותר, קל יותר, עדין יותר וזול יותר, ויודעים בגדול, שלמוצר אין סיכוי להחזיק מעמד עשרות שנים. אבל ממילא זה באמת לא מה שחשוב לרוב הצרכנים. תראו לי מי שיהיה מוכן היום לשלם על רכב שיחזיק 20 שנה באחריות, תמורת עוד כמה אלפים טובים? הרי בטוח שנרצה להחליף למשהו חדש ומשוכלל יותר, לא? והדוגמאות של יעקב טובות אף יותר, עם הטלוויזיה שעבדה ובכ"ז נזנחה לטובת אחת שטוחה, או הטלפון הנייד התקין שנשכח במגירה לטובת מכשיר חכם, וכיו"ב..
אז גם פה, המסקנה דומה – תהיו לקוחות אסרטיביים, תתלוננו על תקלות ותנסו לקבל יותר תמורת האגרה. אבל אולי הכי חשוב כאן – תתכננו מראש על אורך חיים המתאים לתקופת האחריות. כלומר כל יום שמשהו מחזיק מעמד יותר משהובטח זה רווח. ולפי זה תרכשו את המוצרים. זה מהווה תמריץ ליצרנים לשפר את האיכות ולכם לקבל יותר תמורת ההשקעה.
יש עוד היבטים לעניין, אבל גם ככה זה יצא ארוך, אז אסתפק בדברים האלה.
ותודה למיזי שהעלתה את הנושא

יום ראשון, 24 בפברואר 2013

שוב בנקיק מאליבו

 
יום שבת הקודם התנהל בעצלתיים, כשאני מבלה את הזמן בעיקר מול המחשב, ורואה דרך החלון את השמש הנעימה ואת הירוק של העשב הרענן שצומח שם פרא. שעת הצהריים חלפה (באכילה מזדמנת כלשהיא), והזיכרון של המחויבות לפעילות ספורטיבית המריץ אותי להתלבש. נקיק מאליבו – Malibu Creek, שבו טיילתי כבר כמה פעמים וגם סיפרתי והבאתי צילומים כאןכאן וגם כאן) הוא מקום נהדר לטיול קצר של אחה"צ עם סוניה, וממילא רציתי לראות את המקום בעונה הנוכחית ובשעות שונות מהפעמים הקודמות. כי אחה"צ זה אמור להיראות שונה.
אז זה מה שעשיתי, ויצאתי עם המון תמונות (כמה צפוי):
כניסה מדרך Mulholland, שונה ונחמדה
הרים, עצים ומים לאורך הנחל שבשמורה
הבריכה המוכרת, שחום אחה"צ עודד לא מעט צעירים להיכנס למים הקרים
 
מטפסים על הקירות
הזדמנות לבחון פינות שונות במסלול שלא הכרתי
מאגר המים שמעבר לסכר, מקום של השתקפויות יפות ומנוחה
צוות צילום, שלא ברור מה עשו, אבל זה היה יפה
 

היה שווה לצאת מהבית – לפעילות גופנית של הליכה טובה, ולצילומים במקום היפהפה הזה בשעה שלרוב אני לא מטייל, משום מה.

שבוע טוב וחג שמח לכולם
                                 

יום שישי, 22 בפברואר 2013

עניינים שבלב

לפני כשנה יצאתי לרכיבה עם חבר בסביבה. לא משהו שהיה אמור להיות קשה מדי או מאתגר מדי. פעם ראשונה שנדברנו לרכב יחד, אחרי לא מעט דיבורים. בקטע כלשהו, דווקא אחרי ירידה, ממש לא משהו קשה, קרה לי מקרה לא נעים של הרגשה רעה (מאוד) מלווה בקוצר נשימה, חיוורון וסחרחורת. אחרי חצי שעה של מנוחה (שכיבה) התאוששתי מספיק להמשיך. היה מפחיד – לי וגם לחבר.
מאז עוד רכבתי כמה פעמים, אבל אחרי הפסקה חששתי לחזור לפעילות. זיכרון החוויה המפחידה הרתיע אותו מלשוב לפעילות ספורטיבית מאומצת, ופעילות רגועה לא מסתדרת לי. משעמם לי סתם ללכת בערב. הליכה סתמית שכזו לא מצליחה להפעיל לי את הלב מספיק כדי שאחוש שאני עושה משהו בעל ערך. וטיולים זה נחמד, אבל לא נתפסים כספורט.
הבעיה היתה שאני לא מחובר פה (עדיין) למערכת הרפואית. המשמעות היא שגם בדיקות תקופתיות שגרתיות לא ממש עשיתי. הסתמכתי על בדיקות עצמיות של לחץ דם, וכל הבדיקות של ביטוח החיים שעשיתי טובות, אבל הן לא הדבר האמתי. מכיוון שהגעתי לא מכבר לגיל 50 המכובד, היה לי ברור שאני צריך לחזור לעניינים ברצינות, ולשמור על עצמי יותר. אז תיאמתי תור אצל קרדיולוג לבדיקת מאמץ ובדיקות כלליות. ולשם הגעתי ביום חמישי ושישי האחרונים.
פגשתי שם רופא ישראלי במוצאו – איש מרשים ומקסים. מסוג האנשים שהייתי שמח אם היה חבר שלי. איש עדין, רגיש ואכפתי. דר` אורי בן-צור שמו. בדקו לי דם-צפרדע-כינים-וכו`, ותואמה למחרת בדיקת המאמץ. בינתיים התבקשתי לצפות בסרט שכבר יצא לי לראות בנוגע לתזונה נכונה.
כשהגעתי ביום שישי בדקו שוב דם-צפרדע (על הכינים ויתרו), גילחו לי עיגולים בשיער החזה (שאשתי טוענת, כנראה בצדק, שכל מה שנשר מהראש נדבק בדרך), והדביקו עליהם אלקטרודות. ועם כל החיווט הזה שחובר למחשב, התחלתי ללכת על ההליכון, כשהמהירות והשיפוע הולכים ומתגברים. ובעודי הולך ככה, התבוננתי בדמותי שהשתקפה במראה הגדולה ממול, וכמה מחשבות הצטללו לי:
1.   אני לא נראה רע, במיוחד בהתחשב בגילי. אבל לא יזיק לשפר.
אז אעשה מאמץ להשיר ממני איזה 5 ק"ג עודפים;
2.   אני אוכל לא רע, באופן יחסי. בעיקר אוכל המוכן בבית. אבל לא יזיק לשפר גם את זה.
אז אשתדל להוריד פחמימות ומוצרים של בשר מן החי, ולהוסיף ירקות;
3.   הכושר שלי לא ממש גרוע. אבל כשהגבירו את המהירות היה לי ברור עד כמה יש לשפר.
טוב, זה מתבקש, כי לשם כך הלכתי לבדיקה, לקבל אור ירוק לחזרה לפעילות כושר.
הבדיקה נגמרה, ושוב אולטרסאונד ובדיקות משלימות. בינתיים נתן לי הרופא ספר שכתב אביו יחד איתו, על עדויות של אנשים שאת חייהם הציל, כולל עדותו של אביו עצמו. מרגש ומקסים. עוד כמה דקות עברו (בקריאה), וקיבלתי שחרור עם אור ירוק לחזור לכושר, והנחיות לשמירה על בריאות תקינה (וכמה הפניות לבדיקות אחרות שנדרשות לפרוטוקול מסודר). אז לא שהיתה סיבה ממשית לדאגה, אבל עכשיו יש סיבה רשמית לאי-דאגה 
במצברוח טוב נסעתי מרחק קצר לאגם בלבואה הקרוב, איפה שאבי מצלם צילומים נהדרים, ונהניתי מהיום החמים ומכמה צילומים בעצמי. תיכף אביא כמה מהם.
אח"כ, בדרך הביתה עצרתי בחנות ירקות, וליקטתי מטען גדול מהם לדיאטה שבה התחלתי כבר כשהגעתי הביתה, כי בבדיקת מעקב שבוע לאחר מכן, צריך להשיג תוצאות טובות.
התקדמתי לכיוון הבית, עצרתי בשני מכוני כושר לבחון אותם. החלטתי למי מהם אני נרשם (שרק תחלוף הדלקת במרפק).
והנה התמונות מהביקור באגם היפה:
 

איחולים לבריאות תקינה לכולנו
וחג פורים שמח ומהנה