פילדלפיה

היתרון הגדול של נסיעת עבודה בת שבועיים, הוא שיש באמצע סופ"ש שלם לטייל ולהנות. מכיוון שהבנו שבעיר סקרנטון הקטנה בה שהינו במהלך השבוע אין הרבה מדי מה לעשות, תכננו על סופ"ש בפילדלפיה – עיר הבירה של מדינת פנסילבניה, ואחת מהערים החשובות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. 

קצת רקע גיאוגרפי והיסטורי – העיר שוכנת בחוף המזרחי, קרוב לשפך של נהר דלוואר אל האוקיינוס האטלנטי. בעיר הזו הוכרז בשנת 1776 על הקמת ארצות הברית, ולמעשה היתה זו עיר הבירה הראשונה, עד להקמתה של וושינגטון. בתקופה זו של הקמת ארה"ב וכתיבת החוקה (גם היא בעיר), היה מעמדה של העיר חשוב יותר גם מבוסטון וניו-יורק. 

ובקיצור, היה ברור שיש מה לראות בעיר הזו, ומכיוון שהביקור הראשון והאחרון שלנו בעיר היה בשנת 88, היינו די נרגשים. אז את הערב של יום שישי אחרי העבודה בילינו במלון שלנו, והתכנון היה לצאת מוקדם בבוקר לנסיעה בת למעלה משעתיים. בבוקר קמנו (רק קצת יותר מאוחר מהתכנון), אכלנו ארוחת בוקר קלה במלון ויצאנו. רוב הדרת היתה בגשם, כך שהיה קשה להנות מהנוף, אבל לקראת ההגעה לפילדלפיה התבהר ונעשה יפה. ממש קרוב לכניסה לעיר קלטתי פתאום – התיק שלי, ובתוכו המטענים והמצלמה הגדולה נשאר על הכיסא בחדר האוכל. עצרתי והתקשרתי למלון שימצאו וישמרו לי את התיק. מצאו ושמרו. אז היה ברור שאהיה חסכן בצילומים, כי לסוניה הקטנה והבכירה שהיתה לי בכיס היתה רק סוללה טעונה אחת. לא נורא, גם נסיון.. 

להלן עיקר הרשמים מהיום הראשון בעיר:

אחרי שפרקנו את מעט הדברים שהבאנו איתנו, יצאנו למרכז העיר לסיור התרשמות באוטו, וטיול יסודי יותר אחריו. הסתבכות טפשית בחניון כלשהו, ויצאנו ברגל לכיוון הנהר ממזרח. הנקודה הראשונה בה התעכבנו היא בפארק העצמאות, זה שמולו נמצא בית הקונגרס הראשון של ארה"ב, ולידו הפעמון ההיסטורי הסדוק. לפעמון לא נכנסנו, כי הפעם צריך לשלם, לעמוד הרבה בתור ולהיכנס למתחם שהיה פעם פתוח ועכשיו הוא סגור. לא נורא, ראינו בפעם הקודמת. אבל עצרנו מול שלושת הבניינים – האמצעי הוא היכל העצמאות, בו נערכו הדיונים וגובשה החוקה החדשה של ארה"ב. צילמתי שם קצת:

לא רצינו להיכנס לסיור במבנה עצמו אלא לשוטט ברחובות. וזה מה שעשינו. אז המשכנו ברחוב לכיוון הנהר, כאמור.  עוברים ליד מבנה דמוי אקרופוליס – זה ההיכל של בנג'מין פרנקלין, יקירה של העיר. לידו ה- American Philosophical Society. מוזיאון שבזמן אמיתי לא עצרנו לברר מה בדיוק יש בו, כי לא חיפשנו אטרקציות מוזיאוניות. אבל צילמתי מבחוץ.

בסביבה יש עוד כמה מוזיאונים, אבל כאמור, לא רצינו בילוי שכזה. אבל לפעמים מותר להגמיש תוכניות, וכשראינו שלט של Chemical Heritage Foundation והבהרה שיש שם את "המוזיאון לכימיה", לא התאפקנו מלהציץ. לא כל יום רואים כזה מוזיאון. ובכן – הצצנו ונשאבנו. יש שם תצוגה מרשימה של התפתחות הכימיה לאורך הדורות – גם הציוד, גם החומרים וגם השימושים. אז ברור שצילמתי, למרות החסכנות בשימוש במצלמה:

 

עוד באותו מוזיאון כימיה יש תערוכה נהדרת של כתבי יד וספרים עתיקים של אלכימאים מימי הביניים, כולל אביזרים ששימשו אותם במאמצים להפוך פסולת לזהב (כמו שעושים היום ארגוני המחזור):

על הקירות ציורים נהדרים של אלכימאים בעבודה. אני אוהב צילומים של אנשים העוסקים במלאכה. ומכיוון שבימים ההם לא היה צילום, אז ציור היה מה שעשו. וזה מקסים בעיני:

יצאנו והמשכנו לכיוון הנהר. לא רחוק. עוברים ליד בניין המכס ועוד איזה בניין מרשים.

ליד הנהר אנדרטה לזכר הרעב הגדול באירלנד בשנים של 1845-1850, שעלה בחייהם של של כמליון אירים, ודחף כמליון נוסף להגר לארה"ב.

והנה הנהר. באמת רחב ביותר. נהר אמיתי.

הסתובבנו והתחלנו לחזור במעלה רחוב מקביל, יפה גם הוא. בדרך ממוקמים שלטים לציון בני המקום ותרומתם לבניין העיר. הנה שניים:

מציצים בבית דואר קטן, ובסמוך לו ספסל וכמה תמונות המספרות שזוהי שכולת מגוריו של בנג'מין פרנקלין, גיבור העיר וממיסדי האומה:

המשכנו לסיור במפעל ייצור המטבעות של אמריקה. שם למדנו על המטבעות השונים, ההסבר לגודלם, העיצובים השונים (שלפעמים מוציאים למטבע רבע הדולר), תהליך הייצור וכן הלאה. כן, לא יכולתי שלא להבחין, גם ממרפסת התצפית הרחוקה, שיש מקום לשיפור התהליך. היה מעניין, אבל תמונות אין כי אסור לצלם. רק את הכניסה מבחוץ:

מקווה ישראל – בית הקהילה היהודית הוותיק ביותר באמריקה, מ-1740

ופה ושם עוד שכיות חמדה עירוניות, כמו המבנה הזה, שלא הבנו אם זה בית דירות, מלון, מתחם חנויות או שילוב של כמה מאלה:

חזרנו לחדר לנוח, כי עוד תכננו לצאת לבלות בערב בעיר התוססת. אבל על כך בהמשך.

סוף שבוע מהנה, ושנה טובה
ולהתראות בהמשך.