יום שבת, 26 ביוני 2010

סיכום שבוע 25 – ללא כותרת

הבחור היסודי חיסל כמעט את כל היבול מהעץ. בטוח שיותר מ-10 ק"ג. יעיל..
כללי
שוב אני מתיישב לכתוב את הסיכום, ומתקשה לשחזר את האירועים המשמעותיים של השבוע. ואולי רק בשביל זה המאמץ שווה, כי אני מניח שבסוף ייצא משהו מהסיכום, ויסתבר לי שבכ"ז השבוע הזה לא בוזבז לחינם. טוב, אנסה:
הסופ"ש הקודם:
שוב ניצלנו את השבת למפגש עם חברים. זו היתה הזדמנות לצפות סופסוף בסרט שהשאיל לי חבר בעבודה, שהבטיח שהוא חמוד. הסתבר שצדק, ובאמת הסרט היה מקסים.
פרט לכך, באמת שהייתי בטלן למדי – בהיתי במשחק אחד במונדיאל. משעמם! אפילו לא זוכר מי נגד מי, למה וכמה. לפחות קראתי קצת והשלמתי פערים פה בבלוגיה.
במהלך השבוע
בעיקר בענייני עבודה. מתקדמים לקראת סיום הפרוייקט, באקורד חזק ומרשים. חוצמזה, המדדים מתחילים להצביע בכיוון החיובי, בדיוק בזמן שתכננו. מעודד ביותר!
חוצמזה, ביום רביעי בבוקר הגיעו שני חברים של הבן לביקור, לרגל התוכניות שלו לחזור לארץ, ולרגל סיום י"ב שלהם. אז בטח שיהיו הרבה טיולים ועניינים. אני מניח שתהיו מעודכנים.
בבלוגיה:
הבטלה של הסופ"ש הנביטה כמה רשומות, שהבשילו לאורך השבוע. והיבול האינטנסיבי בא לידי ביטוי:
  • שרביט משחקי ילדות – השרביט הנהדר שהעלתה פנינה (perhay) הביא אותי לשטף זכרונות אינטנסיבי. ואחרי נסיון לא פשוט של לרסן את עצמי מלהשתפך הרבה יותר מדי, אלא רק קצת, נולדו שתי רשומות:
  • בגלנדייל ובפארק גריפית – טיול קטן וצנוע של המוצש הקודם
  • הדודג` שלי – רשומה שלישית בסדרה הטופחת שבה אני נזכר בכל המכוניות שליוו את חיי, מאז הילדות (ברשומות של שבוע שעבר) ולדודג` שהסיעה אותנו ברחבי ארה"ב.
ובענייני ספרים
סופסוף, הולך ומסיים את "אסטרטגיית האוקיינוס הכחול". הוא מעורר מחשבה ומומלץ, למרות שלא נוח איתו במובן הספרותי. המלצה מסודרת כנראה עוד כמה ימים.
ולפני סיום:
סופ"ש הולך ונסגר לכיוון סן פרנסיסקו. כיף!!!

וציטוט חביב הפעם מהרדיו, של צ`רצ`יל הגדול:
“Democracy is the worst form of government except all those other forms that have been tried…”


סוף שבוע טוב ומהנה לכולם (-:

יום חמישי, 24 ביוני 2010

המכוניות שלי - הדודג`

התמונה להמחשה מהנט, כי המקוריות (המעטות) במחסן שבארץ
הדודג` היתה המכונית שהיתה בבעלותי זמן קצר ביותר. אני לא נוטה להחליף מכוניות – שונא את ההתעסקות, את החשש מנפילה ואת הכאב ראש הנילווה לתהליך. אבל הנסיבות של זו היו שונות וטובות, אז כיף לי להיזכר.
כפי שסיפרתי, את הפיאט הקטנה שהיתה לי מכרתי בצער לקראת סוף השנה השניה בטכניון. הספקתי לקנות רכב אחר (שעליו אספר בנפרד, אם אתחשק לי ולא אתעייף), אבל התוכניות היו אחרות – בכספים שהצלחנו להכניס בעבודות השיפוצים שבהן הסקתי בחופשות, ומשיעורים פרטיים ושטיפת חדרי מדרגות, הצלחתנו לשלם שכ"ל לטכניון (באוניברסיטה, אישתי זכתה במלגה מלאה, אז זה נחסך מאיתנו), הצלחנו להתקיים, ואפילו לחסוך די יפה. אז תכננו לבלות את כל החופש הגדול בטיול רציני לארה"ב. וכך אמנם עשינו – כמה ימים אחרי הבחינה האחרונה, היינו על המטוס לניו-יורק.
אחרי כמה ימים של התלהבות אמיתית, הזמנו טיסה לטורונטו, שם היינו אמורים להתארח אצל המשפחה של יפה, לחגוג איתם את החתונה של הבת-דודה (מדרגה שלישית), ולהתארגם על המשך הטיול. את חוץ משיטוטים וטיולים בטורונטו, עברנו כל יום על העיתונים בתקווה למצוא איזו סטיישן בתקציב מוגבל שתתאים לנו לנסיעה ארוכה ביבשת, ואולי גם לשינה מזדמנת בחלק האחורי. אמנם חיפשנו גם אצל חלק מהדילרים, אבל ההיצע אצל אלה שהיו נגישים בתחבורה ציבורית היה מוגבל.
כמה הקרובים הופתעו, כשחזרנו יום אחד מהעיר הסמוכה עם דודג` אריאס כחולה. סטיישן קטנה כמו שרצינו. אחרי שמצאנו אותה בעיתון נסענו בערך שעתיים – קודם ברכבת, אח"כ באוטובוס, והכל עפ"י הנחיות טלפוניות. כשהיגענו, נפנפה לנו מהחלון אישה צעירה. היא הכניסה אותנו הביתה, הציעה מים קרים וביקשה שנמתין לאבא. הסתבר שזו הבת  - בלונדה שמנה למדי, רק בת 12 (אבל נראית כמו עשור יותר). כמה דקות אח"כ הופיע בן. שחור. התגלגל לתוך החדר במימדים שטרם ראינו. הוא הילד הקטן (אולי בן-8). מיד אחריו הופיעה האימא – בלונדה כמו הבת, ובמימדים צנועים ממש. תהינו מאיפה הם קיבלו את המימדים. תהייתנו לא התארכה יותר מדי – רעם הצעדים במדרגות בישר שהאבא הגיע. האיש הענק, 2 מטר גובה, ולפחות 300 ק"ג, הושיט לי יד ללחיצה. חשתי כמו לוחץ כרית..
יצאנו לראות את הכלה, הוא התיישב ליד ההגה. יותר שוכב מיושב, כך זה נראה. משא ומתן קצר, וב-650$ סגרנו עסקה. דודג` מודל 81. רכב שבארץ לא יכולנו אפילו לדמיין לעצמינו. משהו שבבדיקה אח"כ גילינו שעלה בארץ בערך פי 8. נאלצנו לעבור בדרך דרך מוסך, שדפק אותנו קצת, אבל לא היתה ברירה כי היינו צריכים אישור לרישוי. וכך גם הכרנו את משרד התחבורה, כשאליו אנחנו מגיעים בנסיעה אסורה של כ-30 ק"מ ללא מספרים, מקווים שאף אחד לא יתפוס אותנו.
בני המשפחה המורחבת הסתכלו על המציאה בעין עקומה קצת. "זה רק 4 צילינדרים, רק מנוע 2200, לא בטוח שיחזיק לכם את כל הטיול המתוכנן." הם לא ידעו שאנחנו בוגרים של פיאט 500 זערורית, שני צילינדרים..
אספנו כמה כריות, מזרונים, קנינו אוהל קטן וצנוע, מיכל מים 20 ל` לשתיה, גרילר נייד וקצת כלי בישול ואילתור, חיבקנו לשלום את כל המשפחה ויצאנו צפונה, לכיוון האגמים. לא אתאר את כל הטיול המרתק הזה עכשיו, אבל אזכיר שנסענו איתו המון – לאוטווה הבירה, למונטריאול, לקוויבק סיטי, לבוסטון, לניו-יורק (שוב, כי נמשכנו), לפילדלפיה, וושינגטון הבירה (מדהימה), מערבה דרך האפלצים לסינסינטי ולאינאיאנפוליס, לשיקגו, וחזרה לטורונטו.
בשיקגו עוד הספקתי לדפוק אותה כשהייתי מוסח ורמזור התחלף לי לאדום וכשניסיתי לעצור הכביש הרטוב לא שיתף פעולה והעביר אותי להחלקה ישר לדופן הקדמית של איזו נהגת. נגמר רק בנזקים בינוניים לה, וקלים לי (יישרתי קצת את הכנף עם הג`ק כדי שהכנף העקומה לא חתרוץ עמוק בצמיג).
אהבנו אותה, התא הגדול היה נוח וידידותי, ואפילו מימשנו את התוכנית של לישון בחלק האחורי של תא המטען הארוך, אבל רק פעם אחת, כי זה היה קצת צפוף מדי. ואפילו מכרנו אותה בסוף, עם הכנף העקומה והק"מ העודף, וקיבלנו טיפה יותר ממה ששילמנו.
כיף של אוטו, שליווה אותנו בחוויית טיול נהדרת.


יום רביעי, 23 ביוני 2010

בגלנדייל ובפארק גריפית

מראה כללי מהמצפה
 ביום ראשון שעבר הורדנו את הבן שוב, במקום עבודתו בגלנדייל. האוטו שלו עדיין היה מושבת, והוא התחייב מראש לעבוד. חוצמזה, אם מעודדים אותו לעבוד, נכון גם לעזור לו להתארגן קצת, לא?
הורדנו אותו במקום, מין Mall פתוח ונעים, ויצאנו לסיבוב קטן מסביב, להתרשם קצת. ממילא לא ממש היינו פעילים באותו הסופ"ש, אז ניצלנו את ההזדמנות לאיוורור קל. בין לבין, הגנבנו גם מבטים לכיוונו, מנסים לקלוט בסיפוק איך הוא עובד יפה (באמת יפה!).
המתחם עצמו, כולל מזרקות שהפיקו מחול נחמד בכוריאוגרפיה מותאמת למוסיקה שנוגנה ברקע (ככה היה נדמה לי), אח"כ הופיעה להקה מול הדשא, להנעים קצת את הזמן לחברה שהתיישבו ממול. ובכלל – המקום באמת מקסים. אז קבלו כמה תמונות, להמחשה של המראה הכללי:
דוכן גלידה חביב, בסגנון אוטו-גלידה של פעם
החנויות היו יקרות ממש, אז מלכה נכנסה רק להציץ, אבלך גילתה איפוק מרשים. אני התרשמתי מאוד, לכמה שניות שלמות, מכמה מהיותר מעוצבות שביניהן. אבל שנינו התפתנו להיכנס לחנות יפהפיה של כלי בית וציוד מטבח. משהו שמקובל במושגים האמריקאים, מבחינת שפע ועושר. בארץ זה פחות מקובל (לפחות לפי מה שאני זוכר מהימים של לפני שנתיים ויותר). אז ככה נראו הדברים מבפנים, כולל תצוגה נכבדת של מבחר מכובד של סכינים ברמות איכות משתנות – מבינונית ועד לגבוהה מאוד.
ודוגמית מחנות שטרחתי לצלם
המשכנו בסיבוב, כשאני כצפוי מתפתה ונכנס ובארנס אנד נובל, רשת חנויות הענק. היה כיף לראות כמה החנות שוקקת, צעירים יושבים בהנאה בפינות קריאה נוחות, קבוצה אחרת מכינה יחד עבודה כמו בספריה ציבורית, ובכלל – תרבות ספרים נהדרת ומעוררת כבוד. אז קבלו כמה תמונות להמחשה:
אח"כ נפרדנו מהבן, ויצאנו לכיוון הבית מתכננים עצירה בדרך. המקום שהתחשק לנו עליו הוא נקודת התצפית היפה של מצפה הכוכבים גריפית`. פעם ביקרנו בו בלילה, והיה יפהפה. וגם בשעות בין הערביים, למרות הראות המוגבלת, היה יפה, גם אם קצת צפוף. ושוב תמונות:
ישנה המחשה נהדרת של מימדי מערכת השמש, כשבמרכז רחבת הכניסה יש עיגול בגודל מטבע שמייצג את השמש, סביבו מעגלים של כוכבי הלכת הפנימיים (שהארץ שלנו הוא השלישי בסדר), ובמעגלים הולכים ומתרחקים כל השאר, עד נפטון ופלוטו אחריו. מרשים!. תפסתי קצת מזה, אז קבלו:
ולמרות שלא היינו פעילים מדי, בכ"ז הצליח לנו לצאת קצת מהבית.

יום שני, 21 ביוני 2010

שרביט משחקי ילדות - אחרים

גם האיור המקסים הזה, של משחק הגומי, מהאתר של "נוסטלגיה און ליין" מתוך הספר אמת או חובה של דייויד סלע

בילדות ההיא של פעם, היינו משחקים תמיד זה עם זה. היום נראה שילדים משחקים לרוב זה ליד זה, למול מסך. היחד השתנה מהותית.
אם בחלק הראשון של השרביט המקסים הזה, שהעלתה פנינה (perhay) התמקדתי במשחקי הכדור השונים של ילדותנו. בחצי השרביט הנוכחי, שגם הוא ארוך למדי, אני מספר קצת על משחקי הילדות האחרים, עם דגש על משחקי חוץ – כאלה שמהם נהנינו בחצר וברחוב למטה.
מחבואים – זה היה משחק חביב עלי במיוחד, שגרם לי לחשוב על עקרונות של הסוואה, תכנון מהירות הריצה, וכד`. הכי אהבנו אותו בלילות חופשת הקיץ, כי בחושך זה הכי כיף. היו שלושה עניינים שסביב המשחק שתמיד היו מרתקים – בחירת השיטה של מי העומד, והדיון אם האחרון הנתפס הוא העומד או הראשון; גם היה דיון אם המשחק "עם הצלות" או בלי, והאחרון אם משחקים את הגירסה המתוחכמת של "אצבע שחורה" שבה העומד היה מושיט אצבע לאחור ומישהו היה נוגע בה, ואז היה עליו לנחש מי הנוגע. ניחש – העומד היה זה שנגע, לא ניחש נשאר העומד במשחק עצמו.
קרה לי פעם שהתחבאתי כ"כ טוב, שהחברה התייאשו ממני והלכו הביתה, חשבו שגם אני כבר פרשתי. פשוט התכרבלתי עמוק בחלק הקדמי של הסירה של גרוטאת האופנוע השחור שהיה זרוק לא רחוק מעמוד החשמל שעליו עמד העומד, מציץ החוצה מתוך חור קטן בפח הרקוב. איכשהו פספסתי בהצצה את ההחלטה של כולם לחסל את הערב, אז יצאתי לבד החוצה ללילה, מרוצה מהמחבוא, אבל מתוסכל מהתוצאה.
פעם אחרת קרה שנתליתי על חומת האבנים שתמכה בכביש, קרוב ומתחת לעמוד של העומד, כשאני מוסתר בתוך סבך הענפים והעלים שלא איפשר לראות אותי החושך.  התחלחלתי פתאום כשקלטתי שהדבר היבש, 20 ס"מ מול עיני אינו ענף קטן אלא רגל של עכבר מת...
תופסת – גם פה זה פשוט, אבל התחכום היה בסוגי ההצלות והמקלטים. תופסת גובה, תופסת צבעים,  ואחרונה - תופסת עכברים שבה המקלט מהיתפסות היה לעמוד בפיסוק, אבל אז היה אחד החברה צריך לעבור בין רגליך כדי לשחרר אותך. אהבתי את המשחק, כי יכולתי להביא את יכולות הריצה שלי והכושר גופני המשופר לידי ביטוי.
4 אבנים – משחק שהביא לידי ביטוי את היכולות האתלטיות בקפיצה לרוחק. מניחים 4 אבנים (או מקלות) על הקרקע, במרחק של כמטר אחת מהשניה. הראשון שנבחר קופץ כך שעליו לדרוך בין האבנים. לאחר שכולם עברו, מתחילה סדרה של הרחקות – המוביל קופץ בצעדים הולכים וגדלים, בוחר להרחיק כל כל פעם אבל לפי בחירתו, וחוזר להוכיח שהוא עובר. ובאותו רגע כולם חייבים לקפוץ בצעדים בין האבנים ההולכות ומתרחקות. מי שנכשל נפסל. אם הראשון לא עבר, הוא נפסל גם, ותפקיד המרחיק עובר לבא אחריו.ברור שאהבתי מאוד את המשחק, נכון?
גולות – רק לגולות היה מגיע רשומה עצמאית. כי היו משחקים שונים סביב העניין: בור (בכמה גרסאות), מור, בג-בג, קליעות ו"קרוב לקיר". ברור שלכל אחד מהמשחקים חוקים ברורים, טכניקות, אסטרטגיות שונות, וגם אלופים שונים. אני לא הייתי כוכב רציני, אבל גם לא ממש גרוע. היו לי אוסף מרשים, שחלקן נקנו, החלקן הוחלפו עם חברה, וחלקן הורווחו במשחקים. זאת שנראתה כמו כדור אבן היתה אהובה עלי במיוחד.
גוגואים – באביב, בעונת המשמשים, החליפו חרצני המשמשים את הגולות בכל המשחקים. חוצמזה, כפי שרמזתי ברשומה הראשונה בשרביט, אהבנו לשייף את הגוגואים עד שהיתה נחשפת ליבתם. אז היינו שולפים אותה בסיכה והופכים את הגוגו החלול למשרוקית.
קלאס – זה התחיל כמשחק בנות. הן היו מציירות על הרצפה מעין לוח עם ריבועים ממוספרים. הרעיון היה להחליק חתיכת אריח קטן וחלק למשבצת הנכונה, ובסדרת קפיצות להגיע אליה ולהחליק אותה החוצה. אנחנו הבנים אימצנו גירסה גברית קצת יותר. ציירנו מלבן ארוך וחילקנו אותו לשני מגרשים. המטרה היתה להחליק עם הרגל את פיסת האריח מצד לצד. אם לא ניתן היה להגיע לאריח מחוץ למגרש, מותר היה לקפוץ פנימה, אבל אח"כ לא היה אפשר לשפר עמדות. מי שפיספס יריבו קיבל נקודה. קראנו לזה קלאס-כדורגל. 
סימני דרך – את המשחק הרגיל הזה לקחתי ברצינות תהומית. הושבתי את האבא שלי לשרטט לי מפה של הסביבה, כולל המדרגות, הכבישים, הסמטאות והשבילים. ועל המפות שצילם לי מהמקור שהכין, הייתי מתכנן מסלולים, מגדיר כללים, מדמיין את הניווט ומגייס את כולם למשחק רדיפה אחרי, במסלול שתוכנן מראש. אחרי כמה פעמים הפסקנו, אבל הכיף של תכנוני המסלולים עדיין מפעם בי, גם אחרי כ"כ הרבה שנים, וביבשות אחרות (-:
שוטרים וגנבים – עוד משחק רדיפות, מעין תופסת קבוצתית. אני אהבתי דווקא להיות גנב, כי חדוות הבריחה מילאה אותי תמיד בריגוש.
חמור ארוך – כדאי להיזכר במה מדובר: זה משחק של שתי קבוצות. אחת היתה בתפקיד החמור הארוך, כשאחד היה נשען על הקיר, משלב אצבעותיו לכעין עריסה, ובתוך ידיו היה מניח הראשון את מצחו בעמידת בגו כפוף. אחריו היה מתכופף חבר נוסף, תוקע את ערפו הישבנו של זה שלפניו ואוחז ביריכיו. וככה נוצר טור ארוך של ילדים. בקצה הטור היו מציבים את החזקים ביותר. הקבוצה השניה, הרוכבים, היו רצים ונשכבים או מתיישבים על גב החברה הכפופים. אם החמור הארוך היה קורס מהמשקל שהועמס עליו, קבוצת החמור היתה מפסידה. אם היו מצליחים להחזיק מעמד בספירה עד 10 עד שאחרון הרוכבים קפץ והתייצב על גבו של החמור, או אם הרוכב היה נופל (בגלל צפיפות מוגזמת באיזור הזנב) אז הקבוצה של החמור היתה מנצחת. כיוון שהיו לי רגליים חזקות, וגם יכולת אתלטית ניכרת בריחוף רחוק לאיזור הקדמי, נחשבתי לשחקן ראוי ומוערך. הישג מכובד (ישר לרזומה), נכון?
שלום אדוני המלך – משחק דרמה משובח, שטיפח את יכולות המשחק שלנו. המלך הנבחר היה יושב נינוח, בעוד האחרים מתכננים לו הצגה. כשהיו מחליטים על נושא, היו מופיעים בפני המלך. אז היו נאמרים המשפטים האלמותיים: "שלום אדוני המלך", והתגובה: "שלום נתיני הנאמנים, איפה הייתם ומה עשיתם?" "היינו ב-(מקום כלשהו) ועשינו כך..." וכאן היו פוצחים חבורת הנתינים השחקנים בעוויות ופנטומימות בנסיון להציג למלך מה עשו – בנגריה ניסרו קרשים, במספרה סיפרו לקוחות, במכולת סידרו עגבניות, וכיו"ב פעילויות שיגרתיות. תפקידו של המלך היה לנחש מה עשו, וכשהיה מנחש היה קופץ ומנסה לתפוס את אחד הנתינים שיהיה מלך בסיבוב הבא.
לרוב המלך היה מצליח לנחש אחרי נסיון אחד, שניים או שלושה. אבל לא אשכח את הפעם שארז היה המלך, ואנחנו היינו ברחוב ועשינו.. תנועות של סיבוב משהו בידיים. הוא לא הצליח לנחש שאנחנו עובדים בזבל ומגלגלים חביות אשפה, כמו אלו שהיו פזרות לאורך הרחוב.
תוקע – זה בעיקר היה משחק של חורף, כשהקרקע היתה הופכת בוצית מעט. אז היו החברה לוקחים סכיו ישן, מוט מתכת, מברג או אפילו עט, ומשתמשים בו כסכין הטלה לנעיצה בקרקע הרכה. היו משחקים שונים סביב העיקרון: כדור הארץ, שבו היה מצוייר עיגול ומחולק למשתתפים שהיו נעמדים בתוך חלקיהם. בעזרת תקיעות, היו כובשים חלקים משטחיהם של האחרים ע"י סיפוח שטח שצורף בקו ששורטט בנקודת התקיעה, עד שהיו מפספסים ואז היה התור עובר, או עד שלא נותר למסכן שטח לעמוד בו, ואז היה נפסל. המנצח היה זה שהיה כובש את כל המפה. משחק נוסף היה 21, שבו היה צריך להצליח לתקוע 21 פעמים ברצף.
5 אבנים – זה משחק יותר של בית. היו קונים 5 קוביות פליז קטנות ואיתם משחקים. היו שני משחקים – חתול: של הקטנים, שהיו לו כללים ברורים שהצריכו לאזן על גב היד הקטנה קוביה, בזמן שהיד היתה אוספת לתוכה את הארבע האחרות (ועוד קצת וריאציות), והיה את הכלב, של הגדולים: העיקרון המנחה, זורקים באויר אבן אחת ובעודה באויר יש ללקט את היתר מהרצפה ולהספיק לתפוס את זו שהועפה. כיף של משחק זה היה.
גומי – כוד משחק שהתחיל כמשחק בנות, אבל אנחנו הבנים אימצנו, תוך שינויים קלים. הרעיון היה לקחת רצועה של גומי לבן, שהיה נמכר בזמנו לתחתונים, ולקשור אותו ללולאה גדולה. המשחק היה משוחק לפחות בשלישיה. זוג נייח מותח את הלולאה סביב הקרסוליים, והשלישי (או אלה שנותרו), לפי התור, היה צריך לקפוץ על הגומי כך שידרוך עליו ויוחזק על הרצפה, ואז בסדרה נוספת של קפיצות עוברים לרצועה שבצד השני של הלולאה והחוצה. כך בגבהים שעולים לאט עד לגובה הצואר. אח"כ היו סדרות אחרות, שחייבו שליטה גבוהה יותר תחת מגבלות הולכות ומחמירות. אם היה נכשל, היה מתחלף עם אחד הסטטיסטים שבצד. הרבה קפיצות והרבה קואורדינציה חייב המשחק הזה, שרוקן לאימהות את תיבת התפירה מהגומי הנחשק.
קפיצה על חבל – אני לא הייתי בעניין. זה באמת היה משחק בעיקר של בנות, למרות שלא פעם ניסיתי. הן דווקא מאוד נהנו ממנו. הוא הצריך תזמון נכון, חוש קצב ויכולות גופניות.
קדרים באים – בעידן שלפני מיזוג האויר, הבריכה היתה אחד המקומות המועדפים להפיג את חום הקיץ (ואח"כ גם להתחיל עם יפהפיות, אבל זה לא העניין כאן). יכולנו לבלות שם שעות, אבל היה לנו משחק יחיד שאפשר היה לשחק – הקדרים באים. אחד היה מתחיל במים, כשכל החבורה עומדת על הדופן. הוא היה מתקדם קדימה בלבד במטרה להגיע לקיר, והחברה היו אמורים לקפוץ למים ולעבור את הקו שלו, ובכך להתחמק מתפיסה. מי שנתפס או אם הגיע התופס (או רחד התופסים) לדופן ולא הספקת לקפוץ, היית מצטרך לתופס(ים). ככה תוגברה בכל תור מצבת התופסים ע"ח הבורחים, עד שנתפסו כולם. אהבתי מאוד את המשחק, כי יכולתי לצלול עמוק ורחוק ולרוב להצליח להתחמק מתפיסה בעצירת הנשימה לזמן רב. משחק כייפי!
כדורגל שולחן – לאורכו של שולחן ארוך, אחד היה מקפל מטה את האמה והקמיצה של ידו, ומניח על פאת השולחן את הזרת והאצבע הבולטות, יוצר שער. האחר, התוקף, היה מניח 3 מטבעות ומתחיל להתקדם איתן בבעיטות עם האצבע, כשנדרש להחליק כל פעם אחת בין השתיים האחרות בתנועות של משולשים, עד להכנסת אחד המטבעות לשער האצבעות של היריב. היה פופולרי גם בימי בי"ס, אבל ממש לא רק.
קלפים – לא היינו מתוחכמים מדי, אבל בעיתות שיעמום שיחקנו במלחמה (מפתיע מה היה כיף בשיעמום ההוא), חזיר (שזה בעצם טאקי), וזהו בערך.
משחקי לוח – פה השפע גדול – ממונופול, פאזלים, משחק הזיכרון ועוד שלל רב. אבל כמובן, המלך באמת היה המונופול (או ה"ריכוז" בגירסאות המוקדמות). יכולנו לבלות איתו שעות, צוברים ממון רב, נכסים, ושואפים תמיד להשתלט על תל אביב היוקרתית.
חי-צומח-דומם – משחק אינטלקטואלי, שהכיף הגדול בו היה לשחק בשלישיה, כי אז מגוון אפשרויות הניקוד היה מגוון יותר. כמה שעסקתי בלנסות להכין לעצמי בנק של ארצות, ערים, צמחים, שמות וכל מה שהיה שם לכל האותיות. רק תמיד נתקעתי בבעח"י באות ו"ו.
דוקים – עוד משחק של בית בעיקר, או לפחות רצפה חלקה. משחק שהצריך עין חדה, קואורדינציה ומוטוריקה עדינה, סבלנות והבנה מכנית. מאד אהבתי את המשחק, במיוחד כשהאבא שלי נתן לי סט דוקים ישנים מעץ, בניגוד לדקיקים מפלסטיק שהיו לכולם. אז גם לימד אותי כמה שיטות מתוחכמות של שימוש בדוקים אחרים, של לחיצה על הקצה שגורמת להתרוממות, וכד`.

היו כמובן עוד המון פעילויות מאד מהנות, אבל לא מובנות ובחוקים מסודרים. לכאן הבאתי רק את המשחקים של ממש. הפעילות האחרת היתה יותר מאולתרת.
ובסה"כ, נראה שדווקא היו יתרונות בחיים של אז, ללא כסף מיותר, ללא טלביזיה (לרוב), בשכונות צפופות ודי מכוערות של זוגות צעירים של אז. כי חוסר המשאבים והצפיפות איפשרו ועודדו פעילות חוץ אנרגטית ויצירתית.

ושוב, מוזמנים לאתר המקסים נוסטלגיה און ליין שבו יש איזכורים להרבה יותר מאילו שאותם אני הזכרתי פה.

יום ראשון, 20 ביוני 2010

שרביט משחקי ילדות - משחקי כדור

האיור המקסים - של משחק ה- "7 אבנים" מהאתר של "נוסטלגיה און ליין (קישור בסוף) מתוך הספר אמת או חובה של דייויד סלע

לכבוד החופש הגדול, העלתה פנינה (perhay) שרביט נהדר בנושא שבכותרת. כבר מזמן חשבתי להקדיש לנושא רשומה (שכדרכי הארכנית בטח היתה תופחת לסדרה שלמה). אז נהדר שהעלתה את השרביט, כי זה ממש מתאים לי לחזור לנושא המרגש והנוסטאלגי הזה.
גם פנינה ציינה שהיו סוגים שונים של משחקים, ובימים ההם של ילדותנו, השכונה שוקקת הילדים היתה עבורנו מגרש משחקים ענק ומרתק, שבו בילינו שעות רבות, מתקשים לעלות חזרה הביתה בסוף הערב, לקול קריאותיהם של ההורים מהמרפסת.
לפעילות שבחוץ היו אופיינים שונים. חלק עבר בשיחות, צחוקים ואילתורי פעילויות למיניהם, כמו לעטר את מדרכת הרחוב הקטן באיורים צפופים באבני גיר שחצבנו מסלע סמוך, או משיוף גוגואים והכנת משרוקיות, או כמובן פרוייקטים של בנייה של "מחנות" מקרשים על העצים של השכונה. אבל היו כמובן משחקים מסודרים בעלי חוקים ברורים (פחות או יותר). מגרש משחקים או גן שעשועים לא היה, אז הכל היה מתרחש ברחבת הרחוב ששימשה לרוב לסיבוב פרסה של מעט המכוניות, חזרה החוצה. אז להלן קצת ממה שמילא את זמניו, בחופשת הקיץ (וקצת באחרות). ומכיוון שזה יוצא לי ארוך מדי (הרבה יותר מדי), אחלק את השרביט הזה לכמה חלקים. אז להלן החלק הראשון – משחקי הכדור:
משחקי כדור:
לא לכולם היה כדור, וכשמישהו מהחברה זכה לקבל כדור חדש ליומולדת, זו היתה חגיגה אמיתית וכולנו נהנינו ממנו, ובמיוחד החתן שהיה כמובן זוכה אוטומטית לשילוב בפעילות. מכיוון שלא היה מגרש מסודר, אילתרנו עם מה שהיה. וזה מה שהיה:
כדורגל – כמובן, עם שער אחד (חצי משחק) או שניים מיוצגים ע"י אבן מזדמנת. השטח המוגבל סייע לטפח כשרונות טכניים, שבראשם היה חביב ששלט נהדר בכדור. לי, שעיקר כשרוני היה בלרוץ מהר, לא היתה אפשרות אמיתית להתבטא, אז לא ממש אהבתי את המשחק, ותמיד שמחתי בפעילויות אחרות.
סטנגה – גרסה מעניינת של כדורגל, שלכל צד מותרת בעיטה יחידה. מותר גם להקפיץ את הכדור על הרגל לפני הבעיטה. משחק שתמיד נהנינו ממנו, עבור שני שחקנים. שוב, גם במשחק הזה היה חביב הכוכב, ביכולתו ללהטט בכדור בהקפצות ולהגיע לעמדת תקיפה ובעיטה משופרות.
מחניים – המשחק המוכר קיבל גירסה שונה, שבה אין שתי קבוצות בשני מחנות, אלא רק שני קיצוניים וחבורה באמצע, שמנסה להתחמק מלהיפסל או להצליח לתפוס את הכדור ולהציל את הפסולים שבצד. את יכולות התפיסה פיתחתי רק בכיתה ד`, ואני בהחלט זוכר היטב את תפיסת הכדור הראשונה שלי ברחבה ההיא שברחוב, כשפתאום תפסתי אומץ ובמקום להתחמק שלחתי יד לשמאל ואספתי את הכדור. איזה כיף!!!
גע-גע-גע – משחק מצחיק וחביב, שבו מעיפים כדור באוויר, ואחרי 3 קפיצות על הרצפה (אותם גע-גע-גע), צריך להכות בכדור ביד כך שיעוף מהר ויפגע ברגליים של האחרים, ובמקביל להימנע מפגיעה של הכדור ברגליים שלך. כמה פשוט וכמה כייפי (-:
עמודו שמות – החברה עומדים במעגל, ומי שבידיו הכדור משליך אותו אנכית לגובה וקורא בשמו של אחד המשתתפים האחרים או בשם מפוברק סתם, זה שקראו בשמו (או זה האחד שפיברק) אמור לתפוס את הכדור ויכול לעשות אחת משתי האפשרויות – להשליך באוויר ולהכריז על עוד שם, או ולהכריז "עמודו" ואז השאר אמורים לקפוא על מקומם. ואז להטיח את הכדור על מישהו, ואם זה לא תפס, הוא היה זוכה לנקודה רעה. אם פיספס – הנקודה הרעה עליו. כנ"ל אם מראש לא תפס. הדילמה היתה האם להישאר בקירבת מקום (מוכן לתפוס שוב), או לברוח מחשש שמישהו יטיח בך את הכדור. כשלמישהו נזקפו 3 נקודות רעות, היו האחרים ממציאים עבורו שם, ומסבכים עבורו את העניין יותר, כי לא היה יודע אם זה סתם, או שמתכוונים אליו.
עמודו ארצות – גירסה דומה, רק שפה היה מנחה למשחק, שאמור היה לספר סיפור כללי ולשבץ בתוכו שמות של ארצות, שחלקם היו כאלה שבחרו המשתתפים. לעצמם אם היה מציין את הארץ "שלך" היית אמור לקחת מידיו את הכדור, להכריז "עמודו" וכמו באחיו מהשמות, להטיח בקורבן הקרוב. ובשלוש נקודות רעות, היו האחרים בוחרים עבורך ארץ. מלך המנחים היה חנן, שהיה לו דמיון מפותח וידע לא רע במגוון שמות של ארצות, וזיכרון טוב לזכור את שמות הארצות שנלחשו לו. ואנו זכינו במשחק להירכות עם ארצות העולם של אז.
7 אבנים – משחק של שתי קבוצות שבו קבוצה אחת תוקפת ואחרת מגינה. היינו בונים מגדל קטן של 7 פיסות אריח ישנות ומציירים סביבן מעגל גיר. חברי הקבוצה המגינה בתורם, מגלגלים את הכדור מתוך כוונה להפיל את המגדל. ואז הקבוצה התוקפת מנסה  לסדר את המגדל חזרה במעגל, והקבוצה המגינה מנסה לפסול את חבריה ע"י הטחת הכדור בהם. אם הצליחו התוקפים לסדר את המגדל – זכו. אם נפסלו כל החברם לפני השלמת המשימה – הפסידו. היה לנו מקום מועדף למשחק, בקצה הרחוב מול הכניסה של בני ויחזקאל. שם היה הכי פחות סיכוי שמישהו מהדיירים יחזור מוקדם עם האוטו ויפריע לכיף.
מדרכות – הגירסה לעניים של כדורסל. שניים (או שני זוגות) עומדים משני צידי הכביש וזורקים את הכדור מצד לצד, כשהמטרה היא לפגוע בול בפינת המדרכה כך שהכדור יחזור ישר לצד שלך. הצלחת – קיבלת נקודה. לא הצלחת, הכדור נתפס בצד שני ואז תורו. משחק דינמי וכייפי ומאוד מהיר. הכי כיף היה בנקודה כפולה, כשהכדור עף חזרה לצד שלך, ופגע שוב במדרכה. פעם נרשם אצלינו אירוע נדיר של 3 נקודות.
הטלה – החברה נעמדים בטור, הראשון מתקרב לקיר וזורק את הכדור את הקיר כך שבחזרתו הוא אמור לעבור לזורק בין הרגליים ולהיתפס לאחר קפיצה בודדת על הרצפה ע"י הילד הבא, שבתורו חוזר על הפעולה. מי שלא מצליח לתפוס מוצא מהמשחק, וככל שמצטמצם מס` המשתתפים המשחק נעשה מהיר יותר כי צריך להזדרז ולחזור מהקיר לעמדת תפיסה מאחורי המטילים האחרים. גם במשחק הזה הצטיין בני, כשהמציא תעלול מתוחכם שהיה מטיל את הכדור חלש (ומפתה את זה שמאחוריו לרוץ קדימה ולהספיק לתפוס אותו), היה תופס שוב את הכדור בידו הימנית אחרי שעבר בין רגליו, ומטילו חזק, מקשה על זה שאחריו לתפוס את הכדור המהיר.
7 – זה משחק יחידני מול הקיר. מתחיל בזריקת הכדור על הקיר ותפיסתו – 7 פעמים. אח"כ 6 פעמים אבל תפיסה אחרי שהכדור קפץ פעם אחת על הרצפה. אח"כ 5 הקפצות הכדור על הרצפה. אח"כ 4 פעמים מול הקיר קשבזמן שהכדור באויר משלבים ידיים. אח"כ 3 פעמים עם תנועה אחרת של סיבוב בידיים (שאני לא יכול בדיוק לתאר), אח"כ פעמיים עם הקפצה על הרצפה, אבל צריך להספיק גם לעשות סיבוב של 360 מעלות על המקום. ופעם אחרונה ללא הקיר, שכוללת מחיאת כפיים מעל ומתחת לכדור.
אם הסדרה הזו של פעולות עברה בהצלחה, עוברים לסדרה שניה, שבה חוזרים כנ"ל, אבל בלי להזיז רגליים. הסדרה השלישית – עם יד אחת. הרביעית – על רגל אחת. אם נפסלת, התור עובר לאחר ואתה נאלץ להתחיל את הסדרה מההתחלה. זה היה משחק אהוב עלי כדי להעביר לבד בבית שעות של שיעמום. מול הקיר הייתי מתאמן, מנסה להצליח לעבור את כל 4 הסדרות ברצף ללא פסילה. השכנים מלמטה לא תמיד אהבו את הכדורים הקופצים להם על הראש, אבל הם יכלו להאשים את ביתם שלימדה אותי אותו.
21 – עומדים במעגל שבמרכזו הקורבן התורן, ומתמסרים מעל ראשו בכדור בתקווה שלא יתפוס את הכדור. אם תפס, האחרון שמסר נכנס במקומו למעגל. אם לא תפס 21 מסירות (שהיו מוכרזור בקול, אחת אחת) היה צריך לעמוד עם הפנים לקיר וחבריו היו מטיחים את הכדור בישבנו ממרחק 7 צעדים. מי שפספס היה מנודב כקורבן בתור הבא.
טניס רגל – משחק שפותח בביה"ס. היינו מציירים מגרש דמוי מגרש טניס על הרצפה ומשחקים בו כמו בטניס אבל עם הרגל. לימים למדתי שהמשחק מאוד פופולרי בארצות אסיה, ושם משחקים אותו עם רשת ומגיעים לביצועים מרשימים במיוחד. כוכבי הכיתה היו מוטי ואיקי, שידעו לשלוט היטב בכדור ולהקפיץ אותו במיומנות על הרגל לעמדת הנחתה משופרת.

כשהכנתי את הרשימה, נזכרתי בהמון משחקים נוספים. גם ככה זה נהיה ארוך מאוד, אז בנוגע למשחקים אחרים אצרף לשרביט חלק נוסף.
וכמובן שכולם כאן מוזמנים לקחת את השרביט כהזדמנות להתמוגג על זכרונות הילדות ההם, מלפני עידן המחשב, הפייסבוק והבלוגייה. וגם לתת לילדים לקרוא, כשדי שיבינו איך שרדנו את עידן היובש הקשה ההוא, ואנחנו עוד מתעקשים לומר שנהנינו.

ולכבוד העניין גיליתי אתר מקסים שמרכז הרבה מהנוסטאלגיה ההיא של חצרות ילדותנו. מדהים באיזו רצינות נוא לקח את העניין. אז אתם בהחלט מוזמנים אליו, להיזכר בעוד גירסאות לעוד משחקים ועוד דברים של החיים מפעם. נוסטלגיה און ליין

יום שבת, 19 ביוני 2010

סיכום שבוע 24 – סיומים

פרטים בהמשך
כללי
השבוע היו לא מעט אירועים. הרבה יותר ממה שיכולתי לספר פה באופן שוטף. אז זו בדיוק הסיבה שבשבילה התחלתי את המדור השבוע הזה. אז להלן התקציר, שמסדר לי את האירועים, ואולי גם מהנה עבורכם (לא חייבים).
הסופ"ש הקודם:
בערב שבת בילינו בשיחה עם חברים. היה כיף, ונראה שחוויות כאלה חסרות לי יותר ממה שאני מודע. אשתדל לתקן (-:
בשבת, אווירה בטלנית שרתה בבית. אז צפינו לא מעט בטלויזיה ונגזרותיה הממוחשבות – קצת כדורגל, NBA, וכוכב נולד בארץ. כן, התוכנית הזו כיפית ומרגשת, וכיף לצפות בה יחד.
ביום ראשון, הבן שוב היה עסוק מאוד בלנסות להרוויח לעצמו עוד קצת דמי כיס, לטיול עם החברים שמגיעים השבוע לביקור, ומכיוון שהאוטו שלו עדיין היה מושבת (כן, יצא יקר), הקפצנו אותו וניצלנו את היציאה לסיור נחמד במתחם ואח"כ לטיול קטן לתצפית על נוף העיר LA ממצפה גריפית היפהפה. מתחשק לי לכתוב ולהעלות צילומים, אז בטח אעשה זאת בהמשך. אולי עוד במהלך הסופ"ש.
חגיגות סיום
ביום רביעי חגגנו עם הבן את טקס סיום ביה"ס שלו. נראה שהתרגשנו יותר ממנו. איכשהו, הוא יותר התרגש המהעמד האישי הקשור לעניין, של השלמת פרק משמעותי וארוך במיוחד של התפתחות. ככל הנראה שהפרק הארוך ביותר שיהיה לו בחייו, כי בהמשך, רוב פרקי החיים הרשמיים קצרים הרבה יותר. גם על זה רציתי לכתוב בנפרד, ואולי גם אכתוב.
וגם הבת חגגה, בקטן, סיום שנת לימודים. עבורה, כמסיימת י`, לא היו חגיגות כלל. שונה מהמקובל בארץ ולא בהכרח טוב יותר.
עבודה
נכנסים לישורת האחרונה של הפרוייקט. יש עוד לא מעט מה לעשות, ויש מאמץ להעלות הילוך ולהתכוונן להמשך החיים שאחרי הפרוייקט. בינתיים כל התוצאות טובות, וזה בכלל מעודד ומהנה.
בבלוגיה:
כמו שציינתי, היו לי תוכניות לכתוב על דברים מסויימים, אבל סחפתי לכתוב על דברים אחרים ברוח נוסטלגית יותר. כנראה שהייתי זקוק לכך. ושמח מאוד מהתגובות החמות. תודה לכולם. אז מה העליתי:
  • החומה – הרהורים בעקבות הפינק פלויד, ונגיעתם והרלוונטיות שלהם עבורי היום.
  • המכוניות שלי – רשומה שתפחה לי כבר לשתיים, וזה רק מתחיל.
  • המכוניות שלי (פרק שני) – תחילת ההמשך, עם עוד קצת רקע מהילדות וחוויות מהרכב הראשון – הפיאט-500 המתוקה.
ובענייני ספרים
נו, כצפוי עדיין עם "אסטרטגיית האוקיינוס הכחול". ולא שחסר לי, אבל פסטיבלי שבוע הספר פיתו אותי להוסיף עוד שניים למדף הנאנק: הומו פאבר ו- Open Me. מקווה להגיע אליהם במהרה בימינו.
ולפני סיום:
התעצלנו לתכנן את הסופ"ש. אבל בטוח שנעשה משהו. לא בטוח כמה גדול, אבל גם קטן נחשב.
וציטוט חביב מהשכן המיוחד (שגם עליו אכתוב בהזדמנות):
“Don’t count the days, Make the days count”


שבוע טוב ומהנה לכולם (-:

יום שישי, 18 ביוני 2010

המכוניות שלי (פרק שני)


משהו מוזר קרה לי פה. כשקראתי את הרשומה של עודג, וחשבתי לכתוב את רשומת המכוניות שלי, הייתי בטוח שתצא לי רשומה ארוכה. אחרי המבוא הקודם שטפו אותי סרטים שלמים של חוויות נוסטלגיות, דורשים תשומת לב.
ופתאום, הרגיש לי אפילו רע אם הרשומה הקודמת. איך לא הזכרתי את התקופה המטורפת שבה עבדתי עם הפיאט הקטנה במשלוחי פרחים אחרי השיחרור, מתרגל את עצמי בתכנון מסלולי נסיעה אופטימליים. ומה לעשות עם החוויות האקרובטיות משהו שחוויתי בה, כמו שצעירים רבים חווים (אבל במכוניות מרווחות יותר) ואיך אולי להזכיר אותן (הנה הצליח לי...P-: ). ועל הטיולים ויתר הבילויים שאפשר היה לספר.
חפצים בכלל מהווים עבורי סימניות משמעותיות לקצוות של סרטים בזיכרון. מכוניות אף יותר, כי כמות השעות שאנו מבלים בהן מחברות לסרטים שלמים של זכרונות. פתאות הרשומה שחשבתי הולכת וטופחת לסדרה ארוכה, כי היו לי כבר לא מעט מכוניות, ובכולן חוויתי חוויות רבות. טוב, אז אתחיל, ונראה איך יזרום.
בגיל 3 תקף אותי שיגעון, ולמדתי לזהות את כל המכוניות שהיו אז ברחובות העיר. לא היה דגם שלא הכרתי, והאבא הזין אותי בנאמנות בכל הפרטים. זוכר היטב איך פעם הוא נכנס לחנות שבכיכר ספר בחיפה, ובחוץ עברה מכונית שלא זיהיתי, ועד שיצא היא חלפה. זה הטריד אותי מאד וכמה ימים אח"כ למדתי שזו היתה איזו פורד קורטינה.
בשיגעון מוטורי נוסף נדבקתי בכיתה ה`, כשיחזקאל ובני היו מתלהבים לזהות ברחוב מכוניות חדשות, לפי המספרים. 782-354, היה מכריז אחד. כעבור כמה ימים היה מכריז אחר שראה 782-851, וחגיגה גדולה היתה כשראינו ברחוב הרצליה, בדרך לבי"ס, את המכונית הראשונה שהתקדמה וקיבלה 783-122 (נדמה לי שאופל קדט ירוקה). אז גם אני הצטרפתי אליהם והייתי מעדכן אותם בחדשות. מרתק, נכון?
אח"כ, כנראה מתוך הבנה שהנושא רחוק ממני במובן המעשי, וכדי לא לחיות בתסכול על מה שאין, פשוט איבדתי עניין לשנים. בימי השרות הצבאי החברה ביחידה החלו להביא חוברות של המגזין שאך החל לצאת – "טורבו". הייתי מעיין בהם בסוג של ריחוק, מתעניין בציניות בביצועים של הפורשה 911, ומפטיר בבת שחוק "זה בטח עולה מהר בעליות של חיפה, הא?". לא באמת הבנתי למה צריך את זה (לא צריך, כך הסתבר בהמשך, אבל בהחלט רצוי).
לאט לאט מצאתי את עצמי קורא יותר. ויותר. גם את הטורים שנוגעים במירוצים באירופה.. וכמובן בעיון רב את כל אלו הטכניים, שלימדו אותי כמה דברים והשאירו אותה בתמיהות בהרבה נושאים אחרים. חלק מהשאלות קיבלו מענה הרבה שנים אח"כ, בלימודי המאסטר שעסק בעבירות כלי רכב, אבל זה כבר לא העניין כרגע.
בקיצור, כשהאימא רכשה את הפיאט 127, כבר ידעתי הרבה יותר – על מנועים, הספקים, תופעות מכניות ודינמיות, והיה מרתק לחוות את כל אלה במציאות. גם למדתי, גם אם בעקיפין (דרך חשבון הבנק של האימא) שלא פשוט להחזיק רכב. אבל על זה כבר סיפרתי מספיק, אז נעבור הלאה, כי בינתיים זו רק מין הקדמה, ולא הגעתי עדיין לעניינים המשמעותיים יותר.
בשלב ההוא, כשהבנתי שאני צריך למצוא לעצמי רכב משלי, התחלתי להסתובב ברחובות העיר ולחפש מכוניות עם תוויות "למכירה" ולבדוק שבועית את העיתונים. חיפשתי משהו קטן – עוד פיאט קטנה, או מיני-מיינור, או משהו דומה. כמובן שהתקציב היה קטן (שלא לומר זעיר).
ערב אחד ראיתי אותה. לא היה עליה פתק "למכירה" אבל פשוט נדלקתי. המכונית הזעירה הזו שבתה את ליבי. אז במהירות שירבטתי פתק שמביע עניין, וחיכיתי וקיוויתי. כעבור יום קיבלתי טלפון מאדם מבוגר, שסיפר שהוא יד-ראשונה (החנקתי "יש!!!"), שנסע עליה רק לעבודה ולכן הק"מ נמוך (עוד "יש!!!" חנוק), ולכן הוא מציע אותה ב1200 ש"ח, שזה מעל המחירון בקצת. היא לא היתה צעירה ובכ"ז כבר בת 14, אבל התאימה לי בול.
הבעלים, כך סיפר, היה שנים מרצה בבצלאל, והאוטו הקטן שירת אותו לנסיעות היומיות. את הפתק שלי ראה כמה ימים אחרי שהתבשר שחלה "במשהו רציני", כך סיפר, ובגיל 82 הרופא המליץ לו להפסיק לנהוג. הכלה היתה פיאט 500, לבנה, זעירה ומקסימה. זעירה כ"כ שאת הלחות שהצטברה על החלון האחורי יכולתי לנגב ממושב הנהג...
עם האוטו הקטן הזה כבשתי את ליבה של החברה החדשה דאז, שהפכה לימים להיות אשתי. אם בהתחלה קצת גיחכה מהגודל הזעיר, היא התאהבה גם, כשביקשה ממני להקפיץ אותה כעבור כמה ימים, ובלי היסוס הגשתי לה את מפתחות והבהרתי "יש לך רשיון, אז את מוזמנת בכיף..." אח"כ היתה חוזרת מהאוניברסיטה שמחה על החנייה הקלילה, ועל כל ההזדמנויות הרומנטיות שלכאורה הזדמנו לה בזכות הקרמבו, כפי שקראה לו.
עם האוטו הזה טיילנו בצפון, נהנים מהגג הפתוח שמעלינו, מצטופפים במיקרו הזה קרוב קרוב ואינטימי. גם נסענו איתו לאשקלון, כשבספסל האחורי הזעיר צירפנו חברה, מנסים לנסוע אחרי אוטובוסים שיסייעו למשוך אותנו כך שנצליח להגיע למהירות של 90 קמ"ש. ואפילו פעם נסענו בו 4 מבוגרים, כשדחסנו מאחור את חמותי וגיסתי. פשוט היינו אז רזים (הרבה) יותר וגמישים מספיק להידחק בתוכו. אבל לרוב נסענו בו רק שנינו, הזוג הצעיר, כשהספסל האחורי מקופל ומשמש להובלת מצרכים הביתה.
על האוטו הזה למדתי מכונאות בסיסית. מכוון הצתה, קרבורטור, מחליף מיסבים קדמיים, ומחזק את האגזוז שנטה להתפרק, כי התחליפי שנרכש לא התאים טוב לזרועות התומכות. גם למדתי, אחרי לא מעט תסכולים, שיש קבל קטן במערכת ההצתה, שבגלל מיקומו הבעייתי נוטה להתחמם ומשבש את פעולת המנוע עד להשבתה מוחלטת. תא המטען הזעיר שמלפנים סודר במעין פאזל תלת-מימדי, לאכלס ארגז כלים קטנטן, כמה קבלים, צינור אויר ועוד כמה אלמנטים שהתגלו כחיוניים. היתה תקופה שכבל ההתנעה נקרע, ובמשך כמה ימים הייתי מחנה אותו בירידות, או דוחף קצת וקופץ פנימה להתניע. הזוי..
עם האוטו הזעיר הזה זכיתי במקום שני בתחרות מכוניות שנערכה בטכניון. הרכב, שהיה החלש ביותר שהיה במדינה, היה היחיד שמיצה את ההילוך הראשון במלואו, כי בתחרות כזו שנקראת ג`ימקאנה, מה שחשוב זה שליטה ויכולת תמרון. וכאן דווקא היה יתרון לקוטן, כי הרבה יותר קל בסלאלום ובסיבובים החדים.
אהבתי את הרכב הזה מאוד, אבל התחיל להיות מסובך לתחזק אותו, כי חלקים לא היו בנמצא בארץ, ולנו לא היה רכב נוסף להסתדר איתו. אז בצער רב נעניתי לאחד הפתקים הרבים שהונחו לי על החלון, ומכרתי אותו לחובב איטקי להוט, שהבטיח לטפל ולשמור עליו. ובאמת, הבחור צבע אותו בשחור בוהק ויפהפה, ובמשך תקופה ארוכה יכולתי לראות אותו באיזור סטלה-מאריס בחיפה. ואח"כ נעלם לי. אז אם מישהו רואה אוטו זעיר ממש, ישן למדי (כבר כמעט בן 40), עם המספר 652-035, שישלח לי ממנו דרישת שלום.
ולצערי, התמונות הן מהנט, שלי נמצאות בארץ במחסן..